מסכת פסחים דף כ״ז עמוד א׳

לא שנו דאחר אחרון אני בא ואם נפל היתר בסוף מותר אלא שקידם את האיסור וסילקו מכיון שנפל בו היתר מיד דהואיל וסילקו ועדיין לא החמיץ בטל והלך לו ואע"ג דהועיל בה קצת שיכול זה האחרון לגמור חימוץ על ידו אעפ"כ כבר בטל לו ושוב אין חוזר וניעור בו אבל לא קדם וסילק ונגמר על ידי שניהם ואינו יכול ליבטל אסור אלמא זה וזה גורם אסור:

דאחר אחרון אני בא וטעמא משום דאזל בתר גמר מעשה גמרו בהיתר מותר ואפי' לא קדם וסילק דאיכא זה וזה גורם גמרו באיסור אסור (ואפילו קדם וסילק את האיסור):

אבל בבת אחת אם נפלו כאחת דליכא גמרו באיסור הכי נמי דשרי דזה וזה גורם מותר:

הימנה מן האשירה:

יוליך הנאה לים המלח דמי עצים מכל מקום שמעינן ליה כל כמה דלא ממטי הנאה לים המלח מודה הוא לת"ק בין אחדש יותץ בין אישן יוצן בין אאיסור פת אלמא כיון דקתני חדש יותץ אית ליה זה וזה גורם אסור והא דתניא לעיל חדש יוצן רבנן היא דפליגי עליה דר' ואמרי הפת מותרת משום דלא חשיבא להו הנאת היסק ואפילו בגורם אחד לבדו משום דליתיה לאיסורא בעיניה וכל שכן בתנור שאינו נאכל הוא בעצמו ואין הנאתו בגורם אחד לבדו אלא בשני גורמים שלו ושל היתר ואם תאמר לרבנן יוצן למה לי הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא קא שרו לאפות בהיסק איסור ולקמן פריך עצים דאיסור לרבנן היכי משכחת לה דאסירי מדאורייתא והוא הדין דמצי לאוקמא להא דחדש יותץ דלעיל כתנא קמא דר' אליעזר אלא משום דלא ידעינן מנו וניחא ליה למינקט ר' אליעזר והוא ומחלוקתו קאמר:

א"כ דפרכת דילמא שאני ליה אמאן תרמייה להא דתניא לעיל גבי ערלה יותץ על כרחיך כיון דלא משכחת תנא דאמר זה וזה גורם אסור אלא רבי אליעזר ומחלוקתו במסכת ע"ז וחזינא סתמא דתני בשאר איסורי נמי הכי רבי אליעזר קאמר לה ולא שני ליה:

אמר אביי אם תמצי לומר ברייתא מפורשת הכי דכי היכי דאסר רבי בפת הכי נמי אסר בתנור ואע"פ שאין עצמו נאכל דאית ליה זה וזה גורם אסור ורישא דברייתא דלעיל דערלה רבי קאמר לה כולה:

היינו ר' אליעזר בניחותא וליכא למיבעי מידי:

עד שיהא בו כדי להחמיץ פי' באיסור דאי יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ נראה לרשב"א דשרי דהא בפ' בתרא דמסכת ע"ז (דף סח.) תניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וחימצו אסור ור' שמעון מתיר והשתא הוי ר' שמעון כרבנן דהכא והא דתנן בסוף פ"ק דתמורה (דף יב.) אין מחמץ אחר מחמץ [אוסר] אלא לפי חשבון שבה שאם נפל שאור של תרומה בעיסה וחימצה וחזרה ונפלה לעיסה אחרת גדולה מזאת אם יש בשאור כדי להחמיץ השניה אסורה אע"פ שנתחמצה על ידי שאור של איסור ועל ידי עיסה ראשונה שהיה של היתר ומוקמינן לה התם כרבנן דהכא אור"י מצי למימר דהתם מיירי כגון שאין בעיסה כדי להחמיץ ובשאור של תרומה יש כדי להחמיץ:

נתערבו באחרות אור"ת דלא גרסי' ואחרות באחרות דבסדר המשנה לא גרס ליה לא במסכת ע"ז ולא בסדר זרעים:

וכן היה רבי אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה השתא משמע דבכל מקום אית ליה לרבי אליעזר דזה וזה גורם אסור ותימה לרשב"א דתיקשי מהכא לרב הונא בר חיננא דתניא בתמורה בפרק כל האסורין (תמורה דף ל: ושם) כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותניא עלה ר"א אוסר וקאמר רב הונא בר חיננא מחלוקת כשעיברו ולבסוף נרבעו דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין אלמא לרבי אליעזר זה וזה גורם מותר:

ובהא אפילו מחביריו וטעמא דרבי משום דיש שבח עצים בפת ולא מטעם דזה וזה גורם דשמואל פסיק בהדיא בפרק כל הצלמים (ע"ז מט.) הלכה כר' יוסי דזה וזה גורם מותר:

ואקשי' אימור דשמעת ליה לר' דיש שבח עצים בפת כלומר שבח עצי האיסור שרוי בפת והוא אפיית הפת היה הוא ידוע בפת לפיכך שנה הפת אסורה אבל עצי היתר אסורה חדש [בתנור של איסור] שנמצאו עצים של היתר והתנור [של] איסור [שטעון] נתיצה גורמין אפיית הפת [מי] שמעת לרבי שאוסר בזה ואתינן לאוקמינהו לר' אליעזר ורבנן דפליגי בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו בעיסה ואין באחד מהן שיעור לחמץ הוא לבדו העיסה ונצטרפו וחימצו ר' אליעזר אומר אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים בין שנפל בתחלה בין שנפל בסוף לעולם אין אסור עד שיהא בשאור של תרומ' כדי לחמץ ואמר אביי לא שנו שאם יהיה האחרון שאור של חולין שהעיסה מותרת אלא שקדם וסלק את האיסור שיחמיץ אבל לא קדם וסלק את האיסור אע"ג שהאחרון חולין אסור ש"מ לר' אליעזר זה וזה גורם אסור ודחי' וממאי דכדאביי היא דלמא טעמא דר' אליעזר דסבר הכל אחר גמרו אי גמר באיסורא אסור אי גמר בהיתרא מותר בין סלקו בין לא סלקו לא שנא לפיכך שנה אחר אחרון אני בא אבל הכא שנתערבו שבח עצים ושבח תנור ובבת אחת הן באין על הפת דברי הכל שרי אלא הא ר' אליעזר דתנן בע"ז פ"ג נטל הימנה מן האשרה עצים והסיק בה התנור (כו') עד ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח כו' פי' כשיעור שכר אפיית הפת יפדה הפת ויוליך דמיה לים המלח קתני מיהת הפת אסורה ש"מ לר' אליעזר זה וזה גורם אסור ודחי' שאני התם משום חומרא דע"ז. אם כן הערלה וכלאי הכרם לאיזה איסור נדמה אותם ועוד תניא בהדיא וכן היה ר' אליעזר אומר בכל איסורין שבתורה אליבא דמאן דאמר דלרבי זה וזה [גורם] מותר והכא בפת אמאי אסר משום דיש שבח עצים בפת סבירא ליה ומש"ה קתני הפת אסורה.

קערות וכוסות וקיתונות וצלוחיות שנתבשלו בעצים של איסור דברי הכל אסורות דחד גורם הוא בתנור וקדרה פליגי כי התנור אינו אופה אלא ע"י הדלקת עצים וכן הקדרה אינה מבשלת אלא בעצים שנמצאו התנור והקדרה איסור והעצים שמדליקין בהן תוך התנור ותחת הקדרה של היתר והרי שניהם גורמין לאפיית הפת ולבישול מאן דאמר זה וזה גורם מותר גם אלו מותרות ומאן דאמר אסור גם אלו אסורות:

איכא דאמרי בקדרה דברי הכל אסור מאי טעמא דהא קדים עייל בישולא מכח הקדרה מקמי דניתי כח עצים: שמואל הוה מהפיך דברי רבי לרבנן ואמר וחכמים אומרים הפת אסורה וגם הברייתא דתניא וחכמים אומרים הפת מותרת הוה מהפיך לה ותאני וחכמים אומרים הפת אסורה כי היכי דתיקום דרבנן לאיסורא וקיימא לן הכי:

בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת יש מי שאומר לא שנו אלא גחלים עוממות קרובות לכבוי מלשון (יחזקאל ל"א ח') ארזים לא עממוהו וכמוהו (איכה ד' א') איכה יועם זהב דהא קלי ליה איסורא אבל גחלים לוחשות הפת אסורה ויש מי שאומר אפי' לוחשות הפת מותרת אי הכי לרבי קסבר יש שבח עצים בפת היכי משכחת לה ושני' בשאבוקה כנגדה ומכח האבוקה נאפת ורבנן דשרי אפי' כשאבוקה כנגדו עצי איסור היכי משכחת לה ושני' בשרשפא פי' כסא לשבת בו כגון זה אסרה תורה:

אלא ר' אליעזר וכו' כתב הרי"ט ז"ל הגירסא נתערבה באחרות ולא גרסי' ואחרות באחרות דהא בפ' התערובות איפלגו רב ושמואל בספק ספיקא דע"ז דשמואל אסר ורב שרי ולא אסתייע שמואל ממתניתין דהכא משמע דלא גרסי' והלכתא כרב דשרי מיהו אם נתערבו רוב מן הראשונות באחרות אסורות דחיישינן דאתי איסורא בהדי רובא. אבל אין מתירין הראשונות שאין ספק מוציא מידי וודאי וכן אמר הרא"ה ז"ל שמוכח פ' התערובות:

ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח פירש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל דמי הנאת עצים ופר"ת ז"ל שכר אפיה וכתב הרב החסיד דלישנא מסייע להו מדלא קתני הנאת הפת אלא הנאה סתם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב יוליך דמי הפת לים המלח וכן דעת קצת רבני צרפת וכן דעת הרא"ה ז"ל וכתב הרי"ט ז"ל ואעפ"י שאינו מחוור נקטינן מעשה לחומרא ודעת רש"י ז"ל דיוליך הנאה לים המלח דאמר ר' אליעזר אפי' ארישא קודם שנתערבה קאי דיש להתירה בהולכת הנאה לים המלח. וכן נראה מפר"ח ז"ל אבל רבני צרפת והרמב"ן ז"ל הסכימו דלא שרי ר"א אלא לאחר שנתערבה שאין האיסור ידוע ומפורסם אבל כל זמן שלא נתערב שהרי איסורו ידוע אין לו פדיון כתב הרי"ט ז"ל כי כן הדברים מוכרעים ממקומם. ויש שהקשו דהא קיל"ן כר' אליעזר כדאיפסקא הלכתא בהדיא פ' כל הצלמים והא תנן אילו דברים אסורין ואוסרין בכל שהו י"נ וע"ז וכו' ואמרינן בפ' התערובות אמר שמואל טבעת של ע"ז שנתערבה בק' טבעות כולן אסורות ורב גופיה דפסק כר"א מודה בההיא דחדא ספיקה ואמאי אסורות לימכר וכ"ת שמא ימכרם גוי לישראל יוליך הנאה לים המלח וי"ל שלא אמר ר"א אלא בחדא מתרתי או בתערובת איסורין דרבנן בסתם יינם חבית דחבית ואעפ"י שיש שם תערובת מגופו של איסור או בתערובת איסורי תורה שאין כאן גופו של איסור כגון בגד שארגו בצמר של ע"ז ונתערב באחרים או פת שאפאו בעצי איסור ונתערב אבל באיסור של תורה שנתערב גופו של איסור לא אמר וזה דעת הרב החסיד רבי' יונה ז"ל וכתב הרי"ט ז"ל והם דברים שלא מצינו עליהם תשובה. אמנם הרא"ה ז"ל חולק עליו לומר דבכל ענין שרי ר' אליעזר והרשב"א ז"ל כתב יותר במס' ע"ז פ' כל הצלמים: והא תקנתא דר' אליעזר נחלקו בה גדולי הראשונים ז"ל י"א שלא התירו בתקנה זו אלא בהנאה לבד אבל לא לאכילה ושתייה וכן דעת הר"ז הלוי וכן דעת הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל וכל רבותי הגאונים ז"ל דבריהם סתומים לא פירשו באכילה ושתי' היתר אבל קצת מרבני צרפת אומרים ודאי היכא שיש כאן גופו של איסור שייך ביה בעיניה איסור אכילה ושתי' לא שרינן בתקנה זו באכילה ושתיה אבל כשאין בהם אלא שבחו כגון הני מתנייתא בעצים שאין אסורין אלא מדין הנאה כיון שהוליך הנאה לים המלח אין כאן הנאת איסור כלל ולמה לא יהא מותר אפי' באכילה ע"כ וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי שדברים מוכרעין בעצמן למודה על האמת, ובהא הלכה כר' ואפי' מחבירו פי' הרי"ט ז"ל לאו משום דזוז"ג אסור דהא קיל"ן זה וזה גורם מותר אלא משום דשבח עצים בפת: והא אסי' דלפי' זה קערות וכוסות וצלוחיות חדשות שהסיקן בעצי אשירה אסירי דהוי דומיא דפת וללישנא בתרא אפי' קדרה נמי אסורה. ופי' הרמב"ם ז"ל דהאי קדירה לשון תבשיל הוא כלומר תבשיל שבשלו בעצי איסור ובעצי היתר התבשיל אסור. וכתב הרי"ט ז"ל דאין פירושו מחוור. והנכון כפרש"י ז"ל והגאונים דמיירי בקדירה של חרס שעשאה והסיקה מתחלה בעצי איסור ועצי היתר ואסורא משום דדמיא לפעולה לתנור שהרי משתמש בה בחד גורם דאסור בלא גורם מותר שהרי נותנין בה התבשיל קודם שיתנו תחתיה עצים של היתר ודמיא לכוסות משא"כ בתנור ואסי' דלא אסרו בפת אלא כשאבוקה כנגדו אבל בשלו על גבי גחלים דברי הכל מותר הפת: ואיפליגו בגמרא שמואל ור' יוחנן חד אמר לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורה וחד אמר אפי' לוחשות מותרת. ופי' הרי"ט ז"ל לוחשות שמניחין בהם קיסם ודולקת מאיליה. ולענין הדין רבינו אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה המחלוקת כלום נ"ל דס"ל הלכתא כמאן דשרי בכל ענין בגדולים וכן פסק הרמב"ם ז"ל והר"ז הלוי ז"ל פסק כמאן דאסר והביא ראיות בספר המאור והשיב עליו הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות גם הרא"ה ז"ל השיב על הר"ז ז"ל:

כבר ידעת שהאשרה אסורה בהנאה אף אם נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור בין חדש בין ישן יוצן כמו שפסקנו בקליפי ערלה אפה בו את הפת בחדש בהצנה הפת מותרת ובישן בלא הצנה אסור מצד שבח עצים ובשאבוקה כנגדו ואין הולכת הנאה לים המלח מועלת בו כמו שכתבנו נתערבה אותה הפת באחרות יוליך הנאה לים המלח ופירשו גדולי הרבנים הולכת הנאת העצים ואין צריך להוליך דמי הפת וגדולי הפוסקים מצריכים להוליך דמי הפת ואם נתערבה אחת מן הספקות באחרות כלן מותרין שספק ספיקא הוא ומותר אף בעבודה זרה ומ"מ אם נתערבו כלן באחרות כלן אסורות והוא ענין מה שגורסין במקצת ספרים ואחרות באחרות:

אשרה זו רוב מפרשים ראיתי שפירשוה באשרה סתם ואף אשרה של גוי במשמע ואני תמה והרי נטילת עצים שבה הויא לה ביטול ואע"פ שאמרו דוקא בנוטל לצרכו אבל נוטל לצרכה ר"ל לתיקון האילן אינה בטלה הרי מ"מ שפאיה מותרין ומתוך כך אני מפרשה באשרה דישראל שאין לה בטילא עולמית והיא ושפאיה אסורין:

תוס' בד"ה עד שיהא בו כו' פי' באיסור דאי כו' נראה לרשב"א דשרי והא דבפ"ב דע"ז כו' והשתא הוי ר"ש כו' עכ"ל כצ"ל משום דלכאורה דפלוגתא דהתם ביש בכל אחד מהם כדי להחמיץ לא הוה בזה וזה גורם כי הכא דאין בכל אחד מהם כדי להחמיץ רק ע"י צירוף וע"כ דקדק לפרש בו דקאמר הכא בלשון יחיד ולא קאמר עד שיהא בכל אחד מהם כדי להחמיץ ומכ"ש ביש באיסור לחוד אבל אמר בו בלשון יחיד דדוקא ביש באיסור לחוד כדי להחמיץ אבל אי יש בכ"א מהם כדי להחמיץ נראה לרשב"א דשרי ליה תנא דהכא ומה"ט דהוי זה וזה גורם ושרי וא"כ השתא דר"ש דמתיר התם בהכי היינו כרבנן דהכא זהו סברת רשב"א הכא אבל התוס' שם פרק כל הבשר לא דקדקו בו בלשון וכתבו שם דאסור אפילו ביש בהיתר נמי כדי לחמץ כת"ק דר"ש ואין זה תימ' שהתוס' כתבו כן במקום אחד ובמקום אחר לא כתבו כן שכן דרכם בכמה מקומות וקצת ראיה מדבריהם דלעיל דאם יש בכ"א כדי לגרום מקרי זה וזה גורם שכתבו בתנור ישן דה"ל זה וזה גורם אע"ג דאפשר [ב] שהפת נאפה ע"י האבוקה שכנגדו לחוד בלא תנור כלל ויש לדחות ודו"ק:

בפירש"י בד"ה הימנה מן כו' רבנן היא דפליגי עליה דרבי ואמרי הפת כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל רבנן דשאור אבל רבי לא פסיקא ליה דאימא דפליגי בזה וזה גורם כדס"ד מעיקרא ולמאי דמסיק נמי דפליגי בשבח עצים מ"מ אפשר דאוסר נמי בזה וזה גורם ולרבותא דרבנן פליגי בחד גורם ודו"ק:

בא"ד וא"ת לרבנן יוצן למה לי כו' ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא קשרו לאפות בהיסק כו' עכ"ל רוצה לומר אפילו בהיסק איסור על ידי זה וזה גורם ודו"ק:

בא"ד וה"ה דמצי לאוקמא כו' כת"ק דרבי אליעזר אלא משום כו' עכ"ל היינו לשינויא דקאמר א"כ אמאן תרמייה אבל למאי דמסיק דתניא ר"א אוסר בכל האיסורין ניחא דמצינן למימר שפיר דת"ק דר"א לא מחמיר אלא בע"ז וק"ל:

תוס' בד"ה ובהא אפילו כו' משום דיש שבח עצים בפת ולא מטעם דזה וזה גורם כו' עכ"ל ואי הוה מפרש לה דפליגי בזה וזה גורם לא הוה אצטריך ליה לאפוכי אלא דלא משמע ליה לפרש אלא דפליגי ביש שבח עצים ועי"ל דסד"א לרבנן אפילו בחד גורם שרי ולא פליגי בזה וזה גורם אלא משום רבותא דרבי ודו"ק:

ברש"י ד"ה דאחר אחרון וכו' גמרו באיסור אסור כצ"ל והוא סוף דבור ומה שכתב רש"י ואפי' קדם וסילק את האיסור הוא ט"ס:

בתוס' בד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ וכו' נראה לרשב"א דשרי כו' עס"ה. ובתוס' בפ' כל הצלמים כתבו להיפוך דאפילו אם יש באיסור ובהיתר בכל א' מהם כדי להחמיץ אפ"ה אסור. וכבר הרגיש בזה מהרש"א ז"ל ועיין בפי' המשניות במס' תרומות פ"ה בל' הר"ש שהוא הרשב"א שהביאו התוס' כאן ושם תמצא דשיטת התוס' דהכא ודפ' כל הצלמים שסותרין זה את זה תליא בפירושי המשניות דהתם ובפי' המשנה דסוף תמורה שהביאו התוס' כאן ומפרשי לה כפי' ר"י בס"ה אבל לפירוש רש"י מצינו דמפרש דהא דאין מחמץ לאחר מחמץ בענין אחר ולפ"ז היינו כשיטת התוס' דפ' כל הצלמים דוק ותמצא ואין להאריך כאן יותר:

בגמרא וממאי דטעמיה דר"א כדאביי וכו' ולכאורה לשון הסוגיא תמוה אמילתא דאביי גופא הו"ל לאקשויי מנ"ל הך מילתא ועוד דהא במס' ע"ז דף ע"ג ע"ב מקשה הש"ס בפשיטות מימרא דאביי בל' ותסברא ומסקנא דשמעתין דהתם כולה אליבא דאביי מיתוקמא. והנלע"ד משום דבלא"ה יש לדקדק באמת אמימרא דאביי דקאמר ל"ש ומפיק לישנא דר"א מפשטיה דל' אחר אחרון אני בא סתמא משמע אפי' לא קדם וסילק את האיסור ול"ל דמסברא דנפשיה משמע ליה לאביי הכי דהא ודאי ליתא דהא לפי האמת קי"ל כחכמים דלעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ דאפילו זוז"ג מותר ואם כן מה"ת נאמר מסברא דר"א פליג פלוגתא רחוקה עלייהו דחכמים עד שיחמיר כ"כ דאפי' אם נגמר בהיתר יהא אסור אם לא קדם וסילק האיסור אע"כ דטעמא דאביי היינו לבתר דקים לן דאשכחן לר"א בעלמא דס"ל זוז"ג אסור ולא אמרינן אחר אחרון אני בא והיינו לפי המסקנא דהכא דאשכחן ברייתא דר"א אוסר בכל איסורין שבתורה והיינו משום דזה וזה גורם דמה"ט מוקמינן נמי ברייתא דהכא בערלה דחדש יותץ כר"א דאל"כ אמאן תרמייה. נמצא דלפ"ז כל כמה דלא קים לן הך מילתא דאשכחן שום תנא שיסבור בפי' דזוז"ג אסור והא דאמר ר' הפת אסורה היינו משום דיש שבח עצים בפת אם כן ממילא אית לן לאוקמי מילתא דר"א כפשטא דלישנא דאחר אחרון אני בא ואם כן זהו קושיית המקשה בעצמו כיון דהשתא משמע לו דהאי דחדש יותץ לאו משום זוז"ג הוא אלא משום שבח עצים ומשמע נמי דר"א דאמר יותץ היינו דוקא בעצי אשירה א"כ ממילא ליתא לדאביי מטעמא דפרישית כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר רב יהודא אמר ר' יוסף אמר שמואל תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה חדש יותץ. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא בפ' כל הצלמים דף מ"ט גבי גינתא דאיזדבל בזיבלא דעבודת כוכבים דשלח רבי עמרם לקמיה דרב יוסף ואמר הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי והיינו משום דזוז"ג מותר כמ"ש התוס' כאן בד"ה בהא אפילו מחביריו וכ"כ הרב אלפס ז"ל בשמעתין זה הלשון ממש וא"כ קשיא טובא אדר"י ור"י דאמרו משמיה דשמואל חדש יותץ אפילו בקליפי ערלה והאיך אפשר לומר כן דהא משמע בכולה שמעתין דמאן דס"ל חדש יותץ ע"כ היינו משום דזוז"ג אסור וכיון דהנך אמוראי גופייהו ר"י ור"י אמר שמואל סברי דאפילו בעבודת כוכבים דחמיר אפ"ה זוז"ג מותר אם כן כ"ש בקליפי ערלה וא"כ מאי טעמייהו דאמרו חדש יותץ ויש לתמוה על כל הפוסקים והמפרשים שלא התעוררו בזה וכבר חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב קושיא זו אם לא שנאמר דשמואל לית ליה הך סברא דטעמא דחדש יותץ היינו משום דזוז"ג אסור אפילו בדיעבד כדמשמע בכל השקלא וטריא דלעיל אלא שסובר דהא דחדש יותץ היינו משום דאין היתר לאפות בו לכתחילה ומשום פסידא דתנור לא משמע ליה להקל לאפות בו לכתחילה בכל שעה ולעשות זוז"ג כי היכי דלא חיישינן לכ"ע לפסידא דעצים דהא משו"ה בעינן צינון ולא משמע ליה לחלק בין הפסד דתנור להפסד דעצים אלא דבהך מילתא לא קי"ל כשמואל אלא כסתמא דתלמודא לעיל דחדש יותץ היינו משום זוז"ג אם כן למאי דקי"ל דזוז"ג מותר משום הכי פסקו כל הפוסקים בין חדש ובין ישן יוצן מיהו בהא דקאמר שמואל אפה בו את הפת הפת אסורה ומוקמינן לה דוקא דטעמא משום דשבח עצים היינו משום דבלא"ה משום טעמא דזוז"ג לא הוה ליה לאסור הפת דלענין פת אין לך דיעבד גדול מזה כיון שאין נהנה מגוף האיסור ומכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בשיטת ר"י בר"פ כיצד צולין שכתב להדיא דאפילו כשאבוקה כנגדו דליכא אלא חד גורם אפ"ה אין איסור הפת אלא מדרבנן וא"כ מילתא דפשיטא כשאין אבוקה כנגדו לא שייך להחמיר בפת דהוי דיעבד:

ומתוך כך נתיישב לי היטיב לשון הטור בי"ד סי' קמ"ב שכתב כן להדיא דבעצי אשירה חדש יותץ ומ"מ אם נאפה בו הפת הפת מותר משום דקי"ל זוז"ג מותר והיינו לגמרי כסברא דשמואל דנהי דבשאר איסורין לא קי"ל כשמואל אלא כסתמא דשמעתין דאפילו חדש יוצן והיינו משום דלא קי"ל כר"א דסובר בכל איסורין שבתורה חדש יותץ אלא כחכמים מיהו לעניין עצי אשירה גופא דאשכחן בהדיא מתני' דאדרבה דרבנן דהתם מחמרי טפי דאפילו פדיון לא מהני אם כן פשיטא דמודו ליה במאי דקאמר חדש יותץ והיינו מטעמא דפרישית דליכא למיחש לפסידא דתנור עכ"פ בעצי אשירה דחמיר כיון דאשכחן דמטעם זה סובר שמואל חדש יותץ אפילו בשאר איסורין ואין להקשות דאם כן מה"ט גופא הול"ל דאפילו הפת היה ראוי לאסור בעצי אשירה דהא רבנן לא פליגי עליה דר"א אדרבא מחמירי טפי והיינו כמ"ש הטור בסוף דבריו בשם הרמ"ה שכן נראה לו מל' אביו הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה והיינו כדפרישית דמשמע דרבנן מודו לר"א וכן הבין הש"ך ליישב עפ"ז תחילת דברי הטור ע"ש שהאריך מאד ולע"ד אין לשון הטור סובל כן אלא כמ"ש דתחילת דבריו המה לכ"ע דפשטא דמתניתין דעצי אשירה ודאי משמע דרבנן מודין לר"א בעיקר הדין דחדש יותץ והיינו מהטעם שכתבתי דהו"ל כאילו נהנה לכתחילה מהתנור שנגמר בעצי אשירה משא"כ לענין פת שנאפה בדיעבד שפיר אית לן למימר דהא דמודו רבנן לר"א דפת אסורה היינו בשאבוקה כנגדו דהכי אורחא דמילתא דנהי דר"א אוסר אפילו כשאין אבוקה כנגדו היינו משום דאזיל לטעמיה דזוז"ג אסור אפילו בשאר איסורין משא"כ לרבנן דס"ל דזוז"ג מותר לא פסיקא ליה להטור לחלק בין עצי אשירה לשאר איסורין לענין הפת אלא דאחר זה חזר הטור והביא לשון הרמ"ה דאפילו לענין הפת יש לחלק בין עצי אשירה לשאר איסורין וע"ז כתב הטור וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה וכוונתו כדפרישית דכיון דר"א ע"כ אוסר הפת אפילו כשאין אבוקה כנגדו אם כן ממילא משמע סתמא דלישנא דרבנן נמי הכי הוא אלא כיון דהך מילתא לא פסיקא ליה להטור כ"כ כיון דאיכא למידחי ולמימר דמתניתין דהפת אסורה איירי כשאבוקה כנגדו משו"ה כתב וכן יראה ולא כתב בפירוש שכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כמו שדקדק הש"ך ז"ל ולמאי דפרישית א"ש טובא כנ"ל נכון בעזה"י. אולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ודוק היטב ובק"א אבאר יותר באריכות בשיטת הפוסקים ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה וכן היה ר"א וכו' ותימא לרשב"א דתיקשי מהכא וכו' עס"ה והניחו בקושיא אבל למאי דפרישית לעיל יש ליישב כיון דבלא"ה האי זוז"ג דהכא לא הוי אלא חומרא דרבנן בעלמא שהחמירו בכל כה"ג שנגמר ההיתר ע"י האיסור כמו במחמץ ומתבל דהו"ל כאילו האיסור בעין וניכר א"כ לפ"ז לא דמי כלל להאי דתמורה כנ"ל ודו"ק: