מסכת מועד קטן דף י״א עמוד א׳

יריד של עכו"ם יומא דשוקא:

ומעלה בערכאות לקיימן בחתימתן דכיון דהשתא הוא דמשכח להו וליומא אחרינא לא שרי:

אוהרי שצדין בו דגים שקורין רוש"א:

איזלי רשתות שצדין בו עופות:

למגדל תנורא לעשות התנור מחדש:

מהולתא נפה:

בימות החמה כלומר כשיש ימות החמה כגון בפסח דחבול עלמא שאין יורדין בו גשמים מותר לעשות בו תנור לפי שלאלתר יבש ויכולין לאפות בו פת ברגל לצורך הרגל:

כאן בימות הגשמים כלומר כשיורדין הגשמים ברגל כגון בסוכות אין עושין תנור לפי שאינו יבש לאלתר עד לאחר הרגל ועבד טירחא שלא לצורך הרגל:

כוורא סמוך למסרחיה מעלי ובזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון וגם משתי עלה אבוה דאמר בסמוך דמעלי ושמא נשתנו כמו הרפואות שבש"ס שאינן טובות בזמן הזה או שמא נהרות דבבל מעלו לו טפי ויש מפרשים דכוורא לא בכלל דגים מיירי ושם דג ששמו כוורא ומשונה בדברים האלו משאר דגים כדאמרינן פ' כל הבשר (חולין דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא ואין נראה שיהא בכל הלשונות של דגים טעם אחד:

רב שרא לר' חייא בר אשי למיגדל אהורי פי' במס' גיטין בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס' ע"ב) ומפרשי רבנן אוזלי שבאו מעזלא תרגום ויביאו מטוה כד עזיל ומפרשי אוהורי אלפכוך. מ"ט מעשה הדיוט אבל איזלי אסיר מ"ט מעשה אומן הוא.

רב יהודה שרא לאביי תנוראה למגדל תנורא בחולי דמועדא ולרבא בר עישבי שרא למגדל מחולתא בחולי דמועדא.

ועושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן.

היכי דמי מעשה הדיוט בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט ושפין את הסדקין ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל אבל לא במחלצים:

מתני' הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. איני והא תנן בסוף מס' סוטה עד כל ימיו פטיש היה מכה בירושלים עד ימיו של יוחנן כהן גדול אין מיכן ואילך לא. ופריק רב הונא האי פטיש דאסיר מיכן ואילך בדנפחי. והא דתנן הצינור כו' בדנגרי הוא ושרי.

מתקיף ליה רב חסדא ונדחה ופריק בחציני אסיר ומתניתין דהכא במגלא ושרי קודם גזירה פירש קודם גזירת יוחנן כ"ג ורב אשי אמר מתני' דהתם ר' יהודא היא ומתני' דהכא ר' יוסי דאמר רב יצחק בר אבא מאן תנא דבעי שינוי במועד בדבר האבד דלא כר' יוסי דאי ר' יוסי הא אמר זולף וגומר וגף כדרכו.

אמר רבינא כמאן מדלינן האידנא כו' וכבשין שיכול לאכול מהן במועד מכבשן. רבא שרא לבני בדיתא לבאי למיצד ולמימלח א"ל אביי והתנן כבשין שיכול לאכול מהן מכבשן. שיכול אין לא יכול לא.

א"ל הני נמי מתאכלי אגב איצצא כשיכבשום דחוקים כי הא דשמואל עבדו ליה ששים איצצי ואכל. פי' מיני תבשיל.

ושוין שאין גודלין תנור לכתחלה כתב בפירש לא ידענא היכא קאי ובתוספות אמרו דקאי על פלוגתא שנחלקו לעיל בריחים אם יגמור אם לאו וליכא לפרושי לפלוגתא דמסרגין שאינו דומה לו כלל:

פירש אוכרי מצודות של דגים שעושין מן ההוצין ואוזלי רשתות שעושין מן הכווי דמתרגמי' מבווה עזיל וגדילת תנור הוא שעושין תנורים מהוצין וטחין אותן בטיט מבית ומחוץ ומעשה הדיוט הוא:

כעין מעגלא ביד וברגל ולא במחצלים פרש"י ז"ל מעגלה עץ עגול שבו מחליקין את הגגות ומחצלים כלי אומנות של ברזל רחבה שיש לה בית יד ולפי זה מעשה מחצלים הוא יותר מעשה אומן וכיון דבמעגלא לא עבדי' כ"ש מעשה מחצלים וא"כ האי מאי דקתני אבל לא במחצלים וזה יותר נכונה:

קבורא טרניקא בלע' ושריא לה משום דבר האבד כדרכה ובלא שינוי:

ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלם משנה היא בשלהי מסכת סוטה יוחנן כהן גדול בטל הודאת המעשרות ואת המעוררין והנוקפין עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם פיר' ומשם ואילך נתבטל ופרקינן בחד לישנא דמתני' בציר ומפתח של עץ העושין ע"י נגר דלא עביד קלא כולי האי ודרבי יוחנן בשל מתכת שעושה קול גדול וכלישנא אחרינא אמרינן דמתני' כשעושה בשנוי בכלים שאינן בני מלאכה אי נמי דמתני' קודם גזרה ושנית לא זזה ממקומה ומסקנא דמתני' כרבי יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד כעין זה מפני הגנבים ודרבי יוחנן ברבי יהודה דבעי שנוי דקיימא לן כרבי יוסי דאפסיק' הלכתא כוותיה באידך פירקא:

בדיתא לבאי כוורי פירש נהר שנקרא בדיתא הוציאה דגים:

אית דאמרינן וכו' פירש והני תרי לישני לא פליגי בעיקר דינא והלכתא כותייהו:

יארוד של גוים אע"פ שהיא בעיר של ע"ז ויש בה יום איד הואיל ואין בה מכס לע"ז מותר לילך בה בזמננו ליקח שם בהמה עבדים ושפחות אחר שדברים אלו נמצאים בהזמנה בשעת היארוד שמא לא יזדמן לו כן אחר היארוד ולא עוד אלא שכותב ומעלה בערכאות שלהם שכל שהוא יכול להרויח עמהם במשא ומתן ובסחורתו הרי הוא כמציל מידם וגדולי המפרשי' אוסרין אא"כ גובה אותם בחובו ממה שאמרו שהוא כמציל מידם ולא נקרא מציל אא"כ היו חייבים לו וכבר ביארנו שכל שיכול להרויח עמהם נקרא מציל והרי אמרו שם בפירוש על קצתם זבני מיניהו פיתא וסנדלא ביארוד של גוים ודבר זה פקדון ביד פרק זה עד שיגיע למסכת ע"ז ויתבאר שם בשלמות בע"ה:

קליעות העשויות מעצים הדקים לצוד בהם את הדגים והם הנקראים כאן אוהרי מלאכת הדיוט הוא ומותר לעשותם במועד אבל רשתות העשויות מחוטים של פשתן לצוד בהם עופות והם הנקראים אוזלי מלשון ויביאו את המטוה שפירושו כד אזיל אסור לעשותם מפני שהם מעשה אומן:

קליעות של הוצים שעושין מהן צורות תנור וטחין אותם מבפנים ומבחוץ בטיט עושין אותן לצורך המועד ואף לדעת האוסר בהעמדת תנור מתחלה בזו התירו שאינה אלא מלאכת עראי ומ"מ לדברי הכל דוקא בשאפשר להשתמש בו במועד כמו שביארנו למעלה והוא שאמרו בסוגיא זו כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים פי' בימות החמה כגון במועד של פסח שהם מתיבשים מהם ויכול להשתמש בהם במועד עצמו מותר אבל בימות הגשמים ר"ל ימי החג שהם שאין עשויין להתיבש ואין תשמישם מצוי במועד עצמו אסור ומותר גם כן לקלע חוטי הנפה דרך קליעה שכל שהוא דרך קליעה ולא דרך אריגה גמורה מעשה הדיוט הוא ולצורך המועד מותר:

המשנה התשיעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ועושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן שפין את הסדקים ומעגלין אותן במעגלה ביד וברגל אבל לא במחצלים אמר הר"ם מעשה הדיוט כמו שקדם זכרו שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט ושפין את הסדקים פירושו ששפין ומחליקין הסדקין שבגג כדי שילכו המים ולא ירדו לבית דרך אותן סדקין ואמרו ומעגלין אותן כך שיעורו ומעגלין אותן כעין [מעגילה] ביד או ברגל אבל לא במחצלים ומחצלים כלי של ברזל שהבנאים מחליקין בו ובלשון עברי מקצוע:

אמר המאירי עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט כגון הוצא ודפנא או שצר בצרור ר"ל בנין אבנים ואינו טח בטיט וענין זה יש שפירש בו מעקה גמור והוא צריך לו בגג מפני שגגותיהן לא היו משופעין אלא חלקים כעין עליה ומשתמשין בה וצריכין לעשות בה מעקה וכן מרפסת פירשו בו שהוא תקרה יוצאה לפני פתח העלייה ומשתמשין בה אלא שהוקשה לקצת מפרשים ממה שאמרו בסיפרי כי תבנה וכו' יכול אף הבונה שער אכסדרא ומרפסת יהא חייב במעקה ת"ל בבתיך מה בית מיוחד לדירה וכו' אלמא שאין המרפסת חייב במעקה ונראין הדברים שהמרפסת אין ענינה מונח על דבר אחד בפרט וכל שיוצאין בו מפתח של עלייה נקרא מרפסת יש מהן שעשויין לתשמיש כגון שעולין דרך בה לפתחי עלייה וצריכין למעקה ויש מהן שאין עשויין להשתמש אלא שנכנסין דרך סולמות לפתחי העלייה והם עשויים להניח שם עצים ושאר דברים שאין דריסת הרגל מצויה בהם ויוצאין מן העליה להם דרך חלונות או מן החצר בסולמות וכגון זה אינו צריך מעקה אלא שקשה עוד לפרש שבתלמוד המערב פירשו לגג שלשה ולמרפסת עשרה ואם במצות מעקה הגמור אנו עסוקים הרי מצינו לה מקום בגג לעשרה כמו שאמרו בסיפרי מקום מעגלו שלשה ובית דרסו עשרה ומקום מעגלו הוא הצד הגבוה שממנו מתחילין המים לירד לצינור שבצד האחר ומפני שיש שם שפוע ואין משתמשין בו תמיד היו בשלשה אבל בית דרסו והוא שאר כל הגג העשוי לדריסה צריך עשרה ואפשר לתרץ בה שאף מה שאמר לגג שלשה במקום מעגלו הוא אומר כן או שמא מתוך שתשמיש הגג מצוי כל כך במועד דיו בשלשה שאין תשמישו מצוי אלא בימי מלאכה ולאחר המועד משלימו וגדולי המפרשי' פי' מתוך קושיות אלו שמעקה האמור כאן לא מעקה גמור הוא למצות מעקה אלא מעקה לצניעות בעלמא ואין נראה כן:

שפין את הסדקין והוא שכשהיו הגשמים יורדים היו נעשים סדקים בעפר הגג והתירו לו לטוחן בטיט או בסיד שלא ליכנס המים לתוך הבית:

ומעגילין אותן במעגלה וכו' פי' בגמ' שמתקנין את הטיחה ביד וברגל תקון גמור כעין תקון שבמעגלה שהוא כלי ברזל רחב שבו מחליקין פני הטיחה אבל לא יעשה כן במחצלים והוא כלי העשוי כמין מקבת דרך הכאה או דרך כבישה על הטיט ומתוך כבדו הוא מחליקו ואין צריך לומר שאין עושין כן במעגלה שמלאכתה בכך שאינה מלאכת האבד כל כך כדי להתיר בו מלאכה גמורה לגמרי אלא שאם היה שם חשש קעקוע לבירה אין פקפוק בהתרו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

