בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת מועד קטן דף ה׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מועד קטן דף ה׳ עמוד א׳

    מסכת מועד קטן דף ה׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־547 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    קילקולי המים כגון אבנים שנפלו מחמת הבור:

    חוטטין נפלו צרורות בקרקעית הבור מעלה אותן במועד:

    אבל לא חוטטין אותן אי אמרת בשלמא הא דקתני ההיא ברייתא שלמעלה של יחיד היינו בשיחיד צריך לו איכא לאוקמי האי דקתני האי ברייתא אבל לא חוטטין בשאין יחיד צריך לו אלא אי אוקמת לה הא דחוטטין בשאין יחיד צריך לו א"כ האי דקתני אבל לא חוטטין במאי מוקמת לה:

    אלא מאי בשיחיד צריך לו כו' כלומר במאי מוקמת האי דקתני חוטטין בשרבים צריכים להן והתניא כו' של רבים חופרין אותן:

    אלא קשיא קמייתא דקתני אין חופרין בורות של רבים בשרבים צריכין לו קשיא להא ברייתא דקתני הכא של רבים חופרין אותן:

    אלא תריץ הכי ואין צריך לומר בשל רבים דאפילו חפירה מותר ולא קשיא לרבי יוחנן דאמר לא שנו כו':

    מתניתין נמי דיקא דבשרבים צריכין לו דחפירה נמי מותר:

    לקווץ את הדרכים לפנות קוצים שבדרכים:

    ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Moed Katan 5a · Sefaria

    תוספות

    לאתויי הך דתניא קא סלקא דעתיה דהאי דקפריך הכא דבכלל מתקנין הדרכים לא הוי קוץ דרכים דתיקון משמע שמתקן הגבשושיות והגומות הלכך פריך הכי ומתרץ כל אלו בהדיא קתני להו דהוו בכלל מתקנין כו' א"נ האי דמקשה הך קושיא לא היתה מתניתא שגורה בפיו ולא הוי ידע. דגרס בה ומתקנין את הדרכים:

    והיה עליך דמים פי' רבינו חננאל נקיט ליה להאי קרא מפרשת מעקה דדמי להאי דהוי מכשול ממתני' עם הגמרא יש ללמד שאסור להשקות קרקעות אלא אותן דהוו דבר האבד שיתקלקלו התבואה והאילנות הנטועים בה והוא הדין לשאר עבודת קרקע אסור בחולו של מועד והא דאמרינן דמותר להשקות הני מילי כגון מאמת המים העוברת בשדה עצמו דליכא טירחא יתירא ומותר לתקן בורות שיחין ומערות של יחיד ושל רבים מותר לחפור לכתחילה כיון דצריכי למים דהכי תניא לעיל כדפרישית:

    רמז לציון דהאי קרא לא כתיב אלא לעתיד אבל לא בזמן הזה ומיהו משני דאיכא למילף מהתם:

    הא מקמי דליתי יחזקאל כלומר לדידך דאמרת דבזמן הזה הוי מדאורייתא אם כן מקמי דליתי יחזקאל הוה ליה להקדוש ברוך הוא לאשמועינן דצריך ציון ומתרץ הרבה דברים דקים לן דאסורין מן התורה דלא כתיב בקרא אלא בהלכה עד דאתא יחזקאל והאי הכי נמי:

    רב פפא אמר סלו סלו כל חד וחד נקיט מאי דהוה מסיק אדעתיה ולא פליגי אלא אורחיה דמלתא דכל חד מסיק אדעתיה מאי דלא מסיק חבריה אדעתיה:

    בשבתא דריגלא שבת של יום הרגל שהיו דורשין והיו מתקבצין כל בני העיר לשמוע הלכות של רגל:

    Tosafot on Moed Katan 5a · Sefaria · unknown

    רבנו חננאל

    פיסקא וחוטטין אותו חטיטה אין חפירה לא ותריצנא הכי חוטטין בורות שיחין ומערות יחיד בשיחיד צריך להן ואצ"ל של רבים וכי רבים צריכין להם אפי' חפירה נמי שרי ואין חופרין של יחיד דכי אין יחיד צריך להן אפי' חטיטה נמי אסור אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני עושין כל צרכי רבים לאתויי מאי לאו לאתויי חפירה.

    ודחינן לא לאתויי הא דתניא יוצאין לקווץ את הדרכי' ולתקן את הרחובות והאסטרטאות ולמוד המקואות וכל מקוה שאין בו מ' סאה מרגילין לתוכו מ' סאה.

    ומניין שאם לא יצאו ותיקנו כל אלו כל דמים שנשפכו שם מעלה אני עליהם כאילו הם שפכום שנאמר ועשית מעקה לגגך וגו' וכתיב והיה עליך דמים.

    ופריק הא בהדיא קתני לה מתקנין את הדרכים כו' כל צרכי רבים לאתויי מאי לאתויי חפירה של רבים שהיא מותרת ש"מ. תניא בורות שיחין ומערות של יחיד כונסין לתוכן מים במועד אבל לא חוטטין אותן ולא שפין את סדקיהן ושל רבים חופרין אותן וסדין אותן בסיד.

    ומציינין את הקברות רמז לציון מנא לן מדכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון ועד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרה גמירי לה ויחזקאל אסמכה אקרא.

    רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת פרוש פרוש וש"מ נמי כל מי שאירע בו דבר כגון המצורע וכיוצא בו צריך להודיע לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים שנא' וטמא טמא יקרא ורבנן אחריני נמי אמרי מהני קראי.

    ולפני עור לא תתן מכשול.

    וכתיב הרימו מכשול מדרך עמי והודעת להם את הדרך ילכו בה.

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 5a · Sefaria

    ריטב"א

    חטיטה אין חפירה לא א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין רבים צריכין להם אבל רבים צריכין להם אפי' חפירה נמי מותר. פרש"י ז"ל בסמוך רבים צריכין להם שאין להם מים לשתות ואינו נכון דא"כ מאי איריא דרבים אפי' דיחיד נמי לצורך אכילה ושתיה עושה כל מלאכה אפי' בטורח גדול וכשם שקוצר ודש וזורה. ובתוספת פירשו דרבים צריכין להם לשתות לאחר המועד אפי' הכי חופרין מעכשיו כדי שיהיו מזומנין להם לאחר המועד לאלתר אבל כשאין צריכין להם אפי' לאחר המועד לאלתר אין חופרין אלא חוטטין ומיהו חטיטה שרי כיון שוהיו צריכין להם לאחר זמן ואינו נכון דכל שאין בו צורך במועד ולאחר המועד לאלתר למה נתיר בו אפי' חטיטה. והנכון כמו שהיה מפ' הרמב"ן ז"ל דה"ק לא שנו אלא שאין הרבים צריכין להם אלא להרוחה בעלמא ומ"מ הרוחה יש להם אפי' במועד ולפי' חוטטין שלא יצטרכו כלם למלאת ממקום אחד אבל רבים צריכין להם במועד ואפי' בדוחק כלומ' שיהיו המים יותר קרובים להם אפי' חפירה מותר ודכותה גבי יחיד שצריך להם היינו שיהו קרובים לו בביתו ושאין צריך להם כי יש לו אפי' בקרוב עם הרבים אלא שהוא רוצה בהרוחה לעצמו לשתות משל עצמו:

    דכות' גבי יחיד שאין צריך להם חטיטה מי שרי והתניא בורות שיחין ומערות של יחיד כונסי' לתוכן מים אבל לא חוטטין אותן. פי' והא ודאי ליכא לאוקומה לכל הפחות אלא כשאינו צריך להם וכ"ש אלו מוקמת לה בצריך להם דתקשי לך דשרית חטיטה אפי' בשאינו צריך ומהדר ואלא מאי דמוקמת לה לברייתא דקא מותבת מיניה כשיחיד צריך להם א"כ דכוות' גבי רבים שצריכן להם חפירה מי אסור והשתא בורות שיחין ומערות של רבים חופרין אותם ולכל הפחות לא סגיא דלא לאוקומה בשרבים צריכין להם ואת אסרת אפי' בשרבים צריכין להם ולית לן לאוקומי פלוגתא מתני' בכדי וכי תימא ואמאי לא מסייעינן מיהא מתני' לרבי יוחנן לעיל לאלתר וי"ל דלעיל לא שמיעא לן אי נמי דלא נטרו ליה לרבי יוחנן עד השתא:

    ואלא קשיא הך קמייתא פי' דההיא ברייתא דיחיד דמשמע דחטיטה שלא לצורך אסור בשל יחיד והיינו לישנא דהך קמייתא דאלו לקמייתא ממש לא שייך הא ופרקי' דלא תקשי לא קמייתא ולא בתריית' דאידך דמותבינן מינה הכי קתני חוטטין בורות וכו' וכן הלכה:

    נמצא פסקן של דברים כי בורות שיחין ומערות של יחיד אם צריך להם חוטטין אותן ושפין את סדקיהם ואין צריך לומר שכונסין מים לתוכן אבל לא חופרין אותן ולא סדין אותן בסיד אע"פ שהיחיד צרי' להם ואם אין היחיד צריך להם אפי' לחטט ולשוף סדקיהן אסור ואינו מותר אלא לכנוס מים לתוכן זהו דינו של יחיד אבל של רבים אם צריכין להם אפי' תפירה מותר וכ"ש שאר הדברי' ואם אין צריכין להם אין חופרין ואין סדין אבל חוטטין ושפין סדקיה' וכ"ש שכונסין מים לתוכן ופי' כונסין לא ע"י כלים דא"כ טורח גדול הוא אלא שממשיכין שם ע"י חריץ או אמה כדפרש"י ז"ל. וכל שאין להם מים לשתות במועד כלל אלא משם אפי' לצורך יחיד חופר ועושה כל מלאכ' ואפי' בפרהסיא ככל אוכל נפש כדכתב לעיל:

    והיה עליך דמים בפרש' רוצחים כתיב ורישיה דקר' ולא ישפך דם נקי וכו' דאם אינו עושה כן מעלה עליו הכתוב כאלו שפכן:

    כל צרכי הרבים לאיתויימאי לאו לאיתויי חפירה ק"ל ודילמא לאתויי שדנין דיני ממונות ודיני מכות ועריפת העגלה וכל האמורין בירוש' וליכא למי' דבש"ס דילן סבי' להו שאין עושים כל הדברים ההם במועד וכדמוכח באידך פירק' וי"ל דאנן משמע לן דאע"ג דמרבי במתני' כל הנהו מילי דירוש' לא סגיא דלא מרבה שום דבר לתיקון קרקע כונין מפרטין דפריט במתני':

    Ritva on Moed Katan 5a · Sefaria

    מאירי

    חפירת בורות שיחין ומערות ושיפת סדקיהן בטיחת סיד אם הם של רבים וצריכין להם עכשו מותר לכתחלה ואם לא היו צריכין להם עכשו אסור לחפור לכתחלה אבל חוטטין אותן ומתקנין אותן ואם הם של יחיד וצריך להם עכשיו חוטט ומתקן אבל לא חופר ואם אינו צריך להם עכשו אף חטיטתן אסורה לו ומ"מ הכנסת המים לתוכן הן על ידי הדרכת מי גשמים לתוכן הן על ידי מלואן בכלים והבאתם לשם מותרת ותיקון זה פירשו בו גדולי המפרשי' דוקא להעמידם על שיעור הראשון ולא שיוסיף בו כלל לא ברוחב ולא בעומק:

    מתקנין את הדרכים במועד ומסירין כל מכשול ממקום שהיזקו מצוי ומי שמתחסד על כך ואירע שם מכשול לבני אדם עליו הכתו' אומר והיה עליך דמים:

    וכן מתקנין את הרחובות ואת האסטרסיאות והם רחובות גדולות של סוחרים:

    ומודדין המקואות החשודים בפחיתת ארבעים סאה ומרגילין מים לתוכן מן המעין או מן הנהר להשלימן וכן כל כיוצא בזה:

    כהן ערל פסול לעבודה אפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה שנ' כל בן נכר ערל לב וכל ערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ובן נכר ערל לב הוא ישראל שנתנכרו מעשיו ונעשה עובד עבודה זרה וערל בשר הוא שאינו ערל מחמת פירוק עול אלא מחמת שמתו אחיו מחמת מילה ועל שניהם הוא אומר לא יבאו אל מקדשי לשרתני וכבר התבאר ענין זה במסכת סנהדרין כ"ב ב':

    מצורע מוחלט מצוה עליו לישב חוץ לעיר ועוטה על שפמו ופורם בגדיו ומודיע צערו לרבים העוברים עליו ר"ל שמודיעם שהוא טמא כדי שיהיו רבים מבקשים עליו רחמים וכן מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים שיהיו רבים מבקשים עליו רחמים:

    כלל גדול מסרו לנו רבותינו במדותיו של אדם להיות מכוין אורחותיו ומחזיק בדרך הממוצעת שבהם ואם עשה כן מובטח לו שהוא בן העולם הבא אמרו חכמים כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמ' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם:

    מטכסיסי תלמיד המוכתר במדותיו שלא להטריד את רבו בשאלות ביום שהוא יודע בו שיש לו לדרוש ברבים שמא יהא הרב צריך להטריד מחשבתו באותן הדברים ותהא טרדתו מביאתו לידי מכשול במה שהוא עתיד לדרוש בו באותו היום והוא שאמרו ר' ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל שבתא הוא מקשי ליה בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה קרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלהים:

    Meiri on Moed Katan 5a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה חוטטין כו' במועד הס"ד ואח"כ מ"ה אבל לא חוטטין כו' אוקמת לה הא דחוטטין כו' כצ"ל:

    בד"ה אלא מאי כו' כלומר במאי מוקמת האי כו' בשרבים צריכים להו עכ"ל פי' לפירושו ודאי המקשה נקט בשיחיד צריך לו שזו ההוכחה דמיירי בהכי מיהו עיקר הקושיא לר' יוחנן ארבים צריכים לו וק"ל:

    תוס' בד"ה לאתויי כו' א"נ הך דמקשה הך קשיא לא היתה מתני' כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 5a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' ת"ל וראה עצם אדם עי' נדה דף נז ע"א תוס' ד"ה ובנה:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 5a · Sefaria

    בן יהוידע

    רַבִינָא אָמַר (תהלים נ, כג) "וְשָׂם דֶּרֶך אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים". נראה לי בס"ד כיון ד'שָׂם' היא בשי"ן שמאלית דריש לה בסמ"ך דהיינו 'סם' שהוא לשון סימן שיעשה סימן בדרך דהיינו ציון. ועדיף ליה האי קרא טפי מן פסוק וּשְׁמַרְתֶּם (ויקרא יח, ל) דאיירי בתרומה כמו שכתב רש"י ז"ל. והציון לאו בשביל תרומה דוקא הוא צריך אלא צריך יותר בשביל כהנים דבני אדם הם עוברים ושבים תמיד וצריכים לסימן טפי לכך בחר טפי בהאי קרא דקאי לשמירה דכולהו.

    קָרִי עֲלֵיהּ "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים". פירש רש"י דאתו כולי עלמא לפרקא ואי מקשי ליה ולא הוה מצי לפרוקיה הוה מכסיף. ומהרש"א כתב זה דוחק. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"'ל בגמרא (מגילה כא.) כשהיה משה רבינו ע"ה לומד תורה מפי הגבורה בהר סיני היה לומד הקשות מיושב דבעי ישוב הדעת טפי ורכות מעומד. וידוע כי בשבת הרגל שמתקבצים כל הצבור לפרקא אז הדרשן עומד ודורש לכבוד ציבור מה שאין כן בשאר שבתות דלא כנוף כולי עלמא דורש מיושב ולכן היה אותו תלמיד נזהר שלא להקשות לו בשבתא דרגלא דאז הוא עומד ודורש ואית ליה טרחא וכיון דמוצא לו קושיות אם כן זהו בכלל קשות דבעו ישיבה ואיך יקשה לו בהיותו עומד ולכך קרא עליו פסוק זה 'וְשָׂם דֶּרֶךְ' רוצה לומר דרך ואורח של לימוד התורה דהלומד קשות צריך להיות מיושב.

    כָּל הַשָּׁם אוֹרְחוֹתָיו, בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נראה לי בס"ד עולם הזה נקראת דֶּרֶךְ כמו שכתב הרב עוללות אפרים ז"ל והיא תחלת ממשלת הטבע וידוע כי הטבע נקרא בשם אלקים לכן אלקים [86] עולה מספר הטבע [86] ולכן אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים. גם אמר שם אֱלֹקִים ואמר לשון יֵשַׁע כי אלקים עולה כפשוטו פ"ו [86] ובמלוי ההי"ן עולה רצ"ה [295] וסך הכל הוא מספר יֵשַׁע [380] ולזה אמר אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הַשָּׁם אוֹרְחוֹתָיו שעורך אזהרתו ושמירתו בענינים הגשמיים לגבי אזהרתו בעניינים הנפשיים ורואה כמה הפרש בין זה לזה ולוקח מוסר לעצמו. ועוד פירש ששוקל שמחתו ורצון לבו בסוף לימוד אחר שיגע לגבי התחלת לימודו ורואה כמה הפרש יש ביניהם עד כאן דבריו נר"ו.

    Ben Yehoyada on Moed Katan 5a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מועד קטן, דף ה׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־547 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 111 מילים

      נפתחת ב״קִילְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְכוּ׳. חֲטִיטָה —…״

    2. קטע 221 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא…״

    3. קטע 335 מילים

      נפתחת ב״וְכִי רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא:…״

    4. קטע 45 מילים

      נפתחת ב״לָא, בְּשֶׁאֵין רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם.…״

    5. קטע 535 מילים

      נפתחת ב״דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי יָחִיד, שֶׁאֵין יָחִיד צָרִיךְ לָהֶם,…״

    6. קטע 647 מילים

      נפתחת ב״וְאֶלָּא מַאי — בְּשֶׁיָּחִיד צָרִיךְ לָהֶם? דִּכְווֹתַהּ…״

    7. קטע 724 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ קַמַּיְיתָא! תָּרֵיץ הָכִי: חוֹטְטִין…״

    8. קטע 827 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין חוֹפְרִין בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל רַבִּים…״

    9. קטע 918 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי:…״

    10. קטע 1026 מילים

      נפתחת ב״לָא, לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתַנְיָא: יוֹצְאִין לְקַוֵּוץ אֶת…״

    11. קטע 1123 מילים

      נפתחת ב״וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא יָצְאוּ וְעָשׂוּ כׇּל אֵלּוּ,…״

    12. קטע 1223 מילים

      נפתחת ב״הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים…״

    13. קטע 1322 מילים

      נפתחת ב״מְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…״

    14. קטע 1441 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָא מִקַּמֵּי…״

    15. קטע 1522 מילים

      נפתחת ב״מִקַּמֵּי דְּלֵיתֵי יְחֶזְקֵאל, מַאן אֲמַר? אֶלָּא גְּמָרָא…״

    16. קטע 1629 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, מֵהָכָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״…״

    17. קטע 1719 מילים

      נפתחת ב״וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ…״

    18. קטע 1812 מילים

      נפתחת ב״אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב: ״וְטָמֵא יִקְרָא״, מַאי ״וְטָמֵא…״

    19. קטע 1916 מילים

      נפתחת ב״אַבָּיֵי אָמַר, מֵהָכָא: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן…״

    20. קטע 2020 מילים

      נפתחת ב״רַב חִינָּנָא אָמַר: ״הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי״.…״

    21. קטע 2118 מילים

      נפתחת ב״מָר זוּטְרָא אָמַר: ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…״

    22. קטע 227 מילים

      נפתחת ב״רָבִינָא אָמַר: ״וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים״.…״

    23. קטע 2329 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשָּׁם…״

    24. קטע 2417 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵיהּ הָהוּא תַּלְמִידָא דְּכׇל…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    קִילְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְכוּ׳. חֲטִיטָה — אִין, חֲפִירָה — לָא.

    אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם, אֲבָל רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם — אֲפִילּוּ חֲפִירָה מוּתָּר.

    וְכִי רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: חוֹטְטִין בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל יָחִיד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל רַבִּים, וְאֵין חוֹפְרִין בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל רַבִּים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל יָחִיד. מַאי לָאו, בְּשֶׁרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם?!

    לָא, בְּשֶׁאֵין רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם.

    דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי יָחִיד, שֶׁאֵין יָחִיד צָרִיךְ לָהֶם, חֲטִיטָה מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל יָחִיד — כּוֹנְסִין מַיִם לְתוֹכָן, אֲבָל לֹא חוֹטְטִין וְלֹא שָׁפִין אֶת סִדְקֵיהֶן. וְשֶׁל רַבִּים — חוֹטְטִין אוֹתָן וְשָׁפִין אֶת סִדְקֵיהֶן.

    וְאֶלָּא מַאי — בְּשֶׁיָּחִיד צָרִיךְ לָהֶם? דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי רַבִּים, בְּשֶׁרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם, חֲפִירָה מִי אֲסִיר? וְהָתַנְיָא: בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל יָחִיד — כּוֹנְסִין מַיִם לְתוֹכָן וְחוֹטְטִין אוֹתָן, אֲבָל לֹא שָׁפִין אֶת סִדְקֵיהֶן, וְלֹא חוֹטְטִין לְתוֹכָן, וְלֹא סָדִין אוֹתָן בְּסִיד. וְשֶׁל רַבִּים — חוֹפְרִין אוֹתָן, וְסָדִין אוֹתָן בְּסִיד!

    אֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ קַמַּיְיתָא! תָּרֵיץ הָכִי: חוֹטְטִין בּוֹרוֹת שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁיָּחִיד צָרִיךְ לָהֶם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשֶׁל רַבִּים כְּשֶׁרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם, דַּאֲפִילּוּ חֲפִירָה מוּתָּר.

    וְאֵין חוֹפְרִין בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל רַבִּים — בְּשֶׁאֵין רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל יָחִיד, דְּכִי אֵין יָחִיד צָרִיךְ לָהֶם — אֲפִילּוּ חֲטִיטָה נָמֵי אָסוּר.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: עוֹשִׂין כׇּל צוֹרְכֵי רַבִּים, ״כׇּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי — לָאו לְאֵתוֹיֵי חֲפִירָה?

    לָא, לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתַנְיָא: יוֹצְאִין לְקַוֵּוץ אֶת הַדְּרָכִים, וּלְתַקֵּן אֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת הָאִסְטְרָטָאוֹת, וְלָמוֹד אֶת הַמִּקְוָאוֹת. וְכׇל מִקְוֶה שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַרְגִּילִין לְתוֹכוֹ, אַרְבָּעִים סְאָה.

    וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא יָצְאוּ וְעָשׂוּ כׇּל אֵלּוּ, שֶׁכׇּל דָּמִים שֶׁנִּשְׁפְּכוּ שָׁם מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֵם שְׁפָכוּם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים״.

    הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת הַמִּקְוָאוֹת. וְעוֹשִׂין כׇּל צוֹרְכֵי רַבִּים לְאֵתוֹיֵי מַאי — לָאו לְאֵתוֹיֵי חֲפִירָה? שְׁמַע מִינַּהּ.

    מְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: רֶמֶז לְצִיּוּן קְבָרוֹת מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן״.

    אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָא מִקַּמֵּי דְּלֵיתֵי יְחֶזְקֵאל, מַאן אֲמַר? וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה, מִתּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא לָמַדְנוּ, מִדִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי לָמַדְנוּ: ״כׇּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְשָׁרְתֵנִי״ —

    מִקַּמֵּי דְּלֵיתֵי יְחֶזְקֵאל, מַאן אֲמַר? אֶלָּא גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכַהּ אַקְּרָא, הָכָא נָמֵי: גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכַהּ אַקְּרָא.

    רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, מֵהָכָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״ — טוּמְאָה קוֹרְאָה לוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ ״פְּרוֹשׁ״. וְכֵן אָמַר רַבִּי עוּזִּיאֵל בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי עוּזִּיאֵל רַבָּה: טוּמְאָה קוֹרְאָהּ לוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ ״פְּרוֹשׁ״.

    וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״. צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לְרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁין עָלָיו רַחֲמִים!

    אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב: ״וְטָמֵא יִקְרָא״, מַאי ״וְטָמֵא טָמֵא״ — שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

    אַבָּיֵי אָמַר, מֵהָכָא: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. רַב פָּפָּא אָמַר: ״וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ״.

    רַב חִינָּנָא אָמַר: ״הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ״.

    מָר זוּטְרָא אָמַר: ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּוּמְאָתָם״. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ — עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי.

    רָבִינָא אָמַר: ״וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים״.

    אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשָּׁם אוֹרְחוֹתָיו — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂם דֶּרֶךְ״, אַל תִּקְרֵי ״וְשָׂם״, אֶלָּא: ״וְשָׁם דֶּרֶךְ״ — ״אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים״.

    רַבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵיהּ הָהוּא תַּלְמִידָא דְּכׇל יוֹמָא הֲוָה מַקְשֵׁי לֵיהּ, בְּשַׁבְּתָא דְרִיגְלָא לָא הֲוָה מַקְשֵׁי לֵיהּ,