דף ביאור
מסכת עירובין דף פ״ב עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת עירובין דף פ״ב עמוד ב׳
מסכת עירובין דף פ״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־435 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אמר רב יהושע ודאי כדאמרת בן ה' אינו יוצא עד שיערבו עליו ורב אסי נמי בשעירבה אמו עליו קאמר וקמ"ל דאם עירב עליו אביו לרוח אחרת בתר אמו שדינן ליה:
מיתיבי כו' עד בן שש הא ליכא למימר בשערב עליו זה לכאן וזה לכאן דהא עד קתני דמשמע בן שנה ובן שתים ושלש עד בן שש יוצא בעירוב אמו וכי היכי דבן שנה ובן שתים בלא זיכוי עירוב קאמר בן ד' ובן ה' נמי בלא עירבו עליו קאמר וכי נמי אמרינן עד ולא עד בכלל הויא תיובתא דרב יהושע דתריץ דבן ה' צריך לזכות לו תיובתא:
לימא תהוי תיובתיה דרב אסי דעד ולא עד בכלל משמע ואיהו אמר אפילו בן שש:
לימא תיהוי תיובתיה דר' ינאי ודריש לקיש דמפרשי גבי סוכה בר ארבע ובר חמשא קרי ליה אין צריך לאמו והכא תני יוצא בעירוב אמו ותניא לעיל דקטן שאינו צריך לאמו אינו יוצא בעירובה:
הא דאיתיה לאבוה במתא והתינוק נכנס ויוצא עמו לא קרי ליה צריך לאמו מבן ד' ולמעלה וברייתא בדליתיה לאבוה במתא ורב יהושע נמי לא מצי לשנויי הכי דהא כי אותביניה לרב אסי לעיל אם איתא דאית ליה לרב יהושע הא סברא הכי הוה משני ליה לדרב אסי בדליתיה לאבוה במתא ונימא בדלא עירב שרי ואשמעינן רבותא:
על ידן בשבילן:
ועירב רבן עליהן לרוח אחרת:
אשה מאי שנא מעבד עברי ובנו ובתו הגדולים:
ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Eruvin 82b · Sefaria
תוספות
עד ועד בכלל לא בעי לשנויי הא דאיתיה לאבוה במתא כו' כדמשני בסמוך דא"כ הוי פליגי דרבי ינאי ור"ל אדרב אסי והלכתא כרב אסי דמייתי לה הש"ס בסוף פ' אע"פ (כחובות דף סה:):
הא דאיתיה לאבוה במתא כו' לרב יהושע בריה דרב אידי לא הוי מצי לשנויי הכי דהא לא מפליג בין איתיה לליתיה מדלא משני הכי וכן פירש בקונטרס:
מערב ע"י בנו ובתו הקטנים ואור"י דאף רבי יוחנן מודה הכא דקטן קטן ממש:
מפני שידן כידו אעבדו ושפחתו קאי כדאמרינן בריש הזורק בגיטין (דף עז:) דיד עבד קני ליה רביה:
וחצי חציה לפסול את הגוייה והיינו שני ביצים אומר ר"ת דפסול גוייה גזירת קדמונים היתה ולא מי"מ דבר דהאוכל אוכל ראשון ואוכל שני תדע דבפרק בתרא דיומא (דף פ:) סלקא דעתיה דהוי דאורייתא ובעי למדרשיה מולא תטמאו בהם ונטמתם בם ובי"ח דבר היו בקיאין ואם היתה דאורייתא א"כ חסר להו ועוד דלשון פסול גוייה משמע דדוקא פסול הגוף דנפסל גופו מלאכול בתרומה וגזירה דהאוכל אוכל ראשון פסול מגע הוא אלא ודאי פסול גוייה גזרו קודם י"ח דבר הרבה ולא גזרו על מגעו שיפסל אלא גופו מלאכול בתרומה וגזרו על טומאת פנים אטו טומאת חוץ שהרואה אוכל תרומה אחר שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאים סבור שמותר ליגע בהן גם בחוץ תרומה טהורה כמו שבתוך מעיו נוגעין זה בזה ודווקא בשני ביצים אבל בכביצה אף על פי שראוי לטמא אחרים לא גזרו דא"א שלא ישאר קצת בין השינים והחניכין או מתעכל קצת במעיו וכיון דאפקוה מכביצה אוקמוה אשני ביצים שהוא חצי הסעודה דבית המנוגע ולר' יוחנן בן ברוקה אביצה ומחצה אבל במשקין טמאין שאינם מתעכלין ונכנס הכל במעיו לא בעינן יותר מרביעית אבל בי"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון נזרו אפילו בכביצה ושיפסול תרומה במגע כדמפרש טעמא בפרק קמא דשבת (דף יד.) משום דזמנין דאוכל אוכלין טמאין כו' ואין להאריך כאן:
Tosafot on Eruvin 82b · Sefaria
רב נסים גאון
ר' יוחנן בן ברוקא אומ' ככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר' שמעון אומ' ב' ידות לככר מג' לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה הפונדיון הוא חלק אחד משנים עשר בדינר ואיתיה לפירוש דיליה בפר' האשה נקנית דתניא שש מעה כסף והמעה ב' פונדיונות והסאה הוא ו' קבין והקב כ"ד ביצה וכבר פירשו הגאונים ז"ל כי שיעור הביצה משקל י"ג כספים פחות שליש מכספים של ארץ ישר' יעלו בו' ביצים ק' כספים נמצא בקב משקל ת' כסף ובגמרא דבני מערבא במסכ' תרומות אמרו כמה קבא עביד כ"ד ביעין והסלע יש בו ד' דינרין שבכל דינר י"ב פונדיונות יעלה הסלע למ"ח פונדיונות ואיתיה לפירושיה בגמ' דבכורות בפר' יש בכור לנחלה והלא סלע הקדש מ"ח פונדיון ובגמ' דקידושין דבני מערבא גרסי תני ר' חייא סלע ד' דינרין ונפקא לן ממתני' דפר' הזהב דסלע ד' דינרין דתנן כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה ר' מאיר אומ' ד' איסרות מאיסר לדינר מכלל שהסלע יש בו ד' דינרין והכי אמרי בפר' האשה נקנית חילפיי אותבוני על כיף נהרא דלא אפיקית מתניתא דר' חייא רבה מן מתני' זרקוני לנהרא אמרון ליה והא תני ר' חייה סלעא ד' דינרין אמ' לון אף אנן תנינא כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה ר' מאיר אומ' ד' איסרות מאיסר לדינר חציה לבית המנוגע עיקרו מן הכתו' והאוכל בבית יכבס את בגדיו ופירשוהו בתורת כהנים אם סופנו לרבות את אע"פ שאינו שוכב מה ת"ל האוכל והשוכב אלא ליתן שיעור לאוכל וכמה הוא שיעור כדי אכילת פרס פת חיטין ולא פת שעורים מיסב ואוכלה בליפתן ואיתה נמי במשנת ננעים הנכנס לבית המנוגע טמא כול' והיא גרורה בתחילת זו המסכת בפר' מבוי ובתוספת' אמרו ר' שמעון אומ' כי מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בעירובי תחומין רביעו נקרא חצי פרס לפסול את הגויה חציו נקרא פרס לאכול בבית המנוגע מיסב ואוכלה בלפתן וחצי חציה לפסול את הגויה זו הטומאה גזירה דרבנן היא ופירושה כי כל מי שאכל מאכלים טמאים כשיעור הזה נאסר לאכול בתרומה עד שיטהר ואם נגע בתרומ' פסלה וזה אחד מי"ח דבר שגזרו בו ביום דתנן בסוף מסכת זבין ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני כול' והיא קבועה בפרק יציאות השבת ובפרק יום הכיפורים אמרו הנח לטומאת גויות דלאו דאוריתא ובמסכ' נידה בפר' יוצא דופן אמרו אבל גויה דטומאה דרבנן לא ובמסכת שחיטת חולין בפר' השוחט אחד בעוף אמ' עולא האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרות תרומ' נפסל גופו מלאכול בתרומה והמשקין הטמאין נמי נידונין כאוכלין כמו ששנינו במסכת זבין והשותה משקין טמאין ושיערו שיעורו ברביעי' ולפיכך לא הצריכוה טומאת ערב מפני שהיא דרבנן כדתניא בתורת כהנים אין האוכל אוכלין טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב ואמרו אין טומאה מן התורה עולה מידי טומאתה בו ביום:
Rav Nissim Gaon on Eruvin 82b · Sefaria
רבנו חננאל
ת"ר לא יערב אדם לא ע"י בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדו ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן. ואוקימנא מאי מדעתן בשהודיען ואפילו בסתמא מערב עליהן אלא אם ימחו ויאמרו לא. אבל מערב ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן וכולן שעירבו ועירב רבן עליהן יוצאין בשל רבן חוץ מן האשה וכל דכוותה והן בניו הגדולים ועבדיו [ושפחותיו] העברים מפני שיכולין למחות וכיון שעירבו לעצמן אין לך מיחוי גדול מזה ואין יוצאין אלא בעירוב של עצמן: מתני' וכמה שיעורו מזון ב' סעודות לכל אחד ואחד מזונן לחול דברי ר' מאיר כי בשבת דכיון דקבע סעודתי' על היין אכיל טפי וכי רעבתן דמי ולא בעינן אלא (בחול) [לחול] דהוה ליה סעודה בינונית ר' יהודה אומר כסעודת השבת. דכיון דאית ליה בשבת בשר ודגים לא אכיל פת אלא פחות מסעודתו בחול. וזהו שאמרו ושניהן מתכוונין להקל. בא ר' יוחנן בן ברוקה לתת שיעור בעירוב בדבר ידוע דאמר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע פי' שיעור סאה ו' קבין (כשהן) [שהן] כ"ד רטיל והסלע ו' דינרים (כמו) [ואם] שיהיה השער שבשוק ד' סאין בסלע נמצא סאה בדינר וחשבון הדינר שש מעה כסף והמעה ב' פונדיונות נמצאו י"ב פונדיונין בדינר וכבר הוזכרנו למעלה כי סאה היא כ"ד רטלין כשתימכר סאה בדינ' (רטלה בפונדיונין) [ב' רטיל בפונדיון] נמצאת ככר של עירוב (ריטלין) [ב' רטלין בפונדיון] זהו ב' סעודות כל סעודה רטל.
ר' שמעון אומר [שתי] ידות לככר מג' ככרות בקב הוי עירוב נמצא שיעור הככר רטל ושליש (ב') [וב'] ידותיה הן שיעור העירוב.
תנא וקרובין דבריהן להיות שוין.
אוקמה רב חסדא הא דאמר ר' יוחנן בן ברוקה בתר דאפיק מחצה מהן לחנוני.
באתרא דלא יהיב בעה"ב עצים לתנור נמצאת חצי סאה פת אפויה בדינר. נמצאת רטיל פת בפונדיון והוא ב' סעודות ולר' שמעון דאמר ב' סעודות של עירוב הן ב' ידות לככר מג' לקב נמצאו ב' ידות של זה הככר רטל פחות י"ב תישועין והיינו דאמר וקרובין להיות שוין. הא דא"ר יוחנן בן ברוקה ב' סעודות מד' סעודות בקב ור' שמעון דאמר ב' סעודות מתשע סעודות בקב דבריהן פשוטין הן ומתני' אליבא דר' יהושע שנויה דאמר אין עירוב אלא ככר שלם למעוטי פרוסה.
Rabbeinu Chananel on Eruvin 82b · Sefaria
רשב"א
מערב אדם ע"י בנו ובתו הקטנים פירוש: קטנים אלו אפילו קטנים ממש ולא הגדולים הסמוכים על שלחנו בלבד, משום דאפילו הקטנים מערבין עליהם כמו שאמרנו למעלה (בע"א) משום דמצוה לחנכן במצות. ואפשר דאפילו לר' יוחנן דאמר גבי מציאה בפרק קמא דבבא מציעא (יב, ב) גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, הכא מודה דאינו קטן לצאת בעירוב שעירב עליו אביו כל שהוא מוחה ואינו מערב עליו אלא מדעתו, דכיון שהוא גדול ומוחה מחאתו מחאה, ואם עירב עליו אביו ועירב הוא לעצמו אין לך מיחוי גדול מזה, וכדאמרינן חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות, טעמא דמחאי הא סתמא נפקא בדבעלה, והא קתני רישא אלא מדעתה, מאי לאו דאמור אין, לא בסתמא, לאפוקי היכא דאמור לא, והא כולן שעירבו ועירב רבן עליהן דסתמא הוא וקתני חוץ מן האשה מפני שיש לה למחות, אמר רבא כיון שעירבה אין לך מיחוי גדול מזה. ומ"מ שמעינן דאפילו בבנו ובתו הגדולים כל שלא מיחו אם עירב עליהן אביהן יוצאין בעירובו משום דדעתן סמוכה על דעת האב ורוצין מן הסתם במה שהוא רוצה עד שימחו. ושמעינן נמי מהכא דאע"ג דאמרינן (בביצה לז, ב) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, עבדו ושפחתו הכנענים אינן כרגלי הבעלים אלא צריכין הן עירוב לעצמן, ומיהו כל שעירב רבן עליהן יוצאין בעירובו ואין יכולים למחות.
מזונו לחול אבל לא לשבת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול. הא מתני' כולה תנינא לה חדא זימנא במסכת כלים בפרק כל כלי בעלי בתים (פי"ז, מי"א), גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם ומייתינן לה לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין ל, ב), והכי תני לה התם, יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה ומלא חפניו קטורת והשותה מלא לוגמיו ביום הכיפורים ובמזון שתי סעודות לעירוב ר' מאיר אומר מזונו לחול ולא לשבת וכו'. ופרישנא בפרק בכל מערבין דהכל מה שהוא אדם דקתני גבי עירוב לקולא קאמר, ואחולה וזקן קאי, אבל רעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם, ואין משערין לו אלא בבינונית של כל אדם, וכדתני ר' שמעון בן אלעזר מערבין לזקן ולחולה כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם. ולפי זה יש לפרש דר' מאיר ור' יהודה בחולה וזקן קא מיירי, וארישא דהכל לפי מה שהוא אדם קיימי, ולומר מזונו לחולה כיצד משערין לו, ר' מאיר אומר מזונו לחול ור' יהודה אומר מזונו לשבת. וכי קא מיבעי לן בגמרא כמה מזון שתי סעודות ברעבתן קא מיבעי להו, דמשערינן לו בבינונית של כל אדם. והא דאמר ליה ר' יוסף לרב יוסף בריה דרבא אבוך כמאן סבירא ליה, בחולה וזקן קא מיבעי ליה, ואמר ליה כר' מאיר. ויש לפרש דר' מאיר ור' יהודה ארעבתן קיימי דמשערינן לו בבינונית של כל אדם, דר' מאיר סבר כי משערין לו בבינונית של כל אדם במזונו של אדם בחול משערין לו, ור' יהודה סבר במזונו של שבת, והראשון נראה לי עיקר.
אלא אמר רב חסדא צא מהן מחצה לחנוני פירוש: אלא כאידך דאמר רב חסדא, דרב חסדא לא מהדר הדר ביה מקמייתא דתרווייהו ודאי אמרינהו. ותדע לך מדאקשינן בסמוך דרב חסדא אדרב חסדא, ופרקינן להו הא באתרא דיהבי ציבי הא באתרא דלא יהבי ציבי. ומסתברא דלגבי עירוב קיימא לן כדברי המיקל ויהיב תשע סעודות לקבא. והרב אלפאסי ז"ל כתב כמאן דאמר שמונה, ונתן בו שיעור דהוויין משקל כל סעודה חמשים זוז קמח.
Rashba on Eruvin 82b · Sefaria
ריטב"א
לימא תהוי דרב אסי פירש דהוה משמע ליה דעד ולא עד בכלל קאמר מכיון שסתם דבריו דתפסת מרובה לא תפסת ופרכינן דעד ועד בכלל הוא. ואמרינן ליהוי תיובתיה דר׳ ינאי: ות״ל פי׳ דהכא ודאי כיון שיוצא בעירוב אמו היינו משום דחשיב צריך לאמו עד בן שש הילכך אפילו תימא עד ולא עד בכלל קשי׳ להו דאמרין דבן ד׳ ובן ה׳ אינו צריך לאמו ופרקינן דלא קשיא דההיא דמס׳ סוכה בשישנו לאביו במתא דהכין סתמא דמילתא דאם לא כן מי הוא שחייב לחנכו בסוכה הילכך מבן ד׳ ומבן ה׳ חשוב שאינו צריך לאמו והא דגבי ערוב מיירי בליתיה לאבוה במתא והכין סתמא דמילתא כיון שהאם היא המערבת וכיון דכן נגרר אחר אמו עד בן ה׳ ועד בכלל ויוצא בערובה אע״פ שלא זיכה לו והא דלא מתרצי׳ הכי אליבא דרב יהושע פרש״י ז״ל דאם איתא דרב יהושע אית ליה האי סברא הכי הוה משני לה לדרב אסי בדליתיה לאבו׳ במתא אע״פ שלא זיכה לו ולא הוה דחיק נפשיה לתרוצה בשערב׳ עליו לצפון וערב עליו אביו לדרום:
ת״ר פי׳ מערב אדם בשביל בנו ובתו הקטנים ושלא מדעתם וקאמר אפי׳ מיחו בפירש או שערבו לעצמן שהוא כמחוי דאלו בשלא מיחו ולא ערבו לעצמן אפילו באידך דסיפא נמי וכדאסקי׳ להדיא בשמעתין ומיהו אפי׳ בעבדו ושפחתו הכנעני׳ דדוקא בשערב עליהם בפירש ואע״ג דקי״ל שהבהמה והכלים כרגלי הבעלים שאני הני דשייכי במצות וקטנים וגדולים האמורים כאן קטנים ממש וגדולים ממש ואפילו לדברי ר״ת ז״ל שכתב גבי זכוי לעיל בפרק חלון סתם הוא דכל שמזכה לאחרים ע״י בנו הסמוך לשלחנו אפילו הגדול נרא׳ כאלו לא יצא העירוב מרשותו אבל לענין שיהא מערב על בן הגדול בעל כרחו אין לומר כן ואע״פ שהוא סמוך על שלחנו כיון שהוא גדול ובר מצוה וכן דעת כל רבותינו.
אמר רבה אשם וכל דכוותה פירש וסיפא לא אתא לאשמעי׳ אלא דכל שערבו לעצמן חשוב שלא מדעתן אע״פ שלא מיחו שאין לך מיחוי גדול מזה.
מתני׳ כמה הוא כולי לכ״א ואחד פי׳ בין מרובין בין מועטין מזונו לחול כולי והא מתני׳ איתא במס׳ כלים דתנן ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא חפניו קטרת מלא קמצו מנחות מלא לגמיו ליום הכפורי׳ ומזון שתי סעודות לעירוב מזונו לחול ולא לשבת דברי ר׳ מאיר כו׳ ובפרקין בכל מערבין מייתי׳ לה למשנת כלים ואוקימנא דלהקל אמר כן לענין חולה או זקן שמשערין בו לפי מה שהוא אבל רעבתן דינו כשא׳ כל אדם ועל רעבתן ושאר כל הדם שאלו לקמן בש״ס אליבא דר׳ מאיר ור׳ יהודה כמה מזון שתי סעודו׳ ומיהו כי קתני פלוגת׳ דמזונו לחול ולא לשבת דבין רבי מאיר ור׳ יהודה אכלהו קאי ואפילו לחולה או זקן דקתני רישא הכל לפי מה שהוא אדם דבדידהו נמי שייך לפלוגי בין חול לשבת וזה ברור ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר ככר בפונדיון ואמר בש״ס מהם מחצה לחנוני ה״ל ככר זה רובע הקב דהיינו לוג שהוא ששה ביצי׳ ר״ש כולי פירש שיש בככר לוג ושליש דהוו ליה שמנה ביצים חציה פירש חצי הככר דר׳ יוחנן או דר״ש לבית המנוגע וזו היא אכילת פרס המוזכרת בכל מקום כלומר חצי ככר ולר׳ יוחנן ס״ל אכילת פרס שלשה ביצים ולר״ש ד׳ ביצים וחצי חצייה לפסול את הגויה פירש שאם אכל אוכלין טמאין נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטביל או מדאורייתא או מדרבנן וכדאיתא במסכת חגיגה והשיעור הזה הוא לר׳ יוחנן בן ברוקה מחצה ומחצה לר׳ שמעון שני ביצים ומסתברא דהלכתא כר׳ יוחנן בן ברוקה דרב פפא ב״ג קרי ליה בלשון חכמי׳ למימרא דהלכתא כוותיה וכבר הארכתי בזה במקום אחר.
גמרא וכמה מזון כולי פי׳ לר׳ מאיר ור׳ יהודה. דאלו לר׳ יוחנן ור״ש מפורש הוא במשנתנו אלא אמר רב חסדא כולי פירש לאו דסתרי׳ לאידך דרב חסדא ולומר דלא אמר רב חסדא אלא כך דא״כ היכי מקשי׳ ומתרצי׳ בסמוך מדרב חסדא אלא ודאי ה״ק דמתני׳ לא אתיא אנא כאידך מימרא דרב חסדא ואתיא מתני׳ באתרא דלא יהיב ציבי לחנוני שהוא משתכר חציה תנא כולי פירש דהוי שמינית הככר לטמא טומאת אוכלין פרש״י ז״ל דלר׳ יוחנן הוי ביצה חסר רביע ולר״ש ביצה שלימה משמע דס״ל דהא נמי בפלוגתא דר׳ יוחנן ור״ש וכדאוקי׳ לקמן פלוגתא בינייהו בחצי חצייה של פסול גויה ואינו מחוור דסוגיין בכלה תלמודא דביצה לטמא טומאת (אהלים) אוכלין ולא אתיא דלא כר׳ יוחנן בן ברוקה אלא ודאי דהא לענין טומאת אוכלין אתיא לר׳ יוחנן בן ברוקה היא שהוא מודה דשמינית הככר לחם לטומאת אוכלין. וכן פירש בתוספות משום דלא שוו שיעורייהו אהדדי פי׳ שאין שיעור טומאת אוכלין חצי חצי חצייה בצמצום וכדמפרש ואזיל דאלו פסול גויה לר״ש הוא או שיעור שתי ביצים שוחקות לר׳ יוסי וא״כ הוה לן למימר לטומאת אוכלין פלגא דהאי ונימא שהוא ביצה חסר קימעא או ביצה שוחקת ואלו אנן לא תנינן הכי אלא ביצה חסר קליפה לרבנן והרי היא חסרה מקימעא או ביצה וקליפה לר׳ דוסא דהיינו ביצה מצומצמת לא חסרה כלום אלא שוחקת גרש״י ז״ל וכמה ועוד א׳ מעשרים בביצה וכן הגרסא בנוסחאות מדיוקות ופירושו אחד מעשרים לכל ביצה וביצה דהוה ליה לשתי הביצים אחד מעשרה ויש שהיו גורסין כמה ועוד אחד מארבעים בביצה שהיו מפרשין אותה גירסא אחד מארבעים בביצה לשתי הביצים דה״ל אחד משמונים בביצה הוצרכו לפרש כן משום סוגיא דלקמן וכבר דחאה רש״י ז״ל וכדבעי׳ למימר קמן בסמוך בס״ד:
Ritva on Eruvin 82b · Sefaria
מאירי
כבר ביארנו שהקטן מבן שש ולמעלה צריך להוסיף בשבילו ומכל מקום מערב בשבילם לצד שהוא הולך אפי׳ על כרחם ר״ל אעפ״י שמיחו וכן הדין בעבדו ושפחתו הכנעניי׳ אבל בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים ואשתו אעפ״י שאוכלים על שלחנו אינו מערב להם על כרחם אלא אעפ״י שעירב עליהם יכולים למחות תיכף שידעו בין קודם חשיכה בין לאחר חשיכה וכל שעירבו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ומכל מקום כל שלא מיחו אעפ״י שעירב בשבילם שלא מדעתם יוצאים הם בעירובו שהניח עליהם במזון שתי סעודות לכל אחד. ומעתה אין צריך שיודיעם מבעוד יום:
Meiri on Eruvin 82b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה הא דאיתיה לאבוה כו' לרב יהושע כו' לא ה"מ לשנויי כו' דהא לא מפליג כו' עכ"ל דליכא למימר דרב יהושע בר אידי הוה סבר כסברת המקשה דעד ועד לא הוה בכלל ושפיר מפליג בין איתיה לליתיה דלא תקשי מההוא דעד בן שש אדר' ינאי ור"ל ודלא תקשי מעד בן שש אדרב אסי הוצרך לאוקמא הא דרב אסי כגון שעירב עליו לצפון כו' דמ"מ תקשי מי הכריחו למימר דעד ולא עד בכלל דאימא דעד ועד בכלל ולא תקשי אלא הא דר' ינאי ור"ל ונוקמא בדאיתיה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Eruvin 82b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת עירובין, דף פ״ב, עמוד ב׳, בהיקף של כ־435 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 126 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: כִּי…״
- קטע 218 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: קָטָן שֶׁצָּרִיךְ לְאִמּוֹ יוֹצֵא בְּעֵירוּב אִמּוֹ…״
- קטע 312 מילים
נפתחת ב״לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב אַסִּי! אָמַר לְךָ…״
- קטע 420 מילים
נפתחת ב״לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי וְרֵישׁ לָקִישׁ!…״
- קטע 540 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מְעָרֵב אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ…״
- קטע 643 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא אִידַּךְ: לֹא יְעָרֵב אָדָם עַל יְדֵי…״
- קטע 715 מילים
נפתחת ב״וְכוּלָּן שֶׁעֵירְבוּ וְעֵירַב עֲלֵיהֶם רַבָּן — יוֹצְאִין…״
- קטע 89 מילים
נפתחת ב״אִשָּׁה מַאי שְׁנָא? אָמַר רַבָּה: אִשָּׁה וְכׇל…״
- קטע 924 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: חוּץ מִן הָאִשָּׁה, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה…״
- קטע 1010 מילים
נפתחת ב״לָא: מַאי ״אֶלָּא מִדַּעְתָּם״ — דְּאִשְׁתִּיקוּ. לְאַפּוֹקֵי…״
- קטע 1118 מילים
נפתחת ב״הָא: וְכוּלָּן שֶׁעֵירְבוּ וְעֵירַב עֲלֵיהֶן רַבָּן —…״
- קטע 129 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: כֵּיוָן שֶׁעֵירְבוּ, אֵין לְךָ מִיחוּי…״
- קטע 1327 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרוֹ? מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת…״
- קטע 1418 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מִכִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן,…״
- קטע 158 מילים
נפתחת ב״חֶצְיָיהּ, לַבַּיִת הַמְנוּגָּע. וַחֲצִי חֶצְיָיהּ, לִפְסוֹל אֶת…״
- קטע 1622 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ וְכַמָּה מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת? אָמַר רַב…״
- קטע 1732 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ…״
- קטע 1822 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר. תָּנָא: וּקְרוֹבִים…״
- קטע 197 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: צֵא מֵהֶן שְׁלִישׁ לַחֶנְוָנִי.…״
- קטע 205 מילים
נפתחת ב״וְאַכַּתִּי לְמָר תִּשְׁעָה. וּלְמָר שֵׁית!…״
- קטע 219 מילים
נפתחת ב״[אֶלָּא כְּאִידַּךְ] דְּרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר: צֵא מֵהֶן…״
- קטע 2212 מילים
נפתחת ב״וְאַכַּתִּי: לְמָר תֵּשַׁע, וּלְמָר תַּמְנֵי! — הַיְינוּ…״
- קטע 2321 מילים
נפתחת ב״קַשְׁיָא דְּרַב חִסְדָּא אַדְּרַב חִסְדָּא! לָא קַשְׁיָא,…״
- קטע 248 מילים
נפתחת ב״חֶצְיָיהּ לַבַּיִת הַמְנוּגָּע, וַחֲצִי חֶצְיָיהּ לִפְסוֹל אֶת…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אדא בר אהבה [הראשון] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
דור ראשון לאמוראים ותלמידו הגדול של רב, היה אומר שמועות בשם רבו רב.
מקור: מסכת עירובין דף פ״ב עמוד ב׳ · קטע 16 — “…תַּרְתֵּי רִיפָתָא אִיכָּרְיָיתָא. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: תַּרְתֵּי…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת עירובין דף פ״ב עמוד ב׳ · קטע 17 — “אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא: אֲבוּךְ…”
לשון המקור
אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: כִּי קָאָמַר רַב אַסִּי — כְּגוֹן שֶׁעֵירַב עָלָיו אָבִיו לַצָּפוֹן וְאִמּוֹ לַדָּרוֹם, דַּאֲפִילּוּ בַּר שֵׁשׁ נָמֵי בְּצַוְותָּא דְאִמֵּיהּ נִיחָא לֵיהּ.
מֵיתִיבִי: קָטָן שֶׁצָּרִיךְ לְאִמּוֹ יוֹצֵא בְּעֵירוּב אִמּוֹ — עַד בֶּן שֵׁשׁ. תְּיוּבְתָּא דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ בַּר רַב אִידִי תְּיוּבְתָּא.
לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב אַסִּי! אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: ״עַד״, וְעַד בַּכְּלָל.
לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי וְרֵישׁ לָקִישׁ! לָא קַשְׁיָא, הָא — דְּאִיתֵיהּ אֲבוּהִי בְּמָתָא, הָא — דְּלָא אִיתֵיהּ אֲבוּהִי בְּמָתָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: מְעָרֵב אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין לְדַעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעְתָּן. אֲבָל אֵינוֹ מְעָרֵב לֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, [וְלֹא] עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּם.
תַּנְיָא אִידַּךְ: לֹא יְעָרֵב אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּן. אֲבָל מְעָרֵב הוּא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, וְעַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, בֵּין לְדַעְתָּן וּבֵין שֶׁלֹּא לְדַעְתָּן — מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ.
וְכוּלָּן שֶׁעֵירְבוּ וְעֵירַב עֲלֵיהֶם רַבָּן — יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן, חוּץ מִן הָאִשָּׁה, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לִמְחוֹת.
אִשָּׁה מַאי שְׁנָא? אָמַר רַבָּה: אִשָּׁה וְכׇל דְּדָמֵי לַהּ.
אָמַר מָר: חוּץ מִן הָאִשָּׁה, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לִמְחוֹת. טַעְמָא דְּמַחַי, הָא סְתָמָא — נָפְקָא בִּדְבַעְלַהּ. הָא קָתָנֵי רֵישָׁא ״אֶלָּא מִדַּעְתָּם״. מַאי לָאו, דְּאָמְרִי: ״אִין״!
לָא: מַאי ״אֶלָּא מִדַּעְתָּם״ — דְּאִשְׁתִּיקוּ. לְאַפּוֹקֵי הֵיכָא דְּאָמְרִי: ״לָא״.
הָא: וְכוּלָּן שֶׁעֵירְבוּ וְעֵירַב עֲלֵיהֶן רַבָּן — יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן, וּסְתָמָא הוּא, וְקָתָנֵי: חוּץ מִן הָאִשָּׁה דְּלָא נָפְקִי!
אָמַר רָבָא: כֵּיוָן שֶׁעֵירְבוּ, אֵין לְךָ מִיחוּי גָּדוֹל מִזֶּה.
מַתְנִי׳ כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרוֹ? מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. מְזוֹנוֹ לַחוֹל וְלֹא לַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַשַּׁבָּת וְלֹא לַחוֹל, וְזֶה וָזֶה מִתְכַּוְּונִים לְהָקֵל.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מִכִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר מִשָּׁלֹשׁ לַקַּב.
חֶצְיָיהּ, לַבַּיִת הַמְנוּגָּע. וַחֲצִי חֶצְיָיהּ, לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּיה.
גְּמָ׳ וְכַמָּה מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: תַּרְתֵּי רִיפָתָא אִיכָּרְיָיתָא. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: תַּרְתֵּי רִיפָתָא נְהַר פַּפָּיָתָא.
אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא: אֲבוּךְ כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ? כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ. אֲנָא נָמֵי כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ. דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, קַשְׁיָא הָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: רַוְוחָא לִבְסִימָא שְׁכִיחַ.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר. תָּנָא: וּקְרוֹבִים דִּבְרֵיהֶן לִהְיוֹת שָׁוִין. מִי דָּמֵי?! דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַרְבַּע סְעוֹדָתָא לְקַבָּא, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן תֵּשַׁע סְעוֹדָתָא לְקַבָּא!
אָמַר רַב חִסְדָּא: צֵא מֵהֶן שְׁלִישׁ לַחֶנְוָנִי.
וְאַכַּתִּי לְמָר תִּשְׁעָה. וּלְמָר שֵׁית!
[אֶלָּא כְּאִידַּךְ] דְּרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר: צֵא מֵהֶן מֶחֱצָה לַחֶנְוָנִי.
וְאַכַּתִּי: לְמָר תֵּשַׁע, וּלְמָר תַּמְנֵי! — הַיְינוּ דְּקָאָמַר ״וּקְרוֹבִים דִּבְרֵיהֶם לִהְיוֹת שָׁוִין״.
קַשְׁיָא דְּרַב חִסְדָּא אַדְּרַב חִסְדָּא! לָא קַשְׁיָא, הָא — דְּקָא יָהֵיב בַּעַל הַבַּיִת צִיבֵי. הָא — דְּלָא יָהֵיב בַּעַל הַבַּיִת צִיבֵי.
חֶצְיָיהּ לַבַּיִת הַמְנוּגָּע, וַחֲצִי חֶצְיָיהּ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּיה.