מסכת עירובין דף ס״ג עמוד ב׳

וכתיב נון בנו יהושע בנו ובתר יהושע לא חשיב בן:

לא נענש יהושע להיות ערירי אלא שביטל כו':

ויהי בהיות יהושע וגו' מדכתיב וחרבו שלופה בידו מכלל דלפורענות בא ועתה באתי דקאמר ליה הכי קא"ל על עבירה של עכשיו באתי ומדאיצטריך למימר על של עכשיו מכלל דאכתי הוה אחריתי ומאי היא הכי קאמר ליה אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים בערב ביטלתם התמיד ועכשיו שחשיכה אתם מבטלים תלמוד תורה לפי שהיו עסוקים במלחמה ביום לא היה להן עת לעסוק בתורה אלא בלילה והדבר מוכיח שעל עסקי תלמוד תורה הוכיחו מדכתיב קרא אחרינא במלחמה של עי שהיתה אחריה וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה:

וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן כו' ואותו לילה שהוכיחם המלאך היו מבטלים ת"ת בשביל שהיו אורבין על העיר ולא החזירו בערב את ארון למקומו בגלגל והוא הלילה שביטלו מפריה ורביה:

בקילעא בחדר:

נשי עמו תגרשון שבושין הן ממנו:

לחמן בר ריסתק כך שמו:

בטילו רשותייכו דמבוי לגבי חד מינייכו ואף על גב דאינהו אסורים להוציא מחצרותיהם למבוי כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אהני ליה מיהא לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותן אצלו דאי לאו הכי אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן במס' שבת בפרק ר"א אומר אם לא הביא כלי (דף קל:):

מיד וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק גרסינן וגרסינן נמי מלמד שהלך בעומקה של הלכה כו' ובמלחמת עי כתיב בפרשה אחרונה וילן אבל התם כתיב בתוך העם והא דקאמר מיד לאו לאלתר הוה אלא כשהופנה הלך בעומקה של הלכה אבל לבתר מעשה דמלאך טובא הוה:

כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה תימה לר"י דגבי עובדא של אוריה החתי היה ארון שלא במקומו דכתיב (הנה) הארון וישראל [ויהודה] (חונים) [יושבים] בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים ואני [וגו'] (אשכב) [ולשכב] עם אשתי דמשמע שהיו אחרים מותרים בתשה"מ אלא שאוריה החתי היה מחמיר על עצמו לפי שהיו ישראל בצרה דהא קאמר ליה דוד (לך) רד לביתך ועוד קאמרינן בפרק חלק (סנהדרין דף קז.) גבי דוד שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה זו כו' משמע בלילה היה מותר ואומר ר"י דשני ארונות היו אחד שבו שברי הלוחות מונחים ואותו היו מוליכין במלחמות כדתניא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם יומם זה שיוצא עמהם במחנה והוא ארון עץ שעשה משה בעלותו לסיני כדכתיב בלוחות אחרונות במשנה תורה ועשית לך ארון עץ ותחלה שם בו גם לוחות אחרונות כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל ואז נתנו בו לוחות אחרונות כדכתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך וכן עשה כדכתיב בויקהל ובההוא איירי הכא שהיו נאסרין בתשמיש המטה כשלא היה במקומו ואותו לא היו רגילין להוליך במלחמה כדכתיב בשילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא היו רגילין להוליכו ואז כשהוליכוהו לקו וגלה כדמפרש רש"י התם ומה שהיה עמהן במלחמת יהושע ע"פ הדיבור היה עושה הכל והא דדרשינן בפ"ק דב"ב (דף יד.) אין בארון רק כו' מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון היינו ארון שעשה בצלאל כדמשמע התם זה היה בבית עולמים דבשלמה כתיב האי קרא ואפילו למאן דדריש מאשר שברת ושמתם בארון היינו בבנין הבית שהיתה מונחת עדי עד ובירושלמי איכא פלוגתא בפרק משוח מלחמה דיש מי שאומרים ארון אחד היה [וקאמר התם קרא מסייע ליה לרבי יהודה פירוש שאומר ששני ארונות היו הארון וישראל יושבים בסוכות והלא ארון בציון היה מאי עבדין ליה רבנן שאומרים ארון אחד היה] אלא שהיה בקירוי. עד שלא נבנה בית הבחירה פירוש דבסוכות דקאמרינן לא שהיה עמהם במלחמה אלא כלומר שהיה בקירוי של חול שאינו בית המקדש אע"פ שבכך לא היו נאסרין בתשמיש המטה וגם אוריה עצמו היה נשוי בת שבע אם כן לא היה מחמיר על עצמו לפרוש מן האשה בשביל שאינו במקדש מ"מ כיון דאיכא תרתי לריעותא דישראל היו במלחמה יושבין בסוכות וגם ארון אינו במקדש היה רוצה להחמיר על עצמו ואי הוה גריס בירושלמי שהיה שלא בקירוי פירוש אלא בתוך היריעה ניחא טפי דלישנא דקירוי לא משמע שיהא חול:

לחמן בר ריסתק ר"ח גריס המן:

בטילו רשותייכו לגבי חד מינייכו פירש בקונטרס אע"ג דאינהו אסירי להוציא מחצרותיהן למבוי כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אהני להו מיהו לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותם אצלו דאי לאו הכי הוו אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן במסכת שבת פרק ר"א אומר אם לא הביא (דף קל:) דמבוי שלא נשתתפו בו עירובי חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות לא עירבו חצירות עם הבתים מותר לטלטל בכולו דכשעירבו חצירות עם הבתים שכיחי מאני דבתים בחצר וגזרינן דלמא אתי לאפוקינהו מחצר למבוי לפיכך אסור לטלטל במבוי אלא בד' אמות אבל בשלא עירבו דלא שכיחי מאני דבתים בחצר ליכא למיגזר דאי משום דלמא אתי לטלטולי כלים ששבתו בחצר למבוי רב לטעמיה דאמר לקמן (עירובין דף צא.) הלכה כר"ש דאמר חצר וקרפף ומבוי רשות אחת הן והוא שלא עירבו כדפירש התם בקונטרס וקשיא לר"י דמסתמא הני דשמעתין היו מערבין חצירות עם הבתים ורשות המבוי לבדו היו מבטלין דאי לא היו מערבין א"כ היו מפסידין כל החצירות שלא היו יכולין להוציא להן מן הבתים וטוב היה להם שיהו מותרין בחצירות ויאסרו כולם במבוי ממה שהיו כולן אסורין בחצירות ובמבוי בשביל האחד שהיה מותר וכיון שהיו מערבין בחצירות א"כ לא יתכן מה שפירש בקונטרס דאהני ביטול זה לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד דהא כיון דעירבו חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בד' ועוד דקי"ל כוותיה דר"י דאמר לקמן (שם) הלכה כר"ש דאמר קרפף וחצר רשות אחת הן בין עירבו בין לא עירבו ולא קי"ל כההיא דרב דשבת וא"כ מתחילה נמי היה מותר לטלטל בכולו ומיהו לגבי בית היחיד ודאי מהני ביטול ואפי' לשתף בתי האחרים מהני לענין שהיחיד שביטלו רשותן אצלו יכול להוציא כלי בתיהן למבוי שהעירוב עושה אותן כבית אחד וגם אם החצירות פתוחות זו לזו ועירבו יכול היחיד להוציא מכל הבתים והחצירות למבוי שנעשין הכל אחד על ידי עירוב ומכל מקום יחיד במקום נכרי לא חשיב ע"י עירוב שאם כן לא היה צריך לעולם לשכור ואין לומר כיון שעל ידי ביטול משתרי לא היה צריך לשכור עוד כי ודאי יצטרכו שהביטול אינו מתיר אלא ליחיד אבל השאר אסורין שאם יוציאו הרי הן מחזיקין ברשותן שיש להם במבוי קודם הביטול ובטל הביטול בכך והוו להו מרובין במקום נכרי ואם תאמר כיון שכל החצירות נעשות אחת גם בתיהם כמו כן נעשין אחד על ידי עירוב כשיבטלו המבוי לאחד למה יהיו הם אסורין וכי אם שנים דרים בבית אחד ובטלו בני החצר רשותן לאחד מהשנים וכי לבדו יהא מותר להוציא מן הבית לחצר וחבירו הדר עמו יהא אסור ולא יועיל הביטול לו זה אינו קשיא כלום כי אם נרצה נוכל לומר אין הכי נמי מיהו לא צריכין למימר הכי כי אפי' אם נאמר שא"א שיהא זה אסור וזה מותר אלא לשניהם מועיל הביטול בשוה אע"פ שלא ביטלו אלא לאחד יש ליתן טעם גדול בדבר כי שנים בבית אחד כאיש אחד דמו וגם לענין להיות יחיד במקום נכרי אבל ע"י עירוב אין נעשין יחיד במקום נכרי וה"ה לענין ביטול לומר שכמו שיועיל הביטול לאותן שביטלו יועיל לו לחביריו שלא יחשבו כאיש אחד ועוד דאי אפשר לומר כאן להתיר לכולן מכח שהביטול יוע"ל לכולן כשנים הדרים בבית אחד שא"כ אין כאן ביטול כלל שכמו שמתחילה היתה רשות לכולן ה"נ תהא עתה לכולן והרי הם כבתחילה מרובין במקום נכרים ועוד דבהדיא אמר דצריך לבטל לכל אחד מאותן שעירבו למאן דאית ליה לעיל בעין רעה מבטל ואידך נמי מודה שאם פירש בהדיא שאינו מבטל רק לאחד שלא ביטל לאחרים אע"פ שעירבו עם זה שביטל לו וא"ת כיון שעל ידי עירוב שהניחו כל החצירות יחד היה מתיר לכולן הא דפריך רבא א"כ ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי ומשני דמערבי מעיקרא נמי דווקא ע"י עירוב היה מתיר כדי לעשות תקנה לכולן שהיחיד היה מוציא כלי בתיהן למבוי כדפרישית וי"ל דרבא סבר שבא להתיר כלים ששבתו בבית היחיד בלא עירוב החצירות ולא היה יודע שפתוחות זו לזו ולפי מה שהיה סבור שלא היו פתוחות זו לזו מה שהיה מקשה ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי בשיתוף מיירי דקרי ליה עירוב:

וא"ר אליעזר כל תלמיד המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה וראוי להכישו נחש כו' ונקרא חוטא שנאמר בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך: כל המשגר את מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנא' וגם עירא היאירי היה כהן לדוד: ר' אלעזר אומר המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת כו'. כל דמותיב מלה באנפי רביה אזל לשאול בלא ולד שנאמר ויען יהושע בן נון משרת משה כו'. כלאם הטיל עליהן צרכי צבור והן כלין מאליהן וכתיב נון בנו יהושע בנו.

ופליגא דר' אבא דאמר לא נענש יהושע אלא על שביטל ישראל מפריה ורביה שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו כו' מפני שנתעצל ולא הקים המשכן בו ביום.

וגמירי כל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה:

גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין כו'.

כל הלן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה.

ואפילו אשתו נדה (איירי) [אורי] אביי בההוא מבואה דהוה דייר בה המן בר (רפתק) [רסתק] ולא בעו לאוגורי להו רשותא (ליבטליה) [דליבטליה] כולהו בני מבואה רשותייהו גבי חד דליהוי ישראל אחד בהדי נכרי דלא אסר' ואמר בטלי רבים רשותייהו גבי חד מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.

לא נענש יהושע אלא מפני שביטל את ישראל לילה אחד מפריה ורביה כדמפרש ואזיל. ואיכא למידק ומנא ליה דמשום ביטול פריה ורביה, דילמא משום ביטול הקרבת תמידין ותלמוד תורה וכדאמר ליה מלאך עתה באתי. ויש לומר דענשו שלא היה לו בן, מורה דלא נענש בכך אלא משום ביטול פריה ורביה, מדה כנגד מדה.

וגמירי שכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה הקשו בתוס' א"כ היאך אמר [לו] דוד לאוריה וכו'. ועוד דוד שבא על בת שבע ולא תפשוהו בכך אלא על שהפך מטתו של לילה ליום (בסנהדרין קז, א). והם תירצו דשני ארונות היו, ארון עץ שעשה משה וכתיב (דברים י, א) ועשית לך ארון עץ, ובו הניח שברי לוחות (ועוד) [ואף] לוחות אחרונות, עד שנעשה ארון שעשה בצלאל, ובו נאמר (שמות כה, טז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ואותו של משה שמונחות בו שברי לוחות היה יוצא עמהם במלחמה ואז לא היו אסורין בתשמיש המטה, אבל אותו שמונחות בו לוחות אחרונות לא היה יוצא עמהן למלחמה אלא בעתים על פי הדיבור, וזהו שנענשו עליו בימי עלי שהוציאוהו ונלקח, ועליו חרדו פלשתים ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה וגו' (שמואל-א ד, ח), כי לא היתה כזה תמול שלשום, ועכשיו ביהושע על פי הדיבור היה. והא דאמרי' בבבא בתרא פרק קמא (יד, א) אין בארון רק, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בארון. י"ל התם לאחר שנבנה הבית, שבבית עולמים לוחות ושברי לוחות מונחים בארון שעשה בצלאל.

אמר להו זילו בטילו רשותייכו לגבי חד פירש רש"י ז"ל: ואף ע"ג דאינהו אסורין להוציא מחצרותיהן לתוך המבוי כדתנן (לקמן עירובין סט, ב) נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, אהני לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותן אצלו, דאי לאו הכי הוו אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי (קל, ב) עכ"ל הרב ז"ל. פירוש לפירושו: מדאמר רב התם עירבו בתים עם חצרות אין מטלטלין במבוי אלא בארבע אמות, כלומר: משום גזירה שמא יוציא כלים למבוי, לא עירבו בתים עם חצרות מותר לטלטל בכל המבוי כולו. והכא מסתמא דעירבו בתים עם חצרות, דאי לא שיתוף במבוי למה הוא, אלא משום דליפקו מאני דבתים למבוי. ואין פירושו של רבנו ז"ל מחוור בזה, דההיא דרב הוא דאית ליה גזירה, ואנן כשמואל ור' יוחנן קיימא לן דאמר בפרק כל גגות (צא, א) לא שנא עירבו ולא שלא עירבו שרי. אלא הכא הא אהני להו דמעיקרא כולהו אסירי לאפוקי מאני דבתי למבוי, והשתא ההוא דבטילו רשותייהו לגבי שרי לאפוקי מאני דביתי. ודוקא אינהו הא איהו אסירי אפילו מביתו של אותו יחיד, כדאמרינן לקמן (עירובין סט, ב) דחד לגבי חמשה הוי אורח חמשה לגבי חד לא הוו אורחין. ולשבת הבאה יבטלו אצל השני וכן השבת הבאה לשלישי וחוזרין חלילה. ואי נמי למאן דאמר (לקמן עירובין סח, ב) מבטלין וחוזרין ומבטלין אפשר דאפילו בו ביום מבטלין אצל כולם בחזרת חלילה, כנ"ל.

לא נענש יהושע כו׳ וק״ל ומנלן דמשו׳ הא נענש דילמ׳ משום ענין ביטול תור׳ או משו׳ הקרבת תמידין דלקמן. וי״ל דכיון דענשו היה שלא הי׳ לו בן משמע דמשו׳ עון פריה ורבי׳ הוא מדה כנגד מדה ולמאי דס״ד דמשו׳ שהור׳ הלכ׳ בפני ר׳ נענש. י״ל דהא נמי מדה כנגד מדה שלא היה לו בן תלמיד וממל׳ מקומו אמש בטלת׳ תמיד של בין הערבי׳ כו׳ פירשתיה בפ״ק דמגלה וגם במס׳ סנהדרין בס״ד.

דכל זמן דארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורין בתשמיש המטה והקשו בתוספו׳ א״כ היאך אמר ליה דוד לאוריה לך לביתך ורחץ רגליך. ודוד נמי היאך שמש מטתו ואנו רואין שלא תפסוהו חכמים בכך אלא מפני שהפך מטתו של לילה ליום ותירץ ר״י ז״ל כי שני ארונות היו ארון עץ שעשה משה דכתיב ועשית לך ארון עץ וארון שעשה בצלאל וכל זמן שלא נעשה ארונו של בצלאל היו לוחות ושברי לוחות מונחות בארון שעשה משה. ומיד שהוקם המשכן נתנו לוחות אחרונות בארון שעשה בצלאל כדכתיב ואת הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ובארונו של משה היו מונחים שברי לוחות והוא היה יוצא עמהם למלחמה ואז לא היו אסורין בתשמיש המטה אבל ארון של בצלאל שהיו מונחים בו לוחות שניות לא היה יוצא עמהם למלחמה אלא לעתים על פי הדבור וזהו שנענשו עליו בימי עלי כשהוציאוהו ועליו חרדו פלשתי׳ ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים כו׳ ועכשיו בימי יהושע על פי הדבור היה שם והא דאמרי׳ בבבא בתרא אין בארון רק אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שברי לוחות מונחות בארון. י״ל כי כשנכנס בית עולמים נגנז ארון שעשה משה והיו לוחות ושברי לוחות מונחות בארון שעשה בצלאל. כל הלן בקעילה יש שפי׳ קעילה בקעה ויש שפי׳ עליים והוא הנכון והטעם בטל הבית מפריה ורביה אמר רב יוסף כו׳ דאפי׳ בהא אית ליה צער כשאינה ישנה עמו בבית.

ההוא מבואה כו׳ דס״ל יחיד כו׳ פי׳ אליבא דר׳ אליעזר דהלכתא כוותיה פרש״י ז״ל דאע״ג שהמבטלין אסורין להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר כדתנן הנותן רשותו הוא מותר והן אסורין מ״מ אהני להו ביטול זה להוציא ולטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בחצר ושיוכלו להוציא לחצר כלים ששבתו בתוך בית היחיד שבטלו לו רשותן דאי לאו הכי הוו אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן בפרק רבי אלעזר דמילה ע״כ. ופי׳ בתוס׳ דההיא דר׳ אליעזר היינו הא דאמרי׳ התם אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו חצרות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות לא ערבו חצרות עם בתים מותר לטלטל בכלו וטעמא דמילתא דכי ערבו חצרות עם בתי׳ מאני דבתי שכיחי בחצר ואי שרית לטלטוליה בכל המבוי אתו לאפוקי כלים ששבתו בבתים לתוך המבוי הילכך אסור להוציא שם אפילו כלים ששבתו בחצר וכיון שכן נעשה מבוי כאלו אין לו חצרות שדינו ככרמלית ואינו ניתר בלחי וקורה אלא כשלא עירבו חצרות עם בתים ליתא להאי גזרה דהא לא שכיחי מאני דבתים לחצר. ומותר להוציא למבוי כלים ששבתו בחצר כר״ש דאמר רשות אחת הם ומותר לטלטל ג״כ כל המבוי. וכוונת רש״י ז״ל דהכא נמי מסתמא ערבו חצרות עם בתים דאי לא למה להו שתוף במבוי אלא משום דליפקו מאני דבתים למבוי הילכך אם לא בטלו רשותם אצלו הם אסורים להוציא ולהכניס למבוי ולטלטל בכלו דהוו להו ערבו אבל עכשיו שבטלו רשותם אצלו מסתמא אף רשות חצרם בטלו אצלו וה״ל כמי שלא ערבו חצרות עם בתים והם מותרין בכל המבוי ולהכניס ולהוצי׳ אליו כלים ששבתו בחצר. וא״ת א״כ יותר היה הפסדם משכרם כשבטלו עירובן שבחצ׳ י״ל כי יות׳ היו צריכין תשמיש שבמבוי מתשמיש שבחצר כן פי׳ בתוספו׳ שטתו של רש״י ז״ל. והקשו עליו חדא דהיאך אפשר דניחא להו טפי בהיתר מבוי ואיסור חצרות מהיתר חצרות עם בתים ואיסור מבוי. ועוד דהא דמפליג לענין מבוי בין ערבו ללא ערבו אינו אלא אליבא דרב אבל רבי יוחנן פליג עליה וסבר דבין ערבו בין לא ערבו מטלטלין בכלו. והלכתא כרבי יוחנן גם מה שפי׳ רבינו ז״ל דאהני להו שיוכלו להוציא מביתו של אותו היחיד לחצר הא ליתא דהא בלאו הכי נמי היו מותרין כיון דערבו ואפילו תימא דאקני להו להוציאם למבוי הא נמי ליתא דאם איתא היינו מטעמא שנעשו אורחין אצלו ולקמן אמרי׳ דחד לגבי חמש׳ הוי אורח חמש׳ לגבי חד לא הוו אורחין. ובתוס׳ פירשו דודאי לא אהני בטול שלה׳ אלא לאותו היחיד בלבד. וכ״ת והיאך יבטלו כלם מפני הנאת היחיד. י״ל דמ״מ לשנה הבאה יבטלו יחיד אחר וכן חוזרין חלילה בכל שבת ולמ״ד מבטלין וחוזרין ומבטלין כדלקמן. אפשר דאפי׳ בו ביום מחזירין חלילה אצל כלם:

בכמה מקומות הזהירו חכמים שלא לסבב או לגרום שום ריחוק בין אדם לאשתו אף בסוגיא זו אמרו כל הלן בקעילה שאיש ואשתו שרויין בתוכה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה כלומר שגורם לו לפרוש ולא עוד אלא אף באשתו נדה כן שהרי מכל מקום גורם לו להתרחק ממנה:

אעפ״י שכל מצוה חביבה בשעתה תלמוד תורה חביבה מן הכל כמו שהתבאר בכמה מקומות והוא שאמרו כאן דרך הערה גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין שנ׳ עתה באתי:

עכו״ם שהיה דר בחצר או במבוי ולא רצה להשכיר רשותו אצלם היאך יעשו אם תאמר שיבטלו כל ישראלים שבחצר רשותם אצל אחד עד שיהא זה שבטלו אצלו יחיד אצל עכו״ם שאינו נאסר וכשיוציא הוא כליו וישתמש כל צרכו יבטל הוא לשני וכן כלם כפי הצורך אין זה כלום שאם כן בטלת תורת עירוב שהרי הרואים רואים אותם חלוקים בדיורים וסבורים עליהם שלא בטלו כלם רשותם אצל אחד אלא שעירב העכו״ם עמהם ונמצאו סבורים שעירוב עכו״ם מועיל במקום עכו״ם ואם תאמר שנכריז להודעה שכלם בטלו רשותם אצל אחד וכי אכרזתא לדרדקי כלומר היאך הכרזתם מועלת לתינוקות לכשיגדלו ונמצא שאין להם תקנה בדרך זה אלא אם כן כלם דרים בבית אחד שכל שדרים בבית אחד הרי הוא כיחיד הא כל שדיוריהם חלוקים לא אלא כיצד תקנתם ילך אחד מהם אצל העכו״ם בערמה וישאל ממנו מקום בביתו להניח שם איזה חפץ ונעשה כשכירו ולקיטו ומשכיר הוא לאחרים או מבטלו אצלם שהרי בשכירו ולקיטו של ישראל אמרו שנותן את עירובו כבעל הבית עצמו ואם כן אף בעכו״ם משכיר כבעל הבית עצמו. וגדולי הרבנים מפרשים שישאל ממנו מקום ויערב עם האחרים והוא הדין אם כבר עירב שאינו צריך עוד לכלום ונמצאת למד לפירושנו ששוכרין משכירו ולקיטו ישראל והוא הדין משכירו ולקיטו עכו״ם ושכיר הוא הנעשה פועל עמו לעבודת כל השנה ולקיטו בימי הקציר אעפ״י שאינו דר שם ממש הואיל ויש לו רשות בה:

בד"ה כל זמן כו' לא שהיה עמהן במלחמה אלא כלומר כו' אע"פ שבכך לא היו נאסרין בתשמיש כו' עכ"ל ובמלחמת יהושע שנאסרו בתשמיש המטה לפי שהיה יוצא עמהם במלחמה צ"ל כדלעיל שהיה על פי הדיבור וק"ל:

בד"ה בטילו רשותייכו כו' וקשיא לר"י דמסתמא הני דשמעתין היו מערבין חצרות עם הבתים כו' עכ"ל [א] מפ"ה גופיה מוכח דהיו מערבין ממה שפי' הקונטרס דאהני האי בטול לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו ואי בלא עירבו הא לא אהני האי ביטול כלל דבלאו האי ביטול נמי שרי לטלטל כלים ששבתו בתוך המבוי אלא דקושטא קאמרי דכיון דליכא לפרושי דאהני האי ביטול אלא לבית היחיד כמ"ש לקמן והוה מצינו למימר דאיירי בין עירבו ובין לא עירבו ואהא קאמרי התוס' דלית לן לפרושי אלא בעירבו דא"כ היו מפסידין כו' ודו"ק:

בא"ד וטוב היה להם שיהו מותרין בחצרות כו' בשביל הא' שהיה מותר כו' עכ"ל ואע"ג דלענין כלים ששבתו בתוכו טוב להם בלא עירוב מבעירוב שאסור לטלטל בתוך המבוי אלא בד' לרב מ"מ זהו יותר טוב להם לטלטל מבתים לחצר שהוא עיקר התשמיש ודו"ק:

בא"ד ומ"מ יחיד במקום נכרי לא חשיב ע"י עירוב שאל"כ לא היה כו' עכ"ל נראה ע"י עירוב לחוד ודאי דליכא לפרושי דא"נ דחשיב יחיד במקום נכרי הא קדיירי כדקאמר תלמודא אלא דר"ל דע"י עירוב וביטול דמלתא דלא שכיח הוא ואהא קאמרי דע"י עירוב שעם הביטול לא חשיב כיחיד שנעשין הכל א' גם לטלטל משאר הבתים משום דאל"כ כו' ודו"ק:

בא"ד וא"ת כיון שכל החצרות נעשות אחד גם בתיהן כמו כן כו' עכ"ל יש לדקדק למה תלו הבתים בחצרות דא"נ דהחצרות לא נעשין אחד כגון שאינן פתוחות זו לזו מ"מ הבתים שבכל חצר וחצר נעשין אחד ע"י עירוב ותקשי להו כשיבטלו המבוי לאחד למה יהיו הם שבאותו חצר שהיחיד בתוכו אסורין וכי אם שנים דרים בבית אחד כו' ויש ליישב דבחצרות שאינן פתוחות כיון שהם בטלו ג"כ רשותן שבמבוי ואינן נעשין א' לא עדיפי שאר הבתים שבאותו חצר שהיחיד בתוכו שהרי גם הם בטלו רשותן ליחיד משא"כ בשנים הדרים בבית א' שבני החצר בטלו רשותן והוא לא בטל רשותו אבל בחצרות הפתוחות כיון שכולן נעשות אחד הוה שפיר דומה לשנים הדרים בבית אחד וק"ל:

ודע שקושיית התוס' זו אינה במקום נכרי דאיירי ביה הכא דא"כ לא תקשי מידי כמ"ש לעיל דא"כ לעולם א"צ לשכור אבל עיקר קושייתם שלא במקום נכרי כיון שנעשית א' על ידי עירוב כשיבטלו למה יהיו הם אסורים וכי כו' וזה שבתירוצם בתרא כתבו ועוד דא"א לומר כאן להתיר לכולן מכח שהביטול כו' ר"ל ועוד דכאן במקום נכרי א"א להתיר לכולן כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה בטילו וקשיא לר"י דמסתמא הני בשמעתין היו מערבין ע"ח. לא ידעתי למאי הוצרכו לאריכות זו ולמה לא הקשו בחזקה דממ"נ אם לא עירבו בלאו ביטול היה מותר כלים ששבתו במבוי ובעירבו גם ביטול לא מהני וצע"ג:

תד"ה בטילי, וקשיא לר"י דמסתמא בשמעתין היו מערבין ערובי חצירות לא ידעתי למה הוצרכו לזה ולמה לא הקשו בחזקה, דממנ"פ אם לא עירבו בלא ביטולו היה מותר כלים ששבתו במבוי ובעירבו לא מהני ביטולו: