מסכת מגילה דף ג׳ עמוד א׳

בנס היו עומדין שהיתה חקיקתן משני עבריהן הלכך שאר אותיות יש להן מקום דבק אלא מ"ם וסמ"ך היתה באויר (ודוקא בסתומים) ואפשר היה לו לתרץ הך (ברייתא) דרב חסדא בסתומין וכי אתמר הך דרבי ירמיה בפתוחין והכי מוכח בפרק הבונה במסכת שבת אלא הא פריך לה מילתא דשויא לתרוייהו:

מהוה הוו כו' ואורחא דסוגיא דגמרא (להקשות) דבר שאינו עד דטרח ומעמידה על בורייה מפי רבי ע"כ:

שלא ירבו מחלוקת לפרש מקראות הסתומים:

קץ משיח בספר דניאל:

ויקראו בספר תורת האלהים וגו' בספר עזרא כתיב:

זה מקרא לשון עברי של חומש:

הפסוקים היאך נפסקין:

פיסקי הטעמים הנגינות קרויין טעמים:

מבטלין כהנים מעבודתן לשמוע מקרא מגילה וקשה אמאי מבטלין והלא אחר הקריאה יש הרבה שהות לעבודה ויש לומר דכיון דמשהאיר היום הוי זמן עבודה והם מניחין אותה בשביל הקריאה משום הכי קרי ליה ביטול וא"ת ויעשו עבודתן מיד ואחר כך יקראו המגילה לבדם וי"ל דטוב לקרות עם הצבור משום דהוי טפי פרסומי ניסא:

חיישינן שמא שד הוא פירש ריב"א דדוקא חוץ לעיר [היכא דשכיחי מזיקין] כגון בשדה ובלילה וכן היה יהושע צר על יריחו בשדה רחוק ממחנה ישראל אבל במקום שבני אדם מצויין אין לחוש דאל"כ אדם שאמר לנו [בלילה בעיר] כתבו גט לאשתי היכי כתבינן ניחוש שמא שד הוא [ולא נכתוב] עד דנחזי ליה בבואה דבבואה ולא אשכחן דפריך ליה גמרא אלא גבי מי שהושלך בבור פרק התקבל (גיטין דף סו. ושם):

אמש בטלתם תמיד של בין הערבים קשה אמאי בטלוהו בשלמא תלמוד תורה בטלו לפי שהיו צרים על העיר כל ישראל אבל הכהנים אמאי לא היו מקריבים התמיד וי"ל לפי שהארון לא היה במקומו כדאמר פרק הדר (עירובין דף סג:) והכהנים נושאין את הארון וא"ת והיכי משמע לישנא דקרא דבטלו התמיד ותלמוד תורה ויש לומר דה"פ מדקאמר הלנו אתה הכי קאמר בשביל תלמוד תורה באת דכתיב תורה צוה לנו אם לצרינו או בשביל הקרבנות שמגינים עלינו מצרינו:

עתה באתי פי' ריב"ן על תלמוד תורה באתי דכתיב ביה ועתה כתבו לכם [את] השירה הזאת (דברים ל״א:י״ט):

וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק לא כתיב בהאי קרא כן אלא כשצר על יריחו כתיב וילן בלילה ההוא בתוך העם וכשצר על העי כתיב וילך בלילה ההוא בתוך העמק ודרך הש"ס הוא לקצר הפסוקים ולערבם יחד כמו ונתן הכסף וקם לו (ערכין דף לג.):

ושל נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו כמו שהיה מסורת בידם של חכמים מפי חגי זכריה ומלאכי.

ותרגום של כתובים נמנע מן השמים לגלותו משום דאית ביה קץ משיח ואקשינן והא תרגום של תורה בימי עזרא הוה דכתיב (ויכתבו) [ויקראו] בספר תורת האלהים מפורש. ואמרינן מפורש זה תרגום ושום שכל אלו פסוקים. ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורת. ופרקינן אין תרגום מיהוה הוה בידייהו מקמי עזרא ושכחוהו רובא דאינשי ואתא אונקלוס ויסדיה למיקרי ביה בצבור. מיהו מילי דאורייתא מיגליין. כלומר רובן מפורשין הן. אבל של נביאים מסותמין הן. דהא לולי התרגום של זה הפסוק ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדרימון וגו'. לא הוינן ידעינן פירושא דהאי פסוקא ולפיכך נזדעזע העולם שגילה הטעמים שהיו נעלמים.

וראיתי אני דניאל לבדי המראה וגו' מאן נינהו אנשים שהיו עמו זה חגי זכריה ומלאכי. ולמה נפלה חרדה גדולה עליהם.

דאע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו וכיון דמדינה ומדינה (הוא) לדרשה הוא דאתיין כדאמרן משפחה [ומשפחה] מאי דרשת בה ואסיקנא משפחות כהנים ולוים. וכדתניא כהנים המתעסקין בעבודתן ולוים בדוכנם וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה מיכן סמכו של בית ר' שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה. אם הכהנים מבטלין עבודתן ת"ת לא כל שכן. ואקשינן וכי עבודה חמורה מדברי תורה והכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה וגו' ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי.

א"ל אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם ת"ת ועל איזה מהן באת. א"ל עתה באתי. כלומר על ת"ת שבטלתם אותו עתה. הנה ת"ת חמור מעבודה ופרקינן התם גבי יהושע ת"ת דכל ישראל ולפיכך חמור מעבודה. אבל דיחידים כגון ת"ת דרבי עבודה חמורה ממנו. וכן פורים:

ביקש לגלות תרגום של כתובים ואם תאמר והא אנן אית לן תרגום של כתובים, ובימי התנאין נמי היה להם וכדאמרינן לקמן בפרק שלישי (כא, ב) בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, ובשבת בפרק כל כתבי הקדש (קטו, א) אמרינן דרבן גמליאל הזקן היה עומד על גב מעלה בהר הבית והיה ספר איוב מונח לפניו תרגום ושקעו תחת הנדבך, ואף בירושלמי איתא בהדיא בריש פרק הקורא את המגילה (פ"ד ה"א). ונראה שאחד מן התנאין שלאחר יונתן בן עוזיאל תרגמו, ולא תרגם ספר דניאל משום דאית ביה קץ משיח, ויונתן בן עוזיאל שנמנע מלתרגם משום דכיון שלא יכול לתרגם את הכל לא רצה לתרגם מקצתו.

מבטלין מעבודתן לשמוע מקרא מגילה פירוש, אף על פי שיש שהות ביום לעבוד עבודה ואחר כך לקרות אפילו הכי מבטלין מעבודתן כדי לשמוע בצבור.

חיישינן שמא שד הוא פירשו בתוספות (ד"ה חיישינן) דדוקא בשדה ובלילה דומיא דיהושע אבל בעיר לא, דאי לא תימא הכין מי שאמר בלילה כתבו גט לאשתי אין כותבין ונותנין אלא אם כן ראו לו בבואה ובבואה דבבואה, כההיא דמי שהיה מושלך בבור ומי שעלה בראש ההר כדאיתא בפרק התקבל בגיטין (סו, א). והכין איתא בירושלמי בפרק התקבל (גיטין פ"ו ה"ו עיי"ש) אמר ר' חנינא למדני ר' יונתן והם שראו בבואה של אדם, תמן תנינן (יבמות קכב, א) מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול ומר ר' יונתן והם שראו בבואה של אדם ר' אחא בשם ר' חנינא הא דאת אמר בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בבואה של אדם, אמר ר' אבין המזיקין מצויין בבורות כדרך שמצויין בשדות.

אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ואם תאמר אמאי והלא היו יכולין כהנים לעבוד בשעה שהיו ישראל נלחמים. יש מפרשים דלאו תמיד ממש בטלו, אלא שלא היה שם מעמד ישראל מפני שהיו טרודים במלחמה והעלה עליהם כאלו בטלו התמיד, והם לא חששו כל כך כיון שאינם מעכבין את הקרבן. ואינו מחוור, דאם כן מה קושיא מהא דיהושע, התם הוא דתלמוד תורה עדיף ממעמד, אבל עבודה ממש עדיפא מתלמוד, ומכאן סמכו של בית רבי. ותירצו בתוס' כי מפני שלא היה הארון במקומו כדאיתא בערובין בפרק הדר עם הנכרי (סג, ב), והיו הכהנים נושאין אותו לפיכך לא קרבו התמיד.

הא דאמרינן ביונתן בן עוזיאל שביקש לגלות תרגום של כתובים ויצאת בת קול וא"ל דייך ופי' אע"פ שיהונתן בן עוזיאל פי' ולא תרגם תרגמוהי אחריו שהרי תרגום של כתובים בידינו היום ולקמן נמי אמרי' במכלתין בהלל ובמגלה אפי' י' קורין וי' מתרגמין ובמס' שבת פ' כל כתבי אמרינן ברבן גמליאל שהיה עומד ע"ג מעלה בהר הבית ותרגום של איוב מונח בחקו אלא ודאי כדאמרי' ויונתן פי' שלא הורשה לתרגם ספר דניאל שיש לו קץ וא' מהתנאים שאח"כ עמד ותרגם הכתובים חוץ מספר דניאל:

אמר רב יוסף אלמלא תרגומו דהאי קרא וכו' הא דאשכחן לרב יוסף דעסיק ומיירי בתרגום טובא בכל דוכתא משום דהוי סגיא נהור ולא היה יכול ללמוד דברים שבכתבן ע"פ ובתו' בסוף קדושין ולפי' היה קורא הפסוקים בתרגום שבע"פ: :

והשתא דאמרת מדינה ומדינה קרא יתירא הוא מש' ומש' למה לי א"ר חנינא וכו' פי' כששתיהם לפניו דאע"פ שיש שהות ביום לעבוד עבודתם ולקרא אח"כ המגלה אפ"ה מבטלין מעבודתן כדי לקרא עכשיו בצבור משום ברוב עם הדרת מלך והכי משמע לישנא דבאין לשמוע מ"מ ונראין דברים דדוקא בשיכולים לחזור לעבודתן הא לאו הכי לא ומה דאמרינן לקמן עבודה ומ"מ מ"מ עדיף מדר"י בר חנינא היינו דמקדמי' מ"מ כדי לקראתה בציבור וכדאמרן ונראין דברים שכל שהתחילו בעבודתן אין מבטלין אותן אלא בשא"א לקיים שתיהם כלל שאם יעברו תחלה שוב לא יהיה להם קורא המגלה דבהא איפשר שמבטלי' אחר שהתחילו וחוזרין לעבודה הא לאו הכי אין מבטלין וכדאמרן:

מדסמכו של בית ר' שמבטלין ת"ת ובאין לקרא את המגלה פי' כדי לקראתה בציבור ואין צריך לומר שמבטלין תורתן לגמרי מפני מ"מ דמ"מ מצוה עוברת היום ות"ת איפשר למחר וכשם שמבטלין מפני תפלה וק"ש לכל אדם ומפני ק"ש אפי' למי שתורתו אומנותו דמשום פרסומי ניסא עשאוה כק"ש דאורייתא וי"מ מבטלין עבודתן לגמרי אפי' כשאין שהות ביום לחזור לעבודתן וחכמי' יכולים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ואינו מחוור אלא כדאמרן:

והיכי עביד הכי וה"א רי"בל אסור לאדם וכו' ואע"ג דיהושע לא יהב ליה שלמא דגריע מיניה עביד דסגיד ליה כדכתי' ויפול יהושע וכו' ולא חשש דילמא שד הוא וסגיד ליה וכתבו בתו' שאין דברים אלו אמורים אלא דוקא בשדה ובלילה כמעשה דיהושע דהוה בשדה ובלילה אבל בעיר אפי' בלילה לא חיישי' ומי שאמר בלילה כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ואע"פ שלא ראו לו בבואה דבבואה כדאמרי' במי שהיה מושלך בבור ומי שעמר בראש ההר וגרסי' בירו' תמן מעידין לאור הנר או לאור הלבנה א"ר נתן והוא שראו בבואה של אדם ר' אחא בשם ר' חנינא הדא דתי' בשדה אבל בעיר אפי' לא ראו בוכיא של אדם פי' כיון דאיכא אור הנר או אור הלבנה ונכון הוא וכ"ת ועובדא דיהושע מ"ל דבלילה הוה דהא לא כתי' הכי בקרא וי"ל דאפי' תימא דיממא כיון דאודעיה דלאו בר אינש הוא דכתי' כי אני שר צבא ה' והוה כשדות ה"ל למיחש שמא שד הוא ומפרקי' דכיון דמדכר שם שמים לאו שד הוא:

מאי עתה באתי א"ל אמש בטלתם וכו' י"מ שלא בטלו כל התמיד לגמרי שהרי כהנים לא היו נלחמים כדי שיהיו טרודין אלא שבטלו ממנו אנשי מעמד של ישראל שהיו נלחמי' ומעמד אינו מעכב הקרבן ול"נ דא"כ לא מוכח מהא דיהושע אלא דת"ת עדיף ממעמד ואלו אנן בעי' דעדיף מעבודה ממש והנכון כי לפי שלא היה האדון במקומו כדאיתא בפ' הדר והיו הכהנים נושאים אותו נתבטל בו ולא הקריבו התמיד:

א"ל על אי זה מהם באת א"ל עתה באתי כלו' על ביטול תורה של עכשיו מיד וילן יהושע בלילה בתוך העם וכתי' קרא אחרינא בתוך העמק וא"ר יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה פי' ב' פסוקים אלו לא נכתבו על דבר יריחו אלא בעי לפי שא"ל המלאך על ביטול תורה של יריחו נזדרזו עסק בתורה במלחמת העי:

קריאת המגלה חביבה עד שהרבה מצות נדחות מפניה אע"פ שהן שעה עוברת כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם ותלמידים בבית ישיבתם כלם מתבטלין ובאים לשמוע מקרא מגלה ואין לך דבר שידחה מקרא מגלה מפניו אלא מת מצוה שאין לך מצוה שלא תדחה מפני מת מצוה אפי' עבודה ואפי' כהן גדול ונזיר ושהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מיטמא למת מצוה וכן תלמוד תורה אפילו של רבים נדחה מפני מת מצוה ואע"פ שאין ת"ת נדחה מפני מקרא מגלה או מפני עבודה אלא של יחיד ר"ל כל ישיבה שהיא מתייחדת לרב אחד הא של רבים ר"ל שהם כנופיא של ישראל גדולה אין נדחית מפני מקרא מגלה ולא מפני הקרבת תמידין ואעפ"כ נדחית מפני מת מצוה וי"א שאף תלמוד תורה של רבים נדחה מפני המגלה והם קורין ישיבתו של ר' תלמוד תורה דרבים מצד שהיה נשיא ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן אא"כ היא ישיבה כללית לכל העם כענין האמור ביהושע ומ"מ מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה מבית אביה לבית בעלה ואע"פ שאמרו כאן תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף דאלמא דוקא מת מצוה אינו כן שאף בכל המתים מבטלין תלמוד תורה אלא איידי דבעי למנקט עבודה ומת מצוה נקט נמי תלמוד תורה ומת מצוה וכבר בארנוה בשני של כתובות י"ז א' ממה שכתבנו אתה למד שאף מצוה מן התורה נדחית מפני כבוד הבריות שהרי עבודה והקרבת הפסח מצוה מן התורה היא ושמא תאמר והלא בשלישי של ברכות י"ט ב' אמרו שלא נאמרה אלא במצות סופרים וכמו שאמרו שם אלאו דלא תסור אסמכינהו תדע שכל שהוא בשב ואל תעשה מבטלין כל מצוה מכבוד הבריות אפי' היתה מצוה של תורה כעבודה ושחיטת הפסח והשבת אבדה למי שאין כבודו בכך אבל לעבור בקום עשה מכבוד הבריות אסור אלא באיסורי סופרים ועל זו אמרו שם אלאו דלא תסור אסמכינהו והוא שאמרו שם שאם מצא כלאים בבגדו אם כלאים של תורה הם פושטו אפילו בשוק כמו שביארנו שם והוא שאמרו שם שב ואל תעשה שאני ושמא תאמר והרי במת מצוה התירו אף בקום עשה כגון טומאה לכהן ואי אפשר לפרשה בטומאה דרבנן שהרי טומאת מת מן התורה י"מ שהטומאה נדחית מפני כבוד הבריות אע"פ שהיא מן התורה הואיל ואזהרת טומאה אינה שוה בכל ולא עוד אלא שיש גורסין שם כן בהדיא כמו שכתבנו שם בפרושנו וכן יש שאין גורסין הרי שהיה כהן גדול ונזיר אלא הרי שהלך לשחוט וכו' ובישראל קא מיירי ואף תירוצא של שמועה מוכיח כן אלא שבזו לא הועילו שהרי מ"מ בתחלתה אמרו הרי שהיה כהן ואף זו מה שתירץ בה שב ואל תעשה שאני י"מ בה שכשהוא מיטמא אינו דוחה מצות הפסח בידים וכשאנו משיבין עליה מראש השמועה הרי שהיה כהן וכו' שדוחה את הטומאה בידים בזו של כלאים הם מפרשים משום לאו שאינו שוה בכל כמו שביארנו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שכל למת מצוה אין בתורה מניעת טומאה לכהן ולנזיר מולאחותו כענין הקרובים שאין דין טומאה אצלם כלל בכהן הדיוט וזהו שלא הקשו שם מן הטומאה והדברים ברורים וכבר כתבנוה בשלישי של ברכות ומה שתירצו שם בזקן ואינה לפי כבודו איסורא מממונא לא ילפינן יכול היה לתרץ שב ואל תעשה שאני אלא דעדיפא מינה משני שאם מחלה לנו תורה שלא לזלזל עצמנו לממון אחרים באיסור מיהא לא נאמרה:

יתבאר במקומו שההספד אסור במועד ומ"מ נשים מענות ר"ל שכלן מקוננות כאחת אבל אין מטפחות טפוח על ידים זו על זו ואפי' הסמוכות למטה ובראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות ר"ל שלא תהא אחת מקוננת וחבירותיה עונות אחריה ודוקא קודם קבורה אבל לאחר קבורה לא מענות ולא מטפחות ואף בחנוכה ובפורים ותלמיד חכם אין מונעין הספדו כלל אף במועד וכ"ש בחנוכה ופורים ומ"מ דוקא קודם קבורה כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה וילן יהושע כו' כשצר על יריחו כתיב וילן כו' וכשצר על העי כתיב וילך בלילה כו' עכ"ל כצ"ל האי כשצר על יריחו שכתבו לאו ממש הוא דכבר כבש את יריחו והחריבה אלא קודם שצר על העי היה דכתיב בהאי קרא וישלחם יהושע וילכו אל המארב כו' שעדיין לא הלך על העי כדמסיים בהאי קרא וילן יהושע בלילה בתוך העם עד אשר הלך בעצמו להלחם על העי כדכתיב באידך קרא וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק דהיינו כשהיה צר על העי וק"ל:

בגמרא אין מיהוי הוי ולא הוו ידעי הי באמצע תיבה כו' סוף סוף אלה המצות כו'. וקשיא לי מאי שייך הכא הא מילתא דאין נביא רשאי לחדש דבר בשלמא למאי דקס"ד מעיקרא דבתחילה לא היו האותיות הפתוחות או הסתומות כלל וא"כ קודם זמן הצופים היו כל הס"ת ותפילין פסולין אם נכתבו באותן האותיות שהמציאו הצופין מדעתן הוי שפיר חידוש דבר להכשיר הפסול משא"כ לבתר דשנינן דמיהוי הוי אלא דלא ידעי הי באמצע והי בסוף א"כ מה חידוש יש כאן לא מבעיא לרב חסדא דאמר בפרק הבונה דפתוח ועשה סתום וכן סתום שעשה פתוח כשר א"כ אין כאן שום חידוש דבר כיון דמדינא מצי למכתב כמו שירצה ומצינן לאוקמי שפיר לדר' ירמיה כרב חסדא דמוקמינן ליה התם כתנאי אלא אפילו לתנא דפסול בסתום ועשה פתוח או איפכא בפ' הבונה נמי מצינן לאוקמי דכיון דמיהוי הוי אם כן ע"כ היה קביעות גמור נמי קודם הצופים הי באמצע תיבה והי בסוף תיבה דהא אי הוי עביד איפכא פסול וע"כ צריכין אנו לומר דמאי דקאמר ולא ידעי הי באמצע והי בסוף היינו ששכחום וא"כ היינו האי דמשני שכחום וחזרו ויסדום ודקארי ליה מאי קארי ליה והנלע"ד ליישב משום דבלא"ה קשיא לי טובא אי ס"ד דמדינא בפתוח ועשאו סתום או איפכא פסול א"כ היאך אפשר לומר דשכחום וחזרו ויסדום הרי כמה ס"ת ותפילין היו להם אע"כ דלמאי דבעינן למימר צופים אמרום צריך לומר דפתוח שעשאו סתום כשר וא"כ אפשר דמעיקרא היו כולם כתובים סתומין כיון דמדינא כשר ואפשר שס"ת שכתב משה נמי בסתומין היה דסתומין חשיבי טפי שהיו בלוחות וא"ש דשכחו לגמרי הפתוחות או כדקס"ד עכשיו מיהוי הוי דלא ידעי אי מצי למכתב נמי פתוחין אפילו בסוף התיבה או דוקא באמצע תיבה מיהו המקשה הוי סבר דע"כ מקמי צופים הוה כשר כדפרישית וע"כ שהצופים באו לחדש דוקא הי באמצע והי בסוף ואי אפיך פסול דאלת"ה מאי רבותא דצופים וע"ז מקשה סוף סוף אלה המצות שאין רשאי לחדש ואע"ג דהרבה דברים מצינו דכשירין מדאורייתא ופסולין מדרבנן היינו היכא דאיכא שום טעם או גדר וסייג משא"כ הכא לא משמע ליה שום טעם לפסול הכשר בשביל הך תקנה דצופים וע"ז מסיק שפיר אלא שכחום וחזרו ויסדום ולשון אלא משמע דהדר מהא דמיהוי הוי אלא ששכחו לגמרי האותיות הפתוחות ולא היו כתובין בכל הס"ת ותפילין אלא הסתומות כיון דפתוח ועשה סתום כשר ואתו אינהו וחזרו ויסדו האותיות ממש כן נ"ל נכון אלא דלפ"ז קשה לי על שיטת הפוסקים דמשמע מלשונם בא"ח סימן ל"ב ובי"ד סי' ער"ה דפתוחות ועשאן סתומות פסולין וה"ה איפכא וע"כ צ"ל דאע"ג דרב חסדא קאמר בפ' הבונה זאת אומרת סתום ועשה פתוח כשר היינו דאליבא דר' שמעון קאמר ולי' לא ס"ל אלא כי האי תנא דברייתא דפ' הבונה דפסול וא"כ אכתי קשה מההיא דר' ירמיה אמר ר"ח בר אבא דמנצפ"ך צופים אמרו ומסקינן דשכחום וחזרו ויסדום א"כ משמע דאי אפיך כשר דאי תימא דפסול א"כ היאך שכחו דנהי דר"ת כתב דהיה לאחר ששרף אמון התורה אפ"ה נראה דוחק לומר שכל הס"ת ותפילין שהיו להם היו הכל בפסול וצ"ע ודו"ק היטב:

עוד ראיתי להזכיר מאי דקשיא לי בסוגיא דפרק הבונה דלמאי דס"ד מעיקרא שהצופים חידשו האותיות לגמרי א"כ מאי קאמר התם אהא דבעי לאוקמי לדרב חסדא כתנאי מדרבי יהודא בן בתירא דאמר רמז לניסוך המים ומקשה עלה בשלמא פתוח ועשה סתום עלויי קא מעלי ליה דאמר ר"ח מ"ם וסמ"ך שבלוחות כו' ולפ"ז אפילו בפתוח ועשה סתום היאך קאמר רב חסדא דכשר הא בברייתא אמרינן דפסול והשתא לא שייך לומר הוא דאמר כר' יהודה ב"ב דהא הוי שפיר רמז לניסוך המים כיון דבימי משה עדיין לא נתחדשו האותיות הכפולים וצ"ע ועוד הרבה יש לי לדקדק ואין כאן מקומו להאריך:

בתוספות בד"ה ועוד האמר ר"ח מ"ם וסמ"ך כו' נלע"ד כוונת פירושם דודאי פשטא דתלמודא דמקשה בפשיטות מדרב חסדא איכא למימר משום דפשיטא לן טובא דאותיות הפתוחות הן יותר עיקר מהסתומות דפתוחות נקבעו בתחילה ובאמצע והסתומות לא נקבעו אלא בסוף ומצינן נמי למימר דהוי קים להו לפי סדר דאלפא ביתות שהפתוחות לעולם קודמות לסתומות וא"כ מקשה הכא שפיר כיון שאפילו הסתומות היו בלוחות א"כ כ"ש שהפתוחות נמי כבר היו כיון שגם עכשיו הן עיקר וא"כ קשיא דר' ירמיה וע"ז מקשו התוס' כיון דחזינן מיהא דבפרק הבונה בעי למימר דר' ירמיה בפתוחות אלמא דליתא להא דיוקא דפתוחות ודאי עיקר א"כ מעיקרא מאי מקשה הכא מדר"ח אטו מי לית לן למימר דר"ח בסתומות ודר' ירמיה בפתוחות וע"ז תירצו התוספות דהתם נמי מחמת דוחק הוצרך להעמיד דר' ירמיה בפתוחות משום האי דר"ח והכא נמי את"ל קאמר כן נ"ל ברור בכוונתן ודו"ק:

שם בגמרא אלא שכחום וחזרו ויסדום הא דאמרינן בתמורה דף י"ו באותן הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה שאמרו לכמה נביאים וזקנים שאלו והשיבו להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה אלמא דאפי' בדבר השכוח אפ"ה שייך אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש התם שאני דודאי לענין שאין רשות לנביא לשאול מפי הגבורה דינים והלכות ודאי שייך בו אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש לאחר מיתת משה והיינו מטעמא דלא בשמים היא כדאיתא התם להדיא דמייתי נמי הך מלתא דלא בשמים היא דכולה חדא טעמא היא ובכה"ג מקשה הכא למאי דקס"ד מעיקרא דמנצפ"ך צופים אמרו' היינו שאותן הצופים אמרו כן בנבואה מפי הגבורה מש"ה מקשה והכתיב אלה המצות ואהא משני שפיר שכחום וחזרו ויסדום פי' מה שיסדום היינו שהביאו ראיות לדבריהם. אלא כיון שהאמת הוא שבאותיות מנצפ"ך שהוא דבר חדש לגמרי בע"כ דמעיקרא נמי הוו מש"ה העידו הצופים על דבר זה והביאו גם כן ראיות לדבריהם דלאו עלייהו דידהו קא סמכינן אלא על אותן הראיות שהביאו לדבריהם ובכה"ג אשכחן בתמורה באותן הלכות גופייהו שנשתכחו שחזר עתניאל בן קנז והחזירן בפלפולו כנ"ל וק"ל:

שם ואמר רבי ירמיה ואיתימא רחב"א כו' תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו כו' ונזדעזעה א"י ת' פרסה כו'. ויש לדקדק מה קול הרעש הזה שנזדעזעה א"י ע"כ ואי משום דמסקינן משום דאיכא מילי דמיסתמי אכתי הא מצינו כה"ג טובא שהתנאים והאמוראים דרשו כמה מדרשות בנביאים מאי דלא הוי ידעינן מפשטא דמקראות. ועוד שהרי יב"ע אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי שהיו נביאים ויותר יש לתמוה במאי דמקשי בסמוך מ"ש אדאורייתא דלא איזדעזעה משמע שהיה שום סברא לומר שהיה לה להזדעזע אפילו אדאורייתא. והנלע"ד בזה דמעיקרא הוי ס"ד דמה שנזדעזעה היינו אעיקר לשון תרגום דלפי שהיו רגילין ישראל בלשון תרגום זו לשון ארמית שמשם באו וא"כ איכא למיחש לתקלה שיכתבו כל הספרים שלהם בספרי תורה ונביאים בלשון ארמי והו"ל מקרא שכתבו תרגום דפסול ומש"ה מקשה שפיר מ"ש אדאורייתא דלא איזדעזעה ואהא משני דלאו משום האי טעמא הוא אלא משום דאיכא מילי דמיסתמי וא"כ מה שפי' בהן יונתן ב"ע בכל ספרי נביאים הו"ל דברים שבע"פ ואי אתה רשאי לאומרן בכתב וכ"ש במה שעירב ביחד דברים שבכתב עם דברים שבע"פ א"כ ממ"נ איכא איסורא בין בכתב ובין בע"פ וע"ז השיב יונתן ב"ע שעשה כן כדי שלא ירבה מחלוקת בישראל ובכה"ג ודאי שרי ליכתב דברים שבע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך כדאמר בפ' הניזקין כן נ"ל נכון ומתוך מ"ש א"ש מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בהא דאמרינן בסמוך בקש לגלות תרגום של כתובים ומיחו בידו וא"כ אנן אמאי אית לן תרגום של כתובים וכן היה בימי התנאים ופרק כל כתבי נמי אמרינן דר"ג הזקן היה ס' איוב תרגום לפניו כו' ע"ש ולמאי דפרישית לק"מ דהא השתא לדידן הותר הדבר ליכתוב דברים שבע"פ בכתב מה"ט גופא דעת לעשות לה' כדאיתא בפרק הנזיקין וכ"ש דאר"ג הזקן לק"מ במה שהיה ס' איוב תרגום בידו דמאן יימר דאותו תרגום היה בענין מחודש בדרשות המקראות דאיוב דאפשר שלא היה באותו תרגום שינוי אלא שינוי לשון מלשון מקרא ללשון תרגום כן נ"ל נכון וק"ל:

שם דאמר רב יהודא אמר רב כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה. וקשיא לי כהנים בעבודתן מנ"ל דלמא משפחה ומשפחה לא אתא אלא לישראל במעמדן ולוים בדוכנן דלא הוי אלא מכשירי קרבן דמה"ט איכא למ"ד לענין כלי שרת שנפסק דלא דחי שבת אפילו בשבות בעלמא בסוף פרק בתרא דעירובין משא"כ בעבודה עצמה דדוחה שבת מנ"ל דמבטלין. ויש ליישב כיון דהכא לאו לענין דחי' גמורה איירי כמ"ש הפוסקים דאין שום מצוה דאורייתא נידחית לגמרי מפני מקרא מגילה אלא כולה סוגיין להקדים איירי כמ"ש התוספות וא"כ כיון דלוים בדוכנן מבטלין ממילא ע"כ נדחית ג"כ העבודה בהאי שעתא ולא מקריבים אלא לאחר המגילה דהא לכתחלה ודאי מהדרינן אדוכן ושיר וא"כ ממילא מוכח דכהנים בעבודתן נמי מבטלין ואין מקריבין אלא לאחר המגילה וק"ל ועי"ל דמשפחה ומשפחה לא שייך לענין ישראל במעמדן אלא לענין כהנים ולוים כדאשכחן משפחת כהונה ולויה וישראל במעמדן ילפינן בק"ו:

שם ועבודה חמורה מת"ת לכאורה קשה מאי ס"ד דת"ת חמורה מעבודה הא עבודה דחי שבת ות"ת אפילו שבות בעלמא לא דחי דהא קי"ל אין קורין לאור הנר ואסור לצאת חוץ לתחום הרב אצל תלמיד ותלמיד אצל רב ונראה דהא ודאי פשיטא ליה דעבודה דרבים של כל ישראל עדיפא מת"ת דיחיד ולענין ת"ת דרבים של כל ישראל לא שייך דחיית שבת והיכא דשייכי אפשר דאין ה"נ דדחי ועוד דלגמרי לא משכחת לה דהא יכול כל אחד מישראל ללמוד תורה שלא ע"י דחי' אלא דהכי מקשה כיון דאשכחן דת"ת דרבים של כל ישראל חמור מעבודה דרבים של כל ישראל א"כ ה"נ אית לן למימר דת"ת דיחיד עדיף מיהא מעבודת קרבן יחיד וא"כ מקשה שפיר דהא הכא בשמעתין לענין קדימה ואיחור נמצא שאין מתבטל הקרבן דרבי' לגמרי אלא שהכהן מתבטל ממצות הקרבה לפי שעה בשביל מגילה ואם כן איכא למימר דבת"ת כה"ג לא מבטל דת"ת דיחיד המקיימה עדיף מעבודה שהיחיד הכהן מקיים כנ"ל ועדיין צ"ע ועי"ל דלענין דחיית שבת לאו בקולא וחומרא תליא מילתא דמ"מ יוכיח דדוחה עבודה ולא דחי שבת כדאיתא בסנהדרין דף ל"ה ע"ש:

גמ' שכחום וחזרו ויסדום לקמן יח ע"א סוכה מד ע"א:

שם אונקלוס הגר אמרו עי' ירושלמי דמסכתין פ"א הלכה ט:

שם כמספדא דאחאב עי' ב"ק יז ע"א תוד"ה והלא:

רש"י ד"ה ויקראו כו' בספר עזרא כתיב עי' סוכה יב ע"א ברש"י ד"ה צאו ההר ומ"ש שם:

תוס' ד"ה מבטלין כו' והלא אחר כו' עי' פסקי תוס' ערכין אות כ:

שַׁכְּחוּם וְחָזְרוּ וְיַסְּדוּם הקשה הרב עיון יעקב ז"ל כאן משמע כל דלא הוי אלא רק שכחה אינו נקרא דבר חדש, וזה הפך סוגיא דתמורה (תמורה טז.) באותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה דאמרו ליהושע שאל השיב אין נביא רשאי לחדש! יעוין שם. ונראה לי בס"ד התירוץ פשוט דהכא אף על גב שנשתכחו הנה הם מצוים וכתובים בלוחות ובספר תורה שכתב משה רבינו ע"ה והונח אצל הארון אלא שהם גנוזים בגניזה שגנזם יאשיהו המלך ע"ה, וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו דצופים אלו הם נביאים שהיו אחר יאשיהו המלך ע"ה. תדע מדאסקינן שכחום וחזרו ויסדום ועד מלכות יאשיהו המלך ע"ה היאך אפשר ששכחום והלא ספר תורה מונח בארון וכן הלוחות? אלא לאחר שנגנז הארון בימי יאשיהו הדברים אמורים עד כאן לשונו יעוין שם. ועל כן הנביאים לא הורו דין חדש אלא גילו המציאות שכתוב בספר תורה הגנוז עם הארון כך וכך הם כתובים, ואם היו רוצים היו פותחים גניזת הארון על פי הנביאים והיו רואין בעיניהם, וכל כהאי גוונא לא הוי חידוש הלכה, וזה ברור. ודע דאף על גב דבאותו זמן ודאי היה להם סת"ם [ספרים, תפילין, מזוזות] ולא היו כתובים אשורית אלא כתב ליבונאה, ובזמן עזרא הסופר ע"ה שנשתנה הכתב על ידו היו כותבים סת"ם אשורית. וראיתי להרב פתח עינים שהאריך בענין זה, ובמקום אחר גם אנא עבדא כתבתי בענין זה.

תַּרְגּוּם שֶׁל נְבִיאִים יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל אָמְרוּ, מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאֲכִי, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. הדבר יפלא על מה היתה כל החרדה הזאת?! ולא עוד אלא שאמרה בת קול 'מִי הוּא זֶה שֶׁגִּלָּה סוֹדִי לִבְנֵי אָדָם?' וכי התרגום מדבר בסודות ורזין עלאין כזוהר הקדוש, כדי להקפיד על גילוי הדברים? והלא התרגום מבאר דברים שהם פשטי התורה ובפשט כתיב (משלי א, כ) 'חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ'! ומה שמביא הש"ס דוגמה לתרגום של (זכריה יב יא) בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם וכו' אין זה סוד אלא הוא מפשטי התורה. ונראה לי בס"ד כי בתחלה לא ניתן רשות להכתב אלא רק תורה שבכתב, אבל תורה שבעל פה אסור לכתוב, והטעם פרשנו במקום אחר כי מתחלה היתה הקליפה חזקה, וכל דבר שנכתב בספר למטה אפשר שיהיה נעתק אצל העכו"ם כאשר העתיקו תורה שבכתב, ואם יהיה נעתקת אצלם למטה אז הקליפה לגודל תוקפה מעיזה פניה להתאחז ולגשת אל הקדושה למעלה לינק משם, וידוע כי תורה שבכתב היא בחינת אור התפארת שהוא עומד במקום עליון רחוק מן הקליפה, ואין שליטה לקליפה להתאחז במקום ההוא כל כך, על כן אף על פי שהעכו"ם העתיקו תורה שבכתב לא יכלה הקליפה לגשת אל הקודש לינק משם, ולכן ניתנה להכתב אף על פי שהעכו"ם יעתיקו אותה. אך תורה שבעל פה היא בחינת אור המלכות אשר הוא קרוב למדור הקליפה, ויש לה שליטה להתאחז שם בסוד רגליה יורדות מות, ואם יהיו כותבים תורה שבעל פה אז היתה נעתקת אצל העכו"ם, וממילא היתה הקליפה גוברת להתאחז בקדושה לינק מהם. וכל זה היה בזמן הראשונים שהיה עדיין הקליפה חזקה, אך במשך הימים נחלשה הקליפה ונתמעטה, ואז תיקן רבינו הקדוש לכתוב המשנה דוקא, ועדיין לא ניתן רשות לכתוב חוץ מן המשנה, ואחר כמה דורות נתמעטה הקליפה עוד יותר, וניתן רשות לכתוב כל תורה שבעל פה כי בזה הזמן נחלשה הקליפה מאד, ולא תעצור כח להתגבר לעלות ולגשת אל הקודש אף על פי שיהיו מעתיקים אומות העולם את התורה אצלם אין עוד פגע רע יהיה מזה. והנה בזמן יונתן בן עוזיאל ע"ה עדיין הקליפה בתוקפה ולא ניתן רשות להכתב אפילו מקצת תורה שבעל פה, ולכן כאשר בא לתרגם שאז מבאר בתרגום דברים שאינם מפורשים בתנ"ך, נמצא כל זה הוא בכלל תורה שבעל פה כי אפילו יתרון דבור אחד שאינו מפורש להדיא הרי זה בכלל תורה שבעל פה, והוא כשעשה התרגום הנה התרגום שלו היה נכתב כדין המקרא עצמו, וכיון שבאמת יש בו דברים שהם מכלל תורה שבעל פה נעשה אז מגור מסביב כי על ידי כך תגבר הקליפה להתאחז במלכות שהיא סוד תורה שבעל פה כאשר יהיו דברי התרגום נכתבים, ולכן נזדעזעה ארץ ישראל ת' פרסה, כי ארץ היא סוד המלכות שאליה מגיע הקלקול באחיזת הקליפה שם, ולכך אמרה בת קול 'מִי הוּא זֶה שֶׁגִּלָּה סוֹדִי לִבְנֵי אָדָם' שבאותו זמן. גם דברי התרגום שהוא מחלק הפשט אין ראוי לגלותו במכתב מפני שעל ידי כך יהיה נעתק מאחד לאחד עד שיגיע ליד העכו"ם, ואז ממילא תגשנה הקליפה אל מקום הקודש.

וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא (נחמיה ח, ח) 'וְשׂוֹם שֶׂכֶל' אֵלּוּ הַפְּסוּקִים. עיין בנדרים מה שפירש רש"י ז"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל בביאור דברים אלו. ואנא עבדא נראה לי בס"ד פסקי הפסוקים היינו לסיים בכל תיבה שיש תחתיה אתנ"ח, 'וְשׂוֹם שֶׂכֶל' אֵלּוּ הַפְּסוּקִים זהו פיסוק העקרי של הפסוקים אשר פוסקים בו עתה 'וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא' אלו פסקי הטעמים שיש להם בינה להבין היכן ראוי שיהיה מונח טעם האתנ"ח שבו יהיה פיסוק וסיום. ולכאורה קשה הוה ליה למימר 'שׂוֹם שֶׂכֶל וְהֵבִין בַּמִּקְרָא' קודם אומרו 'מְפֹרָשׁ' שהוא התרגום? ונראה לי בס"ד דהקדים בסדר זה לרמוז שכל אלו הפיסוקים שהם במקראות צריך ליזהר בהם גם בקריאת התרגום.

בְּעִידָּנָא הַהִיא יִסְגָּא מִסְפְּדָא בִּירוּשָׁלַםִ כְּמִסְפַּד אַחְאָב וְכוּ' וּכְמִסְפַּד יֹאשִׁיָּהוּ. צריך להבין לאיזה ענין מדמי ההספד של העתיד לאותם שני מספדות של יאשיהו המלך ע"ה ושל אחאב, ולמה עשה לו שני דמיונות ולא סגי בחד? ונראה לי בס"ד דבגמרא דסוכה (סוכה נב.) שאלו על ההספד של העתיד מאי עבידתיה, ופליגי בה רבי דוסא ורבנן, חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג כמו שנאמר וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ (זכריה יב, י) וחד אמר על יצר הרע שנהרג, דלעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, דלצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, שהצדיקים בוכין ואומרים איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה, ואף הקב"ה תמה עמהם וכו' יעוין שם. והנה שם פרשנו דרבי דוסא ורבנן לא פליגי ודברי שניהם אמת, דיש מספד לעתיד לבוא על משיח בן יוסף ועל יצר הרע, ובא הכתוב לדמות מספד שבירושלם לשתי מספדות הללו. ועל כן לאותו מספד שסופדין על משיח בן יוסף מדמי ליה להספד יאשיהו המלך ע"ה, כי על מספד של משיח בן יוסף כתיב (זכריה יב, י) 'אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ' והכונה שמספידין על אשר עונותיהם גרמו לו ליהרג כמו שנאמר (ישעיה נג, ה) 'וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ' וכן היה הספד של יאשיהו המלך ע"ה שמפורש בדברי חז"ל שהספידו ובכו עליו משום דידעו שהוא צדיקים גמורים ורק נלכד בשחיתותם דעונותם גרמו לו, וכמו שאמרו בגמרא (תענית כב:) דעליו פתח ירמיה הנביא ע"ה ואמר (איכה ד, כ) 'רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְיָ' נלכד בשחיתותם, וכן יהיה המספד של משיח בן יוסף לעתיד שיספידו ויבכו עליו שנהרג בשביל עונותם, ועל זה אנחנו מקוים שיתבטל ההספד ולא יהרג משיח בן יוסף, ולכך אנחנו מתפללין 'וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין' שהכונה בזה על משיח בן יוסף שלא יהרג, וכן יהיה באמת בודאי שהקב"ה ישמע תפילות ישראל בדבר זה, אך עם כל זה הכתוב מרמז על מה שראוי להיות לעתיד בענין זה. אמנם דמיון השני שמדמי הספד ירושלים להספד אחאב, הענין הוא כך כי אחאב כל ישראל הספידו לו הספד גדול ובכו עליו, אך אין הכל שוים בהספד ובכיה זו, דאותם שהיו רשעים היו בוכין עליו מלב ונפש כי היו אוהבים אותו ובוכים על אשר נסתלק מתוכם, אבל הצדיקים יש מהם בוכים למראה עינים מחמת יראה, עין בוכה ולב שמח שניצולו ממלך עובד עבודה זרה כזה! ויש מהם בוכין ממש אבל לא על העדר שלו כי על זה הם שמחין, ורק על אותם הימים שעברו שמלך עליהם והרשיע את ישראל בעבירות חמורות של מיני עבודה זרה, כי חמורות של ירבעם היו קלות של אחאב! נמצא אין כולם שוין באותו הספד, ולזה את הספד העתיד לבוא על הריגת היצר הרע דאין בכיה של הכל שוה בו, דצדיקים בוכין היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין איך לא כבשנו חוט השערה הזה, דימה הספד זה להספד אחאב שלא היו הכל שוין בכונתם בו, כאשר אמרנו. ולפירוש רש"י כונת הצדיקים בבכיה בהספד היצר הרע הוא שבוכין על צערם שנצטערו בכיבוש הר גדול כזה, והרשעים כונתם להפך, ומהרש"א ז"ל פירש שהצדיקים בוכין על אשר ניטל זכות זה מהם, והמפרשים ז"ל פירשו שבוכין מפני שעתה הבינו שלא כבשוהו בכוחם ועוצם ידם, איך שיהיה אין בכייתם שוה עם בכיית הרשעים בכונה אחת, ולכן מדמי ליה להספד אחאב שלא היו הצדיקים והרשעים שוין בכונה אחת באותו הספד ובכיה.

דְּקָטַל יָתֵיהּ הֲדַדְרִמּוֹן בֶּן טַבְרִמֹּן בְּרָמוֹת גִּלְעָד הקשה הרב פתח עינים ז"ל דרש"י ז"ל בפירוש נביאים כתב דנעמן הרגו והוא היפך תרגום יונתן עיין שם. ולא זכר ש"ר דמה שפירש רש"י ז"ל הוא דברי רבותינו ז"ל במדרש שוחר טוב בפסוק (מלכים א' כב, לד) 'וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ' אמר רבי יהודה בר סימון זה אחד מן הדברים שהשליט הקב"ה את הרך בקשה, וזהו חץ נעמן שהכה את אחאב ונכנס לתוך השריון עיין שם. והנה אף על גב דמצינו בכמה דברים שיש מדרשים חלוקים עם כל זה נראה לי דכאן ליכא מחלוקת בין התרגום יונתן ובין מדרש שוחר טוב הנזכר והוא כי הדדרימון הוא היה בן הדד מלך ארם, כי בן הדד אינו רוצה לומר בנו של הדד אלא כך הוא שמו, כמו שיש קורין לאדם בשם בן ציון. ונראה לי שהוסיפו לו שם רימון שהוא שם העבודה זרה שהיתה בדמשק כמו שאמר נעמן לאלישע המלך ע"ה על ענין השתחוייתו בבית רימון, והיה דרכם לחבר עם שם מלכם שם העבודה זרה שלהם, ולכך המון העם היו קורין אותו הדד רימון שהוא שמו ושם העבודה זרה מורכבים יחד, והתרגום קראו בשם זה שקורין אותו המון העם, והכתוב קראו בן הדד כשמו העקרי דוקא, ומאחר שזה בן הדד שהיה נקרא הדדרימון הוא מצוה את נעמן להרוג את אחאב כמו שאמר לכל חילו (מלכים א' כב, לא) 'לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ' ונעמן הרגו במצות מלכו, לכך נקראת הריגתו על שם מלכו, כי כן הדרך להיות נקראת מעשה החיל על שם המלך, וכאלה רבות בכתובים ולכן תרגם דקטיל יתיה הדדרימון. וראיתי בספר 'איי הים' שבא לידי דכתב דהדדרימון הוא עצמו בן הדד ובזה תירץ הקושיא הנזכר יעוין שם, ואנא עבדא הסברתי הדברים יותר בטעם נכון בס"ד.

וְאִי קָאִם בְּמָקוֹם הַטִּנֹּפֶת לִנְּשׁוּף מִדֻּכְתֵּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. נראה לי בס"ד טעם לדלוג ארבע אמות מפני דכל תוך ארבע אמות חשיב רשות אחת, וחוץ לארבע אמות חשיב רשות אחרת, וכמו שאמרו אסור לילך אחרי אשה ואם רחוק ממנה ארבע אמות שרי, ומפורש הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות, וכן נמצא כזאת בכמה דברים, על כן גם הכא כיון דמבעית זה יורה שיש שידים עומדין שם במקום ההוא שעומד ולזה כיון דמדלג ארבע אמות ממקום עומדו נעשה כרשות אחרת, ואינו חושש מהם וממילא לא יהיה מבעית. ועוד נראה לי בס"ד טעם שאמרו ידלג ולא אמרו יתרחק ארבע אמות, כי עשו לו חכמה להצילו מן השידים על ידי הקפיצה שקופץ ממקומו, והוא ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל, דהסטרא אחרא כל תאותה הוא להתדמות אל הקדושה כקוף בפני אדם, דהיינו שהקוף טבעו לעשות כמו מעשה האדם אשר יעשה לפניו, ועל כן השידים שהם מושרשים בסטרא אחרא, גם כן יש להם טבע זה של הקוף לעשות כמו מעשים אשר יעשו בני אדם כדי להתדמות להם, ולכן זה האדם שהוא מבעית נראה דמזליה חזי שיש שידים עומדים שם סמוך לו, ואם יתרחק וילך מאותו מקום גם הם ילכו עמו ומה תועיל לו ההרחקה, על כן נתנו לו עיצה לדלג ארבע אמות דאז תהיה הקפיצה שלו גדולה וחזקה לפי ערכו דמוכרח לדלג בכל כוחו, והשידים שדרכן לעשות כמעשה האדם שיעשה לפניהם כדרך הקוף אז ודאי גם הם יעשו דלוג וקפיצה גדולה בכל כוחן אחר שרואין שזה נתאמץ לדלג בכל כוחו והשד לפי ערך כוחו תהיה הקפיצה שלו למקום רחוק הרבה, ואפשר שיהיה רחוק כמה שעות כי כפי כוחו של השד שהוא קופץ בכל כוחו ודאי תהיה קפיצתו שעור רב מאד וכיון דאעקור אעקור, ונמצא זה האדם נבדל ונתרחק מהם שיעור עצום ורב. ושמעתי מספרים שעשה ספן אחד תחבולה כזאת לקופים שלבשו הכובעים שהיו שטוחים ביבשה לפני הספינה ועל ידי תחבולה כזאת לקח כל הכובעים שלקחו הקופים מפני שהקופים טבען לעשות כאשר יעשה האדם לפניהם שרוצים להתדמות לבני אדם.

וְאִי לָא, לֵימָא הָכִי עִיזָא דְּבֵי טַבָּחֵי שְׁמֵינָא מִינָאי. פירוש אם אין לו מקום לדלג כי עומד בחדר קטן סגור, וגם שהוא מקום מטונף שאין יכול לקרא קריאת שמע אז לימא הכי. וצריך להבין למה נקיט עזים ולא כבשים דמצוי בהם שמנים טפי מעזים? ונראה לי בס"ד דאיתא בזוהר חדש פרשת תולדות (זהר חדש לג, ב) תא חזי הא דרמז ליה אברהם בכבשות הצאן ולא בעזים בגין דכבשים אינון מסטרא דחסד ואברהם אחיד לחולקיה מדת החסד ועל דא תנינן מאן דשרי גו עאנא לא מסתכן לעלמין ואי איהו שרי גו עזייא ורעי לון כמה גרדני נימוסין יתבין לקבליה לאסטאה ליה בגין דעזים אינון מסטרא דדינא קשייא עיין שם. ולכן כתב בספר כ"מ שלא יגדל אדם עז בתוך ביתו. ובזה מובן הטעם כאן שאומר עזי דבי טבחא וכו' כי העזים מאחר שהם מצד כוחות הדינין, לכך השידים תאותם להתאחז ולהדבק בעזים יותר. ולכן זה שירצה לרחק השידים מעליו מורה להם מקום על העזים שתאותם וחמדתם בהם טפי, ולכך אומר דבי טבחא כי באלו יש להם תאוה יותר להתאחז בהם כי דבי טבחא שם הוא פועל הדין שנעשה בשחיטה.

כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָן וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן כֻּלָּן מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן וּבָאִין לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה. נראה לי בס"ד נקיט כהאי לישנא, לומר אף על פי שהתחילו שכבר אלו הם עומדים בעבודתם ואלו בדוכנם וכו', גם כן מבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה. ואמר כולן מבטלין, דייק בכולן, לומר אף על פי שיש כאן שלשה מיני מצות, דהא כל חדא מצוה באפי נפשא היא, עם כל זה כל אלו השלשה מיני מצות שנצמדו שלשתם ביחד מבטלין בשביל מקרא מגילה.