מסכת מועד קטן דף ז׳ עמוד ב׳

בהסגר שני דאי מטמא ליה מחליט ליה בטומאה חמורה ומצער ליה:

מר ר"מ דאמר רואה להקל לטהר אבל לא לטמא:

סבר בכהן תלא רחמנא דאי מטמא ליה הוי טמא ואי לא בעי מטמא ליה לא הוי טמא ולהכי חזי ליה להקל אבל לא להחמיר דאי חזי ליה דהוי טמא לא לימא ליה כלום ולא הוי טמא:

ומר ר' יוסי דאמר לא להקל:

סבר לטהרו ולטמאו כתיב דכי חזי ליה כהן דטמא לא מצי למשתק ודלמא הוי טמא ונמצא מצערו שמטמאו במועד:

והא תניא איפכא דברי ר"מ במוחלט דברי ר' יוסי במוסגר:

ומר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה האי תנא דאמר א"ר נראין דברי ר"מ במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה ולהכי חזי בימי חלוטו דאי מטמאו לא מטמא יותר מדמעיקרא ואי מטהרו משמחו דאית ליה צוותא דעלמא אף על גב דאסור בתשמיש המטה צוותא דעלמא עדיף ליה ודברי רבי יוסי במוסגר דלא חזי ליה דלמא מטמא ליה חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא ומצער ליה:

מר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה ולהכי חזי ליה במועד בהסגר שני דאי מטהרו משמחו ואפי' מטמא ליה ומחליט ליה ומשדר ליה חוץ מג' מחנות ולית ליה צוותא דאינשי דעלמא אפ"ה לית ליה צערא דהא אית ליה צוותא דאשתו ומותר הוא באשתו להתיחד עמה בימי חלוטו ודברי ר' יוסי במוחלט דאפי' מטהר ליה דאע"ג דשרי ליה למחנה ישראל אית ליה צערא דלית ליה צוותא דאשתו דאסור הוא דכיון דמטהר ליה מחלוטו מיבעי ליה למימני שבע ימי ספירו ובימי ספירו אסור בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואהלו זו אשתו דכתיב שובו לכם לאהליכם:

לטהרו או לטמאו כתיב בפ' בתרא דנזיר (דף סה: ושם) דריש מיניה פתח הכתוב בטהרה תחילה גבי ספק שער לבן קודם לבהרת והתם דריש מדכתיב לטהרו ברישא והכא דריש מגופיה דקרא:

ה"ג בתורת כהנים שבעת ימים ימי ספירו וכו' ואגב שנכתב בפסוק בתר ואחרי טהרתו וגו' כתבוהו כאן:

יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו פירש הר"ר קלונימוס דכתיב (ישעיהו ז׳:ח׳) ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם והיינו מנבואת עמוס אע"פ שישעיה אמרה וישעיה נתנבא בשעה שנתנגע עוזיהו כדמוכח קראי שהיה רעש ע"י שרעשו עליונים לשורפו ותחתונים לבלעו הוא מונה לנבואת עמוס שנתנבא שנתים לפני הרעש וישראל גלה יגלה מעל אדמתו (עמוס ז׳:י״א) שאז נגזרה גזירה וכמה יש עד גלות הושע בן אלה שהיה בשנת שש לחזקיהו חשבונו ס"ה שנים ב' שנים קודם נגעו וכ"ה דנגעו דעוזיהו נתנגע כ"ה שנים לפני מותו וי"ו דיותם ושש עשרה דאחז ושש לחזקיה היה הגלות הרי ס"ה שנים ויותם בן כ"ה שנים כשמלך וא"כ היה עיבורו בימי חלוטו מכל מקום אין ר' יוסי בר' יהודה מוקשה די"ל דנתנגע בסוף השנה ועיבורו היתה בתחילת השנה ובפי' נביאים פרש"י חשבון זה וכן מוכיח בסדר עולם ומאחר שזה אמת נמצא שצריך ליישב והלא עוזיהו וירבעם מלכו כאחת דהא ירבעם מלך מ"א שנה וא"כ כשמת היה מ"א למלכות עוזיהו והכתוב אומר בשנת שלשים ושמנה לעזריה מלך יהודה מלך זכריה בן ירבעם וא"כ חסר ג' שנים וי"ל דמלך ג' שנים בחיי אביו וכן הגיה במקצת פירושים דהכי הוה מעשה דזכריה מלך בחיי ירבעם אביו ג' שנים:

מאי דלא גלי לא גלי יש מקשין למה אין רבי דורש ק"ו הא אדם דן ק"ו מעצמו ושמא יש שם פירכא או שמא מצורע חידוש הוא א"נ ז' ימים משמע מיעוט לאפוקי ימי חלוטו ואידך דמצטריך לגופיה מיהו מדכתיב ביה לו שמע מינה למעוטי:

יש יום שאי אתה רואה בו תימה לר"מ למה אינו רואה להקל ועוד למאי דפי' רבינו יצחק דלכולי עלמא בתחילת הסגר רואין להקל לעולם יכול לראות ועוד ופינו את הבית עד שיראו למה טורח לפנות שמא ימצא טהור:

משמעות דורשין איכא בינייהו ר' דורש מופינו וביום אצטריך למידרש ביום ולא בלילה כדלקמן וי"ו לא משמע ליה ור' יהודה דורש מוביום אבל ופינו את הבית שמא אצטריך לרבי יהודה אפי' חבילי קש וחבילי עצים כדתנן בנגעים (פ' י"ב מ"ה) לרבי יהודה:

דבר הרשות איכא בינייהו דרבי יהודה סבר חידוש הוא ואין ללמוד הימנה שאר המתנות ומביום הראות בו לא משמע אלא המתנה דמצוה דמשמע דתלוי הדבר בקביעת היום כגון רגל והוא הדין לחתן ורבי סבר לרבות נמי המתנה שאינה מצוה וגמרינן שפיר להמתנה מופינו כל דבר הרשות בבית לא פליגי דהא בהדיא כתיב ופינו את הבית. אלא דבר הרשות דגופיה איכא בינייהו ואין נראה לפרש שאר דברי רשות כגון חבילי קש ופליגי בבתים דלרבי יהודה דאמר חידוש הוא לא ילפינן:

ור' מאיר סבר בכהן תליא מילתא אי טהור א"ל טהור אי טמא שתיק דבמילתא דכהן תליא מילתא ועד שאמר טמא בחזקה קאי ואמר ר' נראין דברי ר' יוסי שאמר אין רואין כלל במוחלט והתניא איפכא נראין דברי ר' מאיר במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר ופרקינן תרי תנאי ואליבא דרבי. האי תנא דתני אמר רבי נראין דברי רבי מאיר במוחלט שרואין סבר דלמא אחזי ליה לטהרו וצוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו והאי תנא דתני אמר ר' נראין דברי ר' יוסי במוחלט סבר אי חזי ליה טהרה מצריכו לספירת שבעה ואוסרו באשתו שהיה מותר בה כל ימי חלוטו וצוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא לפיכך קתני נראין דברי ר' יוסי דאמר אין רואין במוחלט כו' ואמרינן למימרא דר' סבר מוחלט מותר באשתו. ואמר הין.

והתניא דרבי סבר המוחלט מותר באשתו דתניא וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שיהא כמנודה וכאבל שאסור בתשמיש המטה ואין אהלו אלא אשתו כדכתיב שובו לכם לאהליכם בז' ימי ספרו ולא בז' ימי חלוטו דברי רבי ורבי יוסי אומר דנתי לפני ר' לימדתנו רבינו יותם לא היה לעוזיהו אלא בימי חלוטו א"ל אף אני אומר כן כי בימי חלוטו מותר הוא ואינו אסור בתשמיש המטה אלא בימי ספרו ולא אמרינן ק"ו אלא בימי ספרו דגלי רחמנא ביה איסורא אסיר אבל חלוט דלא גלי ביה רחמנא איסורא שרי.

למימרא דבדיבורא דכהן תליא מילתא דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא ומה ת"ל וביום לימא ובהראות בו יטמא וביום למה לי אלא יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל דברי רבי ר' יוסי אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו את הבית אם ממתינין לו לפנות את כליו שהוא דבר הרשות ק"ו שממתינין לו בימי חתונתו ובימי הרגל שמצוה לשמוח בהן. ור' יהודה מצוה בכהן לא גמרי' דחדוש הוא דהא עצים ואבנים בעלמא לא מיטמו והכא מיטמו בנגעים הלכך חדוש הוא ומחדושא לא גמרינן ופשוטה היא.

אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו פי' ליכא בינייהו מידי לעיקר הדין אלא דרשא תקראו' בעלמא מר משמע ליה למדרש ומר משמ' ליה למדרש האי:

ורבי יהודה מהתם לא גמרי' דחדוש הוא וכו' ומיהו רבי סבר דכיון דחדוש דהתם הוה לחומרא ואפי' הכי אקיל פה רחמנ' להמתין לו לדבר הרשות שפיר גמרי' מינה דכ"ש מי שהוא קל:

ולבריתא השנויה בהפך אתה מפרש נראין דברי ר' יוסי במוסגר שלא לראות שמא יחליטנו ויפסיד ציותא דעלמא ואע"פ שאף המוסגר טעון שלוח מ"מ כל שהוא מוסגר לבו סמוך שיטהר ובטוח שבקרוב יתחבר עם שאר בני אדם וכל שאינו מתיאש מזה נוח לו משיתיאש אע"פ שיבא להיתר צוות אשתו והוא ענין ציותא דעלמא עדיפא ליה זו היא שיטתנו שעליה סמכנו לפסוק כמה שכתבנו:

והרבה חולקים לומר שהעומד בעיניו בהסגר שני אין מטהרין אותו וכן כתבוה מקצת גדולי הצרפתים ואל תחוש לדבריהם ובהדיא תניא בספרי העומד בבגדים בראשון מסגיר בשני שורף ובאדם בראשון מסגיר ובשני פוטר אלא שחוזרים וחולקים לומר שאף המוסגר מותר בתשמיש ואין בו איסור אלא לימי ספירו ולדבריהם צריכים אנו לפרש במה שאמרו ציותא בעלמא עדיפא ליה או ציותא דאשתו עדיפא ליה שהוא נאמר על מוחלט הבא לידי ספירה ולא במוסגר הבא לידי החלט שהרי שניהם מותרין ומ"מ אין אנו צריכין לשנות בשיטתנו לדעת זה אלא בדברי ר' ואף בהם אפשר לפרש נראין דברי ר' מאיר במוסגר ומטעם שהזכרנו לדעת ר' מאיר ויתיחס לר' גם כן דעת האומר שהכהן רשאי לשתוק ונראין דברי ר' יוסי במוחלט ומטעמו של ר' יוסי דאיסור תשמיש חמור אצלו ואע"פ שימי ספירה מועילים לו לציותא דעלמא ציותא דאשתו עדיפא ולבריתא שנויה בהפך נראין דברי ר' יוסי במוסגר ומטעמו של ר' יוסי וכר' מאיר במוחלט מטעם ציותא דעלמא עדיפא וגם זה נכון:

ואף גדולי המחברים לא מצאתי בדבריהם איסור תשמיש אלא לימי ספירה וכדכתי' בהדיא בימי ספירו וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו שיהיה כמנודה וכאבל ליאסר בתשמיש:

ומה שאמרו לראיית היתר תשמיש בימי חלוטו יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו כך פירושו שבימי חלוטו של עוזיהו נתעברה אשתו מיותם והביאם לומר כן מפני שתמהו על מה שכתו' בשנת עשרים ושבע לירבעם מלך עוזיהו ואי אפשר לומר כן שהרי בשנת חמש עשרה לאמציהו מלך ירבעם ואמציהו מלך עשרים ותשע ונמצא שירבעם מלך עם מלכות אמציהו ארבע עשרה שנה שמחמשה עשר עד תשעה ועשרים ואותה שנה מת אמציה ומלך עזיה ונמצא שעזיה מלך בשנת ארבע עשרה לירבעם ולפשוטו של מקרא פירשו מפרשי המקראות בשנת עשרים ושבע לימים הבאים כלומר ששנה שמלך ממנה ואילך שבעה ועשרים שנה והיא שנת ארבע עשרה למה שעבר ממלכותו שהרי ארבעים ואחת שנה מלך ובסדר עולם לא ראו לתרץ המקרא כן ופירשו בשנת עשרים ושבע לירבעם מלך עזיהו אפשר לומר כן והלא שניהם מלכו כאחד אלא שמלך מלכות מנוגעת נראה מדבריהם שמלכות עזיהו וירבעם התחילה כאחת ולפי הפסוקי' אי אפשר לומר כן אם לא מלך עזיהו בחיי אמציה ארבע עשרה שנה וא"כ כך פירושו של מקרא שמתחלת עשרים ושבע לירבעם שהיא תחלת עשרים ושבע של עצמו גם כן מלך עוזיהו מלכות מנוגעת ותלה הדבר בירבעם שתולין הקלקלה במקולקל ועוזיהו מלך חמשים ושתים שנה נמצאת עשרים ושש שנים שהם חצי זמן מלכותו במלכות מנוגעת וכשמת עזיה היה יותם בן חמש ועשרים שנה והרי ששנה אחת נצטרע עוזיהו כשנולד יותם ונמצא שנתעברה אמו בימי חלוטו ומ"מ ר' יהודה היה סובר שלא נצטרע בתחלת עשרים ושבע אלא במקצתה וכבר נתעברה אשתו קודם שנתנגע:

אפי' היו סימני טומאה של מצורע או סימני רפואה ניכרים לכל אדם אינו לא טמא ולא טהור עד שיטמאנו הכהן או יטהרנו מאחר שכן חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי משתה שלא לראותו לו ולאצטליתו ולכסותו וכן ברגל כמו שביארנו שהרי אמרה תורה וצוה הכהן ופנו את הבית לא נטמאו כלים עד שיאמר הכהן טמא והרי הזקיקתו תורה לשתוק עד שיפנו את הבית ואם ממתינין לדבר הרשות אחר אין ממתינין אותו כגון שהיה רוצה ליכנס לסעודת הרשות וכיוצא בזה ואין למדין מפנו הבית לשאר דברי הרשות שכל ענין נגעי בתים חדוש הוא שהרי אין עצים ואבנים מיטמאין בשום מקום ומיטמאין בה ואין למדין מן החדוש:

בפרש"י בד"ה ומ"ס צוותא כו' ומצער ליה הס"ד ואח"כ מ"ה ימי ספירו כו' ובד"ה למימרא כו' ולא הוי טמא הס"ד ואח"כ מ"ה נותנין לו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ה"ג בתורת כהנים ז' ימי ספירו שנכתב בפסוק בתר ואחרי כו' כצ"ל ר"ל דבנוסחות גמרא שלהם היה כתוב ריש הפסוק ואחר טהרתו שבעת ימים וגו' ואהא כתבו דה"ג בת"כ ולא שייך ואחרי טהרתו כאן אלא אגב שנכתב ז' ימים וספרו בתר ואחרי טהרתו כתבוהו כאן וק"ל:

בד"ה יותם לא היה כו' מעל אדמתו שאז נגזר גזירה כו' בשנת שש לחזקיהו חשבונו ס"ה שנים ב' שנים קודם נגעו וכן הוא דנגעו דעוזיהו נתנגע כ"ה שנה לפני מותו וט"ז דיותם כו' אין ר' יוסי בר יהודה מוקשה כו' כצ"ל וכ"ה ברש"י בספר ישעיה ע"ש שהוכיח זה מתוך הכתובים ובד"ה משמעות דורשין כו' למדרש ביום ולא בלילה כו' כצ"ל: