בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת פסחים דף י״ג עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת פסחים דף י״ג עמוד א׳

    מסכת פסחים דף י״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־370 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    הלכה כר' יהודה דתולין כל חמש:

    ונימא הלכה כר' מאיר דאוכלין כל חמש דהא סתם לן תנא כוותיה דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות דמשמע כשאינו מותר לאכול אינו מאכיל ואי רבי יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל אלא ר' מאיר היא דאמר אוכל עד תחלת שש ומשעה שאינו אוכל אין מאכיל:

    משום דקשיא מותר בפרק כל שעה מקשינן כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה ומותר משמע כל שעה שמותר אדם אחר לאכול מאכיל זה האסור לאכול ומדוחקא דהא קושיא אוקימנא כרבן גמליאל והכי קאמר כל שעה שמותר כהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמה אלמא סתמא לא כר"מ היא:

    כרבן גמליאל במתני':

    לאו מכריע הוא כדפרישית לקמן בפירקין (פסחים ד' כא.) דאין הכרעת דעת שלישית מכרעת והא הכרעת דעת שלישית היא דהא ר"מ ורבי יהודה לא איירי דניהוי שייך חילוק בין זמן תרומה לזמן חולין כלל דאי הוה תנן ר"מ אומר אחד חולין וא' תרומה כל חמש ר' יהודה אומר א' חולין ואחד תרומה כל ארבע ורבן גמליאל אומר חולין כל ארבע תרומה כל חמש הויא הכרעה אבל השתא דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם לאו הכרעה היא אלא דעת שלישית:

    ה"ג ואיבעית אימא רב דאמר כי האי תנא דקבע הלכתא כר' אלעזר בר' יהודה דאמר אפי' תרומה כל ארבע ותו לא דקתני דקבעו הלכה כמותו:

    תלויות ספק טמאות ספק טהורות:

    מזון שתי סעודות ולא שלש דכל שלש סעודות דשבת ערבית שחרית ומנחה וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Pesachim 13a · Sefaria

    תוספות

    רבן גמליאל לאו מכריע הוא וקשה לר"י דלימא הלכה כר"ג דסתם לן תנא כוותיה בפ' כל שעה (לקמן פסחים כא.) מדקתני מותר ואפי' אם מספקא ליה אם יש לדקדק בלשון מותר אם לאו מ"מ נימא הלכה כר' מאיר או כרבן גמליאל דממה נפשך ההיא דכל שעה כחד מינייהו אתו וי"ל דאאיבעית אימא סמיך ודין הכרעה אפרש בסוף פירקין בע"ה:

    ושורפין תרומות טמאות ותלויות וטהורות אפילו אם נאמר דאסור לשרוף טהורות משום דכתיב (במדבר י״ח:ח׳) את משמרת תרומותי כמו שאסור לטמאם הכא שרי אע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואין צריך לשורפה מכל מקום כיון דסופה ליאסר ולילך לאיבוד שרי לשורפה כמו לטמאותה דשרי ר' מאיר בסוף פירקין לשרוף טמאה עם הטהורה:

    ומשיירין מזון שתי סעודות וכ"ש בחולין שאוכליהן מרובין דמשיירין כדמשמע בתוספת':

    מאי לאו לנכרים להכי משמע לנכרים דאי לישראל לישקול לנפשיה כדפריך אביי בסמוך. בירושלמי גרס צא ומוכרה בבית דין בשוק משמע אע"פ שנתן לו רשות רבי שהיה אב"ד למכור אפי' הכי צריך ב"ד בשעת מכירה כדי לשומן וא"ת מ"ש מאלמנה דמוכרת לאחרים שלא בב"ד ובב"ד יכולה לעכב אפילו לעצמה דאמר בכתובות (ד' צח. ושם) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמר מאן שם ליך משמע דבבית דין יכולה לשום וקאמרינן נמי התם ההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה לסוף אייקר אמר ליה מאן שם ליך וי"ל דמוכרת שלא בבית דין משום חינא וגבי כיסתא דיתמי דיכול לעכב לעצמו היינו דוקא בדיעבד א"נ גבי יתמי בית דין עצמן הן המפקידים ולכך יכול לעכב לעצמו על פיהם אבל פקדון של אחרים לא והא דאמר באלו מציאות (ב"מ כח:) שם דמיהם ומניחן גבי מציאה התם ליכא חשד שהרי הוא מחזיר אבידה:

    Tosafot on Pesachim 13a · Sefaria

    רבנו חננאל

    אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' [יהודה] ואע"ג דלאכילת חמץ משמע כיון דאמרי' כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ ושינויא דשנינן שינויא הוא ממילא שמעי' דהלכתא נמי כר' יהודה בעדות: אמר ליה רבא ונימא מר הלכה כר' מאיר שהרי שנינו סתמא כל שעה שמותר לאכול מאכיל כוותיה דר' מאיר אמר ליה לא עמדה ההיא סתמא כר' מאיר דאי הות כר' מאיר כל שעה שאוכל מאכיל מבעי לי' למיתנא ונדחת ור"ג נמי לאו מכריע הוא דהא ר"ג קדים טובא ואין ראשון מכריע לדברי אחרון ועוד אין ר"ג ור"מ דבריהם שוין דהא ר"ג לא התיר בחמץ אלא (התרו) [התרומה] הלכך לא אמרינן מכריע הוא לדחות דברי ר' יהודה ולקיים דברי ר' מאיר אלא טעמא דנפשי' קאמר:

    איבעית אימא רב דאמר כי האי תנא דתאני ארבעה עשר שחל להיות בשבת כו' ומשיירין בטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא וכו' ודחה רב פפא משמא דרבא ואמר לא קבעו הלכה כמותו אלא בלבער בלבד שאמר מבערין את הכל מלפני השבת. ואמרי' אף רבי סבר דהלכתא כר' יהודה מההוא מעשה דאפקיד ההוא גברא דיסקיא מלאה חמץ אצל ר' יוחנן חקוקה ולא התיר לו ר' למכרה אלא שעה חמישית ואסקינן משמא דרב יוסף כי שעה חמישית התיר לו למכרה לגוים כר' יהודה:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 13a · Sefaria

    ריטב"א

    מתני' ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש וכו':

    גמרא אמר ר' נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה עד דתניא י"ד שחל להיות בשבת וכו' עד ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות. כתב הרא"ש ז"ל. ויש רוצים לדייק מכאן מדלא קאמר משייר מזון ג' סעודות אלמא דאין לאכול סעודה שלישית עד לאחר חצות שהיא שעת המנחה. ולאו ראיה היא דאפי' אם יחלוק סעודתו בבקר לשנים אין בו אלא שיעור סעודה אחת ע"כ: רבינו אלפסי פסק כר' יהודה ופסק כר' אליעזר איש ברתותא והרב בעל העיטור הקשה עליו והרמב"ן ז"ל זיכה הרב אלפסי. וכתב הרי"ט ז"ל הלכך קיל"ן כדפסק רבינו אלפסי וי"ד שחל להיות בשבת מבערין כל התרומות מלפני השבת אלא שמשיירין מהן לשתי סעודות וחולין שאוכליהן מרובים ויש להם כמה ביעורין ליתנם לגוים ולהשליכן לאיבוד אין מבערין אותם אלא בזמנן ובודקין אור יום ששי לאור הנר ומבטלין ומה שמשייר יניחנו בצינעה יותר ממה שהיה עושה מתוך ששוהא זמן גדול בבית אחר בדיקה ומ"מ מוטב שלא יניחנו במנין לעולם שלא יבוא לידי הניח עשר ומצא תשע. וצריך ליזהר שלא לעשות דייסא באותו שבת וכן שלא לצנום פת הבאה בקערה בענין שיהא נדבק בקערה דא"כ תהא הקערה וקדירה צריכה הדחה מפני חמץ הנשאר בה שהוא חשוב בעין והדחות קערות וקדירות בשבת אסור לאחר סעודה:

    Ritva on Pesachim 13a · Sefaria

    מאירי

    ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבעירין את הכל מלפני השבת ופירשו גדולי המפרשים את הכל בתרומות ומתוך שיש הרבה מיני תרומות הוא אומר את הכל ור"ל כל התרומות חוץ ממה שצריך לו והוא שמבאר אחר כן כיצד שורפין תרומות טמאות וטהורות שמכיון שאין אוכלי תרומות [מרובין] ודאי סופם להתבער ומאחר שסופם להתבער בודאי אף מעתה מותר ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות ר"ל לצרך לילה ושחרית של מחר שהתרומות כל שאתה רשאי לאכלן אי אתה מבערן הא כל שאי אתה משער שיצטרכו לאכילה מבערן ואינו מדקדק שמא ימצא להם אוכלים שהרי אוכליהם ידועים הם ואין חוששין שמא חוץ לחומה לנו ויבואו בשבת שאין נזקקין לחששות רחוקות ואלו הם דברי ר' אלעזר איש ברתותא והלכה כמותו וכמו שאמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ואע"פ שאמרו אין למדין הלכה מפי תלמוד דוקא מה שנאמר ר' פלוני אומר כן והלכה כדבריו שאין חוששין לדברים אלו ואין זה אלא כחכם אחד המסייעו ונמשך אחר שיטתו אבל זו שאמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ודאי במנין היה ואין מפקפקין בה ומ"מ ביעור של חולין לא הוזכר בדבריו כלל ובחולין מיהא דוקא בזמנם שמאחר שאוכליהם מרובים אין ממהרים בהפסדם והוא ששנינו בפרק שלישי מ"ט א' מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר ובשבת יאכל מצה אף בשחרית שלא אמרו כבא על ארוסתו בבית חמיו וכו' אלא אחר איסור חמץ או שמא במצה עשירה שאין בה תורת מצה וחכמים אומרים בזמנם ור"ל בין תרומה בין חולין וביעור תרומה בשבת הוא שיפרר בפחות מכזית ויזרה לרוח או שיבטלו בעליה ויכפו עליה את הכלי ולמוצאי יום טוב שורפין אותה אבל חולין יכול להאכילם לבהמה ולחיה ולגוים רבי אלעזר בר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן ופירוש דבריו תרומה מלפני השבת חוץ משיור מה שצריך לו וחולין בזמנן אף מה שלא היה צריך לו שמא מתוך שאוכליו מרובים יהא הכל צריך לו ולשיטה זו כתבו גדולי הפוסקים וקיימא לן כר' אלעזר בר צדוק דקאי כר' אלעזר איש ברתותא דקיימא לן כותיה ואין צורך למה שהקשו עליהם מגיהי הלכותיהם שחלוקים הם בין בחולין בין בתרומה והוא שר' אלעזר איש ברתותא סובר אף בחולין מלפני השבת וכדקאמר מבערין את הכל ולר' אלעזר בר' צדוק חולין בזמנן וכן בתרומה ר' אלעזר איש ברתותא סובר ביעורן בשיור מזון שתי סעודות ור' אלעזר בר צדוק בלא שום שיור ואין זה כלום כמו שפרשנו שר' אלעזר איש ברתותא לא דבר בחולין כלל ור' אלעזר בר' צדוק מה שפירש בתרומה פירושו דוקא בשיור ומה שכתבו גדולי הפוסקים על ר' אלעזר בר צדוק דקאי כר' אלעזר איש ברתותא פירושו על התרומה ולענין חולין לא הוצרכו לראיה לפסוק שבזמנן שהרי אף חכמים אמרוה כן ואין ספק שהלכה כן וכן מה שכתבו מגיהי הלכותיהם שלא פסקו בכאן הלכה כר' אלעזר איש ברתותא אלא לאכול ר"ל במה שאמר לאכול עד ארבע שעות הא בשעה חמישית לא אבל בלבער לא נפסקה הלכה כמותו אי אפשר לומר כן שאף האומר בגמ' לאכול אפי' לאכול קאמר כלומר שפסקו כמותו אף לענין אכילה אבל בלבער לא חלק אדם לומר שלא פסקו כמותו שהרי ודאי בענין הביעור פסקו כמותו שהרי המשא ומתן כולו על הביעור היה:

    זהו עיקר פסק שמועה זו ומ"מ יש פוסקים שמבערין את הכל מלפני השבת בין חולין בין תרומה ובלא שום שיור ואוכל מצה בשבת ולא נאמר לדעתם בתלמוד המערב כל האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו אלא משהגיע איסור חמץ ר"ל משש שעות ולמעלה שמשם ואילך היא כעין ארוסה ונסעדים בכך במה שאמרו בתוספתא ואופה מצה בערב שבת והם מפרשים אופה לאכול ממנה לילה ושחרית של מחרתו ומ"מ אנו מפרשים בה כדי שלא יבא להקדים לאפותה במוצאי שבת בין השמשות וכדרך שאמרו בכתובות גזרה שמא ישחוט בן עוף אבל מ"מ לדעתנו אכילת מצה בכל היום מכוער הדבר שמשום תיאבון נאמרה וכל שמלא כרסו ממנה פרח תיאבונו ומנהגנו לבער את הכל מלפני השבת אף החולין אלא שמשיירין את הצריך לשתי סעודות בצמצום ואם הותיר מבערו אם שיאכיל לבהמה ולחיה קודם איסור הנאתו אם שיפרר וזורה לרוח:

    ולענין מה שצמצמו בשיעור זה לשתי סעודות ולא הוזכרה סעודה שלישית מפני שסעודה שלישית אינה אלא במנחה ודחויה היא ביום זה מתורת איסור מצה לדעתנו ואף לשיטת האחרים שמתירין במצה דחויה היא מכבוד יום טוב ומה שעושין הרבה בני אדם שאף בשחרית מפסיקין בברכה ועושין מאחת שתים אע"פ שמנהג חלוש הוא ואין השכל מורה עליו מ"מ אין סתירה מכאן עליו שאפשר שבהפסק זה אין צורך להרבות בשיור אלא שמצמצם סעודתו ומפסיק לשתים או שמא חששו שמא ימשך אחר שלחנו ויבוא לידי אסור תורה ומה שאנו צריכים לכך הוא לדעתנו שאין דנין סעודה שלישית אלא בדבר הטעון המוציא וברכת המזון ר"ל פת ומ"מ מקצת רבני צרפת כתבו שאפשר לעשותה בפירות ומיני תרגימא ונסעדים בה ממה שאמרו בשני של סוכה אם השלים במיני תרגימא יצא ואמרו עליה באחרון של יומא ואי ס"ד דפירי בעי סוכה ליתני פירות אלמא שאלו היו פירות צריכים סוכה היה רשאי להשלים ארבעה עשר סעודות בפירות ואף בשבת כן ואין הדברים נראין כמו שיתבאר שם:

    גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק ורצו לפרוט ר"ל להחליף פרוטותיהם בדינרין להצניעם עד שיבאו עניים מפני שהפרוטות מחלידות ומחליפין אותם לאחרים ואין נותנין את הריוח לעצמם שלא יבאו לידי חשד וכן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמם וכבר כתבנוה בראשון של בתרא:

    המפקיד פירות אצל חברו ומתחסרים כל שאין חסרונם אלא בכדי חסרון הרגיל בהם על הדרך שהתבאר במקומו הרי זה לא יגע בהם ר"ל שלא ימכרם שרוצה אדם בתבואה שלו ובחסרון הרגיל יותר משאר תבואות הנלקחות בשוק ובלא חסרון אבל אם הגיעו לכדי חסרונם ומתירא שיתחסרו ביותר מכדי חסרון הראוי ימכרם ברשות בית דין ותבא עליו ברכה ואם הוא רואה שמתוך אותו חסרון יהא צריך למכרם בזול ימכור לאחרים ולא יעכבם לעצמו מפני החשד ויש חולקים לפסוק שאף בכדי חסרונם מוכרם בבית דין וכבר כתבנוה במקומה בשלישי של מציעא:

    Meiri on Pesachim 13a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה ר"ג לאו מכריע כו' וי"ל דאאיבעית אימא סמיך כו' עכ"ל וק"ק דמ"מ קשה מאי דעתיה דמתרץ דקאמר ההיא לאו סתמא היא משום דקשיא מותר דממ"נ ההיא דכל שעה סתמא כחד מינייהו ולא כר' יהודה וק"ל:

    בד"ה ושורפין כו' שרי לשורפה כמו לטמאותה דשרי ר"מ בס"פ כו' עכ"ל והאי תנא דהכא בהך מלתא כר"מ ס"ל דקתני שורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות כו' דמשמע ביחד דהאי לישנא תנא ר"מ לקמן בס"פ אבל ר"י פליג התם וקאמר דשורפין תלויה בפני עצמה וטמאה בפני עצמה וטהורה בפני עצמה וצ"ל לר"י דאע"ג דשרי לשורפה משום דסופה ליאסר ולילך לאיבוד מ"מ אסור לטמאה בחנם אבל לשורפה שרי משום דלא בדילי מיניה ואתי לאוכלה בפסח וק"ל:

    בפירש"י בד"ה לא בע"ש כו' והיום ע"ש ולמחר עי"ט עכ"ל ק"ק כיון [א] דעי"ט למחר בשבת הוא מה שייך בו מפני הטורח דהא ודאי אסיר לטרוח משבת ליו"ט ואי יש תחומין למעלה מי' איכא שפיר טעמא דאין אליהו בא בשבת כדאמרינן פרק מי שהוציאוהו וק"ל:

    תוס' מאי לאו לעובדי כוכבים כו' מ"ש מאלמנה דמוכרת לאחרים שלא בב"ד ובב"ד יכולה לעכב אפילו לעצמה כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם שפתחו בתרתי חדא מ"ש מאלמנה דמוכרת לאחרים שלא בב"ד ועוד דבב"ד יכולה לעכב לעצמה משא"כ הכא דדוקא לאחר ובב"ד ובתירוצם גבי אלמנה לא הזכירו רק הך חדא דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי יתמי הזכירו הך חדא דיכול לעכב לעצמו בב"ד ויש ליישב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 13a · Sefaria

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה מאי לאו וכו' והא דאמר באלו מציאות וכו' גבי מציאה וכו' אמוצא תפילין קאי:

    Maharam on Pesachim 13a · Sefaria

    פני יהושע

    בתוס' בד"ה ר"ג לאו מכריע הוא וקשה לר"י דלימא הלכה כר"ג דסתם לן תנא כוותיה כו' עס"ה. ותירוצם דחוק מאד ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב לפמ"ש בריש פרק כל שעה בלשון רש"י במ"ש דמתניתין לדיוקא איצטריך ולא לגופיה למיסתם כר"ג והיינו כדפרישית התם דאי לגופיה ולמיסתם כר"ג הוה ליה למיתני בהדיא ולא מדיוקא דלישנא מותר ע"ש וכתבתי שם גם כן דאדרבה לישנא דמתניתין הוי משמע טפי כר"י ואי משום דמקשה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל מאן לימא לן דהכי הוא הא ר"י סתמא קאמר תולין ואיכא למימר דאין רשאי להאכיל לבהמה וחיה משום חששא דלמא משיירא כדאיתא התם והא דמקשה התם והא איכא חמש היינו משום דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דליכא למיחש לדילמא משיירא כדפרישית התם נקטינן מיהא דפשטא דלישנא דמתני' דכל שעה לא מיקרי סתמא דנימא דאתא לאפוקי מדר"י וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש שם דלמאי דבעי רבא מעיקרא למימר לעיל דטעמא דר"י דתולין היינו משום דיהבו ליה רבנן שעה א' ללקט עצים אם כן לפ"ז לקושטא דמלתא אין רשאי להאכיל לבהמה בחמש מה"ט גופא שהרי צריך לעמוד על גבי בהמתו כדי לבער המשוייר כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ולפ"ז ממילא משמע דרבא לא חזר בו מסברא זו אף לאידך שינויא דגזרה משום יום המעונן וכמ"ש במשנתינו ולפ"ז יפה השיב ר"נ לרבא לפי שיטתו דר"ג לאו מכריע הוא ואם כן ממילא דהלכה כר"י אלא דר"נ גופא לא ס"ל בהא כרבא משום הכי מסיק נמי ואיבע"א רב דאמר כי האי תנא כנ"ל ודוק:

    בפירש"י בד"ה מזון שתי סעודות ולא שלש כו' וע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה עכ"ל. שלמים וכן רבים תמהו על לשון רש"י בזה דהא בלא"ה אסור לאכול מחמש שעות ולמעלה משום איסור חמץ ולפענ"ד דברי רש"י פשוטים וברורים ונימוקו עמו משום דקשיא ליה דלכאורה כל הך מילתא דמשיירין מזון שתי סעודות כו' מלתא דפשיטא היא ולא שייך למיתנייה כלל דאי לענין עיקר דינא דשיורא דאפילו בחול נמי קתני לעיל מה שמשייר יניחנו בצינעא ואורחא דמלתא נמי לשייר ב' סעודות א' לערבית וא' לשחרית ואי משום שלא שייר בשבת שלש לצורך סעודה שלישית הא נמי פשיטא כיון דסעודת שלישית במנחה כדאי' בפ' כל כתבי לכך כתב רש"י דשפיר איצטריך למיתני שתי סעודות ולא שלש משום דסד"א דנהי דעיקר זמן סעודה שלישית במנחה היינו בכל שבתות השנה דאורחא דמלתא הכי היא משא"כ בע"פ שחל להיות בשבת הו"א דצריך לאכול סעודה שלישית קודם שעה חמישית כיון דכתיב תלתא זימני היום כדאיתא בפרק כל כתבי וכיון דבע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה מצה א"כ יקדים ויאכל קודם שעה חמישית בחמץ דעיקר מצותה בלחם קמ"ל אפ"ה לא אלא יקיימנה במיני תרגימא כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל וק"ל:

    Penei Yehoshua on Pesachim 13a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אמר ר"פ משמיה דרבא לא לבער כעין זה תענית י"ח ע"א מנחות ל"ב ע"א:

    Gilyon HaShas on Pesachim 13a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף י״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־370 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 114 מילים

      נפתחת ב״בְּתוֹךְ הָנֵץ הַחַמָּה — בְּגִילּוּיָיא הֲוָה קָאֵי,…״

    2. קטע 222 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי…״

    3. קטע 37 מילים

      נפתחת ב״דִּתְנַן: כׇּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָּר לֶאֱכוֹל — מַאֲכִיל!…״

    4. קטע 47 מילים

      נפתחת ב״הָהִיא לָאו סְתָמָא הוּא, מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא ״מוּתָּר״.…״

    5. קטע 518 מילים

      נפתחת ב״וְנֵימָא מָר הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, דְּהָוֵה לֵיהּ…״

    6. קטע 646 מילים

      נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַב דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא,…״

    7. קטע 721 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ: טְהוֹרוֹת לֹא יִשָּׂרְפוּ, שֶׁמָּא יִמָּצְאוּ…״

    8. קטע 830 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לָהֶם: לְדִבְרֵיכֶם, אַף תְּלוּיוֹת לֹא יִשָּׂרְפוּ…״

    9. קטע 917 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁקָּבְעוּ הֲלָכָה…״

    10. קטע 1011 מילים

      נפתחת ב״מַאי לָאו, אֲפִילּוּ לֶאֱכוֹל? אָמַר רַב פָּפָּא…״

    11. קטע 1153 מילים

      נפתחת ב״וְאַף רַבִּי סָבַר לְהָא דְּרַב נַחְמָן. דְּאָמַר…״

    12. קטע 1222 מילים

      נפתחת ב״מַאי לָאו, לְגוֹיִם — כְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר…״

    13. קטע 1315 מילים

      נפתחת ב״מִשּׁוּם חֲשָׁדָא, דְּתַנְיָא: גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם…״

    14. קטע 1418 מילים

      נפתחת ב״גַּבָּאֵי תַמְחוּי, שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק —…״

    15. קטע 1516 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרַב…״

    16. קטע 1636 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעְתָּא…״

    17. קטע 1717 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    בְּתוֹךְ הָנֵץ הַחַמָּה — בְּגִילּוּיָיא הֲוָה קָאֵי, וְזַהֲרוּרֵי בְּעָלְמָא הוּא דַּחֲזָא. קָא מַשְׁמַע לַן.

    אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְנֵימָא מָר הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, דִּסְתַם לַן תְּנָא כְּווֹתֵיהּ.

    דִּתְנַן: כׇּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָּר לֶאֱכוֹל — מַאֲכִיל!

    הָהִיא לָאו סְתָמָא הוּא, מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא ״מוּתָּר״.

    וְנֵימָא מָר הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, דְּהָוֵה לֵיהּ מַכְרִיעַ. אֲמַר לֵיהּ: רַבָּן גַּמְלִיאֵל לָאו מַכְרִיעַ הוּא, טַעַם דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַב דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — מְבַעֲרִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת. וְשׂוֹרְפִין תְּרוּמוֹת טְמֵאוֹת, תְּלוּיוֹת, וּטְהוֹרוֹת. וּמְשַׁיְּירִין מִן הַטְּהוֹרוֹת מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת, כְּדֵי לֶאֱכוֹל עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

    אָמְרוּ לוֹ: טְהוֹרוֹת לֹא יִשָּׂרְפוּ, שֶׁמָּא יִמָּצְאוּ לָהֶן אוֹכְלִין. אָמַר לָהֶן: כְּבָר בִּקְּשׁוּ וְלֹא מָצְאוּ. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁמָּא חוּץ לַחוֹמָה לָנוּ?

    אָמַר לָהֶם: לְדִבְרֵיכֶם, אַף תְּלוּיוֹת לֹא יִשָּׂרְפוּ — שֶׁמָּא יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֵם. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר מוּבְטָח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, מִפְּנֵי הַטּוֹרַח.

    אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁקָּבְעוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

    מַאי לָאו, אֲפִילּוּ לֶאֱכוֹל? אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא, לְבַעֵר.

    וְאַף רַבִּי סָבַר לְהָא דְּרַב נַחְמָן. דְּאָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהִפְקִיד דִּיסַקַּיָּא מְלֵאָה חָמֵץ אֵצֶל יוֹחָנָן חָקוֹקָאָה, וּנְקָבוּהָ עַכְבָּרִים, וְהָיָה חָמֵץ מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא. וּבָא לִפְנֵי רַבִּי, שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן. שְׁנִיָּה, אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן. שְׁלִישִׁית, אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן. רְבִיעִית, אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן. חֲמִישִׁית, אָמַר לוֹ: צֵא וּמוֹכְרֶהָ בַּשּׁוּק.

    מַאי לָאו, לְגוֹיִם — כְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא, לְיִשְׂרָאֵל — כְּרַבִּי מֵאִיר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי לְיִשְׂרָאֵל — נִישְׁקְלֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ?

    מִשּׁוּם חֲשָׁדָא, דְּתַנְיָא: גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק — פּוֹרְטִין לַאֲחֵרִים, וְאֵין פּוֹרְטִין לְעַצְמָן.

    גַּבָּאֵי תַמְחוּי, שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק — מוֹכְרִין לַאֲחֵרִים וְאֵין מוֹכְרִין לְעַצְמָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל״.

    אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרַב יוֹסֵף: בְּפֵירוּשׁ אֲמַרְתְּ לַן, צֵא וּמוֹכְרֵן לַגּוֹיִם, כְּרַבִּי יְהוּדָה.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעְתָּא דְּרַבִּי — כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דִּתְנַן: הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ הֵן אֲבוּדִין — לֹא יִגַּע בָּהֶן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵידָה.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַב יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא