מסכת פסחים דף כ׳ עמוד א׳

נשאלין עליה כלומר חשבינן לה לטמא אותה כאילו יש בה דעת לישאל לשון אחר נשאלין לב"ד מה תהא עליו וזו עיקר נשאלין עליה בעלים יהו נשאלין בעל כרחן בשבילה לב"ד מה תהא עלה:

ואפילו הוא כלי מונח על גבי קרקע כלומר אע"ג דכלי טהור זה שנולד בו הספק אין בו דעת לישאל ובו לא היה אדם עוסק שיהא מוליכו ומביאו בידו אבל אדם עסוק בטומאה שהיה נושא שרץ בידו ספק נגע בכלי ספק לא נגע אם רה"י הוא ספיקו טמא:

האי בשר דאיתכשר במאי ה"נ מצי בעי אקרא והבשר אשר יגע בכל טמא במאי איתכשר ואיכא למימר בשר דקרא פשיטא דאיכא הכשר טובא דבשר של שלמים נאכל בכל העיר ולכל אדם ושם מדיחין אותו ומבשלין אותו ואיכא הכשר טובא אבל בהמה זו שנמצאת בבשרה מחט בעזרה במקום שחיטה ומהיכן קבל הבשר הכשר דמה אינו מכשיר מדר' חייא בר אבא א"ר יוחנן כו':

משקה בית מטבחיא שהודחה בהן אינו מכשיר:

אלא דאיתכשר בחיבת הקודש חיבת הקודש מכשרתה לבוא לידי טומאה דקיימא לן בפרק שני דשחיטת חולין חיבת הקודש משווה לה אוכל לקבולי טומאה:

למימני ביה ראשון ושני שיהא הוא מטמא אחרים דקתני הבשר טמא ולא קתני הבשר פסול:

נמי בתמיה א"כ תיפשוט מדקתני טמא משמע מטמא אחרים משום הכשר חיבת הקודש תיפשוט דבעי ריש לקיש בשחיטת חולין:

צריד של מנחות יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן:

לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין לא בעי לשנויי תרגומא אדם דלעיל תירץ כן מחמת דוחק וזה שאין מכשירין משום דס"ל דתלושים לא מכשירין דדריש יטמא דכתי' גבי משקין יטמא ממש ולא הכשר וליכא אלא חד קרא בהכשר וס"ל לאוקמי טפי במחוברין מבתלושין:

אלא דאיתכשר בחיבת הקודש וא"ת אי חיבת הקודש מהניא למימני ביה ראשון ושני מאי נפקא מינה דהאי משקין בית מטבחיא דכן ואין מכשירין ואור"י דאיצטריך לכמה דברים שמביאין בעזרה דלא שייך בהו חיבת הקודש כגון ביכורים או חולין שאוכלין בעזרה כדי לאכול המנחה והזבח על השובע כדאיתא בהקומץ רבה (מנחות כא:):

ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח עליה פירש הקונטרס דאי אפשר שלא יפול מן העור על הבשר ואין נראה דאם כן הוי ליה תלושין ותלושין לא מכשירין כיון דדריש שמואל יטמא ממש ליכא אלא חד קרא בהכשר וההוא מוקי לה במחוברים ולהכי נקט והעבירה בנהר משום דבעי הכשר מן הנהר שהוא מחובר ואומר ר"י דעל ידי העור הוכשר הבשר דבהעור והרוטב (חולין קיח:) פליגי אי יש יד להכשיר אבל לכולי עלמא יש שומר להכשיר ובכל העור באו מים בעודם מחוברים:

והקשי' זה הבשר היאך נטמא בלא הכשר משקה הא אוקימנ' לדם קדשים ולמשקה בית מטבחיא דלא מכשרי היכן הוכשר שנטמא ושני' דאיתכשר בחיבת הקדש כלומר תאות אדם לקדש משוה הדבר שמקדיש אע"פ שלא הוכשר במים כאלו הוכשר.

ואמרי' אימור דמהניא חיבת הקדש כו' ואמרינן אי הכי תפשוט בעיא דריש לקיש דבעי צריר של מנחות פי' שהוא פסולת הסלת כגון המורסן וכיוצא בו מונין בו ראשון ושני או לא כלומר אם נגע השרץ בהאי צריר שלא הוכשר במים ונטמא אם יגע הוא באחרים מטמא או לא ולא איפשטא וכיון דלא איפשטא לא איתברר לן דמטמיא ושני' דרך אחרת כגון בהמה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין היה משקה טופח עליה ונשחטה והוכשר הבשר באותו משקה הטופח שהיה בעור נמצאת המחט בפרש הכל טהור אוקימ' אפי' בפרש רך שהוא כמים כיון דהוה ליה משקה סרוח אינו מטמא ואפילו למאן דאית ליה טומאה למשקין נהי דמטמא משקין הראויין לשתיה דאינון מקרי משקין אבל הני דסרוחין נינהו לא:

תאני תנא הא דתנינן בתורת כהנים שהן דברי ר' עקיבא היה התנא שונה סתם השרץ מטמא את המשקה והמשקה את הכלי והכלי את האוכל והאוכל את המשקה למדנו שלש טומאות בשרץ אמר ליה רב ששת הני לפי מה שפירשת משקה וכלי ואוכל ומשקה ארבעה טומאות הן אלא גוז משקה דרישא כלומר העבר אותו ולא תאמר משקה מטמא את הכלי ולמען שלא יתחלף לך שים לך סימן נזיאתא פי' המשקה שאמרת מטמא הכלים שהן נזיאתא כדגרסינן בע"פ תמרי לבי נזיאתא ארהיט ועוד גרסי' מסורביא דנזיאתא סמי אותן דלא אשכחן תנא דתנא משקה מטמא כלי אלא ר' יהודה והדר ביה כדפרשינן לעילא:

אחר שדם קדשים אינו מכשיר וכן משקה בית המטבחיים אין הכשר בבשר קדשים אא"כ נפלו עליה משקין ממקום אחר ומ"מ מדברי סופרים חבת הקדש מכשרתן וקובעתם אוכל ואם נגעה בהם טומאה נפסלו ומ"מ ספק הדבר באלו שלא הוכשרו אלא מחמת חבת הקדש כגון זה שהזכרנו וכגון צריד של מנחות ר"ל הקמח היבש שבמנחת הסלת שלא נגע בו השמן אם נאמר דוקא לפסול את עצמו לבד באכילה או אף לטמא אחרים למנות בו ראשון ושני:

מי שהיתה לו פרת קדשים והעבירה בנהר להשקותה סמוך לשחיטתה כדי שיהא עורה נוח להתפשט ושחטה ועדיין משקה טופח עליה הוכשרה אפי' למנות בה ראשון ושני וכבר כתבנוה במסכת חולין:

בפרש"י בד"ה שרץ מטמא כו' ומיהו לא מתרצא היא דהאי אוכל הבא מחמת כלי דקאמר קרא דמטמא משקה לאו כו' עכ"ל לכאורה עדיפא הל"ל דלאו מתרצא היא דהאי אוכל הבא מחמת כלי דקאמר קרא שהוא טמא לאו בכלי הבא מחמת משקה אלא בבא מחמת שרץ אבל כיון דלר"ע שלישי מפורש בקרא אין לחלק בהן ואוכל הבא מחמת כלי שנטמא במשקין נמי שלישי הוא אבל שיטמא האוכל שוב המשקה דהוה רביעי לא מתרצא דלא איירי קרא בנטמא הכלי מעיקרא במשקין אלא בנטמא הכלי בשרץ דאז האוכל הוה שני והמשקין ג' וזה שסיים בדבריו והיא היא וק"ל:

בא"ד וה"ה דמצי למתני וכלי מטמא את המשקין כו' דתרווייהו לא מצי למתני דנימא כלי כו' עכ"ל ר"ל לפי האמת דאמרי' גוז משקין דרישא דלא תני אלא עד שלישי וכר"ע אבל למאי דאסיק אדעתיה השתא דתני רביעי ה"ה דה"מ למתני תרווייהו וכו' וכן פרש"י בהדיא לקמן ודו"ק:

תוס' בד"ה לא דיין כו' לא בעי לשנויי תרגומא אדם דלעיל תירץ כן מחמת דוחק כו' עכ"ל דדוחק הוא דמשקי ביו"ד קתני דמשמע לשון רבים כדאמרי' בפ"ק דחולין ולמאי דבעי למימר לעיל אי דאתכשר בדם ה"מ נמי לדחויי מהא דמשקי בית מטבחייא דכן אלא כיון דאיכא לשנויי בדחוקי מאי משקי משקי דעלמא כמ"ש התוס' לעיל (פסחים דף ט"ז) ניחא ליה למפרך מהא דשאינו נשפך כמים אינו מכשיר ודו"ק:

בד"ה ובשעת שחיטה כו' ותלושין לא מכשירין כיון דדריש שמואל יטמא ממש כו' וההוא מוקי לה במחוברים ולהכי נקיט כו' עכ"ל בפשיטות איכא לאקשויי לפרש"י דא"כ ה"ל תלושין והדרן קושיין לדוכתין דקאמר ר"י ב"ח דמשקי בית מטבחייא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין אלא משום דאיכא לדחוקי ולשנויי הא דריב"ח תרגמא אדם כדשנינן לעיל וקאמרי דע"כ לשמואל ליכא אלא חד קרא בהכשר ומוקי לה במחוברים דלהכי נקט והעבירה בנהר דתלושין בלאו נהר מצינן לאשכוחי אלא דשמואל ס"ל לאוקמא ההוא קרא טפי במחוברים מבתלושין וק"ל:

בגמ' ורמינהו חביות של תרומה וכו' כצ"ל:

כל שעה פרק שני :

בגמרא האי בשר דאיתכשר במאי ופירש"י ה"נ מצי בעי אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא במאי איתכשר וכו' עס"ה. אף על גב דלקושטא דמילתא בחולין דף ל"ו דייק בגמרא אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא במאי איתכשר ומייתי התם כל השקלא וטריא דהכא ומסיק נמי כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כדמסקינן הכא אפילו הכי קשה ליה לרש"י שפיר אסוגיא דשמעתין דהכא דמקשה אמתניתין דמחט ולא מקשה אגופא דקרא מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל בזה מפי אחרים וכתב דרש"י אזיל לשיטתו דחיבת הקדש אינו אלא מדרבנן ודבריו תמוהים בזה כיון דלקושטא דמילתא מייתי בגמרא דחולין הך מילתא דאיתכשר בחיבת הקדש גופא ודו"ק:

בתוספות בד"ה לא דיין וכו' משום דס"ל דתלושין לא מכשירין וכו' עס"ה וכ"כ בסמוך בד"ה ובשעת שחיטה וכו' אליבא דשמואל ונראה שהתוס' נמשכו בכל זה לפי שיטתם לעיל דף ט"ז בד"ה חד בתלושין וחד במחוברין. מיהו כבר כתבתי שם שאין זה מוכרח דדוקא אליבא דרב הוא דמוקמינן דאיצטריכו תרי קראי חד לתלושין וחד למחוברין משום דמייתרו קראי משא"כ לפי האמת מצינן למימר דתלושין ומחוברין מחד קרא נפקא דכיון דמחוברין אין מכשירין הפירות אלא לאחר שהעלה מן המים כמו שפי' ריב"א לעיל ובחולין דף ל"א אם כן הדר הוי להו כתלושין ממש וזה מוכרח משיטת הרמב"ם ז"ל דאף למאי שפסק כשמואל בט"מ לטמא עצמן מדאורייתא ולא דריש יטמא יטמא לענין הכשר ואפילו הכי נראה מחיבורו פ"ב מהלכות טומאת אוכלין דעיקר הכשר מים מדאורייתא היינו בתלושין. ובאמת לכאורה פשטא דלישנא דקרא דוכי יתן מים על זרע דדרשינן דכי יותן דומיא דכי יתן דניחא ליה משמע להדיא דטפי איירי בתלושין דשייך ביה לשון יתן ויותן כדמשמע מלשון כמה משניות דמכשירין ועוד יש לומר דלשמואל לא בעינן תרי קראי לטומאת שרץ ולטומאת מת ותדע שכן הוא דהא בחולין דף ל"ז משמע להדיא דהא דמוקמינן הנך תרי קראי בהכשר חד לטומאת שרץ וחד לטומאת מת היינו דוקא למאי דבעי למימר דחיבת הקדש דאורייתא מה שאין כן למאי דמספקא ליה ריש לקיש אי הוי דאורייתא או דרבנן וכ"ש לרב יוסף דפשיטא ליה דהוי דרבנן וכדמשמע משיטת רש"י בכל השיטה שלפנינו כמ"ש בדף הקודם ובחגיגה ואם כן משמע דהנך תרי קראי דהכשר אתי למעוטי דחיבת הקודש אינו מכשיר שזו היא סברת המקשה שם בחולין ואם כן תקשה מנ"ל דבעינן הכשר לטומאת מת אע"כ כדפרישית דלאינך אמוראי לא בעינן תרי קראי למת ולשרץ דגילוי מלתא בעלמא הוא ועוד דלכאורה לא אשכחן טומאת אוכלין דטמאין במת דהא לא איירי בהו קרא דהא לא שייך לא טבילה ולא הזאה אע"כ דילפינן להו משרץ בק"ו או בבנין אב משרץ ונבילה ואם כן הא קי"ל דאפילו היכא דמפרך ק"ו אמרינן דיו אם כן פשיטא דאוכלין שנטמאו על ידי מת דצריכין הכשר מים כמו טומאת שרץ ואין להאריך בזה יותר כאן דעיקר מקומו בחולין אלא שהוצרכתי להאריך כאן כדי ליישב שיטת רש"י שכן נראה מלשונו כמ"ש בסמוך דלהכי נקט פרה של זבחי שלמים וכמו שדקדקו התוס' בשמו דתלושין מכשירין כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אלא דאיתכשר וכו' וא"ת אי חיבת הקדש וכו' מאי נ"מ דמשקים בי מטבחייא דכן ואין מכשירין וכו' עס"ה. והך קושיית התוספות שייך בין לרב דאמר דכן ממש ובין לשמואל דאמר דכן מלטמא טומאת אחרים כיון דמונין בו ראשון ושני וכה"ג בהא דאין מכשירין ועיין מה שכתבתי בזה בדף ט"ז בהא דאמר רב דכן ממש ובדף י"ז בהא דתני רב ושמואל משקים בי מטבחייא דלפי מ"ש שם נתיישב' קושיית התוספות דהכא דאפשר דבמשקים בי מטבחייא לא שייך חיבת הקדש כמו בעצים ולבונה שקריבין על גבי מזבח וה"ה בבשר דהכא דאיירי לענין הכשר (מהד"ב מהמחבר ז"ל: דכיון דבשר שלמים אין קרב ע"ג מזבח תו לא שייך ביה חיבת הקדש) וכ"ש למאי דפרישית לעיל בהא דאמר ר"פ משקים בי מטבחייא הלכתא גמירי לה דאף ע"ג דאסיקנא לדר"פ בקושי' אפ"ה לא אידחי מימרא דידיה דמה"ט פסק הרמב"ם ז"ל כר"פ אם כן כ"ש דאין מקום לקושית התוספות דהכא דלמאי דבעי למימר דחיבת הקדש מהני אפילו למימני ביה ראשון ושני אפילו הכי שפיר מצי סבר דהלכתא גמירי לה דמשקים בי מטבחייא לא מהני חיבת הקדש בין לענין טומאה ובין לענין הכשר ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ואוכלין מטמאין את המשקין דדריש יטמא דגבי אוכלין לטמא אוכלין ומשקין כדדריש ליה ר"ע וכו' עס"ה. ולכאורה נראה שזה סותר במ"ש לעיל בכוונת רש"י גבי מימרא דרבינא דקאמר ליערבינהו וליכתבינהו וכתבתי שם דכוונתו אפילו למאי דלא קי"ל כר"ע דדריש יטמא יטמא אפי' הכי נפקא לן מקרא דאוכלין מטמאין המשקין מדאיצטריך למיכתב טמא הוא כמ"ש שם באריכות אלא דאפ"ה י"ל דניחא ליה לרש"י כאן לפ' הברייתא מטעם דרשא דר"ע דלפ"ז כל סדר שלש הטומאות השנויין בברייתא כאן הם לפי סדר הכתובים בפסוק ממש לפי המסקנא שכך סידרן הכתוב דשרץ מטמא הכלי שהוא התנור והכלי שהוא התנור מטמא האוכלין כדכתיב מכל האוכל אשר יאכל והאוכלין מטמאין את המשקין כיון דדרשינן אליבא דר"ע יטמא יטמא דכתיב באוכלין לטמא את המשקין כדאמרינן לעיל משא"כ לאוקימתא דרבינא דמה שאוכלין מטמאין המשקין לאו מהאי קרא דמכל האוכל שנטמא ע"י התנור ילפי' לה אלא מקרא אחרינא דכתיב וכי יפול מנבלתם עליו טמא הוא הוא טמא ואין עושה כיוצא בו אם כן לפי זה אין סדר הברייתא לפי סדר הפסוקים ובלא"ה ע"כ הך ברייתא לא תני אלא טומאה דאורייתא דאי דרבנן הרי חזרו המשקין ונעשין תחלה כנ"ל נכון ודו"ק: