מסכת מועד קטן דף ד׳ עמוד א׳

שנכנס לשביעית כל שיש לו ליכנס לשביעית שאסור לחרוש לפני ר"ה:

מה חריש רשות בכל מקום:

קציר העומר מותר לקצור בשבת:

שהיא של מצוה אע"פ שמצא קצור קוצר דבעינן קצירה לשמה אבל אם מצא חרוש אינו חורש:

הלכתא למישרא ילדה עשר נטיעות עד ר"ה:

קראי למיסר זקינה שלשים יום קודם ראש השנה ואתו בית שמאי והלל וגזרו מפסח ועד עצרת:

ממילא שמעת מינה דזקינה אסור לחרוש:

אלא הלכתא לרבי ישמעאל דלא נפיק ליה מקראי דדריש לקרא לדרשה אחרינא להוציא קציר העומר:

אלא אמר רב נחמן בר יצחק האי אלא קאי אהאי דרבי יצחק לעיל כי גמירי הלכתא לשלשים יום לפני ראש השנה דהיינו באילנות זקנים לא תימא דלהכי אתיא הלכתא אלא סבר רב נחמן דאיסור שלשים לפי אומד חכמים ואף החמירו בהם בדבריהם ויש דמשבשי ליה להאי אלא דרב נחמן ואין להאריך בדבריהם:

מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין ואי קשיא והא מפקינן מקרא במס' יומא פרק בתרא (דף פא:) דצריך לעשות תוספת גבי שבת בין בכניסתה בין ביציאתה להוסיפה מחול על הקודש איכא למימר ההוא פורתא לא קא חשיב כיון דלא הוי אלא כל שהוא וכי ההוא שיעורא נמי יהא מודה רבן גמליאל דצריך להוסיף:

אלא אמר רב אשי רבן גמליאל כו' כלומר ודאי מדאורייתא בטיל ולאו היינו טעמא כדקאמר אלא סבירא ליה כרבי ישמעאל וקא דייק רבן גמליאל מה שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד דכך ניתנו אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא:

בשלמא מי קילון כו' אלא מי גשמים מיירי בכי האי גוונא דקים לן דלא פסקי ולית בהו איסור אלא מהאי טעמא דמפרש אבל אי פסקי אית להו איסורא כדלקמן דבכל מידי דפסיק איכא איסורא משום דאזיל ומייתי ממקום רחוק כיון שהתחיל להשקות שלא יפסיד שדהו הלכך איכא לאוקמי הכא דלא פסקי:

עד ר"ה מכלל שאין חורשין לאילן עד ר"ה ומן ההלכה שמענו. ולא מדב"ש וב"ה וערבה וניסוך המים הל"מ הן. ופריק ר' יצחק כי אתאי הלכתא פי' כדתנן בשביעית בפ' שני אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום קודם ר"ה ואתו ב"ש ובית הלל התקינו מפסח לשדה לבן ומעצרת לשדה האילן ושקלו וטרו כי אתאי הלכתא למישרא ילדה. פי' כגון עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה שהל"מ לחרוש להן כל בית סאה עד ר"ה למישרי ילדה להתיר החרישה לנטיעה שהיא ילדה.

קראי למיסר זקינה פי' בחריש ובקציר שלמדנו ממנו איסור חרישה קודם ר"ה האיסור הזה לאילן שכבר עשה פרי וכבר זקן ואקשינן וכיון שהלכה להתיר החרישה לנטיעה הלא מתוך זאת אתה למד שהחרישה לאילן אסורה. (והשבנו שר' ישמעאל הוא שלמד איסור החרישה מן ההלכה דר' ישמעאל מוציא בחריש ובקציר לטעם אחר להתיר קצירת העומר בשבת ולפיכך הוא נצרך להלכה ללמד איסורי החרישה).

ואסיקנא לה ר' ישמעאל סבר הל"מ הוא פי' כי הוא מוציא בחריש ובקציר לטעם אחר להתיר קצירת העומר [בשבת] ור"ע פליג עליה ואמר לאו הל"מ נינהו אלא קרא פי' מן בחריש ובקציר נינהו. ור' יוחנן אמר ר"ג מדאוריי' שרא להו גמר שבת שבת בראשית בג"ש מה ערב שבת בראשית מותר לעשות מלאכה עד שתחשך כלומר לפניה ולאחריה מותר אף ערב שביעית מותר עד ר"ה פירוש לפניה ולאחריה מותר. ודחי רב ששת מ"ד הלכה אתאי גזרה שוה ועקרתה להלכתא כו' אלא אמר רב אשי ר"ג ובית דינו סברי לה כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבהמ"ק קיים דומיא דניסוך המים.

אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא ולפיכך התיר אבל אין משקין את השלחין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון ומקשינן בשלמא מי הקילון שהן כמו ביב מושך מים וצריך לדלות ולהשקות דאיכא טירחא לא.

אלא מי גשמים דפתיחה סגי ליה מאי טירחא איכא.

א"ר יוחנן גזירה כו' רב אשי אמר גשמים גופייהו כשפוסק המטר אתי לידי מי קילון. כלומר צריך למלאות מהן בדלי במקום שנתקבצו ופליגא בהא דר' זעירא דאמר נהרות המושכין מן האגם מותר להשקות מהן בחולו של מועד. ר' יוחנן אית ליה דר' זירא. ואסיקנא דהני נהרות המושכין מן האגמים מותר משום דאגמי בבל כמיא דלא פסקי דמו.

ת"ר הבריכות והפסיקות שנתמלאו מים בחולו של מועד דחיישינן שמא יפסקו ויבואו למלאות בדלי ואם היתה אמת המים עוברת עליהן מותר.

אמר רב אשי ואע"פ שאין רוב אותה שדה שותה מאותה אמת המים שרינן. מ"ט כיון דמשכה אותה אמת המים ואתיא לה לא חייש לפסידא מימר אמר אי לא שתי לחד יומא שתי לתרי יומא ותלת יומא:

ומה חרי' רשו' פרש"י ז"ל שהרי אם מצא חריש אינו חורש וא"ת מ"מ הא הוי מצוה שלא מצא (אלא) לחרוש הא אמרי' התם במנחות ומכות כיון דאם מוצא חרוש אינו חורש אפילו כי לא מצא לא חשיבא מצוה דמילת' דלא שכיחא הוא שלא יהא חורש וזורע בכל ארץ ישראל ולא ספיחין ועוד דהא אין בחרישה טעם לדחות שבת כי אין לו זמן קבוע ויכול לחרוש לאחר שבת אבל קצירת העומר זמנו קצוב בי"ו ואפילו מצא קצור קוצר ולהכי הויא מצוה כדי לדחות את השבת וכן הלכה כדכתב בפ"ק דמגלה ובסוגיין אמרי' דרב ובית דינו כרבי ישמעאל סביר להו הילכך נקצר ביום פסול וכן ספירה אינה ביו' בברכה כדכתיב התם:

זקנה לא ממילא מיתסרא פירש וכי תימא דמעיקרא כתב איסור זקנה בקרא ואיצטריכא הלכה להתירה למה ליה לרחמ' למכתב קרא יתירא דהא מן הלכה שמעינן ליה דזקנה אסורה בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה דהא סוף קרא נמי לא אסרה אלא בעשה:

הלכתא לרבי ישמעאל קרא לר' עקיבא פירש ורבי עקיבא לית ליה דרבי נחוניא לגבי נטיעות מיחת:

ר' יוחנן אמר ר"ג ובית דינו דאורייתא בטול פי' אפילו אותן למד יום שהן דאורייתא תקון ולפי זה הטעם הראשון שאמר דנפקא ליה משבתות לאו דההוא דאורייתא כדמפרש ואזיל אלא הכי קאמר אותן למד יום שאתם אומ' שהן מדאורייתא בטלו ג"כ אבל לפי' בתרא אתי שפיר כי הל' יום דהוו דאורייתא בזמן בית המקדש בטלום עכשיו לאחר החרבן בדרש' ויש גורסי' ר"ג ובית דינו מדאורייתא בטול כלומר כל מה שבטלו ואפילו ל' יום ראיה דאורייתא בטלו והראשון יותר נכון כי לפי הטעם האחרון שאמרו במסקנא לא אתי שפיר האי לישנא:

מה שבת בראשית לפניה ולאחריה מותרין ק"ל א"כ לית להו לר"ג תוספת בשבת לפניו ולאחריו ופליגי אההיא דרשא דהתם וסוגיין דכולי ש"ס ולית הלכתא כותייהו לפירש רבי יוחנן וי"ל דאינהו הכי קאמרי דלישנא דשבתון לא משמע לפניו ולאחריו וילמוד סתום מן המפורש דשבת דהתם נמי ליכא תוספ' אי לאו דרבייה קרא מתשבתו שבתכם וכי תימא נילף מינה אין למדין קל מחמור ועוד דהתם שבתכם קאמר ובשביעת שבת הארץ היא כנ"ל ובמס' ראש השנה כתבתי ענין אחר:

דומיא דנסוך המים כו' ה"ה דיכול למימר דערבה דודאי אין מצותה אלא בזמן המקדש וחדא מינייהו נקט אי נמי משום דניסוך המים אינו נוהג השתא אפי' מדרבנן רויחא ליה טפי למנקטיה:

אלא מי גשמי' אמאי לא פירש דהא מסתמא אפי' בשמושכין במעין מיירי דהא בדצרכי לקילון היינו מי קילון ופרקי' א"ר יוחנן גזיר' מי גשמים אטו מי קילון גזרו פירש לפי שמימי גשמים הן מכונסין דומיא דמי קילון גזרו אפילו במושכין ואע"ג דקילון גופיה איסור' דרבנן אי לאו הא לא קיימ' הא:

רב אשי אמר מי גשמים לידי מי קילון פירש שלא אסרו אלא מי גשמים שהם עמוקים ובתחלתן מושכין ובסופן צריכין קילון וגזרו בתחלתן משום סופן הא כשאין סופן לבוא לידי קילון משקין מהן:

קצירת העומר הואיל וזמנה קבוע דוחה שבת ואפי' מצאו נקצר דקצירה לשמה בעינן כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנוה במסכת מכות ח' ב':

נהרות המושכין מים מן האגמים המכונסין מן הגשמים אע"פ שמתחסרים הואיל ואין מתחסרים כל כך שיהא חסרונן מצריכן לידי דליה משקין מהן בחולו של מועד ואין גוזרין בהם משום מי קילון אע"פ שהם מתחסרים וזהו שאמרו הני אגמי דבבל שהוא מקום לח ומים המתכנסין שם בשעת הגשמים ונעשין אגם אין מתחסרין כל כך כמיא דלא פסיקא דמו כלומר דלא אתו לידי מי קילון ר"ל שיהא צריך דליה וכבר רמזנו כן בפירוש המשנה:

הפסיקות ר"ל חריצין שאין מתוקנים בבנין והבריכות והם החריצין המתוקנים בבנין שמלאום מים מערב יום טוב או שנתמלאו מאליהן ביום טוב על ידי גשמים אסור להשקות מהם אף בבית השלחים בחולו של מועד אע"פ שהמים רבים הם ואפשר להשקות בהמשכה שלא על ידי דליה מפני שסופן להתחסר ויבא לידי דלייה ואם היתה אמת המים ממים הנובעים נמשכת לתוך אותו חריץ או אותה בריכה אע"פ שרובו של חריץ ממימי גשמים מותר להשקות ממנו בית השלחין מפני שאותה אמה משמרתו שלא יתחסר כל כך שיהא צריך לבא לידי דלייה ואע"פ שאין באותה אמה מים כל כך שיהא רובה של אותה שדה יכולה לשתות ממנה ביום אחד שהרי מ"מ אין בעל החריץ חושש לחסרון המים כל כך אחר שרואה אמת המים באה לתוכו שיהא נמהר להשקותו ביום אחד עד שיבא מקצת היום לידי דלייה אלא עד שהוא מכיר שבא לידי דלייה ממתין עד למחר שיהיו המים גדלין בה מצד האמה וישקה ודבר זה דוקא בשהאמה נכנסת לתוך החריץ אבל אם לא היתה אמה זו נכנסת לתוך החריץ אע"פ שנכנסת בשדה מצד אחר אין משקין בשביל זו מן החריץ לא הותרה השקאה מן החריץ אלא בצירוף אמה לתוכו וכן כתבו גדולי המפרשים:

מי שהיו לו שדות סמוכין זה לזה ושתיהן בית השלחין ושניהם עשויין דרך מדרון ונמצא ראשו של עליון גבוה משיפוליו ושיפולי של עליון גבוהין מראשו של שני ומעיין יוצא מן ההר שעל שדה העליון ונמשך מעט מעט בתוך שדה עליון ומחמת שמימי המעיין מעטין אינן זוחלין בתוך השדה אלא שנבלעין בו על פני כלו ומה שאינו נבלע מיטפטף בתוך שדה עליון לבריכה המתוקנת בשיפוליו ומתמלאת מאותן התמציות מותר להשקות שדה התחתון מאותה בריכה אע"פ שאין אמת המים עוברת לתוכה ובלבד שיהא שדה עליון מיטפטף שם עדין וכן שיהא מעין שעל שדה העליון בקיומו ונמשך לתוך השדה אבל אם פסק המעין אע"פ שעדין השדה מיטפטף אסור וזהו ביאור מה שאמרו כאן בריכה שנטפה מים משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת במועד אף כשהותרה השקאה ממעיין לא הותרה אלא בשמימי המעיין יכולין לימשך בשדה בלא דלייה אבל אם המעיין נמוך והשדה גבוה אפי' היה השדה סמוכה למעיין אין משקין אפי' שתי ערוגות זו למעלה מזו ומעיין סמוך לתחתונה ובצדה אין משקין ממנה את האחרת אפי' חצי הערוגה נמוך וחציה גבוה והיה מעיין בתחתונה לא ישקה ממנו את העליונה הא מ"מ כל ששתיהן שוות משקין זו לזו:

כל מה שנאסר בהשקאה לא נאסר אלא בשמשקה ליפות הזרעים או הירקות הן בבית הבעל אף בשלא בטורח הן בבית השלחין בטורח יתר ומ"מ מותר להשקות את הירקות לכונת אכילה במועד שתהא אכילתן משובחת מתוך הלחות בין בבית הבעל בין בבית השלחין אפי' בטורח יתר כגון דליה מן הקילון וכיוצא בה:

היו ירקות שבגנתו סמוכות זו לזו יותר מדאי עד שמכחישות זו את זו והוא בא ושולף אחת מבנתים על פני כל שדהו ונמצאו גדילות בריוח אם מתכוין ליפות הנשארות אסור ואם אינו מתכוין אלא לאכול אותם שהוא נוטל מותר ועל זה אמרו מאי מדלין שלופי דאלמא שלופי מותר על הדרך שהזכרנו אלא שמצד שבבריתא האחרת אמרו מדלין מים התירו אף בדלייה כמו שביארנו:

בפרש"י בד"ה מדאורייתא כו' בטלה הלכתא הס"ד ואח"כ מ"ה מ"ד הלכתא כו':

בד"ה אתא ג"ש כו' מנפשייהו משבת בטלו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא אמר ר' נחמן ב"י האי אלא קאי כו' דאיסור ל' לפי אומד כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דשלשים לא כתיב בקרא אלא אומד דחכמים הוא ועוד החמירו מדבריהם כדקתני עד הפסח ועד עצרת וק"ל:

בא"ד ויש דמשבשי ליה להאי אלא כו' עכ"ל ואפשר טעמם משום דמילתיה דר' יצחק גופיה איכא נמי לפרושי הכי כי גמירא הלכתא למשרי ילדה כו' אבל לא משמע כן מתירוצו אלא כדמסיק מדשרי ילדה מכלל דזקנה אסורה וכמ"ש התוספות לעיל בדברי ר' יצחק:

בד"ה מה להלן כו' בין ביציאתה להוסיפה מחול כו' כצ"ל: