מסכת פסחים דף כ״ח עמוד א׳

חמץ ישנו בבל תותירו לא יראה ולא ימצא:

אשם תלוי בא על ספק כרת כגון חלב ושומן לפניו ושגג באחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי ר' יהודה ורבנן בשילהי פרק בתרא דתמורה לר' יהודה בקבורה לרבנן בשריפה:

חטאת העוף הבא על הספק כגון הפילה ספק ולד ספק אינו ולד אינה אוכלת בקדשים שמא ולד הוא עד שתביא כפרתה העולה באה על תנאי אם ילדתי הרי היא לחובתי ואם לאו הרי היא נדבה וחטאת העוף מביאתו על הספק ואין כאן משום חולין בעזרה דמקראי נפיק במסכת נזיר בפרק מי שאמר (נזיר דף כט.) ואסורה באכילה שמא חולין היא ומליקתה שויה נבילה ופליגי בה רבי יהודה ורבנן בפרק בתרא דתמורה חטאת העוף הבא על הספק תשרף רבי יהודה אומר יטילנה לאמה:

ואתה אומר בקבורה אאשם תלוי קאי דקאמר ר' יהודה יקבר ואע"ג שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת והוא בבל תותירו:

כפא דחטא נגרא כף בזך שחקק האומן בתוכו ישרוף את לשונו ואת חכו בחרדל לישנא אחרינא ישרוף הומי"ר בלע"ז כמו שורפה חיה בע"ז (דף כט:):

סדנא נגר עושה סד לשום בו רגלי אסירים כמו ותשם בסד רגלי (איוב י״ג:כ״ז):

מדויל ידיה משתלים מהרמת ידו וממלאכתו משתלם שכרו כשנמצא גנב:

גיראה עושה חצים:

חזר ר' יהודה ודנו דין אחר הא דקרי ליה השתא דין אחר טפי מהני דלעיל אומר ריב"א משום דהשתא אין צריך לאיסור אכילה והנאה וענוש כרת אלא בצד דבל תותירו לחודיה מצינו למילף דליתיה בכולהו:

וחמץ הרי הוא בבל תותירו תימה לר"י היכי עביד לעיל קל וחומר מנותר שאינו בבל יראה ובל ימצא והא חשיב הכא בל תותירו כמו בל יראה ואומר ר"י דמכל מקום נראה דעביד שפיר קל וחומר דנותר אינו בבל יראה דמיד שהותיר עובר ושוב אינו עובר אבל חמץ אפי' לאחר שהותיר עובר בכל שעה בבל יראה:

אמרו לו אשם תלוי יוכיח תימה לרשב"א לדבריהם דרבנן דאמרו שהם בשריפה אמאי לא ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה ואומר ר"י דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל איסורין שבתורה בשריפה ואפי' חמץ:

ואתה אומר בקבורה טעמא דר' יהודה דריש בת"כ מכי קדש הוא הוא בשריפה ולא חטאת עוף ואשם תלוי בשריפה:

ותנן נמי גבי ע"ז אומר ר"י דרבנן דמתניתין היינו רבי יוסי דפרק כל הצלמים (ע"ז מג:) אי נמי מתני' דהכא א"ש כרבנן דהתם דאמרו לו אף היא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר לא ידבק בידך וגו' והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכי האי גוונא לאו דרך הנאה היא אבל בע"ז לא כתיב אכילה ואסור אפי' שלא כדרך הנאה:

חמץ דלשאר נהרות דלא מצינו שהיה שונה בשום מקום גבי חמץ ים המלח אבל גבי ע"ז אשכחן בכמה דוכתין כי האי דלעיל יוליך הנאה לים המלח הלכך סתם ים דתני גבי ע"ז הוי ים המלח מיהו לרבה מועלת שחיקה בשאר נהרות כדקאמר בסמוך כאן בים המלח כאן בשאר נהרות:

איפכא מסתברא לשון איפכא אינו מיושב דמה שייך איפכא כיון שרבה משוה אותם:

ע"ז דלא ממיסה בעי שחיקה לכאורה משמע דלרב יוסף בעי שחיקה אפילו בים המלח דמסתמא אמאי דקאמר רבה אין צריך שחיקה דהיינו בים המלח קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ועוד אי בשאר נהרות דוקא קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ולא בים המלח ולא פליג ארבה בע"ז אלא בחמץ א"כ מאי קאמר תניא כוותיה דרב יוסף ומאי קאמר נמי שחיקה קשיא לרבה ולפי זה לרב יוסף בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקמצריך להוליך לים המלח ואין נראה דהא ר' יוסי מייתי ראיה מויזר על פני המים משמע דמהניא שחיקה בשאר נהרות ועוד דבכל מקום דמזכיר ים המלח בע"ז ובשאר דוכתין לא מזכיר שחיקה ובכמה דוכתין מצינו דקתני ים המלח ואפי' הכי מהני בשאר נהרות דבסוף כל הצלמים (ע"ז מט:) תנן ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואמרינן התם בגמרא גבי חבית שקול ד' זוזי ושדי לנהרא וכן בנזיר (דף כד.) ובמעילה (דף יא.) תנן גבי מפריש מעות לנזיר ומת יוליך לים המלח אלמא הקדש בעי ים המלח ובערכין (דף כט.) אמרינן גבי הקדש שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא לכך נראה דגם לרב יוסף לא בעי שחיקה אלא בשאר נהרות כמו לרבה אלא דרבה סבירא ליה דמטיל לים סתם דע"ז היינו ים המלח ובלא שחיקה כדתנא רישא גבי צורת לבנה וצורת חמה ובכמה דוכתי יוליך לים המלח ורב יוסף מוקי לה בשאר נהרות ועל ידי שחיקה מדלא תני בהדיא יטיל לים המלח וליכא בין רבה לרב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות וא"ת לרבנן דלית להו בע"ז (מפרר) [שוחק] וזורה לרוח מה יעשו מע"ז אטו כל שעה יוליך לים המלח דלרבנן לא מהני שחיקה בשאר נהרות דקתני התם אמרו לו משם ראיה הרי הוא אומר ויזר על פני המים לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטה ומדאיצטריך להאי טעמא מכלל דלא מהני שחיקה בשאר נהרות וטעמא לפי שהמים מוליכים אותו על ידות הנהר ויש לומר דלרבנן מפרר וזורה לרוח במקום שאין מגדל צמחים וכן אמרינן התם:

תניא אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא וכו' עד חזר ר' יהודה ודנו דין אחר נותר הרי הוא בבל תותירו וחמץ הרי הוא בבל תותירו מה נותר טעון שריפה אף חמץ טעון שריפה אמרו לו חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו כדכתיב (ויקרא ז טו) לא יניח ממנו עד בקר ואנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה דתנן בסוף תמורה אשם תלוי ישרף [ר"י אומר יקבר] חטאת העוף הבא על הספק ישרף ר' יהודה אומר יטילנה לאמה ותניא כיצד אמר רבי יהודה יטילנה לאמה מנתחה אבר אבר ומשליכה לפני אמה ומתגלגלת ויורדת לנחל קדרון:

ת"ר אשם תלוי וחטאת [העוף] הבאה על הספק וחולין שנשחטו בעזרה ר' יהודה אומר יקברו ר' שמעון אומר ישרפו שתק ר' יהודה. ירושלמי אשם תלוי בשיטתך יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו ויש בו זמן ואתה אומר בקבורה ולא בשרפה פירושו אשם תלוי שנודע לו אחר שחיטה וחטאת העוף הבאה על הספק שנודע לו אחר מליקתה דתנן בכריתות פ' [המביא אשם (ד' כה)] חטאת העוף הבאה על הספק אם משנמלקה נודע לו הרי זו תקבר: שתק ר' יהודה היינו דאמרי אינשי כפא דחט נגרא כו' פירוש כמו משל אומרין בני אדם הכף שחטטו בני אדם וחקקו כי חטט וחקק אחד הוא כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה בתוכו שורפין חרדל שלו כלומר שאלו לא מצא הכף שחקקו לא היו שורפין החרדל שלו וכן היה ר' יהודה אומר אילולי לא השיבוהו מדבריו לא היו משתקין אותו: פי' סדנא כמו היה יושב בספינה או באסדא והם כבלים שנותנין ברגלי הכלואים בבית הכלא: גיראה האומן העושה החצים:

וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח ומטיל לים [ואיבעיא לן היכי קאמר מפרר ושוחק וזורה לרוח או מפרר ושוחק ומטיל לים] או כשמטיל לים לא בעי לא פרירה ולא שחיקה ופשיט רבא כי החמץ דאזיל אפילו בשאר נהרות לעולם צריך פירור אבל ע"ז דלים המלח הוא דאזיל לא בעי פירור ואקשי' עלה והתניא היה מהלך במדבר שוחק וזורה לרוח בספינה שוחק ומטיל לים ומשני הא דתניא שוחק בשאר נהרות כי קאמינא אנא דע"ז לא צריכה שחיקה שמשליכה לים הגדול רב יוסף אמר חמץ כשמשליכין אותו לים לא בעי פירור אבל ע"ז לעולם בעי שחיקה ואקשי' עלה והתניא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח בספינה מפרר ומטיל לים ומשני' הא דתניא מפרר בחטים כי קאמינא דלא בעי פרירה בנהמא והלכתא כרבה דאמר חמץ בעי פירור:

מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר כו' מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר' שמעון ולא ר' יוסי הגלילי מאי היא דתניא חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו וכו'.

גמרא איבעי' להו וכו' עד אמר רבא מסתברא וכו' כתב הרי"ט ז"ל דלא פליגי רבה ורב יוסף בעיקר דינא אלא בדין חמץ בלחוד דרבה מצריך ליה פירור בשאר והרי"ט (נ"ל דצ"ל נהרות, המעתיק) ורב יוסף לא מצריך ליה פירור כלל אבל בע"ז כ"ע מודו דלים המלח לא בעי שחיקה ובשאר נהרות בעי שחיקה. והלכתא כרבה לפום כללא דאמרי רבוותא ז"ל דכל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה ואינו בסדר נזיקין דוקא וכן פסקו הגאוני' ז"ל בזו:

מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כתב רבי' אלפסי ז"ל דהוא הדין דשרי באכילה אלא דאיידי דבעי למיתנא ושל ישראל אסור בהנאה תנא נמי רישא וכן כתב ר' אחא משבחא ור' שמעון קיירא. וכתב הרי"ט ז"ל וי"ל עוד דלהכי קתני מותר בהנאה משום דלא פסיקא ליה שבכלל חמץ זה יש אפי' פיתן של גוים ופיתן כבר גזרו עליו אפי' בשאר ימות השנה וכן משמע בירושלמי:

ושל ישראל אסור כתב הרי"ט ז"ל מתני' מלתא פסיקא קא תני דלכל ישראל אסור ואע"ג דלר' שמעון משום קנסא הוא אסר ליה לכל העולם ואפי' בשלא מדעת בעלים ושלא כהנאתן וכן פירשו גדולי המפרשים ז"ל ודבר ברור הוא לכל שהיה ברשות ישראל שזכה בו שעה אחת תוך הפסח נדון כדין זה: וכל חמץ שיש עליו חובת ביעור הוא בכלל זה ואפי' חמץ שהוא ע"י תערובת ובלבד שיש בו כזית בכדי אכילת פרס שזה חייב לבער בלבד אבל אם אין בתערובת כל כך מותר לשהותו ויאכלנו לאחר הפסח ויצנעהו במקום שלא יוכל להכשל בו שום אדם לאכול ממנו בפסח:

ומה שנתגלגל בכאן בענין ביטול עבודה זרה בשחיקה וזריה לרוח או הטלה לים כבר ביארנוהו במסכת עבודה זרה:

המשנה השניה ויתחיל בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור שנאמר ולא יראה לך חמץ אמר הר"ם למדנו בקבלה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולפי שאין אדם עובר על מצות לא יראה לך חמץ בחמץ של נכרי הוא מותר ואפי' באכילה ומה שאמר בהנאה משום שאמ' בסיפא של ישראל אסור בהנאה ואמרו בירושלמי כי אמרו מותר בהנאה שהוא מורה שהוא אסור באכילה זהו במקום שאוסרין שם אכילת פת הגוים ומזה הטעם אסר אכילתו לא מצד החמץ כאשר אמרו אבל באתרא דנהיגי לאכול פת גוים מותר באכילה וזה יורה כי הדבר בפת של גוים תלוי במנהג והמנהג אצלינו באי ספרד לאכלו ולפי שעבר הישראל על מצות השם ית' שאמר לא יראה כשהוא החמץ אצלו קנסינן ונאסור אותו בהנאה ואפי' לאחר הפסח:

אמר המאירי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך חמץ צריך שתדע שר' יהודה ור' שמעון נחלקו בחמץ שלא בזמנו ר"ל שלא בתוך הפסח הן לפני זמנו ר"ל משעה ששית עד הלילה הן לאחר זמנו ר"ל חמץ שעבר עליו הפסח שלדעת ר' יהודה כל שלא בזמנו בלאו ואין בין שלא בזמנו לבתוך זמנו ר"ל תוך שבעת ימי הפסח אלא כרת בלבד ולר' שמעון בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו כלל ומשנה זו העסוקה בלאחר זמנו העמידה רבא בגמ' לדעת ר' שמעון ופסק הלכה כמותו וא"כ חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה בצדדין שהפת של גוים מותרת ולא הזכירו היתר הנאה לבד אלא על הצדדין שאין פת שלהם מותרת או שמא מכיון שהיה דעתו לומר בשל ישראל אסור בהנאה הזכיר בשל גוי היתר הנאה ושל ישראל אף הוא מן הדין מותר היה אף באכילה אלא שמתוך שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא קנסוהו לאסרו לו אף בהנאה וזהו שאמר ושל ישראל אסור שנאמר לא יראה כלומר שלפי שעבר על לאו של לא יראה:

ומכאן הסכימו חכמי לוניל שאם בטלו מתחלה הואיל ולא עבר עליו מותר מיהא בהנאה כל שאין שם הערמה וכתבוה על ידי מעשה באחד ששכח ככר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירוהו לו בהנאה אחר שנתברר להם שלא היה שם שום הערמה וכונה מועלת אלא שלדעתי ראוי לאסור הואיל ומ"מ יש בו מקום לאיסור בל יראה אלו לא בטל שהרי מ"מ יש צד פשיעה עליו בששכחו ולא ביערו ואפי' לא היה שם פשיעה כגון אונס מ"מ אין הכונה אלא כל חמץ שהוא ראוי לעבור עליו ולהוציא חמץ של נכרי הא כל שהוא ראוי לעבור עליו אע"פ שלא עבר עליו אסור כגון הפקיר את חמצו ולא זכה בו אחר שהוא אסור לאחר הפסח אלא אם כן נפל עליו מפולת והפקירו שאין פקפוק בהפקר זה שיהא בו שום הערמה וכן היא שנויה בתלמוד המערב כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון במשנה השניה וכן יראה למטה בשמועת פועל ישראל ומלאי של גוים שכל שיש מקום להערמה אסור ואף גדולי המחברים כתבו בה שאפי' הניחו בשגגה או באונס אסור כדי שלא יניח אדם חמצו ברשותו ויהנה בו לאחר הפסח:

ולישראל אחר מיהא מותר בהנאה שאין קנס אלא לעובר הא באכילה מיהא אף לישראל אחר שלא עבר עליו אסור וכמו שאמרו בראשון של חולין ד' א' חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפים הא כל שנודע שלא החליפו אסור אף לאחרים באכילה והוא שאמרו שם לר' שמעון חמץ לאחר הפסח דרבנן כלומר אף לאחרים שאע"פ שעיקר איסורו לר' שמעון מתורת קנס מתוך חומרו של חמץ אסרוהו מיהא באכילה אף לאחר הפסח אע"פ שלא עבר עליו אלא שלאחרים מיהא מותר בהנאה כמו שביארנו שם או שמא הואיל ויש מקום להערמה אף לאחרים אסור בהנאה וכן נראה ממה שאמרו בתשיעי של קמא צ"ו ב' גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כלומר אע"פ שאינו שוה כלום וכן אמרו שם שאם בא אחר ושרפו לגזלן פטור שאע"פ שהפסידו שהיה יכול להחזירו ולומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו גורם לשלם לו אחר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואלו היה מותר בהנאה לשום אדם ממון גמור הוא ומ"מ כל שהחליף מותר לאחרים שאין איסור הנאה תופס חליפיו לאחרים וכמו שאמרו קדושין נ"ו ב' מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ויש מתירין אף לעצמו אלא שעבר אלא שהעיקר כדעת ראשון וכבר כתבנוה בראשון של חולין וכן פירשו בגמ' שמאחר שלא נאסר חמץ לאחר הפסח אלא מתורת קנס לא נאסר אף לעצמו ואף באכילה אלא בעינו אבל על ידי תערובות מותר אף לעצמו ואף באכילה ולא סוף דבר שהיה מעורב קודם איסורו ונשתהא בתערובתו אלא אפי' היה בעין בשעת איסורא ונתערב לאחר הפסח הואיל ולא עירבו הוא בידים או שלא השתדל בעירובו וכן כתבו גדולי המפרשים שאם נתערב תוך הפסח מותר לשהותו עד לאחר הפסח אף בנותן טעם ואע"פ שכותח הבבלי וחבריו מתבערים אין זה אלא מפני שהחמץ עיקר גדול בהם ומכאן הקלו שלא לבער הטריאקא ושאר מרקחות שהחמץ מעורב בהם אלא שמכריעין בדבר שלא אמרוה אלא בשנתערב בדבר המתקיים שאין לחוש בו לבא בו לידי תקלה אבל בדבר שאינו מתקיים אסור לשהותו שמא יחוס עליו ויבא לידי תקלה ואף בזו תקנו בה מצד אחר והוא שכתבו שכל תבשיל שנתערב בו חמץ בפסח ואינו יכול לשהותו שמותר למכרו לגוים אף בנותן טעם אלא אם כן התערובות דבר חשוב כגון ככר בשאר ככרות והדברים מתמיהים אלא שבלא נתינת טעם מיהא מותר שאין דין חמץ במשהו לאיסור הנאה כמו שביארנו באחרון של עבודה זרה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

מאחר שפסקנו בלאחר זמנו הלכה כר' שמעון יראה שאף בלפני זמנו כן וא"כ משעה ששית עד הערב אין בו איסור תורה ושאלו בה אם כן היאך החליטו בפרק ראשון ד' ב' לומר דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור וכן שטרחו בה לידע מהיכן עד שהביאוה מאך ביום הראשון ואמרו עליה לאסור בששית כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא ועוד שהרי רבא עצמו שפסק כר' שמעון הביא איסור חמץ לאחר שש מלא תשחט על חמץ וכו' וכן שפסקנו לעיל ז' ב' המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה שאין חוששין לקדושיו ואם מן התורה מותר אף באכילה היאך מפקיעין את קדושיו ומתוך דחקים אלו כתבו רבים שלא פסק רבא כר' שמעון אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו הלכה כר' יהודה ועל שיטה זו כתבו גדולי המחברים שהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה לוקה ורוב גאוני ספרד נסכמים בכך אלא שמגדולי הראשונים מקשים עליהם שהרי טרחו בגמ' למשנתנו ואמרו מני מתניתין לא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' שמעון ודחקנו להעמידה כר' שמעון כדי שלא תהא משנתנו מחלקת רביעית ואם לא עלתה בידינו הלכה כר' שמעון אלא בלאחר זמנו הרי משנתנו מחלקת רביעית ולדעתי אין זו קושיא שמ"מ משנתנו כר' שמעון להתיר אף בלפני זמנו אלא שאנו רואים את דבריו בלאחר זמן ולא בלפני זמן ועיקר הדברים שאף ר' שמעון מודה באיסור חמץ משש שעות ולמעלה ולא נתמעט קודם זמן לר' שמעון אלא מלאו אבל עשה דהשבתה איכא ולא עוד אלא שהשבתה יש בכללה איסור הנאה ומתוך כך אין חוששין לקדושיו וגדולי המפרשים כתבו שהשבתה אין בכללה איסור הנאה ואין איסור הנאה לקודם זמן מן התורה אלא מדברי סופרים ואעפ"כ אין חוששין לקדושיו שכל שקדש באיסורי הנאה שמדברי סופרים אין קדושיו קדושין כלל שהרי מ"מ אסור הוא בהנאה אסרו מי שאסרו והרי על כרחך אתה מפרשה בשעות דרבנן כמו שהתבאר:

ומ"מ רוב גאונים מסכימים שקודם זמנו מיהא לא יאסור את תערובתו במשהו והילכך כל שנתערב משהו חמץ בערב הפסח בתבשיל שלו מותר לאכלו בפסח שכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור וכן ראוי להורות אף לדעת הפוסקים בלפני זמנו שהוא בלאו:

בד"ה ואתה אומר כו' טעמא דר"י דריש בת"כ מכי קודש הוא כו' עכ"ל משום דדרשינן לעיל כל שבקודש פסול בשריפה אצטריך להאי מיעוטא דהוא למעט אלו שבקודש ואינן בשריפה וק"ל:

בד"ה ותנן נמי כו' ורחמנא אמר לא ידבק בידך מאומה וגו' אבל בעבודת כוכבים לא כתיב אכילה ואסור אפילו שלא כדרך הנאה עכ"ל ומיהו אצטריך ליה להאי קרא דלא ידבק וגו' לאסור אע"ג דאינו מגדל צמחים אלא בזה וזה גורם כדמוכח התם ע"ש:

בד"ה עבודת כוכבים דלא כו' ולפ"ז לרב יוסף בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקאמר מצריך להוליך לים המלח כו' עכ"ל ר"ל דאי בשאר נהרות נמי מהני שחיקה לרב יוסף וליכא לאפלוגי בין ים המלח לשאר נהרות כלל א"כ אמאי נקט בכמה דוכתין ים המלח דלא הל"ל אלא יוליכו למים ומהרש"ל נדחק בזה ולא ידעתי למה ואין להקשות לפום סברא דהשתא לר' יוסי אמאי שרי לשחוק ולזרות לרוח טפי מלהוליכו לשאר נהרות די"ל כמ"ש לקמן התוס' דבשאר נהרות איכא למיחש טפי שהמים יוליכו אותו למקום אחד לידות הנהר משא"כ בשוחק וזורה לרוח שאינו בא למקום אחד ובדברי התוס' בזה פרק כ"ה נפל טעות בדבריהם וע"ש בחדושינו וק"ל:

בא"ד וליכא בין רבה לרב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות ע"כ ר"ל לענין דינא ליכא בינייהו אלא חמץ בשאר נהרות דבעבודת כוכבים ליכא בינייהו לענין דינא אלא בפרושא דמתני' דרב יוסף מוקי לה בשאר נהרות וע"י שחיקה ורבה מוקי לה לים המלח בלא שחיקה ודו"ק:

בתוספות בד"ה אמרו לו תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן וכו' אמאי לא ילפינן חמץ מנותר וכו' עס"ה. נראה דכל דבריהם בזה היינו לפי שיטתם דלעיל דהך ילפותא דהכא הוי במה מצינו משא"כ לשיטת רש"י דהך ילפותא דבל תותירו הוי מג"ש אם כן לא שייך להקשות לדבריהם דרבנן דע"כ אינהו לית להו הך ג"ש אלא מה שאמרו לו אשם תלוי וחטאת עוף יוכיח היינו דווקא לדבריו דרבי יהודה דלמאי דאית לך הך ג"ש דבל תותירו אם כן טפי אית לך למידרש הך ג"ש גופא לענין אשם תלוי וחטאת עוף דהוי נמי בבל תותירו דתו לא שייך למידרש ממיעוטא דכי קדש הוא הוא בשריפה ולא חטאת עוף ואשם כדמייתי התוס' בדיבור הסמוך כיון דאפילו חמץ בפסח דלאו קדש הוא אמרת הוי בשריפה וטפי הוי לך למידרש מיעוטא דכי קדש הוא למעט חמץ בפסח כדמשמע לעיל דף כ"ה דדריש כה"ג לענין שאר איסורין שבתורה כן נראה לי לשיטת רש"י ובזה נתיישב גם כן לשון יוכיח שדקדקתי לעיל בסמוך אמנם לע"ד אדרבה לפי מאי דמשמע להו להתוס' דהך ילפותא דבל תותירו היינו במה מצינו כ"ש דאין מקום לקושיית הרשב"א דודאי לדבריהם דרבנן בלא"ה לא שייך האי ק"ו ומה מצינו למילף חמץ בפסח מנותר דמה לנותר שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמץ בפסח יש היתר לאיסורו דהא קי"ל דחמץ לאחר הפסח אין אסור אלא מדרבנן ואם כן לפ"ז ע"כ הא דיליף ר' יהודה בהך ברייתא חמץ בפסח בק"ו או במה מצינו היינו דאזיל לטעמיה דס"ל חמץ לאחר הפסח אסור מדאורייתא אפילו בהנאה כדאיתא להדיא בסוגיא דבסמוך גבי חמץ של כותים אם כן לפ"ז יפה השיבו חכמים לר"י אשם תלוי וחטאת עוף לדבריך יוכיחו לדבריהם בלא"ה איכא פירכא אחריתי כן נראה לי נכון וברור בעזה"י אולי מקום הניחו לי בזה. ויש לי ליישב עוד בדרך אחר למאי דפרישית בסמוך דהך מילתא דר"י ורבנן הכא תליא במאי דפליגי בשילהי תמורה אי נקברין דאיסורי הנאה חמירי משריפה או איפכא ואם כן לפי זה נמי לא הוצרכו חכמים להשיב לר"י אלא לדבריו ודו"ק:

בד"ה ותנן נמי וכו' אומר ר"י דרבנן דמתניתין היינו רבי יוסי וכו' עס"ה. כוונתן מבואר' דכיון דס"ל לחכמים דמתניתין דמפרר וזורה לרוח ולא חיישו שיעשה זבל ויגדל צמחים ע"כ דסברי כרבי יוסי דהתם דלא חייש להכי משום דזוז"ג מותר וע"ז כתבו עוד דמצי שפיר לאוקמי כרבנן והא דלא חייש לזבל היינו משום דחמץ הוי שלא כדרך הנאתן דמותר מדאורייתא וכבר הארכתי בכל זה בדף הקודם בסוגיא דתנור חדש וישן עיין עליו. אלא דלע"ד בלא"ה לא הוצרכו לכל זה דשפיר מצינו לאוקמי חכמים דמתניתין כרבנן דהתם והא דלא חיישי בחמץ שיעשה זבל לגדל צמחים היינו דחכמים דמתניתין סברי דחמץ לאחר הפסח אינו אלא מדרבנן וכ"ש דיתכן יותר לפמ"ש בסמוך דבלא"ה ע"כ חכמים דמתניתין דלא ילפי בק"ו או במה מצינו מנותר דבשריפה היינו משום דאיכא למיפרך דחמץ יש היתר לאיסורו כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה חמץ דלשאר נהרות דלא מצינו שהיו שונין בשום מקום גבי חמץ ים המלח וכו' עס"ה. ולכאורה לא הוצרכו לכך דמילתא דפשיטא היא דלא שייך בחמץ לומר דיוליכנו לים המלח שהרי עובר בכל שעה בבל יראה והתורה אמרה תשביתו דהא מה"ט גופא מקשו ליה רבנן לר' יהודה לעיל בברייתא וק"ל:

בד"ה איפכא מסתברא לשון איפכא אינו מיושב וכו' כיון שרבה משוה אותם עכ"ל והיינו במאי דמסקינן דלרבה בין בעבודת כוכבים ובין בחמץ שייך לחלק בין ים המלח לשאר נהרות. אלא לע"ד יש ליישב דלשון איפכא מסתברא לענין פירושא דמתניתין קאי דודאי בחמץ איצטרכו לחכמים למימר דמטיל לים כיון דלת"ק דידהו היינו ר"י סובר דאפילו בשוחק ומטיל לים לא מהני דדוקא שריפה בעי משו"ה קאמרו חכמים דהיכא שמפרר וזורה לרוח או שמטיל לים בלא פירור משום דמימאס משא"כ בהך דעכו"ם דלת"ק דר' יוסי יוליכנה לים המלח ממילא משמע דלא בעי שחיקה אם כן אי ס"ד דלר"י נמי מטיל לים הוי הכא דלא בעי שחיקה לא הוי ליה להזכיר כלל מטיל לים אלא אף שוחק וזורה לרוח הוה ליה למימר אע"כ דשוחק אתרוייהו קאי ופליג בהאי נמי את"ק דאמר דלא בעי שחיקה כן נראה לי ובאמת אליבא דרבה צריך לדחוק ולפרש דאדרבה אי לא הוי קתני מטיל לים הו"א דבעי שחיקה וזה דוחק גדול ואפשר דמה"ט פסקו קצת כרב יוסף ולא כרבה ודו"ק:

במשנה חמץ של כותי שעבר עליו הפסח וכו' שנא' לא יראה לך שאור. לכאורה יש לתמוה דפתח בחמץ ומסיים בקרא דלא יראה לך שאור וטפי הוי ליה לאתויי קרא דלא יראה לך חמץ דכתיב ברישא ויש ליישב לפמ"ש בפ"ק דף ה' ע"ב ליישב קושיית הר"י מאורליינש דהא דמעטינן חמץ כותי והקדש היינו נמי מדכתיב תרי זימני לך ע"כ היינו לכבשתו ושרוי עמך דהיינו בכותי וכמ"ש שם באריכות לפ"ז שפיר מייתי הכא קרא דלא יראה לך שאור דמהאי קרא הוא דילפינן להתיר חמץ של כותי בכל ענין כנ"ל ודו"ק:

גמרא, אמרו לו אשם תלוי וחטאת עוף הבא על הספק לדבריך יוכיח [לר"י דסבר אין ביעור חמץ אלא שרפה דהרי בחטאת עוף סבר ר"י עצמו דיטילנה לאמה]. קשה לי, הא י"ל פרכא על האי יוכיח, דמה להנך שאין בהם חיוב השבתה, ויכולים ג"כ להכניס זהו מיד במה מצינו, נותר דישנו בבל תותירו, וטעון השבתה מהעולם וטעון שרפה אף חמץ דהוא בב"י וטעון השבתה דיהא טעון שרפה:

אָמַר רַב יוֹסֵף הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: "כַּפָּא, דְּחָטָא נַגְּרָא, בְּגַוֵּיהּ נִשְׂרוֹף חַרְדְּלָא" וְכוּ'. יש להקשות למאי אצטריכו הנהו תלת משלים ודי באחד כי הכל ענין אחד ומה באו להוסיף זה על זה? ונראה לי בס"ד דהם נתחכמו להביא משלים השייכים לשלשה מיני השגות שיהיה החכם מושג בדבריו בבית המדרש שהם, הא' מזדמן שחכם אחד יאמר איזה דבר הלכה וישיגו עליו החכמים לסתור דבר ההלכה ההיא מכח הסברה אשר הוא עצמו חידש ואמר אותה אך אין השגתם חזקה לסתור אותו דבר הלכה לגמרי אלא ישאר עומד על צד הדחק, ועל זה האופן עשה רַב יוֹסֵף המשל של החרדל כי החרדל הוא נאכל אך נאכל בדוחק מפני שהוא חד ושורף הפה ולכך ממעטין באכילתו, וכן זה דבר הלכה לא נדחה לגמרי אלא נשאר עומד על צד הדחק ואינו נשנה בריוח. ויש עוד אופן שני שאותו חכם שאמר דבר הלכה השיגו אותו בקושיא חזקה מצד הסברה אשר הוא עצמו חדשה ואמרה, אך הקושיא הזאת דוחה וסותרת אותו דבר הלכה לגמרי אמנם כל הקושיא ההיא בנויה מצד הסברה ולזאת יש תקוה שיבא אדם אחר או הוא עצמו ויעשה איזה חילוק בסברה חדשה ויתרץ אותה הקושיא ויקיים אותו דבר הלכה, ועל זה הביא אַבַּיֵּי משל הנגרא בסידני יתיב כי זה אף על גב דעתה רגליו אסורים לגמרי אך אין זה איסר עולם כי אפשר שיהיה לו איזה עזר ויוציאו רגליו ממאסר, וכן בנמשל אפשר שיתחדש סברה חדשה ויתרצו אותה הקושיא האמורה מכח הסברה ויתקיים אותו דבר הלכה ויתקבל. ואופן השלישי הוא שסתרו אותו דבר הלכה מכח הסברה שאמרה הוא עצמו אך אותה הסברה שאמרה אינה סברת הראש אלא יש לה הכרח וראיה עצומה מן המקרא או מן המשנה שאי אפשר לשום אדם לבטל אותה, וכמו הך דינא דהטריף רבי טרפון פרה שניטל האם שלה ונסתרו דבריו מעדות של תודוס (משנה בכורות ד, ד) שאי אפשר לתקן דבר הלכה של רבי טרפון עוד וכן אותו חכם שדרש דגים טעונים שחיטה שיש לזה סתירה מן המקרא שאי אפשר לתקן הוראתו בשום אופן. ולזה הביא רָבָא המשל של 'גִּירָאָה בְּגִירֵיהּ מִקְטִיל' דדבר זה אי אפשר לתקנו דאחר שנהרג מי מחייהו? כן זה האופן אין תקוה שיתוקן אותו דבר הלכה אשר נדחה! ולכך הביאו המשלים האלה שכל אחד מדבר באופן אחד והואיל דרבי יהודה הביא כמה הוכחות לקיים דבריו ולא הועיל זכרו כאן המשלים הנזכרים אשר הם שייכים על אופנים כיוצא בזה של דחיות אשר מצויים בבית המדרש.