אָמַר לִי אַדָּא צַיְּדָא כַּוְרָא סָמוּךְ לְמִסְרְחֵיהּ, מַעֲלִי. יש להקשות והלא הרמב"ם ז"ל כתב בריש ספרו (רמב״ם הלכות דעות ב, ד) על רב שלא שח שיחה בטילה והקשו המפרשים מנא ליה להרמב"ם ז"ל דבר זה על רב? ותירצו אפיק לה ממה שאמר בחולין (חולין קיא:) דרב סבר נותן טעם בר נותן טעם אסור ולאו בפירושא אתמר אלא מכללא דהוה עובדא ועשו לרב בקערה סמנים בשביל כאב עינים ובערב הביאו לו תבשיל באותה קערה וטעם בו טעם סמנים ואמר יהיב טעמא כולי האי ומזה הבין השומע דסבירא ליה נותן טעם בר נותן טעם אסור דאם לאו נפקא מינה לענין דינא לא היה רב מדבר דבר זה, עד כאן דבריהם. נמצא רב היה נזהר שלא לדבר במילי דעלמא ואיך כאן דבר במילי דעלמא? ונראה לי בס"ד דגם אמרה רב לענין דינא דאם אחד קנה דג מציידא שהיה צד דגים ונתן לו מעות ואחר שקבל המעות נתחלף לצייד דג שניצוד היום בדג שניצוד יום הקודם דיש לומר הוי מקח טעות כי קנה זה דג שניצוד היום ונתן לו דג שניצוד אתמול וקא משמע לן רב בזה שהדג יפה אחר שניצוד יותר מעת שניצוד ואם כן לא הוי מקח טעות ולא גזל ואין עליו טענה ותביעה. מיהו זה התירוץ לא יכון אלא על דבר זה אך למה שאמר עוד 'כַּוְרָא טַוְיֵהּ בַּאֲחוּהָ אַסּוּקִי בַּאֲבוּהָ וּמֵיכְלִי בִּבְרֵיהּ אִישְׁתִּי עֲלֵיהּ אֲבוּהָ' ליכא בזה האי נפקותא לענין דינא. על כן נראה לי בס"ד כל הני מילי דאמר רב משם אבא ציידא לא נחת לאומרם על פשטותם אלא אמרם דרך רמז ומשל לדברי תורה והיינו דבגמרא נסתפקו אחד חריף ומקשי ואחד מתון ומסיק הי מנייהו עדיף שראוי להושיבו בראש? ואסיק בתיקו! וכאן רב למדנו דמתון ומסיק עדיף מחריף ועשה זה במשל הנזכר כוורא יפה הוא לאחר שניצוד יותר מאותה שעה דניצוד כן הוא מי שהוא מתוני שאינו משיב דבר במהרה הוא עדיף יותר מאותו החריף שיוכל להשיב במהרה שיש לו שכל רחב שיעלה בדעתו ליישב במהרה יען כי זה המתוני אף על פי שלא תמצא בפיו דבר לדבר במהרה מכל מקום אחר כך יוציא מפיו דבר מתוקן שישאר קיים ויסכימו בו הכל אך החריף אף על פי שהוא יש לו שכל מחודד שתמצא בפיו דבר במהרה מכל מקום כיון דאינו אומר דבריו בהמתנה ובישוב אפשר על הרוב יהיו דבריו נדחין אחר כך מהלכה ומוקשין וכן הוא משל העולם שאומרים אגב חורפיה לא דק (עירובין צ. ועוד). וענין השני שאמר כַּוְרָא טַוְיֵהּ בַּאֲחוּהָ אַסּוּקִי בַּאֲבוּהָ וּמֵיכְלִי בִּבְרֵיהּ רמז בזה על מה שאמרו בגמרא (תענית ז.) 'הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם' וידוע כי כַּוְרָא רמז לתלמידי חכמים שנמשל לדג כנזכר בזוהר וכן דרשו הדרשנים במאמרים של רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג:) ולכך נקיט בדג תלתא מילי למעליותא חדא באחוה וחדא באבוה וחדא בבריה כנגד שלשה מיני לימוד שהאדם יגיע לו התועלת, חד מחביריו וכנגד זה נקיט טַוְיֵהּ באחוה והשני מרבו וכנגד זה נקיט אַסּוּקִי בַּאֲבוּהָ והשלישי מתלמידיו שהם נחשבים בניו. ומה שאמר עוד אִישְׁתִּי עֲלֵיהּ אֲבוּהָ רמז בזה אף על פי שכבר למד מרבו ומחביריו ומתלמידיו לא יעזוב הלימוד מרבו כל זמן שרבו קיים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ויצא לארץ שנשאר בבבל ולא עלה עם העולים מקודם. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבי ישמעאל בשלש עשרה מידות התורה נדרשת מקל וחומר והשני מגזרה שוה והשלישי מבנין אב (בתחילת הספרא), ונרמזו שלשה אלו בשלשה דברים דנקיט אַכַּוְרָא הרומז לספר תורה דכתיב בה חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט, א) וכוורא הוא דג [7] שמספרו שבעה כמנין שבעה ספרים של התורה כי פסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י, לה) הוא ספר בפני עצמו וגם הדג נברא מן המים שהוא חסד והתורה ניתנה מימין שהוא סוד החסד דכתיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב), וְאַסּוּקִי בַּאֲבוּהָ רמז שנדרשת בבנין אב, וְטַוְיֵהּ בַּאֲחוּהָ רמז שנדרשת בגזרה שוה שהם מלות שוין תוך תוך ראשית ראשית וכיוצא בזה, וּמֵיכְלִי בִּבְרֵיהּ רמז שנדרשת בקל וחומר שהקל הוא נחשב בריה של החומר, ואומרו אִישְׁתִּי עֲלֵיהּ אֲבוּהָ רמז ללימוד הששי שהוא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעיין הפרט דהפרט נחשב אביו של הכלל שצריך אתה לדון את הכלל כעין הפרט כי כיון שנפרט נחשב אב לזה הכלל שלא נפרט ונודע. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש יש דבר שנלמד איסורא מאיסורא או ממונא מן ממונא או טומאה מטומאה וכנגד זה אמר טוויה באחוה ויש דבר שהוא מדרבנן ולומדין בו מדין אורייתא כהך דאמרו (יבמות יא. ועוד) כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכנגד זה אומר אַסּוּקִי בַּאֲבוּהָ. ויש דבר שהוא איסור חמור ולומדין אותו מאיסור קל להחמיר בו וכנגד זה אמר מֵיכְלִי בִּבְרֵיהּ. ויש דבר שיש לו הוכחה ממקום אחד לאסור ויש לו הוכחה ממקום אחר להפך וקיש להקשות סוגיא בדוכתא עדיפה שאם ההוכחה היא מאותו ענין שאנחנו למידין בו אזלינן בתרא וכנגד זה אמר אִישְׁתִּי עֲלֵיהּ אֲבוּהָ מה שנלמוד אליו ממקום הענין שלו הוא עדיף מן ההוכחה שיש לו ממקום אחר שאינו מענין שלו, עד כאן דבריו נר"ו. וענין השלישי כַּוְרָא תַּחְלֵי וַחֲלָבָא ליטעון גופא ולא לטעון פוריא לא אמרו אלא בשביל החלבא דוקא לעשות בו משל לתורה שנמשלה לחלב דכתיב (שיר השירים ד, יא) דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, שקורא את התורה בשם חלב. וידוע מה שאמר בסנהדרין (סנהדרין קיא.) רב כהנא הוה קא חייף רישיה וסליק ויתיב קמיה דרב אמר לו רב (איוב כח, יג) 'וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים' לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה דכתיב (במדבר יט, יד) 'אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל' אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה! והכי איתא בגמרא דעבודה זרה (עבודה זרה ה:) תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי! ועוד אמרו בגמרא (בבא בתרא דף ח.) שצריך האדם לכתת רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה וממדרש למדרש כדי ללמוד תורה וכאשר היה עושה רבי אלעזר בן חרסום דכתיב (תהלים פד, ח) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן. וכן עשה המשל בחלבא ליטעון גופא ולא לטעון פוריה דפירש רש"י אחר אכילתו מהלך הרבה קודם שישן ולא ישן לאלתר כן זה אחר לימודו ילך מחיל אל חיל כדי לקיים תלמודו בידו להיות סדור בפיו ולהבינו על אמיתותו בסברא שילמוד מרב זה ומרב זה ולא יהיה לו מנוחה והשקט על מטתו להתענג בשינה אלא ינדד שינה מעיניו בעבור שיהיה מחזר אחר לימודו. וענין הרביעי כַּוְרָא תַּחְלֵי וַחֲלָבָא מַיָּא וְלָא שִׁיכְרָא גם זה אמרו בשביל החלבא לרמוז בו על התורה כאשר אמרנו. ונודע כי שם חלבא יצדק יותר על תורה שבכתב לכך אוכלין חלב בשבועות שניתנה בו תורה שבכתב ואחר לימוד תורה שבכתב ראוי ללמוד תורה שבעל פה מרב אחר אך יש חכם בחלק הפשט ואינו חריף ומפולפל וחלק הפשט יתכנה בשם מים דאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא פב.) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיהו נה, א) ואין מים אלא תורה, והיינו חלק הפשט נח הלימוד שלו על לב האדם שיוכל להשיגו מה שאין כן הפלפול קשה לימודו והשגתו ולכן חלק הפשט דומה למים. אך חלק הפלפול דומה לשכר כי השכר הוא חריף מאד כן הפלפול עניינו הוא חריפות גדולה וחזקה והאדם תחלת לימודו בתורה שבעל פה צריך להיות בחלק הפשט ואחר שיתחכם בזה אז יעסוק בחלק הפלפול שאם הוא עוסק תחלת לימודו בחלק הפלפול קשה עליו הלימוד שאין לו מוח חזק לסבלו ולהשיגו אך אחר שיתחכם ויתפקח בחלק הפשט יוכל להשיג חלק הפלפול. ולכן אמר חלבא הוא תורה שבכתב תשתה אחריה מיא שהוא חלק הפשט הדומה למים ולא שכרא שהוא חלק הפלפול שהוא חריף. וחזר ואמר שיכרא ולא חמרא כלומר אם לא נמצא לאדם רב שהוא פשטני אלא רב חריף ומפולפל שאז מוכרח ללמוד ממנו בדרך הפלפול אין הכי נמי יעשה כן יותר טוב מהיות בטל כיון דלא נמצא לו אותו הדרך עם כל זה ילמוד דרך הפלפול שהוא שכרא ולא ילמוד דרך הסוד הנקרא בשם 'יין' כי יין עולה מספר סוד [70] והיינו כי בודאי אחר שלמד תורה שבכתב שהוא חלבא ויבא ללמוד תורה שבעל פה לא יהיה תחלת לימודו בחלק הסוד דהוא מכונה בשם חמרא דאין אדם רשאי ללמוד בחלק הסוד קודם שילמוד בחלק הנגלה. ולכן אם לא נמצא רב פשטני שלימודו מכונה בשם 'מיא' כי אם רק רב חריף ומפולפל שלימודו מכונה בשם 'שכרא' ילמוד מזה הרב המפולפל כיון שהלימוד הוא בנגלה ולא ילך ללמוד מן רב שהוא עוסק בחלק הסוד המכונה בשם חמרא דאיך האדם ילמוד בחלק הסוד קודם שלמד בחלק הנגלה כלל ונמצא רב לא קאמר לכל הני מילי בעבור פשטות הדברים אלא בעבור שרמז בהם רמזים גדולים בעניני תורה.