מסכת עירובין דף ס״ט עמוד א׳

אימא אינו אוסר לר"מ:

והתניא בניחותא:

עד שלא נתן כו' אישראל שלא עירב קאי:

יכול לבטל אע"ג דמומר הוא לחלל שבת יכול לבטל:

במזיד אין יכול לבטל קסבר ר' יהודה מחלל שבת אין יכול לבטל בלא שכירות:

אוסר דהדר שקליה לרשותיה ובשוגג נמי קנסו שוגג אטו מזיד:

במה דברים אמורים ר"מ קאמר לה דאילו ר' יהודה ללישנא דמתני' קאמר דלא מהניא חזקה וללישנא דברייתא דקאמר ר' יהודה עד שלא תחשך טעמא לאו משום דלא מהניא חזקה הוא אלא משום דקסבר הרי הוא כעובד כוכבים וגבי ישראל שביטל איכא למימר דאפי' לר' יהודה מהניא חזקה ובמה דברים אמורים דברי הכל הוא:

והא אנן תנן לר' יהודה עד שלא יוציא אלמא מהני ביטול כל כמה דלא הדר ביה ובחזקה הוא דפליג דקסבר לא מהניא:

והא תנן מי שנתן רשות כו' הא דפריך אברייתא טפי מאמתני' משום דבברייתא מסיים בה דברי ר"מ:

הוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל פירש בקונט' אע"ג דמומר הוא לחלל שבת יכול לבטל ר' יהודה אומר במזיד אינו יכול לבטל קסבר מומר לחלל שבת אינו יכול לבטל בלא שכירות ומדתולה טעם בקונטרס משום מומר צריך לומר דבפרהסיא קאמר כדמסיק דדוקא בפרהסיא לר' יהודה אינו יכול לבטל רשות ואפ"ה לר"מ מבטל רשות ובסמוך נמי דקאמר מומר בגילוי פנים אינו מבטל רשות כמאן כר' יהודה פירש בקונט' דלר"מ במומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל ותימה דבמתני' קתני צדוקי הרי הוא כנכרי כדמסיק לעיל ומשמע בריש פירקין דרישא דמתני' ר"מ וי"ל דודאי כולה מתניתא עד ר' יהודה ר"מ קתני לה כדמסיים בה בברייתא דברי ר"מ דר"מ שונה דברי רבותיו דברי חכמים ודברי ר"ג ואפשר דסבר כר"ג דאמר צדוקי אינו כנכרי ועוד מדפליגי ר"מ ור' יהודה אליבא דר"ג משמע נמי דכר"ג סבירא ליה ומיהו לא משמע כלל לפרש ברייתא זו מטעם מומר חדא דלמה ליה למנקט הוציא הוה ליה למימר שחילל שבת בכל מלאכה שחילל ועוד דמשמע דמשום דהוציא בשבת זו דקתני עד שלא נתן רשותו הוציא ועוד דמשמע סתם הוציא בכל ענין בין בצנעא בין בפרהסיא כמו מי שנתן רשותו והוציא דסיפא ומפרש ר"י דהכא לאו מטעם מומר קאמר דמומר לא שייך אלא באדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר כלל אבל הכא לא ברגיל איירי אלא שבמקרה בעלמא אירע כך שהוציא שהיה דחוק לפי שעה ואם בשבת שעברה עשה כן אפי' במזיד לא היה מזיק כלום אפי' לר' יהודה דלאו מומר הוא כדפירשתי אלא דוקא בשבת זו דמאחר שהחזיק ברשותו אינו יכול לבטל כמו החזיק אחר ביטול דאין יכול עוד לבטל ור"מ סבר דיכול לבטל משום דלא חשיב מחזיק כיון שאחר הנתינה לא החזיק:

כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא לפירוש הקונט' שהוציא במזיד דלעיל חשיב מומר אפי' במילי דרבנן וכן משמע מדלא משני הא והא בפרהסיא הא בדאורייתא הא בדרבנן ותימה דהא סתם צדוקי אינו נזהר כלל במילי דרבנן אפי' בפרהסיא וכותים נמי שהיו מבטלים ונותנים רשות קודם שגזרו עליהם ר' אמי ור' אסי בפ"ק דחולין (דף ו:) הא סתם כותים אינם מאמינים בדברי חכמים ואפי' בפרהסיא ולא מזדהרי וי"ל שרגילים הם ליזהר לפי שיראים מחכמים כדאשכחן בנדה פרק בנות כותים (נדה דף לג: אע"פ שצדוקים אנו מתיראין אנו מפני הפרושים:

כיון דחזיה לר' יהודה נשיאה כסייה וא"ת והא ר' יהודה נשיאה גופיה נפק בחומרתא דמדושא כדאמרי' במועד קטן בפרק מי שהפך (מועד קטן דף יב:) ותירץ ר"ח דהאי גברא דהכא נפק ברשות הרבים והתם בחצר ותימה אפי' בחצר משמע התם דאסור דקאמר על ר' אמי דאיקפד מאי טעמא איקפד אי משום חומרתא דמדושא והא תניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר ואמר עלה דההיא ברייתא בסוף פרק כירה (שבת דף מו:) אמר עולא מאי טעמא הואיל ואיכא תורת כלי עליהן ומדנקט טעמא דתורת כלי משמע דאסור להתקשט בהם בחצר דלא חזו בשבת ואפ"ה שרי לצורך גופו ולצורך מקומו כמו כל דבר שיש תורת כלי עליו אע"פ שמלאכתו לאיסור כדאמר בפרק במה אשה (שבת דף סד:) כל מקום שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ואור"י דודאי שירים ונזמים וטבעות אסור להתקשט בהם בחצר שמא יצא בהן לרה"ר וברשות הרבים אסור דילמא שליף ומחוי ולא חשיב גזירה לגזירה אבל חומרתא דמדושא אינו תכשיט כלל ואפי' הוציאה באצבעו לחצר ליכא איסור משום תכשיט דלאו תכשיט הוא אלא איסור טלטול בעלמא הוא דאיכא כלשון ראשון שפירש בקונט' טבעת שחותמה ממין אחר ולא כלשון ב' שפירש קשר של בשמים וכן במועד קטן (דף יב:) דמדמה להו לשירים ונזמים וטבעות ור' יהודה נשיאה לצורך גופו ולצורך מקומו אפקינהו כגון לטייל בהם את התינוק או שאר עניינים ומשום הכי קאמר מ"ט איקפד דאיסור טלטול ליכא שהרי יש עליה תורת כלי כדתניא השירים והנזמים שהם כשאר כלים שמלאכתן לאיסור שניטלין לצורך גופן וכיון דאיסור טלטול ליכא איסור תכשיט פשיטא דליכא דאינו עשוי לתכשיט אלא כמו עץ בעלמא שעשוי לחתום בה חותמות ור"ת מפרש דתרוייהו נפקי לרה"ר ר' יהודה נשיאה באצבעותיו וההוא גברא בקומצו ואם היה מותר לטלטל היה יכול להתקשט בו לרה"ר שתכשיט הוא ולא שייך למגזר באיש שליף ומחוי לכך לא הוצרך להביא ראיה אלא על הטלטול דלא חשיב כחתיכה של מתכת או של עץ דעלמא ומיהו קשה לר"י דזה היה יכול לדקדק מן מתני' דפ' במה אשה יוצאה (שבת דף נז.) דתנן בטבעת שאין עליה חותם לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת ש"מ דחשיב ראויות לתכשיט ועוד דלישנא דנפק לא משמע בקומצו:

אי כר"מ אפי' בא' מכל איסורין נמי וה"נ תניא בהדיא בבכורות בפ' עד כמה (בכורות ד' ל.) נחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי ר"מ ותימה דבפ' זה בורר (סנהדרין דף כז.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דאוכל נבלות להכעיס ורבא אמר כשר בעי לאוקומי רבא כר' יוסי דאמר הוזם בדיני ממונות כשר בדיני נפשות ומשני דרבא אפי' כר"מ דאמר עד זומם פסול לכל התורה כולה דע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא גבי עד זומם דממון דרע לשמים ולבריות אבל הכא דרע לשמים ולא לבריות לא שמע מיניה דלית ליה לר"מ חשוד לאחד מכל האסורין להוי חשוד לכל התורה כולה לרבא דלא אמר מקילתא לחמירתא אלא בעד זומם דממון דווקא דרע לשמים ורע לבריות ומיהו לאביי דהתם ניחא וקיי"ל כוותיה וי"ל דאפי' לרבא חשוד לדבר אחד דרע לשמים ולא לבריות חשוד לכל התורה כולה בכיוצא בה דרע לשמים ולא לבריות אפי' מקילתא לחמירתא וחשוד לדבר אחד דרע לשמים ורע לבריות חשוד לכל התורה כולה אפילו רע לשמים ורע לבריות:

כמאן אי כר' מאיר דאמ' משומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה כולה אפילו אחד מכל איסורין שבתורה נמי ואי כרבנן הא אמרי חשוד לדבר אחד לא נחשד לכל התורה הא דר' מאיר משכחת לה בתוספת דמאי דתניא עם הארץ שקיבל עליו כל דברי חבירות ונחשד על חבר אחד נחשד על כולם דברי ר' מאיר ואיתה להא בריתא בגמ' דבכורות בפר' עד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור ודברי חכמי' עד דהוי משומד לע"ז איתנהו נמי בתוספת בכורות דתניא חשוד על ע"ז חשוד על כל המצות שבתורה ולא למפרע אלא מיכן ולהבא שנ' (במדבר ט״ו:כ״ג) למן היום אשר צוה יי' והלאה:

לא אסר וכדתניא אם עד שלא נתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל רשותו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אמר בשוגג יכול לבטל אבל אם הוציא במזיד לאסור עליהן אין יכול לבטל.

מי שנתן רשותו והוציא (אחר) בין שוגג בין מזיד אוסר דברי ר' מאיר. ר' יהודה א' מזיד אוסר שוגג אינו אוסר. בד"א בשלא החזיקו בני המבוי במבוי. אבל אם הוציאו הכלים שלהם והחזיקו בני המבוי במבוי אע"ג שהוציא הוא בין בשוגג בין במזיד אין אוסר.

אמר מר רבי יהודה אומר בלשון אחרת מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם אלמא נכרי הוא ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרי עד שישכיר. והא אנן תנן במתני' עד שלא יוציא ויאסור עליכם אלמא לאו נכרי הוא ובביטול סגי ליה. אלא אם יוציא יאסר. ופרקינן מאי שלא יוציא דקתני במתני' שלא יוציא היום. כר' יהודה דקתני עד שלא תחשך.

איבעית אימא לא קשיא הא דקתני ר' יהודה הצדוקי אינו מבטל אלא הרי הוא כנכרי המחלל שבתות בפרהסיא והאי במומר דמחלל שבתות בצנעא והא דתניא מומר בגלוי פנים אינו מבטל רשותו כר' יהודה:

ההוא מומר דנפק בחומרתא דמדושא אקפד ר' אמי אמר רב יוסף מ"ט אקפד והתניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככלים המטלטלין בחצר וזה המומר נפיק בה בשבת ברה"ר. בהדי דחזייה לר' יהודה נשיאה כסייה להאי חומרתא כלומר נתבייש ממנו. אמר כגון זה שאינו מחלל שבת בגילוי פנים יכול לבטל רשות לר' יהודה.

ההוא דנפק בחומרתא כבר כתבתיה בפרק במה אשה יוצאה בס"ד.

כגון זה יכול לבטל רשות לר' יהודה כלומר: אפילו לר' יהודה וכ"ש לר' מאיר לתירוצא בתרא דאוקימנא כאן במחלל שבתות בצינעא כאן במחלל שבתות בפרהסיא. וקשיא לי דהא ר' מאיר מחמיר טפי דאית ליה משומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה כולה וכדאמרינן בסמוך. וי"ל דבעירובין דרבנן מיקל ולא עביד ליה לגבי ביטול כמשומד גמור.

בד״א בשל׳ החזיק כו׳ פרש״י ז״ל דהא לר׳ מאיר היא דאלו לר׳ יהוד׳ הא קתני במתני׳ שאפי׳ קדמו והחזיקו יכול לחזור בו וזה אפשר לאוקמ׳ לפו׳ לישנ׳ דמתני׳ כפשוט׳ אבל לפו׳ לישנ׳ דבריית׳ דקתני עד שלא תחשך וס״ל דצדוקי כעובדי כוכבים ומזלות אפשר דמודי ר׳ יהודה דלגבי ישראל דמהני ביטול שאם קדמו והחזיקו לא מצי למהדר ביה ומתני׳ נמי הא תריצנ׳ בחד לישנא דעד שלא יוציא היום קאמר וצדוקי הרי הוא כעובדי כוכבים ומזלות ולההיא לישנא שפיר קתני בד״א אפילו לר׳ יהודה אבל למאי דפרישנא בלישנא בתרא דמתני׳ עד שלא יוציא מומר לחלל שבתות בצנעא שאינו כעובדי כוכבים ומזלות משמע דר׳ יהודה קאמר כל שמוציא הצדוקי אפילו לאחר שהחזיקו הרי הוא אוסר וכי קתני הכא בד״א כו׳ לר׳ מאיר הוא כדפרש״י ז״ל וכן פירש בתוספות ובודאי שלשון הברייתא קשה אי לר׳ מאיר בלחוד קאי היכי קתני לה בתר דברי ר׳ יהודה דמשמע דדברי הכל היא ומצי׳ בירושל׳ דמפרש לה שפיר דאפילו ללישנא דמתני׳ אתיא הא אפי׳ לר׳ יהודה דעד כאן לא קאמר ר׳ יהודה במשנתינו ואפי׳ קדמו והחזיקו יכול לחזור מן הביטול אלא בצדוקי דאע״ג דמבטל כישראל לא אלים ביטולה ולא גמר ומבטל כ״כ אבל בישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דאחזיקו בני מבוי במבוי תו לא מצי למהדר ביה.

ההוא דנפק כו׳ כסייה כו׳ פי׳ וגלי דעתיה שאינו מחלל שבתות בפרהסיא אמר כגון זה יכול לבטל רשות לר׳ יהוד׳ פי׳ אפי׳ לר׳ יהודה דאמר מומר לחלל שבתות דינו כעובד כוכבים ומזלות דשאני הכא דעביד בצער וזה היה רגיל בכך דאל״כ אפי׳ עבר בפרהסיא אינו מומר לדעת ר״י ז״ל. ויש גורסין ההוא דנפק לקרייתא בחומרתא. כלומר דנפיק זימני טובא ושמעינן מהכא מומר לחלל שבתות מקרי אפי׳ בעבר על איסורא דרבנן דהכא דרך מלבוש הוציאה כדמשמע לישנא דנפיק בחומרתא הילכך אפילו הוציאה לרשות הרבים. ובתו׳ הקשו דהכא משמע דר׳ יהודה נשיאה אוסר לצאת בחומרתא דמבושא ואלו אין אמרי׳ במועד קטן דאיהו גופיה נפק ביה. וי״ל דהכא בדנפק׳ ביה לכרמלית והתם בדנפיק ביה לחצר וכדאמרי׳ עלה דשמע ר׳ אמי ואיקפד ואמרי׳ דמאי איקפד דהא תני עולא הנזמים והטבעו׳ הרי הם ככל הכלים דנטלין בחצר אלמא ההיא בחצר הוה ור״ת ז״ל פי׳ דהא והא בחצר והכא נפק דרך מלבוש שאסרו חכמים שמא יצא בו לכרמלית או לרשו׳ הרבים והתם לא נפק ביה דרך מלבוש אלא שהוציאו בידו ובנך לא גזרו חכמים דהא מסתמא לא אתי למיפק ביה לרשות הרבים והיינו דכי איקפיד ר׳ דהא מסתמא לא אתי למיפק ביה לרשות הרבים אקשי׳ ליה מדתני עולא הנזמים והטבעות הרי הם ככל הכלים הניטלים בחצר דאלמא דרך טלטול הוה ואינו נכון בעיני דמדקאמר נפיק בחומרא דרך מלבוש משמע כי הכא:

ישראל מומר לע״ז הרי הוא כעכו״ם ואפי׳ קיים את כל התורה ומומר לשאר עבירות אם משמר את שבתו בשוק ר״ל בפרהסיא אעפ״י שמחללו בסתר הרי זה מבטל רשות ואם מחללו בפרהסיא הרי הוא כעכו״ם וצריך לשכור וכיצד לשון השכירות או הבטול רשות [אומר לו רשותי] מבוטלת לך [או רשותי קנוי׳ לך] קנה אין צריך לזכות ושתי לשונות אלו על ישראל ועכו״ם הם אמורים שהרשות קנויה לך הוא לשון שכירות וקנה בו אף מן העכו״ם ואינו צריך קנין או חזקה או שטר אלא בדבור בעלמא ובישראל ברשותי מבוטלת לך. ויש מפרשי׳ שתי הלשונות בישראל הא בעכו״ם צריך להזכיר שם שכירות ואין נראה כן:

זה שבארנו במבטל רשות שאם הוציא אחר כן במזיד אסר כבר ביארנו במשנה דוקא בשלא קדמו והחזיקו בני מבוי הא אם קדמו והחזיקו אף במזיד אינו יכול לאסור. מכל מקום יש חולקים בזו לומר שבמזיד אף לאחר שהחזיקו בני מבוי אוסר שכל שהוציא במזיד מאן דיהיב שקל. וכן מראים פנים בה מלשון הסוגיא שלמה ששנינו תחלה עד שלא יוציא. וכן למה שתירצנו בסוף כאן במומר לחלל בפרהסיא וכו׳ דעת ר׳ יהודה שהצדוקי אינו כעכו״ם אלא שהמבטל שהוציא במזיד אף לאחר חזקת בני מבוי אוסר ומה ששנו בבריתא במה דברים אמורים עד שלא החזיקו וכו׳ ר׳ מאיר היא והלכה כר׳ יהודה וכן כתבוה גדולי המפרשי׳ ולמה שאמ׳ שמואל כל מקום ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו ואעפ״י שר׳ יהושע כלל שהלכה כדברי המיקל בעירוב שמא היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר או אין הלכה כר׳ יהושע בן לוי במקום שמואל ואעפ״י שהגאונים כתבו שהלכה כר׳ יהושע בכל מקום לא אמרוה אלא בסברא שהוא אומרה בפני עצמו. ומכל מקום גדולי המחברים פסקוה כמו שכתבנו שאם החזיקו אף במזיד אינו אוסר וגדולי הדור נוטים לומר כן ולא עוד אלא שאף הם מישבים בה לשון הסוגיא מפני שהם מפרשי׳ שלא חלק בה ר׳ יהודה אלא בבטול של צדוקי שאעפ״י שאינו כעכו״ם יש חלוק בין בטול שלו לבטול של ישראל שהישראל בטולו חזק וכל שהחזיקו בו בני מבוי אינו אוסר אף במזיד מה שאין כן בצדוקי. והביאו ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב כל עמא מודו שיש לו בטול רשות מה פליגין לחזור בו ר׳ מאיר אומר מבטל ואינו חוזר והן שזכו במבוי תחלה רבנין אמרין מבטל וחוזר. אלמא שעקר מחלקתם בצדוקי שר׳ מאיר עושהו ישראל שלא לבטל אחר חזקתם ולר׳ יהודה חוזר אפי׳ לאחר חזקתם הא בישראל כלם מודים שאם החזיקו אינו אוסר אף במזיד וברייתא ששנינו בד״א עד שלא החזיקו דברי הכל והראיה שהרי אחר דברי שניהם אמרוה. והדברים נראין. וראיתי מי שמפקפק בה אם כן מה הוצרך רבא למעלה לומר פנו לי מנאי ויבטל ויחזיקו בו ואחר כך אין הוצאת כליו מבטלת להם. ואינו כלום שכל שמוציא אחר כן תחלת הוצאתו באיסור היא:

בד"ה הוציא בין כו' ואפילו הכי לר"מ מבטל רשות כו' עכ"ל ודקאמר בשמעתין דר"מ אית ליה חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כו' היינו במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן כי הכא שהוציא בלא עירוב לא הוה חשוד לכל התורה ועי"ל אע"ג דחשוד מקרי לכל התורה מ"מ מומר לא הוי ומבטל רשות כישראל וק"ל:

בא"ד דל"ל למנקט הוציא הל"ל שחילל שבת בכל מלאכה כו' עכ"ל דליכא למימר דנקט הוציא לרבותא דאפילו במילי דרבנן הוי מומר לר"י כמ"ש התוס' לקמן דה"מ למנקט כל מלאכה דלא הוי רק מדרבנן וק"ל:

בא"ד כמו החזיק אחר ביטול דאין יכול עוד לבטל כו' עכ"ל אין דין זה מוכרח בשמעתין אלא לפי פירושם דהשתא לר' יהודה בהחזיק ברשותו קודם ביטול דאינו יכול שוב לבטל כ"ש בהחזיק אחר ביטול דאינו יכול עוד לבטל ודו"ק:

בד"ה כאן במומר כו' דהא סתם צדוקי אינו נזהר כלל במילי דרבנן אפי' בפרהסיא כו' עכ"ל ר"ל להאי שינויא דסבר ר"י במתניתא דצדוקי אינו כנכרי ועי' בדברי הרא"ש ודו"ק:

בד"ה כיון דחזייה כו' ותימה אפי' בחצר משמע התם דאסור כו' והא תניא השירים כו' עכ"ל אההיא גופא ה"מ להקשות כן דקאמר מ"ט איקפד והתניא השירים כו' הא שפיר איקפד מההיא דשירים ונזמים כו' מדנקט תורת כלים משמע דאסור להתקשט בהן בחצר כו' וכך היא הקושיא בתוס' ס"פ כירה ע"ש וק"ל:

בא"ד כ"מ שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה כו' חוץ מכבול ופאה כו' עכ"ל ומהך דחוץ מכבול כו' לחוד לא הוה קשיא להו דהא שפיר איקפד דאסור לצאת בחומרתא דמדושא בחצר משום דאיכא התם ר' ענני בר ששון דפליג התם ואמר הכל ככבול אבל מההיא דמייתי עלה ההיא דשירים ונזמים כו' ומשום דאיכא תורת כלי כו' מוכח דאפי' בחצר אסור אי לאו לצורך גופו ומקומו ואית ליה כ"מ שאסרו חכמים כו' ודו"ק:

בא"ד ואם היה מותר לטלטל היה מותר להתקשט כו' ולא שייך למיגזר באיש כו' עכ"ל משא"כ בשירים ונזמים כו' דאסורין באצבעו בחצר כמו שהוכיחו התוס' לעיל משום דהוה תכשיט לאשה וגזר דלמא שליף ומחוי וע"ז הקשו דה"מ לאתויי מההיא דטבעת שאין עליה חותם כו' אע"ג דאשה לא תצא בו משום דהוי תכשיט לאשה וגזר דשליף ומחוי משא"כ בחומרתא דמדושא דהוי תכשיט לאיש ומ"מ הוי שפיר ראיה מהתם מדאינה חייבת חטאת ע"כ ראויות לתכשיט הוא וליכא איסור טלטול ובאיש שרי בכה"ג אפי' לכתחלה דלא שליף ומחוי אבל לפי' ר"י דלעיל דחומרתא דמדושא לא הוי תכשיט כלל ולא שרינן ליה אלא לצורך גופו ומקומו לא ה"מ לאתויי מהך דטבעת שאין עליה חותם כו' דהוי תכשיט ושרי לאיש אף באצבעו בלא צורך גופו ומקומו אבל מהך דשירים ונזמים אע"ג דהוי תכשיט לא שרי ליה אלא לצורך גופו ומקומו מייתי שפיר מיניה דה"ה לחומרתא דמדושא דשרי לצורך גופו ומקומו ודו"ק:

בד"ה אי כר"מ כו' לכל התורה כולה אפי' רע לשמים ולבריות עכ"ל כצ"ל: