מסכת עירובין דף פ״ב עמוד א׳

גברא אגברא דר' יהושע בן לוי אדשמואל שמואל דאמר הלכה סבר פליגי ור' יהושע סבר לא פליגי:

הפסולין לעדות דכולן גזלנין מדבריהן הן דאסמכתא לא קנייא ומגזל גזיל ליה:

בקוביא בעירבון:

מפריחי יונים אי תיקדמה יונך ליוני:

סוחרי שביעית דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה וזה שחומד ממון לעבור עבירה על הממון רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד (שמות כג):

בזמן שאין להם אומנות אלא היא דקסבר ר' יהודה אסמכתא שהוא נסמך על דעתו שהוא ינצחנו ועל אותה אסמכתא הוא מתנה קניא ולאו גזלנין נינהו ופסולייהו לפי שאין עסוקין בישובו של עולם דכיון דאין מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם אינן חסין על חבריהן מלהפסידן ממון:

וח"א כו' קא ס"ד היינו ת"ק דמתניתין אלמא אימתי לחלוק:

ההיא ברייתא משום ר"ט היא דאמר אסמכתא לא קניא אבל במתניתין לא פליג רבי יהודה אדתנא קמא אלא מפרש לטעמיה:

ואלו הן הפסולין מפורש בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:):

אמר ר' יהודה אימתי כו' בזמן שאין לו אומנות כו' אע"ג דמסקינן דפליגי רבנן עליה דרבי יהודה הלכה כרבי יהודה כדפסיק בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) א"ר אבהו הלכה כרבי יהודה ומכאן משמע דשרי לשחוק בקוביא דאפילו לרמי בר חמא דמפרש טעמא דמשחק בקוביא פסול משום דאסמכתא לא קניא היינו לרבנן אבל לר' יהודה דמכשר היכא דגמיר אומנות אחריתי קסבר דכה"ג לאו אסמכתא היא וטעם דלא הוי אסמכתא כדפירש הקונטרס בפ' זה בורר (סנהדרין דף כד:) משום דלא דמי לההיא דב"ע (ד' קד:) אם אוביר ולא איעביד אכלם אלפא זוזי דהתם הוי בידו ולהכי לא גמר ומקני דמעיקרא כי אתני ארעתא דלא יהיב ליה אסמכתא קמתני דטועה וסבור שלא יבא לידי כן. אבל הכא לא סמיך אמידי משום דלא ידע אי נצח או לא ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) משמע גבי מפריחי יונים דקאמר וצריכא דאי תנא דתולה בדעת עצמו התם הוא דאמר קים לי בנפשאי דידענא ספי ולהכי הוי אסמכתא משמע היכא דבידו הויא אסמכתא טפי וקשה לר"ת דבסוף איזהו נשך (ב"מ דף עג:) גבי האי דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא כו' ופריך מ"ש דאם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא ומשני התם בידו הכא לאו בידו אלמא משום דלאו בידי הויא אסמכתא טפי ונראה היכא דבידו לגמרי ולא גזים כי ההוא דאם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא לא הויא אסמכתא וכן היכא דאין בידו כלל ואפילו הכי גמיר ומקני כגון קוביא וכה"ג אבל היכא דבידו ולא בידו כי ההוא חמרא דפשע ולא זבן ליה ואע"ג דיין מצוי הרבה לקנות מ"מ כיון דתלוי באחרים דאם לא ירצו למכור לו ממי יקנה הלכך לא גמר ומקני והוי אסמכתא גמורה ועוד פר"ת טעם אחר דדווקא כי ההוא דאם אני חוזר בי ערבוני מחול דפרק הזהב (בבא מציעא דף מח:) ומי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דגט פשוט (ב"ב דף קסח.) וכל כה"ג חשיב אסמכתא שאינו מתכוין אלא להסמיך חבירו על דבריו שיאמינוהו אבל הכא אדעתא דהכי קעבדו שירויחו או זה או זה ואותם המשחקים באמנה אומר ר"י דאינו חייב לשלם דבמה יקנה דלמ"ד אסמכתא היא לא קני אפילו בקנין אלא בב"ד חשוב כדמוכח בנדרים (דף כו:) ולמ"ד לאו אסמכתא היא היאך יקנה בדברים בלא קנין בשביל שנוצח חבירו:

מתני' כיצד משתתפין מניח את החבית כל פירותיהם היו רגילים להניח בחבית כדתניא לעיל [עירובין דף פ] מביאין אח החבית של יין ושל שמן ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות:

אין מערבין אלא לדבר מצוה לעול דתנן אם באו נכרים למזרח וכו' ומוקי לה בגמ' בחרי מתא ופי' שם בקונטרס שצריך לצעוק לפניו הוי נמי דבר מצוה שהולך לצורך בני עירו ומפקח על עסקי רבים:

שמע מינה אין ברירה דלא מסתבר דאחילו בעירובי תחומין דרבנן אין ברירה כדאמרינן פרק בכל מערבין (לעיל עירובין דף לז:) מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה:

קטן בן שש יוצא בעירוב אמו אף על גב דאין מערבין אלא לדבר מצוה מכל מקום יוצא קטן בעירוב אמו דאי אפשר לה להניחו משום דכרוך אחריה א"נ בקטן נמי איכא מצוה לחנכו:

פרק כיצד שמעת מינה אין ברירה אפי' בדרבנן בהרבה מקומו' בתלמוד איתה להוויא דהא מילתא אבל פסק ההלכה איתה במסכת יום טוב בפר' משילין פירות והכין סליקא לה מילתא כי לית ליה לר' הושעיה ברירה בדאוריתא אבל בדרבנן אית ליה דרש בר זוטרא הילכת' כר' אושעיא:

ואקשינן עליה איני והתנן בסנהדרין פרק דיני ממונות בג' זה בורר לו אחד אלו הן הפסולין המשחק בקוביא כו'.

א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר.

וקתני בברייתא וחכ"א בין שיש לו אומנות שלא היא בין שאין לו אומנות אלא היא הרי זה פסול הנה חולקין דר' יהודה אמר כשר וחכ"א אפילו יש לו אומנות שלא היא הרי זה פסול. ופרקינן לעולם אימתי לפרש הוא והאי דקתני בברייתא וחכ"א [ר"י היא] ומפרש דברי ר' טרפון.

(דתנן) [דתניא] ר' יהודה אומר משום ר' טרפון אין אחד מהן נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה שנאמר איש כי יפליא (אלא) [אלמא] כיון דמספקא ליה אי נזיר הוא אי לא נזיר הוא לא ידע (דנחיל) [דנחית] ולא משעביד נפשיה הכא נמי גבי המשחק בקוביא לא ידע אי קני אי לא קני לא גמר ומקני:

הדרן עלך חלון;.

פ"ח כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית כו' אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה כל מי שקבל עליו מבעו"י מותר. ש"מ אין ברירה אפילו בדרבנן דהא עירובי תחומין דרבנן נינהו ודלא כר' עקיבא ופריק רב אשי הודיעוהו קתני פי' הודיעוהו שצריך לערב לילך למקום פלוני כיון שמקבל נתברר כאלו מאתמול עירב.

אמר רב יוסף קטן בן שש יוצא בעירוב אמו והא דתניא קטן יוצא בעירוב אמו עד בן שש מוקי ליה עד ועד בכלל:

הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני פירש הראב"ד ז"ל: דהאי מקשה הוה ס"ד דכל שקיבל עליו דקתני במתניתין היינו שרצה המערב, כלומר: אלו רצה המערב מבעוד יום שילך זה, ילך, ואם לא קבל עליו מבעוד יום, כלומר: שלא גילה דעתו על זה מבעוד יום, לא ילך, משום דאין ברירה ואפילו בדרבנן, וכההיא ברייתא דמייתי לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין לז, ב) רציתי אלך לא רציתי לא אלך. ומשני דלא קבל, ולא קבל [לאו] המערב קאמר אלא מי שעירב עליו, כלומר: אלו ידע מי שעירב עליו מבעוד יום שזה עירב עליו אע"פ שהמערב עליו לא עירב עליו בפירוש אלא שעירב בסתם על בני עירו, על מי שילך לבית המשתה או לבית האבל ולא ידע שזה הולך שם עד שחשיכה הרי זה עירוב, דבדרבנן יש ברירה, ובלבד אם ידע זה שעירב עליו מבעוד יום וקבל עליו, הא לאו הכי אסור, לפי שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא מדעתו (לעיל עירובין פא, ב), משום דחוב הוא לו ואין חבין לו לאדם שלא מדעתו. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

נראה שכך גירסת רש"י ז"ל איזהו קטן שאינו צריך לאמו כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא אימא גדול נמי קורא הכי, אלא כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. וה"פ הא קורא אימא קטן צריך לאמו הוא, ואקשינן אימא, כלומר: כל שקורא אימא צריך לאמו קרית ליה, והלא אפילו גדול ממש כשניעור לעתים קורא אימא כשהיא לפניו. אלא כל שאינו קורא אימא אימא, כלומר: שצועק אחריה ואומר אימא אימא שאפילו אינה בפניו הוא צועק אימא אימא, שאין זה דרכו של גדול אלא הקטנים הצריכין לאמן. ומקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן איזהו קטן שאינו צריך לאמו כל שניעור משנתו וקורא אימא אימא, גדול נמי הכי קרי, אלא כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. ונראה פירושה לפי גירסא זו: איזהו קטן שאינו צריך לאמו כל שקורא אימא אימא, ואתמהי' למימרא דכל שהוא גדול יותר הוא קורא אימא אימא, אדרבא אין זה אלא דרך הקטנים וכל שהוא יותר קטן הוא קורא כן, אלא אימא כל שאינו קורא.

גופא א״ר יהושע כולי ומסתבר׳ דבהאי פלוגת׳ הלכת׳ כר׳ יוחנן אפי׳ לדברי ר״ת ז״ל שכתב במס׳ מגל׳ ובכמ׳ מקומו׳ דר׳ יוחנן ור׳ יהושע ב״ל הלכ׳ כר׳ יהושע ב״ל שאני הכא דשמואל ורב חסדא קיימי כר׳ יוחנן וה״ל ר׳ יהושע ב״ל יחיד לגבי רבי׳ ולענין פלוגת׳ דר׳ יהודה ורבנן הלכה כר׳ יהודה חדא דהלכה כדברי המקל בעירוב ועוד דהלכה כר׳ יהודה בעירובין הילכך קי״ל דאפילו בחצר של שני מבואות אין צריך להודיע דהא קי״ל כר״ש בחצר שבין שתי מבואות שאם ערבה עם שתיהן. וכיון דכן אף בזה זכות הוא לו ומערבין שלא מדעתו כשם שמערבן בחצר שבמבוי א׳ לר׳ יהודה וכדכתיבנ׳ לעיל וכן הסכימו בתוספת לענין פסק משנתנו אלא שהם פוסקים במחלוקת ר׳ יהושע ב״ל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יהושע ב״ל דאפי׳ בד״א אינו אלא לפר׳ ונפקא מינה לענין מילי דעלמ׳. והתנן אלו הן הפסולין וכו׳ פירשתי במס׳ סוכה בס״ד. והלכתא דכל שיש לו אומנות אחרת כשר הוא לעדות דבכה״ג לאו אסמכתא כיון שהוא תולה בדעת אחרי׳ וכדכתיב׳ התם בס״ד:

פרק שמיני כיצד משתתפין כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבי׳ פי׳ בין של אוכל בין של משק׳ כדברירנ׳ בפ״ג. ואומר הרי זו לכל בני עירי. וקי״ל לעיל בפרק חלון דצריך לזכו׳ לכל מי שילך לבית האבל או לבי׳ המשתה פי׳ שהוא דבר מצוה דקסבר שאין מערבין אלא לדבר מצוה כדאית׳ בש״ס והקדים אבל לבית המשתה משו׳ דכתיב טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה: והא דאמרינן במכלתין לעיל אם באו עובדי כוכבים ומזלות למזרח עירובי למזרח מיירי שהולך שם לדבר מצוה לפקח על עסקי רבים או יחיד או כגון דאתי בהדיהו מותיב פרקי או מקריאת שמע או שום חכם שאין מערבין משתחשך פי׳ ואפילו בבין השמשות כדאית׳ בפרק במה מדליקין וכדאיתא וכדפריש׳ סתם ובשלטי פרק הדר לדעת ר״י ז״ל:

אמר רב יוסף וכו׳ פי׳ והא מדרבנן דאלו בדאורייתא לא שאני לן תדע דר׳ נחמן דאית ליה תחומין דחשיב ליה מקומו והרי הוא כעירו ככל שבעירו אפילו לדבר הרשות יכול לילך ולצאת אלא ודאי מדרבנן היא דאמור הכי משום כבוד שבת כנ״ל.

מאי קמ״ל תנינא הו׳ ולא אמרינן מאן דפליג עלה וההוא פלוגתא דרבנן ור׳ יהודה במערבין בבית הקברות שהוא בפרק בכל מערבין הא אסיקנא התם אליבא דרב יוסף דלכ״ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ואפילו הוו פליגי בהא כדס״ד התם מעיקר׳ הלכה כסתם מתני׳ דהכא וא״כ מאי קמ״ל: מהו דתימא כו׳ פי׳ שאין דרכן של רוב בני אדם לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה אבל ה״ה דשרי לדבר הרשות קמ״ל וכן הלכה:

כל שקבל עליו מבעוד יום מותר ושלא קבל עליו אסור ש״מ דאין ברירה. פי׳ דס״ד דה״ק שאע״פ ששמע חבירו שזה עירוב לכל מי שירצה אם לא קבל עליו אלא משתחשך לא קנה עירוב דאמרינן דילמא לא הוה ניחא ליה מבע״י אלמא אין ברירה אפי׳ בדרבנן דאי ס״ד יש ברירה נימ׳ מדהשת׳ ניח׳ ליה מבע״י נמי הוה ניחא ליה וקנה עירוב ומהדרינן דלעולם אימ׳ לך יש ברירה והודיעוהו פירש דבהא דקתני קבל עליו לא סוף דבר קבל עליו ממש אלא אפילו הודיעיהו מבעוד יום בהכי סגי ואע״פ שקבל משתחשך דאמרינן יש ברירה ומיהו על כרחך בעינן הודעה מבעוד יום לפי שאין מערבין ערובי תחומין אלא לדעת ולגבי מאי דלא ידע מבעוד יום ליכא למימ׳ ברירה עד שיהא הערוב לדעת מבעוד יום וזה ברור כן פרש״י ז״ל והוא הנכון וכן הלכה דהא קי״ל במס׳ י״ט דבדרבנן יש ברירה ועירובי תחומין דרבנן היא. והראב״ד ז״ל פי׳ בענין אחר דאנן הוה ס״ד דכי קתני כל שקבל עליו מבעוד יום אמערב קאי שאם לא קבל לזה מבע״י אפילו אע״פ שאמר סתם הריני מערב לכל מי שירצה אין עירוב קונה לזה דלא אמרי׳ הוברר הדבר שכיון לערב על זה ומהדרי׳ דלא קאי אלא על מי שערבו עליו דבעינן שיודיעוהו מבעוד יום וקבל עליו כדי שיהא ערוב לדעת ואם לא הודיעוהו וקבל עליו מבע״י הוי ערוב שלא לדעת ואין חבין לאדם שלא בפניו דעירובי תחומין חוב הוא ופרש״י ז״ל יותר נכון:

אמר רב אסי ה״ג ר״ל אמר כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא פירש שאינו קורא כן ואפילו פעם אחת ואז חשוב שאינו צריך לאמו. ופרכינן אימא גדול נמי הכי קרי פירש שאפילו הבן הגדול קורא פעם אחת אימא כשנעור משנתו והיאך יהא זה ראיה לדון בקטן שאין צריך לאמו כל מי שאינו קורא אימא אלא כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא פירש דקטן הצריך לאמו כל שניער משנתו קורא הרבה פעמים אימא אימא עד שיהא באה לפניו. וכמה כלומר כמה חשוב שאינו צריך לאמו כבר ארבע וכבר חמש כלומר לכל חד וחד כפום חורפיה. מ״מ כל שהוא בן חמש אינו צריך לאמו כלל והיכי אמר רב אסי דקטן בן שש יוצא בעירוב אמו ואנן בעינן קטן הצריך לאמו. א״ר יהושע בריה דרב אידי הב״ע כגון שעירב עליו אביו לצפון ואימיה לדרום כלומר דלעולם אינו יוצא בעירוב אמו מן הסתם בשלא ערבה עליו בפי׳ אלא כל שהוא פחו׳ מבן ד׳ או מבן ה׳ והא דרב אסי בשערב׳ עליו בפי׳ והא קמ״ל דאע״ג דערב עליו אביו לרוח אחרת אינו נגרר כל שהוא בן שש שנים אלא אחר אמו דבצוותא דאמה ניחא ליה טפי ומשם ואילך נגרר אחר אביו:

מתיבי פי׳ דלא מצינן לאוקמה להא בשערב עליו אביו ג״כ דהא בהא קתני עד בן שש כלומר מיום לידתו עד בן שש ואלו בן ד׳ לא בעי זכוי ופעמים אינו צריך וכו׳. וא״ת והא לקמן דתרוצ׳ דמיירי דליתיה לאבוי במתא ומשם ואילך עד בן שש בדליתיה לאבוה במתא דוקא. י״ל דהא לא חשיב לצדדין כיון שלא חלקנו בגופו של עירוב דבכלהו שש שנים מיירי בשלא זיכתה עליו. כן פי׳ בתוספות.

כבר ביארנו במקומו בשלישי של סנהדרין [כד:] שהפסולים מצד (מכירת) [עבירת] חמס אעפ״י שלא גנב או גזל להדיא הם המשחק בקוביא ומלוה ברבית ר״ל אף בשאינה קצוצה ובכללה כל אבק רבית ומפריחי יונים והוא שהיו מריצים יונים ומתנים זה עם זה שכל שיקדם במרוצתו לשל חברו יתן לו כך וכך. וסוחרי שביעית. ומשחק בקוביא מיהא דוקא כשאין לו אומנות אלא הוא. וכבר ביארנו הענין כלו יפה במקומו:

שנים שיושבין ואחד עובר לפניהם ונחלקו עליו אם הוא נזיר אם לאו זה אומר נזיר הוא ואם אינו נזיר הריני נזיר וזה אומר אינו נזיר ואם הוא נזיר הריני נזיר ונמצא כאחד מהם הרי חברו נזיר ואין אומרין לא נתנה נזירות אלא להפלאה ר״ל כשנודר על הודאי ולא כשנודר בספק אלא אף בנודר לו מן הספק כן. וכן אין מפקיעין זה מדין אסמכתא שאין דין אסמכתא באיסורין. ואף משחק בקוביא לא באו עליה מדין גזל ומתורת אסמכתא שאלו כן לא היינו צריכים לאין לו אומנות אלא הוא אלא טעם פסולו מפני שאינו עוסק ביישובו של עולם. ומה שהביאו בסוגיא זו ותני עלה וחכמים אומרים בין שיש לו אומנות (אלא) [שלא] הוא בין שאין לו פסול. אלמא מתורת אסמכתא הוא ומדין גזל כבר תירצוה שר׳ יהודה אמרה על דעת האומר אין נזירות אלא בהפלאה ואין הלכה כן כמו שביארנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל

כיצד משתתפין וכו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא שעניני המסכתא חלוקים לארבעה חלקים וענינם דרך כלל הוא: הראשון בתקוני המבואות הן סתום הן מפולש ותקוני החצרות ותקוני רשות הרבים בתקון עצמם ר״ל בהכשר לחיים וקורות ופסים ומחיצות ושאר דינים שבענינים אלו: והשני בתקון הבא להם מצד אחר בעירובי חצרות ושתופי מבואות ועל איזה דרך מערבין ובמה מערבין והיכן נותנין אותו ומי אוסר עליהם ושאר דינין שבענינים אלו: השלישי בענין עירובי תחומין ומפרטיו כיצד מערבין עירוב זה ובמה מערבים ומשתתפים בו: הרביעי בענין הרשויות ומפרטיו על איזה צד מטלטלין מזה לזה ובאיזה הכשר: וזה הפרק אמנם יכלול קצת שלשה חלקים האחרונים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים: הראשון בעניני עירובי תחומין כשאין רוצים לערב ברגלם אלא בפת או בשאר אוכלין כיצד מערבין ואם יכול אחד לזכות לאחרים ועל איזה צד. ואם צריך להודיע ואימתי צריך להודיע וכמה מערבין בו ובאיזה שיעור ולאיזה דבר מערבין אם אף לדבר הרשות או דוקא לדבר מצוה: השני בעירובי חצרות בששכחו ולא עירבו כיצד אוסרים זה על זה והיכן מניחין את העירוב ולבאר קצת דירות שאינן אוסרות: השלישי בענין הרשויות על איזה צד משתמשין בהן ובאיזה הכשר: זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תייחד לבאר עניני החלק הראשון שמניח אדם עירובי תחומין על חברו ובלבד שיזכה לו על ידי אחר ושיודיע לו קודם חשיכה וכן לבאר שיעור הצריך לכך והוא שאמר כיצד משתתפין בתחומין מניח אחד את החבית וכו׳ והוא שכבר ביארנו בפרק שלישי שעירובי תחומין ושתופי מבואות שוים לערב בהם ברוב אוכלין מה שאין כן בחצרות שאין מערבין להם אלא בפת. ומתוך כך הוא אומר שאם לא היה זה מערב ברגליו וכן שאינו מערב לעצמו רשאי אחד מן העיר לערב להניח חביתו ברחוק אלפים לאיזה צד שיברור ואומר הרי זו לכל בני עירי הרוצים לילך בצד זה חוץ לתחום לילך לבית האבל או לבית המשתה של שמחת מצוה שהוא בצד זה חוץ לתחום. ואעפ״י שבכל מקום הוא קוראם עירובי תחומין הוא מזכירם כאן בלשון שתוף ר״ל כיצד משתתפין בתחומין על שם מה שהוא רוצה לומר בהם שאחד מערב לכלם. והזכירו בענין זה דברים אלו ר״ל בית המשתה ובית האבל ממה שאמרו בגמרא שאין מערבין עירובי תחומין באוכלים אלא לדבר מצוה כגון אלו שהזכרנו כאן או להקביל פני רבו כמו שהזכרנו בפרק שלישי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח. וכן לברוח מן העכו״ם שהוא מתירא מהם וכמו שאמרו שם אם באו עכו״ם למזרח עירובי למערב שהבריחה מן המזיקין ה״ה לענין זה כצורך מצוה הא לדבר הרשות לגמרי אין מערבין ואם עירב לדבר הרשות גדולי הדור מסכימים שאינו כלום ועל דרך מה שפרשו גדולי הרבנים בכאן שלא נתקן אלא לצורך הא שלא לצורך אין כאן תקנת עירוב ואפילו עירב אינו כלום. ומכל מקום לקצת חכמי הדור ראיתי שלא נאמר כן אלא לכתחלה הא בדיעבד עירובו עירוב. וכן כתבוה גדולי המחברים לפי מה שמצאנו ברוב ספרים. אלא שבקצת ספריהם ומן המדוייקים שבהם מצאתי שכתבו הרי זה אינו עירוב. ומכל מקום כל שמערב ברגליו לית דין ולית דיין שעירובו עירוב אף לדבר הרשות שכל שהוא שובת לשם שם הוא ביתו:

ונשוב לענין משנתנו והוא שכל שאמר כן ר״ל הרי זה לכל בני עירי ורובו (כלם) [ככולם] וכבר ביארנו בפרק חלון דוקא שזכה להם על ידי אחר וכל שמזכין על ידו עירובי חצרות מזכין על ידו עירובי תחומין. וכן צריך שיהא בעירוב זה כשיעור הצריך לו על הדרך שיתבאר. וכשהניחו על דרך זה נאמר אחר כן כל שקבל עליו מבעוד יום מותר משחשיכה אסור שאין מערבין משתחשך ופרשוה בגמרא שלא קבל דוקא ר״ל שיהא צריך שיקבל מבעוד יום אלא אין אנו צריכים מבעוד יום אלא ר״ל שכל שלא נודע לזוכה או לזוכים מבעוד יום שזה עירב עליהם אף כשנודע להם משחשיכה ונתרצו בדבר אינו כלום שמאחר שלא ידע זה מבעוד יום בעירוב אין כאן לומר דין ברירה כלל ואם מפני שחברו הניח עליו וזכהו אין זה כלום שאין מערבין עירובי תחומין שלא מדעת שהרי חוב הוא לו ואם נודע לו מבעוד יום ונתרצה מבעוד יום זו לא הוצרכה אלא קבל האמור במשנתנו לא סוף דבר שקבל אלא שהודיעוהו ר״ל שכל שנודע לזוכה מבעוד יום שזה עירב עליו אעפ״י שלא נתרצה בכך עד שחשיכה מותר שמכיון שנתרצה הוברר הדבר שמשעת ידיעתו היה דעתו בעירוב זה אבל אם לא נודע להם עד שחשיכה אינו כלום וכן הלכה.

וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מן הרוצים לילך שם ואפי׳ היו כמה צריך שיעור שתי סעודות לכל אחד שמאחר שיש לו שם שיעור סעודת לילה וסעודת יום נתפרסם הדבר שעקר דעתו מן העיר ושדעתו לשבות לשם. ולא פי׳ במשנה זו אלא שיעור הפת וכבר ביארנו בפרק שלישי שהיין שיעורו בחצי לוג ושאר מינין שיעורן בכדי שישבע אדם מהן לשתי סעודות. ודבר העשוי ללפת בו את הפת שיעורו בכדי שילפת ממנו שתי סעודות ואעפ״י שאין דרך לפתן בלא לחם. בעירוב הקלו שכל שטרח בכך נתגלה דעתו ששובת הוא לשם. בפת מיהא פירשו בכאן שיעורו למזון שתי סעודות לכל אחד מזונו לחול כלומר שאינו אוכל כל כך כבשבת שמתוך מטעמים המוכנים לו בשבת הוא מוסיף אף באכילת הפת כמו שאמרו [במגילה ז:] רווחא לבסומי שכיחא ור׳ יהודה אומ׳ בשבת ולא בחול ואף הוא מתכוין להקל. והוא שר׳ יהודה סובר שבשבת (מעלא) [ממלא] כרסו במטעמים ומיני מתיקה וממעט בפת. ומאחר ששניהם להקל נתכונו כל שיש שם מזון שתי סעודות הן לחול הן לשבת דיו. והכל לפי מה שהוא אדם והוא שאמרו בסדר טהרות במסכת כלים [פט״ז] והזכרנוה בפרק שלישי יש שאמרו הכל לפי שהוא אדם. מלא קמצו למנחות. מלא חפניו לקטורת. מלא לוגמיו ביום הכפורים. מזון שתי סעודות לעירוב. ופרשנו שם שלא נאמר בה לפי מה שהוא אדם אלא להקל כלומר ששיעור זה ר״ל מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפי׳ ברעבתן שברעבתני׳ הא כל שדיו בסעודתו בפחות מכן כגון זקן או חולה דיו בשתי סעודות הראויות לו. וכן מי שמזונו בחול מועט ממזונו בשבת שיעורו בשל חול ומי שמזון פתו מועט בשבת ממזון פתו בחול משערין לו בשבת.

ועכשו מפרש שיעור ב׳ סעודות בינוניות כמה הוא והוא שאמר ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע כלומר ככר שאדם לוקחו בפנדיון בשעה שארבע סאין נמכרין בסלע שנמצאת כל סאה נמכרת בדינר והדבר ידוע שהדינר שנים עשר פונדיונין והסאה ששת קבין שהם שנים עשר חצאי קב ונמצא חצי קב לשתי סעודות. ומכל מקום בגמרא פרשו שאין צריך לשתי סעודות אלא רובע קב ושיעור זה לא נאמר אלא אחר שיטול החנוני מחצית הסאה לשכר טרחו והוצאת אפייתו ונמצא רובע הקב בככר הלקוח בפנדיון ובו שיערו שתי סעודות וכבר ידעת ברובע הקב שהוא ששת ביצים ונמצאת כל סעודה כשיעור שלשה ביצי׳.

בד"ה אר"י אימתי כו' ונראה היכא דבידו לגמרי כו' לא הוה אסמכתא כו' עכ"ל ומיהו באם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי הוה אסמכתא כיון דגזים הוה אסמכתא אע"ג דהוי בידו לגמרי ואדרבה איצטריך ליה לרש"י התם נמי לטעמא דבידו הוא דאי לאו בידו כלל אע"ג דגזים לא הוה אסמכתא ודו"ק:

תוס' ד"ה קטן בן שש בסה"ד מצוה לחנכו עי' תה"ד סימן צד: