מסכת מגילה דף ט׳ עמוד א׳

גופן כתיבה:

כאן בגופן שלנו מתניתין דקתני בכל לשון שלא שינה את הכתב אלא ששינה את הלשון וברייתא בגופן שלהן:

הא דאמר עד שיכתבנו בכתב אשורית:

רבן שמעון בן גמליאל היא דפליג אדרבנן במתניתין:

אי רבן שמעון בן גמליאל אמאי קתני בברייתא עד שיכתבנו אשורית:

אלא לא קשיא גרסינן:

והיו הדברים האלה כתיב בתפילין ומזוזות שכתובין בהן פרשיות של שמע:

בשאר ספרים נביאים וכתובים:

בשלמא תורה איכא יגר שהדותא וקשה אמאי מפסלא בהכי והלא אילו היה חסר כל אלו השלש תיבות לא מפסיל בהכי כדאמרינן בגיטין (דף ס.) ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו משמע דווקא יריעה אחת אבל פסוק אחד לא ודחק הקונטרס לומר דגרע טפי כשהוא כתוב תרגום מכשהוא לא נכתב כלל ויש לומר דהכא לא בא אלא להשמיענו דהוי טעות וצריך להגיהו:

כאן במגילה כאן בשאר ספרים וקשה דהך ברייתא כמאן מתוקמא לא כרבן שמעון בן גמליאל ולא כרבנן דאי רבנן א"כ הוה ליה למיתני במתני' מגילה גבי תפילין ומזוזות שאין נכתבין אלא אשורית וכרבן שמעון בן גמליאל לא מתוקמא שהרי הוא מתיר אף יונית ואין לומר דהני מילי בשאר ספרים [מתיר רשב"ג יונית] אבל במגילה מודה שצריך אשורית זה אינו דהא בפרק שני (דף יח.) אמרי רב ושמואל דלעז יונית לכל כשר ומסיק דאינהו אמור כרשב"ג ומסיק נמי התם קא משמע לן דאף במגילה נמי אמרי מלתייהו ועל כרחך צריך לומר שזה המתרץ אין סובר דרבן שמעון בן גמליאל קאי כוותיה דרב ושמואל דלקמן אלא סובר ליה דרבן שמעון בן גמליאל לא התיר במגילה אלא אשורית ומשום דכתיב בהו ככתבם וכלשונם ורב ושמואל דלקמן סבירא להו [כשינויא] דרב אשי דבסמוך:

ורב אשי אמר ההוא בשאר ספרים ור' יהודה היא וקשה דהא בפרק כל כתבי (שבת דף קטו: ושם) אמר רב אשי אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה צריך אשורית בספר ובדיו אלמא דבשאר ספרים לא צריך אשורית וספר ודיו ואם כן מנא ליה לרב אשי לומר דר' יהודה מחמיר ומצריך כולי האי והא לא אשכח התם שום תנא דפליג עליה וי"ל דההיא דכל כתבי (ג"ז שם) מיירי לענין הצלה מפני הדליקה דווקא והכי קאמר בשאר ספרים יש להצילם אע"ג דנכתבין בכל לשון שהרי יש בהן כמה שמות קדושים אבל במגילה שאין בה שום אזכרה אין להצילה אלא אם כן כתובה כהלכתה והכא מיירי להכשיר לקרות בהן:

אלהים ברא בראשית פ"ה שאם כתבו בראשית ברא היו אומרים בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וקשה שהרי בראשית אין שם כלל אלא בתחלה ועוד שכתבו לו בלשון יונית בתחלה ונ"ל שהיונים היו יודעים שלעולם יש להזכיר הבורא בתחילה ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר דשתי רשויות הן והתיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני משום הכי הפכו לו:

על נושא אדם פן יאמר להם וכי לא היה לו למשה רבכם סוס או גמל:

(ואל) זאטוטי בני ישראל וקשה אמאי לא כתבו לו וישלח את אצילי בני ישראל כדכתיב בסמוך והוי לשון גדולה ויש לומר לפי שלא רצו לשקר ולכך כתבו לו זאטוטי במקום נערי ובמקום אצילי דמשמע לשון גדולה כמו זוטו של ים (ב"מ דף כא:) ומשמע נמי לשון השפלה כדאמרינן התם האומר לצולה חרבי (ישעיהו מד) זו בבל שהוא זוטו של עולם פי' עומקו ותחתיתו ושפלה מכל ארצות כדאמרינן נמי התם (שבת דף קיג:) הלכך נקרא שמה בבל שכל מתי מבול ננערו שם (זבחים דף קיג:):

(את הידים) ואקשינן אי הכי מאי איריא עברית שכתבו תרגום אפי' עברית שכתבו עברית בגיפן של שאר לשונות לא.

דקתני עד שיכתבנו אשורית על העור בדיו ופרקינן לעולם ב' המשניות בגיפן שלנו. ומשנה השנויה במס' ידים לרשב"ג היא דמצריך בכל הספרים אשורית.

ודחינן והא איכא יוונית לרשב"ג שהוא מתיר למה שנה עד שיכתבנו אשורית בלבד. אלא לא קשיא מתניתין בספרים ומשנה השנויה בידים בתפילין ובמזוזות. ומשנינן ודחינן ואוקמה למתני' דהתם רב אשי בשאר ספרים זולתי ס"ת. ור' יהודה היא דתניא ספרים נכתבים בכל לשון.

ורבותינו [התירו] שיכתבו יוונית כו' אבל תפילין ומזוזות דברי הכל אשורית דכתי' בהו והיו בהווייתן יהו. ותניא א"ר יהודה אף כשהתירו רבותינו יוונית לא התירו אלא בס"ת.

משום מעשה דתלמי המלך שכינס ע"ב זקנים בע"ב בתים אמר להם כתבו לי תורתכם. נתן הקב"ה עצה טובה בלבם והסכימה דעתם לדעת אחת. וכתבו לו אלהים ברא בראשית.

גמרא לא קשיא כאן בספרים כאן במגילה. ואם תאמר והא תנן בפרקין דלקמן (מגילה יז, א) אבל קורין אותה ללועזות בלעז, ובשהיא כתובה בלעז דאי לא היינו קראה על פה, ותניא (לקמן מגילה יח, א) גפטית לגפטים עברית לעברים יונית ליונים, ומתניתין וברייתא רבנן היא, אלמא אפילו מגילה נמי נכתבת בכל לשון. יש לומר דאהני ככתבם וכלשונם (אסתר ח, ט) שאין יוצאין בה השומעים שאינן מכירין אלא באשורית בלבד וכדתנן (לקמן מגילה יז, א) הלועז ששמע אשורית יצא, אבל שאר לשונות יוצאין בהן המכירין הואיל והותרה ספר תורה ליכתב בהן, והכא לטמא את הידים קאמר דכיון שאינה נכתבת כהלכתה שתהא ראויה לצאת בה הכל ידי חובתן אינה מטמאה את הידים. ואם תאמר אם כן לוקמה אף בספרים, וברייתא לטמא את הידים ומתניתין לקרות בהן ולא לטמא את הידים. ליתא, דבשאר ספרים מנא לן לחלק. ועוד דכיון דקתני ספרים נכתבין בכל לשון משמע דכולי עלמא נפקי בהכין ואפילו שאינן מכירין, וא"כ כל חומרי ספרים יש וכדאמרינן הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין.

ופריך אביי א"ה מ"ש שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא כיון דאמרת דכלה חדא היא ששינה את הכתב אפילו לא שנה את הלשון נמי אלא שכתב המקרא מקרא ותרגום תרגום דהא אמרת דכלה מלתא תליא בכתב והאי א"ה אפירוקא דבעינן למימר סמיך דלפירוקא א"ש ורבותה טובא:

אלא לעולם בריתא ומתני' כפשטה דמתני' שרי בכל לשו' וכל כתב ובריתא כל ששינה את הלשון או את הכתב מתני' דרבנן ובריתא רשב"ג דאסר כל לשון וכל כתב ואתיא בריתא כפשטה דתרתי קתני' ופרכינן אי רשב"ג אפי' יונית נמי שרי דחשיב ליה כאשורית ואלו בריתא לא קתני אלא אשורית ומדלא פרכי' דכי שרי רשב"ג יונית היינו בלשון וכי בעי תנא אשורית היינו בכתב ותרתי קתני ששנה את הלשון ושלא בלשון יונית או ששנה את הכתב לכתב עברי או שאר כתבים ולא סגי בכתב אשורית שמעינן דלרשב"ג כתב יונית נמי שרי ושאר לשונות דרבנן כיונית לרשב"ג דשרו כתב ולשון דכל מאן דשרי לשון שרי כתב וכיון דכן הא דתניא גפטית לגפטיים ועברית לעבריים היינו אפי' ככתבם ולשונ':

אלא לעולם בריתא אפי' רבנן היא ומתני' בספרי' וברית' בתפלין ומזוזות דכדידהו אפילו רבנן מודו דבעינן אשורית ולשון הקדש משום דכתיב והיו בהוייתן יהו:

והא דכ"ע היא וליכא דפליג עליה ואדחי האי פירוקא משום דלא מתני בהו תרגו' שכתבו מקרא דבתפלין ומזוזות ליכא תרגום:

אלא ל"ק כאן בספרים כאן במגלה פי' מגלה הוא דבעו רבנן אשורית ושאר לשונות מ"ט משום דכתיב ככתבם וכלשונם ולאו דלא מכשירי רבנן מגלה בשאר לשונות כלל דהא תנן לקמן אבל קורין אותה ללעוזות בלעז והוא שכתובה בלעז דאי לא היינו קראה ע"פ ותניא גפטית לגפטיים עברית לעבריי' עילמי' לעילמים יונית ליונים והנהו רבנן נינהו כדאיתא לקמן אלא דודאי דרבנן שרו לכל אדם בלשון שמכיר בו ואפי' כתבו באותו לשון ונפק' להו מאל עם ועם כלשונו ולא מיעט ככתבם וכלשונם אלא דשאר לשונות אין יוצאין בו אלא אדם שמכיר בו:

אבל אשורית יוצא בו כל אדם כדתנן והלועז ששמע אשורית ומשום דאידך לא חשיבי למיפק בהו אלא המכירין בלבד קתני ומתני' שאין מטמא את הידי' אלא מגלה אשורי' שהיא חשובה להוציא בה כל אדם י"ח שזה לבד חשובה שהיא נכתבת כהלכתה אבל ספרים בכל לשון יוצאין בהן כל אדם ואע"פ שאין מכירין ולפי' כלם מטמאים את הידים לרבנן והיינו דלא אוקימנא תרויהו בספרים ומתני' לקרות בהם בלבד אבל אין מטמאין בהן את הידים אלא אשורית כבריתא דבספרים ליכא האי הפרשה כדכתיבנא דלישנא דספרי' נכתבי' בכל לשון הכי משמע שנכתבין לכל אדם בכל לשון וא"כ כלם מטמאים את הידים וכדדייקינן עלה בגמרא הא לטמא את הידי' זה וזה שוין:

והאי מתניתא לפום האי אוף אוקמתא רבנן היא וכדמשמע מסוגיין אבל לרשב"ג מגלה יוני' נמי מטמאה את הידי' דהא יוני לדידיה לכל כשר ויוצא בו באשורי לרבנן וכדאמרי' לקמן רב ושמו' דאמרי תרויהו לעז יוני לכל כשר ואמרינן דאינהו דאמרי כרש"בג דמכשיר יונית לס"ת באשורית ולא שאר לשונות וכיון דכן מכשר ליה נמי למגלה לכל אדם כאשורי וזה ברור:

ותרגום שכתבו מקרא במגלה פרישא דהיינו ונשמע פתגם המלך ובס"ת יגר שהדותא ולאו למימרא דמפסלי אלא בג' טעיות בדף כדאיתא בפ' הקומץ ולקמן אמרי' גבי מגלה שאם השמיט בה הסופר וקרא' הקורא כמתורגמן יצא אלמא לא מיפסיל בהכי אלא ה"ק דשנוי תרגום מקרא זה מצטרף עם שאר טעיות לפסול:

תוס' בד"ה בשלמא תורה איכא יגר שהדותא כו' והלא אלו היה חסר כל אלו הג' תיבות כו' עכ"ל ר"ל בהני תרתי מילי מקרא שכתוב תרגום ותרגום שכתוב מקרא בהדדי הוו שלש תיבות ולא מפסיל גם אם חסר כולם דהיינו קרא דאמר יעקב גלעד ותרגום דאמר לבן יגר שהדותא דהוו ג' תיבות בהדדי ובהכי ניחא מ"ש דגרע טפי כשהוא כתוב תרגום כו' דבהכי נמי מיירי הכא ודו"ק:

בד"ה כאן במגילה כו' ורב ושמואל דלקמן סבירא להו כרב אשי דבסמוך עכ"ל ר"ל לרב אשי אליבא דתנא קמא סבירא ליה לרבותינו דהוא ר"ג דבכל הספרים התירו יונית אפילו במגילה חוץ מבתפילין ומזוזות אבל לרבי יהודה וודאי דלית ליה לר"ג התירו יונית במגילה ואף בשאר ספרים אלא בספר תורה ממעשה דתלמי וק"ל:

בד"ה ורב אשי כו' אלמא דבשאר ספרים לא צריך אשורית וספר ודיו וא"כ מנא ליה לרב אשי לומר דר"י מחמיר ומצריך כולי האי כו' עכ"ל ר"ל מנלן דמחמיר ר' יהודה כולי האי דצריך בשאר ספרים דיו וספר דמוקים הך ברייתא בשאר ספרים כר' יהודה דקתני עד שיכתבנו אשורית ודיו וספר הא לא אשכחן שום תנא התם דפליג בהך מלתא ובר"פ כל כתבי הוסיפו להקשות למה שביק רב אשי שנויא קמא דמוקי לה הכא במגילה והוא גופיה מייתי ברייתא התם דאית ליה הכי ע"ש:

בד"ה אלהים ברא בראשית פירש הקונטרס כו' וקשה שהרי בראשית אינו שם כלל כו' עכ"ל יש לדקדק השתא דלא ידעינן הך סברא דמש"ה יטעו משום דיש להזכיר הבורא בתחלה תקשי להו מאי תקנו באלהים ברא בראשית דאכתי המין יפרש כך אלהים ברא בראשית דראשון ברא השני ונראה לפי' הקונטרס דלכך יטעו משום דלא משמע להמין דברא נמשך אבריאת שמים וארץ אלא אדסמך ליה ולהכי כיון שגם הם יודעים דאלהים הוא אלהות אי הוה כתיב בראשית ברא אלהים הבריאה נמשך אאלהים שהוא הנברא ויאמר המין דע"כ בראשית גם כן הוא שם הבורא וב' רשויות הן ולכך הפכו לו שאף אם יפרש אלהים ברא בראשית דברא נמשך לבראשית לא יפרש שהוא הנברא הוא אלהות אלא הוא דבר אחד מהנבראים שבעולם וק"ל:

בד"ה ואל זאטוטי בני ישראל וקשה אמאי לא כתבו כו' את אצילי בני ישראל כו' עכ"ל כצ"ל הא ודאי דכתבו לו לשון יונית כמ"ש התוס' לעיל ומשמע להו דע"כ זאטוטי אינו לשון יון דאצילי דאם כן לא הוצרך התלמוד להזכיר שכתבו ואל זאטוטי במקום ואל אצילי שהרי אין זה מכלל הנחשבים הכא שנכתבו בשינוי ואהא קשיא להו דה"ל למכתב בתרוייהו לישנא דאצילי בלשון יון ותירצו דלא רצו לשקר ולכך הוצרכו לכתוב זאטוטי בתחלה במקום נערי ומשום שיהיו נקראים בשמם הראשון כפרש"י כתבו כן גם כן במקום אצילי ודו"ק:

בגמרא אלא לא קשיא כאן בספרים כאן בתפילין ומזוזות מאי תרגום שכתבו מקרא איכא. ויש לתמוה מעיקרא מאי סבר ואפשר דמעיקרא הוי סבר דלטוטפת דכתיב בתפילין ומזוזות לאו לשון הקדש אלא לשון תרגום מלשון ועיניו מטייפין כמו שפרש"י בחומש מלשון טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים אבל המקשה סבר דפשוטו של מקרא הוא כמו שפירש"י בחומש ומנחם פירש מלשון דבור כמו הטף לא תטיפו:

שם אלא לא קשיא כאן בספרים כאן במגילה וקשיא לי במגילה נמי הניחא מקרא שכתבו תרגום אינו מטמא הידים כיון דשאר לשונות פסולים דכתיב ככתבם וכלשונם אלא תרגום שכתבו מקרא אמאי אינו מטמא כיון שכתב בלשון הקדש הא תנן לקמן במתני' דריש פ"ב דהלועז ששמע אשורית יצא אלמא דאשורית מיקרי שפיר ככתבם וכלשונם אפילו לאינן בקיאין ולכאורה היה נראה דהא דכתיב ככתבם וכלשונם היינו באותן כתב ולשון שכתבו כותבי המגילה דוקא ומש"ה פסול בתרגום שכתבו מקרא אלא דלפ"ז קשה הא דמתני' דלקמן דקורין אותו ללועזות בלעז בין למאי דמוקמינן לה בגיפטית לגיפטים ואמאי כשר הא לא הוי ככתבם וכלשונם שכתבו כותבי המגילה וכ"ש דקשה יותר למאי דאמרי רב ושמואל לקמן לעז יווני לכל כשר וא"כ משמע דאפילו כל המגילה בל' יווני ל"ש מקרא שבו ל"ש תרגום שבו אפ"ה כשר וא"כ אטו מי גרע אשורית ולשון הקדש מיונית מיהו בלא"ה כתבו התוס' דהאי שינויא דהכא לית ליה ההיא דרב ושמואל אבל קמייתא קשיא ולפמ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל דההיא דגיפטית לגיפטים דלקמן לאו אליבא דכ"ע איירי אלא תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן א"כ א"ש דלמאי דמוקמינן להאי ברייתא דתרגום שכתבו מקרא במגילה לית ליה להאי תנא הא מילתא דגיפטית לגיפטים אלא בעינן ככתבם וכלשונם ממש ופליג נמי האי ברייתא אמתניתין דריש פ"ב כנ"ל לולי דמפירוש התוספות בכולה שמעתין לא משמע הכי וכמו שאבאר וצ"ע וראיתי ג"כ שמורי זקיני בס' מגיני שלמה הרגיש בסברא זו דתרגום שכתבו מקרא שכתבתי ע"ש:

בתוספות בד"ה כאן במגילה וקשה דהך ברייתא כמאן מיתוקמא כו' דאי רבנן א"כ הו"ל למיתני במתני' מגילה בהדי ספרים תפילין ומזוזות. ולכאורה יש לתמוה היאך אפשר למיתני מגילה בהדי תפילין ומזוזות הא מגילה כשר בגיפטית לגיפטים כמ"ש התוספות לעיל בשמעתין ובתפילין ומזוזות פסול מיהו בזה מצינן למימר דאכתי קשיא להו לתוספות היאך קתני במתניתין סתמא שהספרים נכתבין בכל לשון ומשמע דאפילו מגילה בכלל דהא בכלל ספרים נינהו ות"ל דבמגילה לא מיקרי ספר אלא באשורית כמ"ש התוספות לעיל דאין מטמא הידים אלא דלפ"ז לא הוו משני התוספות מידי דהאי סוגיא דהכא לית להו דרב ושמואל ורב ושמואל סברי כרב אשי דבסמוך ואכתי אפ"ה לרב ושמואל קשיא מתניתין דהכא דקתני לרבנן אין בין אמאי קחשיב מגילה בהדי ספרים הא רב ושמואל גופייהו מוקי לקמן מתניתין דפ"ב דקראה בכל לשון לא יצא כרבנן ואינהו דאמרי כרשב"ג א"כ אמאי לא קתני מגילה בהדי תפילין ומזוזות אע"כ משום דכשרה ללועזות בלעז דהיינו גיפטית לגיפטים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ולפום ריהטא היה נ"ל ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דבלא"ה להאי אוקימתא דתרגום שכתבו מקרא איירי במגלה ע"כ לית ליה להאי ברייתא דגיפטית לגיפטים כשר וא"כ למאי דבעי התוס' לפרש האי אוקימתא אליבא דרבנן ע"כ היינו מפרשים דהאי דגיפטית לגיפטים כשר מיתוקמא כרשב"ג להיפך מדברי הרשב"א משום דלמאי דקאמרי רב ושמואל דלרשב"ג לעז יוני לכל כשר במגילה וא"כ לישתוק קרא מככתבם וכלשונם וממילא נאמר דדינם כמו שאר ספרים דפסולין בשאר לשונות וכשירין ביונית אע"כ דככתבם וכלשונם אתא להכשיר גיפטית לגיפטים דהכי משמע פשטא דקרא משא"כ לרבנן דשאר ספרים כשירים בכל לשון ואפ"ה פסלי במגילה אפילו במקרא שכתבו תרגום והיינו ע"כ משום דככתבם וכלשונם משמע להו דוקא כמו שהיו כותבין כותבי המגילה וא"כ ממילא דגיפטית לגיפטים פסול לדידהו וא"כ מקשו התוס' שפיר שאם נפרש כן תקשי מתניתין דהכא דקתני אין בין אמאי לא קחשיב מגילה בהדי תפילין ומזוזות דהא שווין לגמרי ומש"ה נדחקו לפרש אוקימתא דהכא כרשב"ג ולומר דלאוקימתא זו לית להו דרב ושמואל ורב ושמואל סברי כרב אשי דבסמוך לענין אוקימתא דברייתא דתרגום שכתבו מקרא דאתי כרבי יהודא אליבא דרשב"ג אבל רב ושמואל גופייהו סברי כרשב"ג דמתניתין וה"ה למגילה ולפ"ז מוקי שפיר מתניתין דלקמן רפ"ב כרבנן דמתני' ומכשרי בלועזות ללעז דהיינו גיפטית לגיפטים אבל שאר לשונות פסולין וכולה מילתא מככתבם וכלשונם נפקא להו אלא דלועז ששמע אשורית יצא מסברא דאטו אחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן כדאיתא בגמרא לקמן וממילא דהנהו רבנן כ"ש דמכשרו בתרגום שכתבו מקרא ומש"ה לא קתני רבנן במתני' דהכא מגילה בהדי תפילין ומזוזות כיון דמגילה כשירה בגיפטית לגיפטים אבל לרשב"ג דמתניתין דפוסל בשאר ספרים בשאר לשונות ומכשיר ביונית מיפת אלקים ליפת א"כ ה"ה למגילה ואייתר ליה ככתבם וכלשונם נמי להכשיר גיפטית לגיפטים אלא דלפ"ז דאוקימתא דהכא דתרגום שכתבו מקרא איירי כרשב"ג וליתא לדרב ושמואל אלא דע"כ יונית פסול קשה מ"ט דפסול במגילה טפי מבספרים הא כתיב יפת אלקים ליפת אע"כ דמגילה שאני דכתיב ככתבם וכלשונם לפסול יונית וא"כ תו לא מייתר לן ככתבם וכלשונם להכשיר גיפטית לגיפטים דאדרבא משמע דוקא כמו שכתבו כותבי מגילה דאפילו תרגום שכתבו מקרא יונית הכל פסול אלא כהווייתן ואם כן מאי מקשו התוספות לעיל בד"ה עד שיכתבנו דלמאי דמוקי לברייתא במגילה אמאי אינו מטמא הידים הא כשר הגיפטית לגיפטים ולמאי דפרישית אינו כן דהא לפירושם הכא דלאוקימתא זו היינו כרשב"ג ודלא כרב ושמואל א"כ ע"כ דגיפטית לגיפטים לרשב"ג פסול מפשטיה דככתבם וכלשונם דהיינו כמו שכתבו כותבי המגילה ומק"ו דתרגום שכתבו מקרא וכדפרישית וצ"ע ודו"ק היטב:

בא"ד א"כ הו"ל למיתני מגילה בהדי תפילין ומזוזות כו' עכ"ל וקשיא לי דהא מוקמינן לעיל דמתניתין דקתני אין בין לאשמעינן דלטמא את הידים זה וזה שוין וא"כ אפשר דתנא דמתניתין סובר דמגילה אינו מטמא הידים כשמואל וכר"י לעיל דף ז' ומש"ה לא קתני מגילה בהדי תפילין ומזוזות ואע"ג דברייתא דמקרא שכתבו תרגום מוקמינן לה כרבנן וקתני מטמא הידים כשנכתבו אשורית מ"מ תנא דמתניתין לא סבר הכי דבלא"ה כתבו התוספות לעיל דשמואל מוקי לכולהו מתניתין דפ"ב כוותיה דמדרבנן ניתנו ליכתב ואפ"ה אין מטמא הידים ובהכי הוי ניחא לן טפי מלמימר דאוקימתא דהכא לית ליה דרב ושמואל דמה"ט כתבו כמה פוסקים דלא כרב ושמואל כמו שאפרש בפ"ב אי"ה וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וע"כ צ"ל שזה המתרץ אינו סובר דרשב"ג כרב ושמואל דלקמן כו' עכ"ל. כבר כתבתי שכמה פוסקים פסקו דלא כרב ושמואל מההיא אוקימתא דהכא ולענ"ד אף לפי שיטת התוספות דלא מיתוקמא האי אוקימתא כרבנן משום קושיא דאין בין אלא כרשב"ג אכתי מצינן למימר דהיינו כרשב"ג אליבא דר"י דרשב"ג לא מכשר יונית אלא בסתם ולא בשאר ספרים וא"כ ממילא דבמגילה נמי פוסל אפילו ביונית אלא הא דמוקי לברייתא במגילה ולא מוקי לה בשאר ספרים כרב אשי דבסמוך היינו משום ספר ודיו כקושית התוספות בסמוך ונהי דרב אשי מוקי להאי ברייתא לענין הצלה מפני הדליקה הנהו אמוראי דאוקימתא דהכא לא משמע להו ומש"ה א"א לאוקמי האי ברייתא דאשורית וספר ודיו אלא או בס"ת או במגילה דבעי ספר ודיו דס"ת לכ"ע בעי נמי ספר ודיו כמ"ש התוספות בפרק כל כתבי:

בד"ה ורב אשי אמר כו' וקשה דבפרק כ"כ כו' וא"כ מנ"ל לר"א לומר דר"י מחמיר ומצריך כולי האי כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב קושיים דע"כ לר"י בעינן כל הנך משום דקשיא ליה לר"י אליביה דרשב"ג מ"ט דפוסל בשאר ספרים בכל לשון ובמאי קמיפלגי רשב"ג ורבנן בשלמא טעמא דרשב"ג דמתני' כדמפרש ר' יוחנן בסמוך מיפת אלקים ליפת א"כ מהאי קרא גופא מוכח דשאר לשונות פסולין כדפרישית במתני' משא"כ לר"י אליביה דרשב"ג דלא דרשי האי קרא דיפת מ"ט דרשב"ג אע"כ דיליף כולהו ספרים ממגילה דכתיב ככתבם וכלשונם ומסתמא לא החמירו במגילה יותר מבשאר ספרים א"כ מה"ט גופא כי היכי דיליף לענין אשורית ממגילה ה"ה לענין ספר ודיו משא"כ האי ברייתא דפ' כ"כ לא יליף ספרים ממגילה ואפשר דהתוספות נזהרו מזה ומש"ה כתבו דהא לא אשכחן שום תנא דפליג עליה והיינו מדקאמר ר' המנונא התם בפרק כ"כ דמצילין ועלה קאמר אי תניא תניא משמע דליכא מאן דפליג ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דשפיר פשיט רבי המנונא משום דבלא"ה לא קיי"ל כר"י אליבא דרשב"ג ואדרבא לדידהו קשה יותר מאי פשיט ליה מהאי כיון דתליא בפלוגתא דרבי יהושע ושאר תנאי דלעיל דלר' יהושע דקאמר לעיל בספר מה שכתוב בנביאים וא"כ הא קמן דנביאים מיקרי ספר ומש"ה בעינן ספר ודיו כמ"ש התוספות פרק כ"כ לענין ס"ת וה"ה לנביאים לר' יהושע וממילא נמי דאין לחלק בין נביאים לכתובים והא דקאמר התם דבשאר ספרים לא בעינן ספר ודיו אלא במגילה סבר דבספר היינו מה שכתוב במגילה וא"כ לא אשכחן נביאים וכתובים דמיקרי ספר ולקמן בפ"ב אבאר עוד בזה בס"ד. ומתוך מה שכתבתי כאן יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' בפרק כ"כ אמאי לא מוקי ר"א בהאי אוקימתא דכאן במגילה דברייתא דפרק כ"כ מסייע לאוקימתא זו ולפמ"ש נתיישב הכל ואדרבא אוקימתא קמייתא נמי צריכא לברייתא דר"א אלא בענין ספר ודיו פליגי ואין להאריך יותר והמשכיל יבין:

שם במעשה בתלמי כו' ותצחק שרה בקרוביה עיין פירש"י ונ"ל עוד לפי דל' בקרבה היינו הרהור בלב ולפ"ז ע"כ שהכתוב מעיד שכן צחקה בלבה לומר ואדוני זקן וא"כ קשו קראי אהדדי דבתר הכי מיד כתיב ויאמר כו' צחקה שרה לאמר ואני זקנתי והם לא יאמינו למדרש חכמינו ז"ל לכן כתבו בקרוביה משמע שבפיה אמרה ואדוני זקן ובלבה היה לומר ואני זקנתי:

שם כי באפם הרגו שור עיין פירש"י שיאמר רצחנים היו אבותיכם לולי פירושו היה נ"ל שלא רצו לכתוב כי באפם הרגו איש דהוי משמע שלא הקפיד אלא על הריגת שכם שהיה נשוי לדינה ולא הקפיד על הריגת כל אנשי עירו ובזה היה גנאי גדול ליעקב ואף אם יפרשו דהרגו איש היינו הריגת כולם ולפי שלא היו חשובים בעיניו אלא כאיש אחד כמו שפירש"י בחומש כש"כ שהיה בזה גנאי גדול ליעקב וחששו הזקנים לאימת מלכות שלא יאמר בלשון זה כאילו הותרה הרצועה על הריגת ב"נ ולכך שינו הלשון לכתוב כי באפם הרגו שור ולפ"ז לא מיבעיא שהקפיד יעקב על הריגת אנשי עירו כדכתיב בהדיא שאמר יעקב לשמעון ולוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ אלא דאפילו על הריגת שורם ובהמתם שבזזו ג"כ הקפיד משום דגזל עכו"ם אסור כן נ"ל:

גמ' וכתבו לו עי' יש"ש ב"ק פ"ד סי' מ:

רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק אָמַר (אסתר א, כ) 'וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן'. הא דלא נקט פסוק הקודם דכתיב (אסתר א, ד) 'בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ'? נראה לי כיון דקדים ואמר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ אם פירוש יקר זה הוא כבוד הוה ליה לערבנהו ולומר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְתִפְאֶרֶת גְּדֻלָּתוֹ' שתהיה תיבת כְּבוֹד קאי על מַלְכוּתוֹ ועל תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, ולכן מוכרח לפרש מלת יְקָר הראשנה לשון כובד, כמו 'יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד' בקוהלת (קהלת י, א), ששם הוא לשון כובד כמו שפירש רש"י ז"ל שם, ואם כן אין זה לשון תרגום, אבל פסוק זה כיון דאמר 'יִתְּנוּ יְקָר' מוכרח לפרשו כבוד דתרגום של כבוד יקר.

מַעֲשֶׂה בַּתַּלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים נראה לי היה דבר זה קשה יותר מפני שהיתה העלילה על ידי 'תַּלְמַי' [480] ששמו מספר 'לִילִית' [480] שנתלבשה בו הסטרא אחרא לעשות סכסוכים לה ולבא על ישראל בעלילה ובעקיפין, ואז השם יתברך לא עזבם בידו שהגין עליהם זכות תלמוד תורה, כי 'תַּלְמוּד' [480] גימטריא 'תַּלְמַי' שאם תשבר אות י' דתלמי לשתי אותיות ד' ו' יהיו אותיות תַּלְמוּד ממש. ומה שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים נראה לי מאת ה' היתה זאת לסימן טוב להורות כי גובר חסדו יתברך, כי חֶסֶד [72] עולה ע"ב שגבר לעשות להם נס זה שיהיו כולם מתכוונים לדבר אחד, וגבר ישראל.

'זָכָר וּנְקֵבָה בָּרְאוּ' וְלֹא כִּתְבוּ 'בְּרָאָם'. פירש רש"י ז"ל לא כתבו 'בראם' דמשמע שני גופים ברא כל אחד ואחד זכר ונקבה ב' פרצופין, לכך כתבו 'בראו' שכך נברא אדם בשני פרצופין עד כאן לשונו. וקשה מה תואנה ומה עלילה היה לו למצוא אי הוה משמע הכי? ונראה לי בס"ד כי בתורה לא כתוב אלא שם אדם לזכר ושם חוה לנקבה, ואם היה מניח במונח ששני גופים כל אחד מהם יש בו זכר ונקבה, היה אומר שמות אדם וחוה המה של זכר ונקבה בגוף אחד, וצריך שיש ב' שמות אחרים לזכר ונקבה של גוף השני ואיה הם השמות בתורה? ואם כן מוכרח לומר שחסרתם דברים מן התורה, דודאי היה כתוב שתי שמות עוד לזכר ונקבה של גוף השני וחסרתם אותם, ואם כן כמו שחסרתם זה חסרתם דברים אחרים, והיה עושה על ידי כך עלילות ברשע לומר כך וכך היה כתוב בתורה, ואתם עקרתם דברים אלו ממנה!

וַתִּצְחַק שָׁרָה 'בִּקְרוֹבֶיהָ' [בִּמְקוֹם וַתִּצְחַק שָׂרָה 'בְּקִרְבָּהּ'] (בראשית יח, יב). עיין פירוש רש"י ז"ל, ולי אנא עבדא נראה לי 'בקרוביה' קאי על אברהם שצחקה עליו שנשאר זקן ולכך הקפיד עליה, אבל שחוק הכתוב באברהם היה ענין שמחה ששמח על הנס שלו ושלה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל 'נוֹשֵׂא בְּנֵי אָדָם' [בִּמְקוֹם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל 'הַחֲמֹר' (שמות ד, כ) ]. פירש רש"י דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל. ובתוספות כתבו פן יאמר להם וכי לא היה לו למשה רבכם סוס או גמל? עיין שם. ומצאתי כתוב בחתיכת נייר בלוי שהקשה עט"ר הרה"ג מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה לתלמידים, מה הוסיפו ומה חידשו התוספות על פירוש רש"י ז"ל? ופירש להם דרש"י לא כתב וכי לא היה לו וכו' אלא כתב שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל, משמע דכונת רש"י בזה לומר כדי שלא יגנה ח"ו את משה רבינו ע"ה לומר עליו עני היה שלא היה לו סוס או גמל, אבל התוספות לא בחרו בזה הטעם משום דמה בכך אם לא היה לו סוס או גמל, דאין זה גנאי, גם מעיקרא העניות לאנשים חכמים גדולים אין להם בה גנאי, לכך דקדקו לומר וכי לא היה לו למשה רבכם וכו', הכונה כי הוא היה עושה הכרח מצד הסברה דודאי היה לו סוס וגמל, ובודאי כיון דהיה לו סוס וגמל לא ירכיב בניו ואשתו על החמור כעניים, ונמצא דמה שאמר בתורה וירכבם על החמור אין זה אמת ח"ו. עד כאן דבריו זלה"ה והוא נכון ויציב. והנה לפירוש רש"י ז"ל דפירש 'נוֹשֵׂא בְּנֵי אָדָם' משמע גמל, נראה לי בס"ד אם היו כותבים 'עַל הַחֲמֹר' אז היה טוען וקורא תגר איך לא חשש משה רבכם לצער בעלי חיים להרכיב שלשה גופים על החמור, לכך כתבו נושא בני אדם דמשמע גמל שהוא יכול לשאת עליו משוי שלשה גופים ביחד בשופי. ולכאורה יש להקשות דאמאי לא חשו על כבודו של אברהם אבינו ע"ה דכתיב ביה (בראשית כב, ג) 'וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ' שיאמר: לא היה לו לאברהם אביכם סוס או גמל? לפי פירוש רש"י ז"ל. ונראה לי בס"ד דגבי אברהם אבינו ע"ה בהדיא כתיב (בראשית יב, טז) 'וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת', וכן כתיב (בראשית כד, י) 'וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו' ואם כן מפורש בתורה שהיה עשיר והיה לו מכל מיני בעלי חיים, ולכן מוכרח לומר דאותו חמור שחבש לרכוב עליו הוה ניחא ליה ברכיבתו טובא, או אפשר שהיה חמרא לובא שהוא חשוב מאד או היה חמרא בר מאה גווני כמו שאמר שמואל לשבור מלכא על חמורו של משיח (סנהדרין צח.). אמנם הא קשיא לפירוש רש"י ז"ל מאי אכפת ליה אם היה עני? ונראה לי בס"ד דאפילו אומות העולם יודעים זה הכלל ד'אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר' (שבת צב.) ובאותו זמן דכתיב 'וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר' היה נביא ששלחו השם יתברך להוציא את ישראל ממצרים, ואם כן יאמר מה שאמר וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר הוא זיוף ח"ו! לכך כתבו 'עַל נוֹשֵׂא בְּנֵי אָדָם'. או יובן בס"ד היה טוען שכתוב בתורה (דברים לג, ה) 'וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ' הוא משה רבינו ע"ה שיש לו דין מלך, והמלך צריך להיות עשיר ואם אין לו יגדלוהו משל אחיו, וכיון דמשמע שהיה עני איך נעשה מלך? אלא ודאי גדלוהו משל אחיו, ואם כן איך יאמר (במדבר טז, טו) 'לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי' ואם כן ממה נפשך כתבתם זיוף ח"ו! לכך כתבו 'עַל נוֹשֵׂא בְּנֵי אָדָם' דלעולם היה עשיר מעיקרו. ואין להקשות אמאי לא חשו שיבא עליהם בטענה של זיוף מן בלעם שהיה נביא, וכתיב ביה (במדבר כב, כב) 'רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ' דמשמע שהיה עני? דהתם קאמר שרכב על אתון נקבה דגם הגדולים דרכם לרכוב על אתון נקבה משום דנח להם ברכיבה, וליכא למידק מינה שהיה עני. ועדיין צריך להבין הא דנקיט רש"י ז"ל בריש דבריו דמשמע גמל, ולא אמר דמשמע סוס או גמל, ובסוף דבריו נקיט סוס או גמל. ונראה לי דאשה ובנים לאו אורחייהו לרכוב על סוס שהוא חזק ותקיף וקשה רכיבתו לכך כתב דמשמע שהוא גמל, אבל בטענתו של תלמי נקיט לתרווייהו, כי תלמי היה אומר כן אם היה מוצא מקום להלעיג בדבר זה.

וְכָתְבוּ לוֹ 'אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם' וְלֹא כִּתְבוּ לוֹ 'אֶת הָאַרְנֶבֶת' (ויקרא יא, ו). פירש רש"י ז"ל במקום 'וְאֶת הָאַרְנֶבֶת' כתבו וְאֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם' לפי שידיה קצרות מרגליה עיין שם, וקשא לפי זה הוה ליה לכתוב 'צְעִירַת הַיָּדַיִם'? ונראה לי בס"ד דאשתו של תלמי היתה משונה בידיה שהיו קצרות הרבה שלא כדרך בני אדם, ומחמת השינוי הזה שהיה בידיה קראוה כשנולדה בשם 'אַרְנֶבֶת' מפני שהארנבת משונה בידיה שהם קצרות מרגליה, והיה דרכם לקרות את הילד הנולד על שם המאורע שאירע בעת לידתו או על שם חידוש הנמצא בו בעצמו, כמו שם 'יַעֲקֹב' על שם שאחז בעקב אחיו (בראשית כה, כו), ושם 'עֵשָׂו' על שם שהיה כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר שהוא עשוי ונגמר כאנשים גדולים בשערותיו, ואפשר שגם אותה האומה של אשת תלמי היו קורין את הארנבת בשם ארנבתא בלשון תורה, ועל כן הוכרחו לכתוב צְעִירַת הָרַגְלַיִם שאם יכתבו צְעִירַת הַיָּדַיִם היה אומר על אשתו הם מתכוונים שהיא היתה צעירת הידים שיש בה שינוי בידיה מחמת קצרותם. ברם הא קשיא לי למה הברייתא הביא פסוק 'וְאֶת הָאַרְנֶבֶת' הכתוב בספר ויקרא, אחר פסוקים שהביא מספר דברים? ונראה לי בס"ד דכל אותם השינויים הוצרכו לעשות כדי שלא יעשה עמהם ויכוח בדברי תורה, מה שאין כן שינוי פסוק הארנבת לא היה שם סיבת ויכוח בדברי תורה, אלא רק משום שלא יאמר שחקו בי היהודים, מיהו בירושלמי ראיתי דנקיט להו כסדרן עיין שם. נמצא הם עשו שינוי ב'יד' פרשיות, כי יש שתיים שהם בפרשה אחת, ונראה כי ה'יד' שנשתלחה בבית המקדש כמו שמתפללים במוסף 'מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ' גרמה שיהיו נצרכים לשלוח יד ב'יד' פרשיות מפני פחדן מן האוייב ההוא, שאם לא היה חרבן וגלות לא היו חוששין ולא היו נמסרים בידו.