מסכת עירובין דף נ״ה עמוד ב׳

נותנין קרפף לעיר כשבא למדוד התחומין מניח לעיר אויר של שבעים אמה ושיריים שהוא כעיר לבד התחום:

אלא לב' עיירות לחברן על ידי קרפף שביניהן:

ואיתמר רב הונא אמר כו' ולקמן מפרש בפירקא פלוגתייהו:

אי אשמעינן בחומת העיר שנפרצה התם קאמר רב הונא קרפף לזו ולזו לחברן משום דהוה להו צד היתר מעיקרא שהיו כבר עיר אחת:

דדחיקא תשמישתייהו ב' עיירות ממש דחיקא תשמישתייהו בחד קרפף הלכך קרפף מיחשב לכל חד כעיר גופה וכיון דצריך לה והוי כעיר כי מחברי ב' הקרפיפות כאילו העיירות מחוברות דמו:

אבל הכא דעיר אחת היא ומעיקרא כי מחברי קודם שנפרצה הויא כולה מלאה והוי סגיא לה בלאו האי אויר השתא נמי לא ניתיב האי אוירה לתשמישן קמ"ל:

וכמה יהא אויר החלק מן היתר לקשת דאמרו מודדין לה מן היתר כי ליכא ארבעת אלפים בין ב' ראשיה:

אלפים אבל יותר מאלפים כיון דמכי נפק מביתו הולך לו תחום שלם מקמי דלימטי ליתר לא משחינן ליה מן היתר:

נפש שיש בו ד' אמות גבי נפש הזכיר ד' אמות ולא דירה משום דסתמיה עשוי לדירה כדפ"ה וגבי גשר וקבר הזכיר דירה ומה שלא הזכיר ד' אמות לאו משום דסתמייהו ד' אמות דהא קבר סתמא לא הוי ד' אמות אלא כיון שהזכיר בית דירה כאילו הזכיר ד' אמות דפחות מד' אמות לא הוי דירה:

לא צריכא להשלים פי' בקונטרס שהבנין לא הוי ד' אמות על ד' אמות והמערה משלימה לד' אמות ונראה לר"י דצריך שיהא בנין רוב ד' אמות ועוד יש לפרש להשלים דיש בבנין ד' אמות וקאמר שמשלימה למערה לצרפה לבנין ואין מתחילין למדוד אלא מסוף המערה:

כל עיר שאין בה ירק פי' לפי שניקח בזול ויכול לעסוק בתורה והא דאמר בפ' תולין (שבת דף קמ:) בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר משמע שגורם לו להוציא הרבה באכילת לחם התם מיירי בירק חי אבל מבושל טוב ומשביע בדבר קל:

כמה יהא בין יתר לקשת ומודדין לה מן היתר ונחלקו בזה השיעור ואסקה אביי כמ"ד אפי' יתר מאלפים. (ואי מסברת כוותיה) [דמסתברא כוותיה] דאי בעי מקיף ואתי דרך בתים שסביבות הקשת עד שמגיע אל ראש היתר ומהלך עם היתר כיון שהוא פחות מד' אלפים אמה עד שמגיע לראשו האחרת לפיכך אפי' יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה לא חיישינן אלא מותר ורואין אמצע הקשת וחוצה לה בריבוע כאילו מלא כולו בתים וחצרות ומודדין [התחום] משם (אלפים אמה) ולהלן אלפים אמה (התחום):

היו שם (ב') גדודיות י"ט מאי גדודיות אמר רב יהודה ג' מחיצות אע"פ שאין (לו שם ולהלן אלפים אמה) עליהן תקרה:

איבעיא להו ב' מחיצות יש עליהן תקרה מאי [ולא] איפשיטא (א"ל) [אלו] שמתעברין עם העיר נפש. פי' קיקביל מקאבר שיש בה ד' אמות על ד' אמות והגשר והקבר שיש בהן בית דירה ובית הכנסת שיש בה בית דירה (לחול) [לחזן] בית ע"ז שיש בה [בית דירה] לכומרים ואורוות ואוצרות שיש בהן דירה והבורגנין שבתוכה והבית שבים ואלו (שלו אין) [שאין] מתעברות עמה.

[נפש שנפרצה וכו']:

בית שבים חזי לפנות לתוכו כלי ספינה ומערה שיש בנין על פיה מתעברת עם העיר.

אמר רב הונא יושבי צריפין שהן כהולכי מדברות [מודדין להם] מפתח אהליהם (להם) והכתיב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים. ואמר רב הונא ג' פרסי מקום מחנה ישראל ותנא אין מפנין לצידיהן ולא לפניהן אלא לאחוריהן.

ופריק רבה (ב') [שאני] דגלי מדבר כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו ע"פ ה' יסעו.

כמאן דקביעי דמו ומן הבתים החיצונים מודדין להם.

מאי לאו דאיכא תקרה לא דליכא תקרה ולענין פסק הלכה יש מי שפוסק לקולא דהוה ליה ספק בדרבנן ולקולא, כ"ש בעירובין דהלכה כדברי המיקל (לעיל עירובין מו, א). והראב"ד ז"ל פסק להחמיר.

ירושלמי (ה"א) תני בשם ר' יהודה אפילו זיזיה וכותליה נמדדין עמה, רב הושעיה בעי אויר חצר מהו שימדוד עמה, ונשמעינן מן הדא בית שנפרץ מרוח אחת נמדד עמה, משתי רוחות אינו נמדד עמה. ר' אבין בשם ר' יהודה בשנטלה קורתו אבל אם לא נטלה קורתו נמדד עמה, אם בשנטלה קורתו לא כאויר חצר הוא, תמן הוקף לבית דירה ברם הכא לא הוקף לבית דירה.

והא דתנן נותנין קרפף לעיר ה״פ שאע״פ שאין בתי׳ וקרפפות חוץ לחומ׳ תוך ע׳ אמה אלא שהיא בקע׳ או מגרש פנוי נותנין לה לעיבור שיעור קרפף חוצה לה תוך ע׳ אמה וחכמי׳ אומרי׳ שאין נותנים קרפף זה אלא לשתי עיירו׳ הסמוכו׳ זו לזו שאם את׳ נותן להם יהיו נדונו׳ כעיר אחת ונחלקו בה רב הונ׳ וחיי׳ בר רב דרב הונ׳ סבר נותנין להם שתי קרפפו׳ וחיי׳ בר רב אמר קרפף אחת. וצריכ׳ דאי אשמעי׳ הכא גבי חומת העיר שנפרצה משום דה״ל צד היתר מעיקרא כלומר כי קודם שנפרצה והיתה כעיר אחת היה כלה כד׳ אמות ומודדין לה מחומת׳. ואי אשמועי׳ התם גבי נותנין קרפף לשתי עיירות משום דדחיקא תשמישייהו פי׳ דבקרפף אחד בין שתי עיירות דחוק הוא לתשמישן וצריך קרפף אחר ואחר אבל גבי חומת העיר שנפרצה ונשאר פנוי בנתים לא דחקה תשמישי׳ כי אין האויר בא לה אלא לתוכה והרי יש לה חוצה לה מקום לתשמיש.

וכמה יהא בין יתר לקשת פרש״י ז״ל כמה יהא חורבת החלק שבין הקשת ליתר דאמרי׳ מודדין היתר כשאין בין שני ראשי הקשת ד׳ אלפים אמה. פי׳ לפי דאלו כשיש בין שני ראשים ד׳ אלפים אמה לעולם אין מודדין מן היתר ואפילו אין מן היתר לקשת אלפים אמר דסוף סוף ליכא הבלעת תחומין בין רגלי הקשת שיוכלו ללכת בין זה לזה דרך האויר שבין רגל לרגל כדי שיהא נדון כעיר אחת.

רבה בר רב הונא אמר אלפים פי׳ שיעור התחום ונמצא שיכולין לבא מן הקשת ליתר בהתיר. ויש שהיו סבורים לומר דדוקא באלפים בעינ׳ פחות מד׳ אלפים בין רגלי הקשת אבל אם אין בין רגלי הקשת ניתר אלא פחות מאלפים כיון שאין בו שיעור תחום הרי הכל כעיר אחת ואפי׳ יש יותר (מן) ד׳ אלפים אמה מרגל לרגל דהא אי בעי אתי מן היתר להקשת תוך התחו׳. וכן נמצא במקצת התוספות אבל אין זה נכון דא״כ אתיא מימרא דרב הונא אליבא דרבה בריה בנקודה מצומצמו׳ שיש בין הקשת ליתר אלפי׳ אמה מצומצמות לא פחות ולא יותר שהרי אם יש פחות מאלפים אמה בין הקשת ליתר אפילו יש בין ראשי הקשת יותר מד׳ אלפים מודדין מן יתר.

ואם יש בין היתר לקשת יותר מאלפים אמה אפי׳ אין בין שני ראשי הקשת ד׳ אלפים מודדין מן הקשת לדברי רבה בריה דרב הונא דהא רבה בר רב הונא ורבה בריה דרבא תרוייהו על מימרא דרב הונא קיימי ולפרושי מילתיה אתו והיאך אפשר לומר שלא יעמדו דברי רב הונא אלא באלפים אמה מצומצמות שהוא דבר שאינו מצוי אלא ודאי כדאמרי׳ לעיל שיש בין רגל לרגל יותר מד׳ אלפים שוב אין לו תקנה ואפילו אין בין יתר לקשת אלא פחות מאלפים דכיון שהמרחק גדול כ״כ בין רגלי הקשת דליכא הבלעת תחומין ביניה׳ הרי היא נדונית (כשאר) כשתי עיירות ואע״ג דמצי אתו ליתר מן הקשת בתוך התחום בדרך האויר שביניהם וכן דעת רבותי:

דאי בעי ליתיה ליה דרך בתים פי׳ וכין דמצי אזלי להתם דרך בתים שבעיר יש לפי לדונם כאלו עומדים כלם ברגלי הקשת והרי יש עבור ביניהם כיון שאין בין ראשי הקשת ד׳ אלפים אמה וכן הלכתא. ואלו שאין מתעברין עמה נפש שיש בה ד׳ אמות. ופרש״י ז״ל בנין שעושין על הקבר וסתמיה לדירת שומר הקבר הוא עשוי וכי קתני שיש בהן בית דירה לא קאי אלא אקבר וסתמייהו לאו לדירה והכי מוכח ממאי דפלוגינהו סיפא ואלו שאין מתערבין עמה. פי׳ איידי דאצטריך למתני נפש שנפרצה משתי רוחותיה דלא שמעינן לה מרישא נקט בהדי כלהו אידך דלא למסמך בהו אדיוקא דרישא:

לא צריכא להשלים פרש״י ז״ל שאם אין בבנין ד׳ אמות על ד׳ אמות מהניא ליה מערה לאשלומי. ויש לפרש עוד דאהני׳ ליה מערה להשלים כגון שהבנין בסוף המערה חוץ לע׳ אמה ושירים שהמערה משלימה לעבר בה כגון שהוא תוך ע׳ אמה ושירים וכן אם הבנין בראש המערה כלפי העיר שמודדין אלפים אמה מסוף המערה. הא דפרכינן מהא דתניא שאין נפנין אלא לאחוריהם. קושיין למ״ד תחומין דאורייתא. דמתנית׳ דברי הכל היא ולפי שטת הירושלמי קושיין לדברי הכל שהירושלמי סובר דכל חוץ לג׳ פרסאות תחומין דאורייתא לדברי הכל. ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה נקט האי קרא מפני שאלו עושין מעשה בהמה שנקבתו של זה נזקק אצל אחר וזה גורם שבניהם ממזרים.

כבר ביארנו במשנה שגדודיות גבוהות עשרה טפחי׳ נמדדות עמה וביארנו על גדודיות שהן שלש מחיצות שאין עליהן תקרה היו בהן שתי מחיצות ויש עליהן תקרה זו היא שנשאלה כאן ולא הובררה ומתוך שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב פסקו בה רבים שנמדדת עמה ולא יצאה שלא למדוד אלא שתי מחיצות ואין עליהם תקרה אע״פ שיש שם דירה. ואין זו ראיה שהרי בכאן לא אמרה אחד בהדיא כן. וגדולי המפרשי׳ פוסקי׳ בה להחמיר ואף גדולי הדור נסכמים בה ומפני שהברייתא סתם נאמרה כל נפש שנפרצה משתי רוחותיה ולא הפריש בין יש שם תקרה לאין שם תקרה. ומה שתירץ לא דליכא תקרה. כבר אמר בהרבה מקומות שנוייא בעלמא היא ולא סמכינן עליה:

נפש הקבר כבר ביארנו במשנה שהוא נמדד עמה ופרשנו הטעם מפני שיש בו בית דירה ואם כן אתה צריך לפרשה בשיש שם ארבע אמות על ארבע אמות ושלא נפרצה משתי רוחות הא אם נפרצה משתי רוחות ואין שם תקרה אינה נמדדת עמה ואפי׳ היה שם תקרה לדעת גדולי [המפרשים] על הדרך שביארנו:

הגשר והקבר ובית הכנסת ובית עבודה זרה והוא ריאות שיש בהן בית דירה. כבר ביארנו במשנה שנמדדין עמה. וכן הדין באוצרות שבשדות העשויות ליין ולשמן שיש בהם בית דירה. וכן הבורגנין שבתוך השדה והם בתים העשויים לשומרי העיר. וכן בית שבים שהוא בתוך שבעים אמה ושירים לעיר והוא בשפת הים ועשוי להכניס בתוכה כלים שבספינה. ומכל מקום כל אלו שהזכרנו שאין בהם בית דירה אין נמדדין עמה וכן בור ושיח ומערה וגדר ושובך ובית שבספינה הרי אלו אין מתעברין עמה שהבית שבספינה אין לו מקום קבוע שהרי הספינה מטלטלת היא:

מערה זו שכתבנו שאין נמדדת דוקא בשאין בה בנין אבל יש בה בנין נמדדת עמה ושמא תאמר ואם יש בה בנין מה ענין למערה ואף בלא מערה מודדין מן הבנין פרשוה בגמרא להשלים כלו שאם אין הבנין ראוי לדירה כגון שאין בו ארבע על ארבע המערה מועלת להשלים:

בתלמוד המערב אמרו בית שנפרץ מרוח אחת נמדד עמה משתי רוחות אין נמדד עמה רב אבין בשם [רב יהודה] כשנטלה קורתו אבל אם לא נטלה קורתו אין נמדד עמה:

יושבין צריפין והם דירות של הוצין ושל ערבה אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם. ר״ל שאפי׳ היו שם כמה בתים זה בתוך שבעים אמה ושירים של זה או אפי׳ הרבה במקום אחד אין אותן הדירות נקראות קבע עד שיחשבו כעיר לדון את כלה כארבע אמות למדוד מפתח העיר אלא כל אחד מפתח ביתו. ואעפ״י שמצינו באהלי מדבר ויחנו על הירדן מבית הישימות ועד אבל השטים והיה מקובל אצלם על מקום זה שהוא שלש פרסאות בארך וברחב ונאמר עליו כשהיו נפנין לפניהם ולא לצדדיהם ר״ל מחמת שמא יסע הענן לאותו צד אלא לאחוריהם שלא היו חוששין על [הענן] שיסוב לאחור. ולמדנו מכל מקום שהיה נידון כעיר לילך את כולה כשהיו חוזרין לאחוריהם ויוצאין ממנה ליפנות מכל מקום אהלי מדבר הואיל ואין נסיעתם וטלטולם תלוי ברצונם אלא על פי הנבואה הרי הן כאהל קבוע אעפ״י שהיו של צריפין הא שאר בתים של צריפין אינן חשובין קבע לידון את כלם כעיר ואם היו שם שלש חצרות של שני שני בתים קבועים בין של אבן בין של עץ הרי היא חשובה עיר וקובעת את כלן לידון את כלה כעיר למדוד מישיבתה וכן מרבעין אותה ונותנין לה דין שאר עיירות לכל דבר:

בד"ה ואם לאו מודדין כו' ור"ח פי' עיר העשויה כקשת שאין מתקצר והולך עכ"ל מיהו גם לפי' ר"ח לרבא בריה דרבה בר רב הונא ע"כ לאו מן הקשת ממש הוא אלא ממקום לפנים שאין אלפים מקשת ליתר דלא גרע מאילו ניטל אותו שלמעלה דהשתא אפי' ביותר מד' אלפים בין ב' ראשים שרי כיון דמובלע מצד א' וק"ל:

בד"ה נפש שיש בו ד' כו' דהא קבר סתמא לא הוי ד' אמות כו' עכ"ל גבי כוכין בעינן ד' אמות כדאמרי' פרק המוכר פירות והיינו דוקא באורך אבל הכא בעי ברוחב נמי ד' אמות ובקבר סתמא לא הוי ברוחב רק אמה א' כדאמרי' שם וק"ל:

בד"ה כל עיר כו' בר בי רב לא ליכול ירקא כו' עכ"ל דליכא למימר דהתם בשאר ירקי דלא מעלי כדמסיק הכא דא"כ לא ה"ל למתלי התם משום דגריר וק"ל:

מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם מֶרְחֲצָאוֹת פירש רש"י 'הולכין למקום רחוק לרחוץ ונשותיהם נזקקין למנאפים לפי שהעיר עזובה שאין איש' ופירוש זה נראה רחוק ותמוה מאד, חדא למה צריכין לילך כל האנשים ביחד? ועוד הנשים היכן ירחצו? והלא הרחיצה מצויה ושכיחה אצל הנשים טפי מן האנשים. ועוד קשה קושית מהרש"א ז"ל דהוה ליה למימר נשיהם אסורות משום זנות ובניהם ממזרים, ולא שייך בזה לשון אינם שלהם? ועוד לא הוה ליה למימר בברייתא פסוק (דברים כז, כא) אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה, דאינו שייך זה לאיסור אשת איש וממזרות? ועוד קשה מאי בעי בגמרא מַאי בֵּינַיְהוּ? דלפי פירוש רש"י איכא בינייהו טובא, למאן דאמר מרחצאות איכא איסור אשת איש וממזרות, ולמאן דאמר מרגישין איסור יחוד דוקא! על כן נראה לי בס"ד מאן דאמר שֶׁאֵין לָהֶם מֶרְחֲצָאוֹת, רצונו לומר אין לנשים מרחצאות לרחוץ בהם בהצנע אלא הם רוחצים בתוך הצריפין שלהם, ונראין ערומין לשכנים על ידי חורין וסדקין של מחיצות הצריפין כי אינם מחיצות של בנין, וזה השכן כיון שרואה את האשה רוחצת ערומה דרך חורין יעלה בקרבו ארס של הרהור, ובעת שיזקק לאשתו בלילה הנה הוא מחשב בעת תשמיש באשת חבירו שראה אותה ערומה ונמצאו בניו הם בני תמורה, ולכן קאמר על בני אדם אלה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם אֵינָם שֶׁלָּהֶם, מאחר דכל אחד כשבעל אשתו היה מחשב באשת חבירו ולא באשתו, נמצאו כאלו נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם אֵינָם שֶׁלָּהֶם. ולכן בברייתא נקיט זה על פסוק (דברים כז, כא) אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה, כי נשיהם דומים לבהמה שעומדת ערומה לעיני הכל, כן הם אינם רוחצים במקום צנוע אלא במקום שאחרים רואין אותם ערומים, וכן הולכי מדברות עם נשותיהם בעת שיצטרכו נשיהם לרחוץ באמצע הדרך אין להם מרחץ צנוע אלא רוחצים תוך אהל או תוך איזה עומק שיש במדבר, ובעת שקמים ועומדים מן הרחיצה ערומים נראין לשאר אנשים בעודם ערומים קודם שיתכסו בחלוק ובגדים, ויבואו להרהר בהם בלילה כשנזקקין לנשיהם ואז בניהם המה בני תמורה וכאשר כתבנו ביושבי צריפין. ולמאן דאמר מִפְּנֵי שֶׁמַּרְגִּישִׁין זֶה לָזֶה בִּטְבִילָה גם בזה הטעם הוא כך, כיון דאין להם מקום צנוע מרגישין זה בזה ואז האנשים כשיבאו להזקק עם נשיהם מהרהרים כל אחד באשת חבירו וכאמור לעיל. ואמר אִיכָּא בֵּינַיְהוּ נַהֲרָא דְּסָמִיךְ לְבֵיתָא דהרגשה בטבילה ליתא מפני שטובלת בלילה לבדה כיון דהנהר סמוך לביתא ואין מרגיש בטבילת השכן, אבל למאן דאמר מֶרְחֲצָאוֹת אֵין לָהֶם איכא חששה, דהרחיצה הוא ביום ותעשנה בתוך הצריפין ויראנה השכן ערומה דרך חורין וסדקין ויהרהר בה בלילה כשישמש עם אשתו.