מסכת מועד קטן דף ה׳ עמוד ב׳

קרי עליה ושם דרך שמחשב בשעות אי זה מהן להקשות אי זה מהן שלא להקשות:

אבל מציינין על השדרה שאע"פ שאינה אלא עצם אחד מטמא טומאה באהל:

רוב בנינו כגון עצמות גדולות כגון קוליות אע"פ שאין בו רוב מנינו:

רוב מנינו רוב העצמות ואע"פ שאין בו רוב בנינו:

אין מציינין על הוודאות הואיל דברור לכולי עלמא דאית ביה טומאה ודאית לא מטלטלי באותו מקום טהרות:

אבל מציינין על הספיקות שיש עליהן אהל כגון סככות ופרעות הסמוכות לרה"ר הסמוך לבית הקברות דמספקא לן בהו טומאה דכיון דיש עליהן אהל רגילים לקבור שם במקום צנוע:

סככות ופרעות ובית הפרס מפרש לקמן:

אין מעמידין הציון על הטומאה שלא להפסיד טהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא על הציון פתאום ויטמאו הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא וכשבא על הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה:

אין מציינין אין צריך ציון ואי גבי יום טוב מיירי הברייתא איכא לפרש אסור לציין ואסור לטרוח ביום טוב:

עצם כשעורה והוא הדין יותר מכשעורה כדמוכח בסמוך אינו מטמא באהל והאי דנקט כשעורה משום דבהאי שיעורא מטמא במגע דהכי הלכה למשה מסיני כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין דף קכו:):

שאינו מטמא באהל כגון תרווד רקב כדאיתא בהעור והרוטב (חולין דף קכו: ושם) ושדה שנחרש בה קבר כדלקמן בשמעתין ואפילו איכא ספק טומאה שמטמא בהיסט בלא נגיעה לא הצריכום ציון דהיסט לאו מילתא דשכיחא היא שידרוס על קנה שטומאה עליו ולכך לא החמירו חכמים לציין משום היסט:

אילן המיסך על הארץ סמוך לבית הקברות דמספקא לן אי איכא טומאה תחתיו אי לא מסתמא אמרינן דמת תחתיו כיון דדרך מקום צנוע הוא ולכך בעי ציון ע"א דידעינן ודאי דאיכא טומאה תחת נוף אחד של אילן ויש הפרש בין נוף לחבירו ואין ידוע באיזה מקום ישנה והכי נמי איכא לפרש גבי אבנים שיש אבנים זו אצל זו הבולטות מן הגדר:

מנפח אדם בית הפרס והולך דמסתמא ליכא למימר שהגיעה המחרישה עד המת וליכא לאחזוקי מקום טהור בטמא מספק אלא חכמים החמירו משום חומרא דטהרות ומשום הכי הקילו דליכא ספיקא דאורייתא הם אמרו והם אמרו ולא היו רגילים לקבור מתים בעומק כי השתא בזמן הזה הילכך לא חיישינן שמא המת בעומק תחת המחרישה ומן הדין אפילו נפוח לא צריך כי אם חומרא בטהרות שהחמירו חכמים בדבר ואמאי לא חייש שיהא מת בקרקע ואין נוגע בו ומטמא באהל אי נמי בלא המאהילים מן הצדדים הוו מטמאין לאדם באהל אלא שמע מינה דלא מטמא באהל:

יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. דתניא התם (תוספתא דאהלות פי"ז) שדה שאבד בה קבר אינה ניטעת כל נטע וכגון שראויה לאילנות ויש לנו לומר דמסתמא אם לא שאבד בה קבר היו נוטעים בתוכה אי נמי בידוע לאו דוקא ואגב דנקט רישא בידוע נקט סיפא בידוע וכן צ"ל לפי' הקונטרס:

ר' ינאי הוה ליה ההוא תלמידא כל שתא הוה מקשי ובשבתא דריגלא לא הוה מקשי והוה קרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלהים:

ת"ר אין מציינין על כזית מצומצמת מן [המת] דסופו מיחסר חסר ותנן באהלות פרק שני אלו אם חסרו טהורין כזית מן המת כזית נצל כו' ולא על הבשר שסופו מתאכל והולך ולא על עצם כשעורה ולא על כל דבר שאינו מטמא באהל אבל מציינין על השדרה ועל הגלגולת ועל רוב בנינו של מת ועל מנינו.

ואין מציינין על הוודאות אלא על הספיקות ואלו הן הספיקות סככות ופרעות פי' דתנן באהלות פ' ח' הזיזין והגודריות כו' עד והסככות והפרעות (אינן) [שהן] יכולין לקבל מעזיבה כו' ואלו הן הסככות אילן המיסך על הארץ והפרעות אבנים היוצאות מן הגדר ומציינין על בית הפרס בשדה שאבד בה קבר ואין מעמידין ציון במקום טומאה עצמה שלא להפסיד את הטהרות אלא מרחיקין מעט. ואין מרחיקין ציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את א"י. ואין מציינין על השדה שנחרש בה קבר וכ"ש שנידש. תניא ג' בית הפרס הן.

שדה נחרש בה קבר ושנאבד בה קבר ושדה בוכים פי' דתנן באהלות פרק י"ח ג' בית הפרס הן החורש את הקבר נוטעת כל נטע כו'. עד ומטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באהל. שדה שנאבד בה קבר בתוכה כו' עד ומטמא במגע ובמשא ובאהל.

מאי שדה בוכים שדה שמפטירין בתוכה מתים פי' דתנן באהלות פרק י"ח שדה בוכים לא ניטעת ולא ניזרעת ועפרה טהור כו' מ"ט יאוש בעלים נגעו בה ומקשינן שדה שנחרש בה קבר לא בעיא ציון והתניא מצא שדה מצויינת ואין ידוע מה טיבה.

יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר.

ופריק רב פפא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר וצייניה אם יש בה אילנות בידוע שאחרי שציינוה שנחרש אותו הקבר.

וניחוש דלמא אילנות גואי פי' לא חרשו מקום הטומאה וטומאה מבראי קאי.

קרי עליה ושם דרך פי' כי זה חשב כי גדול ההפסד למלבין פני חברו ברבים מן השכר והתועלת שיהא לו בלימוד אותו דבר אפי' לא ידע אותו לעולם כ"ש שהי' יכול לראו' לאחרי כן:

ת"ר אין מציינין על כזית מן המת ולא על עצם כשעורה פי' ששני אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל ואלו עצם כשעורה מתני' היא בהדיא שאינו מטמא באהל כדתנן ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס וכו' אבל כזית מן המת מטמא באהל כדתנן התם ברישא וכדאית' בסמוך אלא הכא כזית מצומצם כדמתרץ בסמוך:

ולא על דבר שאינו מטמ' באהל פירש כגון שרץ ונבלה וכיוצא בו כגון שדרה וגלגולת שחסרו כשיעור שינטל מן החי וימות וטעמא דאין מציינין על דבר שאינו מטמא באהל פירש"י ז"ל כי אדם העובר עליהן אינו מצוי ליגע ולהסיט ומי שלא ידרוס על עצם המת ויהיה טמא לא חיישי' דלא אזיל התם אלא ע"י נפוח ע"כ. ומה שאומר רבינו ז"ל דלא חיישי' להסט שידרוס על המת לא מדין הסט ממש בהסט של זב שהרי לא מצינו לו חבר בכל התורה כלה וגם אין לו טומאה מדין מדרס אלא היינו מדין משא כי כשהלך עליהן אולי הוא מסיטן בהלוכו שהוא מנענען וזה חשיב משא ולזה חששו בית הפרס ג"כ להסט כלומ' שיסיטם ברגלו ומיהו ק"ל מה שאמר רבי' ז"ל דלהכי לא חיישינן הכא להסט דלא אזיל התם אלא על ידי נפוח כיון שאין כאן ציון מנא ידע שיש שום טומאה עד שיזהר לנפח אלא ודאי טעמא דמילתא משום דמגע ומשא ליכא אלא כשהם נגלין ומסתמ' חזי להו ומזדהר ואם הם עמוקים תחת הקרקע הא ליכא מגע ולא הסט שאינו מנענען:

אבל מציינין על השדרה ועל הגלגולת פירש שלא חסרו כי אפילו אין בהן בשר מטמאין באהל ואפילו היו עצמות של נפל ואין בהן רובע הרוב של עצמות דאלו איכא רובע הקב של עצמות מטמאין באהל אע"ג דליכא לא רוב בנין ולא רוב מנין כדתנן אלו מטמאין באהל המת וכזית ניצל ומלא תרווד רקב והשדרה והגלגולת ורובע עצמות מרוב הבנין או המנין רוב בנינו או רוב מנינו (ורוב מנינו) של מת אע"פ שאין בהן רובע טמאין וכו'

ועל רוב בנינו ועל רוב מנינו פי' מציינין עליהם שגם הם מטמאין באהל כדתנן במתני' דכתיבנא ותניא בתוספת' אי זהו רוב בנינו השוקים וירכים והצלעות ואי זהו מנינו ראשי אצבעות ידים ורגלים ובלבד שיהו בו קכ"ה שהן רוב רמ"ח איברים שיש באדם וכן רוב בנין ועיקר גודל הגוף אפילו בלא רוב מנין איברים א"נ רוב מנין איברים אפי' בלא רוב בטן מטמאין באהל ואפי' בלא רובע קב עצמות כגון שהן של נפל:

אין מציינין על ההודאות פירש על הדבר הידוע שיש בו טומא' דמאליה ופרשי אינשי מהתם:

אבל מציינין על הספקות פי' כשהן מטמאין באהל:

ואלו הן ספקות פי' אלו הן ספקו' מן הסתם סככות ופרעות ובית הפרס ומפרש לקמן סככות אילן המסך על הארץ פרעות אלו אבנים פרועות ויוצאת מן הגדר ופרש"י ז"ל בכאן וגם במס' נדה בשלהי פ' דם הנדה דסככות מיירי כגון שהאילן הזה הוא סמוך לבית הקברות ואיידי שהוא מקום מופנה חיישינן דלמא אתרמי ערב שבת בין השמשות וקברי התם או שנשי' קוברות שם נפליהן ומיהו לאו ודאי הוא אלא ספק ואע"ג דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור מדאורייתא מ"מ כיון דמלתא דשכיח ואפשר הוא חשו חכמים והצריכוהו רבנן ציון ופרעות אבנים גדולות שבולטות מן הכותל וכל דבר שבולט ואינו שוה קרוי פרעות מלשון גדל פרע וכגון שיש קבר ודאי תחת אחת מהן אלא שאין לנו יודעין תחת אי זו מהם והיינו ספקייהו ואע"ג דהוו ברשות הרבים טמאוהו חכמים לילך שם לכתחלה כיון שהוחזקה שם טומאה ולא יודע מקומה והקשו עליו מדאמרי' בפרק דם הנדה דאילן דסככות ופרעות אין כותי נאמן עליהן לומר שנסתלקה משם טומאה ואוקימנא במהלך ובא על פני כלה הא לאו הכי מהמני והיכי דמי אי דקיימי ברשות היחיד טומאה דאוריית' היא ואפי' בלא מהלך על פני כלה יהא נאמן דהא בדאוריית' אינן חשודין ואי דקיימי ברשות הרבים טומאה דרבנן הוא ואפי' מהלך על פני כלה אמאי מהימן דהא בדרבנן לא זהירי וי"ל דאפילו תימא ברשות הרבים אבל אינהו סברי דטומאה דאורייתא היא דלית להו דרשא דרבנן ומזהר זהירי בה ומיהו בעדות גרידתא לא מהמני דלית להו לפני עור לא תתן מכשול ועוד הקשו עליו מאי איריא סככות ופרעות דנקט הוא הדין לזיזין וגזוזטראות ועוד דהא בפרק בתרא דנדה גבי הזב והזבה שבדקו אמרי' סככות ופרעות לאו אהלא הוא ורבנן הוא דגזרו עלייהו אלמא קולה דסככות ופרעות היינו משום דלית להו אהל דאורייתא ואלו לפירש רש"י ז"ל אהל גמור הן ואין ספיקן מחמת כך לכך פירש רבינו שמשון אילן המסך על הארץ ויש בו ענפים זו למעלה מזו ואינן מכוונות ואין בא' מהן שיעור אהל וכי אמרי' גוד אחית נמי אינן מתחברים ועדיין ישאר בהן אויר פחו' מטפח וגזרו חכמים שרואין אותם כאלו הם שוות ואם יש טומאה תחת אחת מהן שיהא חשוב אהל וכשקברו שם בודאי מיירי ואלו מדינא אין גומרין גוד אחית אלא בפחות מג' מדין לבוד כדאיתא גבי קירות הבית במסכת טהרות ומייתינן לה במסכת סוכה אלא הכא מפני שהן גוף אילן א' החמירו חכמים ופרעות אבנים יוצאין מן הגדר וטומאה תחתיהן ודאי אבל אין בא' מהן שיעור אהל והן מרוחקות ועומדות בשוה ואומר בתוספתא שאם ראויות לקבל מעזיבה בינונית רואין אותן במחוברות ועושין אהל מדרבנן והשתא אתי שפיר דחשבי' להו רבנן התם בהדי ספיקות דרבנן ולגבי עובדי כוכבי' ומזלות טומאה דאורייתא חשבי' להו ולהכי נאמנים במהלכין על פני כלה אבל בעדות גרידתא לא מהימני דלית להו לפני עור לא תתן מכשול ובתוספת' יש הוכח גמור לפירש זה דתניא סככו' אילן המסך על הארץ רבי יהודה אומר רואין את העליונות כאלו הם למטה ואת התחתונות כאלו עולות למעלה ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח מביאו' וחוצצות פרש"י ז"ל אלא היו נוגעות זו בזו וישלימו לשיעור טפח ויש מפרשי' שאפילו אלו היה בשוה היו ביניהן אויר טפח מביאות וחוצצות ואינו מחוור:

כבר ביארנו במשנה שמציינין על הקברות בחולו של מועד ולמדת שהציון חובה מדברי סופרים כדי להשתדל בפרישה מן הטומאה שלא לטמא את הטהרות ושהביאוה מן המקרא כמו שביארנו במשנה מעתה צריך אתה לידע איזו טומאה צריכה ציון ואיזו אינה צריכה ציון וממה שצריך שתדע הוא שיש דברים במת שמטמאין באהל והם מת עצמו כשהוא שלם אפי' נפל שלא נתקשרו איבריו בגידים וכזית מבשר המת אע"פ שאין באותו כזית אבר שלם וכזית נצל וענינו בשר שנימוח ונעשה ליחה קרושה ומלא תרוד רקב וענינו מת שהרקיבו עצמותיו ובשרו בקבר ונעשה כלו רקב אותו רקב מטמא באהל כשיעור מלא תרוד ר"ל מלא כף ופירשו בתלמוד נזיר נ' ב' שהוא מלא חפנים וכן השדרה עם רוב צלעותיה או הגולגולת שלא חסרה השדרה בחוליא אחת או הגלגלת בכסלע אבל אם חסרו שיעורן כשאר עצמות ואבר מן המת או אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי אע"פ שאין בשיעורם כזית הואיל והוא אבר שלם וענין בשר כראוי הוא בכדי שאלו היה אותו אבר אם היה בו בכדי להעלות ארוכה וכן רובע קב עצמות אע"פ שאין בשר עמהם ואע"פ שאין בהם רוב מנין או רוב בנין וכן רוב מנין או רוב בנין אע"פ שאין שם רובע קב ורוב בנין הוא שתי שוקים וירך או שתי יריכים ושוק שכל הבנין הוא שוקים וירכים וצלעות ושדרה ורוב מנין הוא קכ"ה איברים אף דקים שבדקים וכן רביעית דם מן המת ורביעית דם תבוסה והוא דם היוצא ממנו סמוך למיתה שנתערב עם דם היוצא ממנו לאחר מיתה:

כל אלו מטמאין באהל וכל שכן במגע ובמשא חוץ ממלוא תרוד רקב שאינו מטמא במגע מפני שהוא מתפזר ואי אפשר ליגע בכלו ויש דברים שמטמאין במגע ובמשא אבל לא באהל כגון עצם כשעורה והוא הדין ליתר מכשעורה כל זמן שאינו אבר שלם בבשר הראוי לו או גולגולת שלימה או שדרה שלמה או רוב מנין או רוב בנין או אחד מן הדרכים שהזכרנו למעלה אלא שמשעורה ולמטה אם אינו אבר בבשר הראוי לו אינו מטמא אף במגע ונמצא שכל אלו הנזכרים למעלה כשאינם על הדרך הנזכר למעלה מטמאים במגע ובמשא ולא באהל:

מעתה ביארו בשמועה זו שאין מציינין אלא על הטומאה המטמאה באהל שנמצאת טומאתו אף במכסה תחת העפר אבל לא על מה שאינו מטמא אלא במגע שאם הוא תחת הקרקע הרי אין כאן מגע ואם הוא על הקרקע ואינו יכול להשליכו כגון שהיו של מת מצוה שקנה מקומו בשעת מיתתו או שהיה שם הרבה מהם הרי העובר רואה ונזהר שלא ליגע בו שסתם מוליכי טהרות דרכם להביט במקום מהלכם וכשהולכין דרך שדות הולכין בנפוח:

היה שם כזית מן המת מצומצם הואיל וסופו להתחסר ולא יהא בו טומאת אהל אין מציינין עליו ואע"פ שאפשר שיארע בו תקלה קודם שתתחסר מוטב ישרפו עליה לפי שעה ואל ישרפו עליה לדורות:

טומאה הידועה לכל כגון בית הקברות אין מציינין עליה שהרי הכל יודעין אותה ונזהרין אבל מציינין על הספקות ר"ל המקומות שנודעה בו טומאה לזה המציין ולא נודעה לשאר בני אדם וכן מציינין על הספקות שטומאתם מסופקת לכל העולם שלא נודעה טומאתו בבירור לשום אדם כגון סככות ופרעות וענין סככות הוא אילן המוסך על הארץ ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר וענין ספקתם גדולי הרבנים פי' בה שבאילן או כותל שהיה בית הקברות סמוך להם כבר היא נאמרת שמן הסתם האשה רגילה לקבור שם דברים הצנועים מפני שהם בצדי בית הקברות ומצנעת עצמה בצדי האילן או הכותל ונמצא העובר דרך שם מתאהל עם הטומאה בסכך ענפי האילן או באותן האבנים היוצאות מן הכותל הואיל ויש בהן אהל טפח ומקומות אלו סתמן בספק וצריכין לציין ומגדולי המפרשים פירשוה בודאי קברו וביארו בספק זה שהוא בענפי האילן הדקים שאין בהם רוחב טפח אלא שהן סמוכות זו לזו בפחות משלשה טפחים והרי יש בהם רוחב טפח מדין לבוד והטומאה בצד אחד מן האילן ומתאהל בצדו האחר אם זה המתאהל טמא על יד לבוד וכן על דרך זה אבנים היוצאות שאין ברחבן טפח ויש הפסק בין אבן לאבן בפחות משלשה ואע"פ שפשוט להם בקורות הבית שאפי' אין בין זו לזו טפח וטומאה תחתיהן שהאויר טהור כמו שביארנו במסכת סכה י"ח א' שמא בכאן ראוי להחמיר מפני שהוא גוף אחד ר"ל אילן אחד או כותל אחד:

בית הפרס והוא שדה שנחרש בו קבר כמו שביארנו במסכת חגיגה כ"ה ב' אינו מטמא באוהל חזקה נדקדקו העצמות ואינו מטמא אלא במגע עד כדי חרישת מאה אמה ברבוע ממקום הקבר שהוא בית ארבעת סאין ומתוך כך אין צריך לציין אבל שדה שאבד בו קבר מטמא באהל וצריך ציון הואיל ולא נודע מקומו הרי כלו מטמא מדברי סופרים שמא התאהל על הקבר ובית הפרס עצמו יכול לילך בו בנפוח כמו שאמרו בהולך לשחוט את פסחו ונזדמן לו בית הפרס שהוא מנפח והולך אם יש שם עצם כשעורה הרי הוא רואהו בנפוח האבק ונזהר ממנו ואם נידוש ברגלי אדם וברגלי בהמה טהור בלא נפוח שהרי אין כאן אבק שנחוש להיות עצם כשעורה נסתר שם שלא יהא נראה ואם הוא תחת הקרקע אין חוששין לו שהרי אינו מטמא באהל ואם בא לטהרו לגמרי שלא יהא צריך עוד אף נפוח כוברו בכברה כמו שביארנו הכל במסכת חגיגה:

שדה בוכים אין צריך לומר שאינו צריך לציין שהרי אינו מטמא כלל וענין שדה בוכים הוא שדה קרוב לבית הקברות והנשים באות עד לשם עם המת ויושבות שם ובוכות ומתוך שהוא קרוב לבית הקברות בעל השדה מתיאש הימנו והדבר מצוי להיות איזה אדם קובר לשם ומתוך כך חששו בו לקצת דברים כמו שיתבאר בסמוך ויש שפירש בו כשמוליכין מת מעיר לעיר באין המלוין עד אותו שדה ומניחין את המת לשם ובני העיר יוצאין לשם ומוליכין אותו לבית הקברות שלהם והמלוים מתיאשים ממנו משבאו לתחומן ובני העיר שמא מתיאשים לפעמים מתוך שלא מת בעיר וטומאה נשארת לשם ולשון יאוש בעלים לדעת זה הוא על הראשונים הבאים עמו שנתיאשו ממנו משבאו לתחומן ואין לשון יאוש בעלים נופל בה יפה שדה זו רוב מפרשים מסכימים שאין בו שום טומאה הואיל ולא הוחזקה טומאה לשם ולא כלולה בשם בית הפרס אלא לומר שאינה נזרעת ולא ניטעת שלא להרגיל שם נכנסים ויוצאים שמא מתוך היאוש שהזכרנו נתחדשה בו טומאה הא מ"מ עפרה טהור והוא שאמרו עליה בפירוש שעושין מעפרה תנור לקודש וקצת מפרשים חוככים להחמיר עליו בטומאת מגע כדין בית הפרס הגמור ר"ל שדה שנחרש בו קבר וקצתם בטומאת אהל ולא הותרה אצלם עפרה אלא לאחר שנפוה לומ' שאין חוששין לרקב ואין דבריהם נראין:

מי שמצא שדה מצויינת והדבר ידוע שלא מפני בית הפרס נצטיין להצריך בהלוכו נפוח שהרי אינו צריך ציון כמו שביארנו אלא מפני שדה שאבד בו קבר אם יש שם אילנות בכדי שכל השדה צריך חרישה בשבילם בידוע שנחרש בו קבר לאחר הציון שהרי שדה שאבד בו קבר אין מקיימין בה אילנות אפילו הנטועים שם מתחלה וכמו שאמרו בטהרות שדה שאבד בה קבר נזרעת כל זרע ואינה נטעת כל נטע נזרעת כל זרע מפני שחרישה לזרעים אינה עמוקה עד שנחוש להיות טומאה עולה עמו שמקום קבר שלם עמוק הוא ולטומאת אהל אין לחוש שהרי הציון מונעו ואינה ניטעת כל נטע שהנוטע צריך להעמיק ויעלה עצמות מן הטומאה ויתפזרו לרחוק מקום מן הציון וכן אין מקיימין שם את הנטוע כבר מפני שמגדלין פארות לרשות הרבים ונמצא מרבה בטומאת אהל חוץ מאילני סרק שהוא רשאי לקיימן הואיל וכל עצמן של ענפים לכריתה הן עומדות ויש גורסין במשנה זו שאינה נזרעת גם כן מפני טומאת אהל וכן היא בתוספתא ולמדנו מ"מ שאין נוטעין ולא מקיימין בה אילנות והואיל ויש שם אילנות בידוע שנחרש והולך בה בנפוח ומ"מ אם אין כל השדה צריך חרישה בשבילם אין כוללין בדין זה אלא שיעור הראוי להם והוא שהעמידוה במסובכים ר"ל שכל השדה נכנסת תחת האילנות או שהציון סמוך לאילנות:

בפרש"י בד"ה אבל מציינין כו' הסמוכות לר"ה הסמוך לבית כו' ובד"ה אילן המיסך כו' נוף עושה ציון הס"ד ואח"כ מ"ה בית הפרס חצי כו' ובד"ה א"ר פפא כו' בית הפרס שנחרש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אילן המיסך כו' כיון דדרך מקום כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה יש בה אילנות וכו' אי נמי בידוע לאו דוקא עיין נדה דף סד ע"ב תוס' ד"ה ע"ג סולם:

תוס' ד"ה אין מציינים אין צריך ציון לא זכיתי להבין הא בפשוטו אין מציינים דאין ראוים לציין דישרפו לחנם תרומה וטהרות, דהרי אמרינן מוטב ישרפו לפי שעה ואל ישרפו עליו לעולם, הרי דאיסורא איכא דמשום האי חששא אפילו בכזית דמטמא באהל דהיה ראוי לציון אמרינן דאין מציינים:

שם גמרא, ששם אילנות בידוע שנחרש, מבואר בסוגיא, דחרישה עושה תקנה דאף באבד קבר ע"י שנחרש אינו מטמא באהל:

ולא הבנתי, דבמה פקעה לטומאת אהל ע"י החרישה, וכי ודאי הוא שע"י החרישה נפרסו העצמות ונקרע בשר המת עד שאין שיעור לטמא באהל, והרי תוס' כתבו בד"ה מנפח דהא דמיקל בנפוח דמסתמא לא הגיע המחרישה עד המת, א"כ אי אפשר להקל ע"י המחרישה, [ולשון תוס' אח"כ ולא היו רגילין לקבור מתים בעומק א"י הא אדרבא כתבו תחלה דאין החרישה נוגע למת כלל]: