מסכת עירובין דף נ׳ עמוד ב׳

ור' יוחנן סבר לקרבן גדול מכוין והא לא אפשר וארבעין מינייהו לא אמרינן דלקדשו אבל גבי שביתה כי אמר תחתיו מאי אחריות איכא ההוא ודאי לכולהו איכוון ואין שביתה אלא בד' לא אמרינן לקנו ליה בד' מינייהו:

ל"ש (דלא אמר כלום) אדרב קאי:

י"ב אמה או יותר דאיכא למימר ד' דהאי גיסא או דהאי גיסא או מיצעי הלכך לא מסיימי:

אבל בי"א הרי מקצת ביתו ניכר יש לך לברור שיעור שביתה בתוך י"א הללו שעל כרחך מקצת ביתו בתוכם הוא ומאי נינהו ארבע מציעתא דאי בדידהו אמר שפיר ואי בדהאי גיסא או בדהאי גיסא הרי חצי אמה מאלו ומאלו בתוכם של אמצעיות הלכך הוי סיומא לקנות בית ומיהו בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום כו':

וממאי דבארבעי מציעתא כו' כלומר מי הבדיל לך אמצעיות מתוך השאר ומה בכך אם מקצת בית ניכר בהן הרי י"ל דהאי גיסא בחר ליה או דהאי גיסא בחר ליה ואינו יודע את אלו וכיון דאיכא לספוקי בהני ובהני ואין אלו נבלעות באלו אין כאן סיום:

ח' אמות דאיכא למימר דהאי גיסא בחר או דהאי גיסא ולא הוי סיום:

אבל ז' אמות על כרחך מקצת ביתו ניכר באותה אמה אמצעית דא"א שלא ביררה לו ואי באמצע האילן בחר ליה ד"א הרי היא מהן ואי מהאי גיסא [או מהאי גיסא] הרי היא מהן הלכך קנה שם בית ומיהו בא למדוד כו':

שביתתי במקום פלוני כדמפרש ואזיל שהיה אותו מקום מוקף מחיצות וראוי להיות כולו כד' אמות הלכך לא צריך לסיומי ביה ד"א דכוליה כד"א ומהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה:

ומר סבר לקרבן גדול מכוין הקשה הר"ר אפרים ל"ל לפרושי טעמא דר' יוחנן משום דלקרבן גדול קמכוין תיפוק ליה דר"י לית ליה ברירה דקסבר האחין שחלקו לקוחות הן בפרק מרובה (ב"ק סט:) ואומר ר"י דלא שייך כאן ברירה דלא צריכי לבירורן דקדשי כל היכא דאיתנהו בתערובתן וא"ת והא צריך ארבע מהן ליתן לכהן לתרומת לחמי תודה ואומר ר"י דאם הן לבדן יכול להפריש ד' מכל מ' ומ' אבל אם כולן יחד אי אפשר לתקן אם לא יפריש י"א מכל מין ומין דהא כל מין ומין יש לו עשרה חולין ועשרה קדושות ואז א"א שלא תהא אחת תרומה מן הקדושות:

ושנינן מעשר בהמה שאני דמשכחת לה בזה אחר זה בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי כו' ואקשינן תוב והרי תודה דליתה בטעות ולא בזה אחר זה ואתמר תודה ששחטה על פ' חלות חזקיה אמר קדשו מ' מתוך פ' ופירק רבא הא אתמר עלה א"ר זירא הכל מודים היכא דא' קדשו מ' מתוך פ' דקדשי כי היכי דאמינא אנא היכא דאמר ליקנו לי ד' אמות מהני ח' דקני ופריק רבא ואוקמה לטע' [דרבה] אמר אביי לא שנו אלא באילן שיש תחתיו י"ב אמה שיש לומר כל ד' אמות מקום בפ"ע ואינו מסיים איזהו אבל באילן שתחתיו י"א אמה הרי מקצת ביתו ניכר כיון שאין תחת האילן שיעור ג' בתים ד' אמות לכל בית יש לומר ד' אמות שבאמצע הן מקום שביתתו ואם תתן לו מקום שביתה באמצע הרי כל ביתו ניכר אלא אם תנוח ד' אמות מצד אחד ותתן לו הז' אמות שנשארו (תתן לו) אם ד' אמצעיות תתן לו נשארו ג' החיצונות. ואם ד' החיצונות תתן לו נשארו באמצע ג' אמות מכל פנים נמצאת אמה אחת מכל בית. ודחינן ממאי דמד' מציעתא קא מסיים ולא אפשר דלא מינכר מקצת בייתיה דלמא מארבעי דבצפון או דארבעי דבדרום קא מסיים אבל במיצעי כלל לא דליכא מקצת ביתו ניכר. ואסיקנא לא שנו [אלא] באילן שתחתיו ח' אמות אבל באילן שתחתיו ז' אמות כיון דבית שביתתו לא פחות מד' אמות בין מצד אחד ובין מצד אחר אתה מודד לו ד' אמות אמה אחת מביתו ודאי ניכר תניא כוותיה דרב מי שהיה בדרך והיה מכיר אילן או גדר כו'. עד בד"א שסיים ד' אמות שקבע אבל לא סיים ד' אמות שקבע הרי זה לא יזוז ממקומו.

לימא תהוי תיובתא דשמואל ומוקים שמואל להא ברייתא כגון דהוי ממקום רגליו ועד עיקר האילן תרי אלפי גרמידי וד' גרמידי וכיון דאמר שביתתי תחת האילן והוא ממקום רגליו ועד עיקר האילן אלפים וד' אמות נמצאו ד' אמות שתחת האילן חוץ לתחומו ואין אדם קונה שביתה חוץ לתחומו לפיכך אין לו אלא ד' אמות (דתניא) [והא דתניא] הגיע לאותו מקום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה אימתי בזמן שהוא בתוך אלפים אמות שלו אבל אם היה אותו מקום חוץ לאלפים אמה שלו אין לו אלא ד' אמות שהוא עומד בהן אבל (הן) [אם היו] ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים מכוונות מהלך את כולן עד שמגיע תחת האילן ונעשה שם חמר גמל דהא לא סיים מקום שביתתו ויש לומר שבאותן ד' אמות שהיה עומד בהן מבעו"י שהן עכשיו לו לאלפים אמות בהו קנה שביתה ועכשיו יצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות בלבד.

תניא כוותיה דשמואל טעה ועירב לב' רוחות כמדומה שמערבין לב' רוחות או שאמר לעבדיו צאו ועירבו עלי אחד עירב לו לצפון ואחד עירב לו לדרום מהלך בצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וכו'. הנה טעה ועירב לב' רוחות דומה לזה שטעה ועירב ברגליו לקנות שביתה תחת האילן ולא קתני לא יזוז ממקומו אלא אומר מהלך בצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום כשמואל דאמר מהלך אלפים אמה קשיא לרב. ופרקינן רב תנא הוא וחולק תנא על תנא. ונתברר לדברי רב כי אם יש תחת האילן מז' אמות ולמטה כיון שיש לו מכללם ד' אמות מכל פנים מקצת ביתו ניכר שקנה שביתה והוא כגון תל גבוה עשרה טפחים שהוא מד' אמות ועד בית סאתים או נקע עמוק י' טפחים וכל מי שאין שביתתו ידוע סבר שאין לו מד' אמות שלו [כלום].

פי' מיצעו עליו את התחום כגון שערבו לו בתוך אלפים שבצפון והעתיקו ממנו האלפים אמה שהיה לו בדרום ונתנום לו האלפים שבצפון לילך בצפון ד' אלפים ולא נשאר לו בדרום כלום נמצא אסור בכל הדרום. וכן עוד עירב עליו כענין הזה שפירשנו בדרום ולא השאיר לו (בדרום) [בצפון] כלום נמצא עירובו ספק כאן וספק כאן ואסור בצפון ובדרום שכשיבא לילך בצפון אומר לו עירובו בדרום ואין לו בצפון כלום וכשיבא בדרום דוחין אותו ואומר עירובו בצפון לפיכך לא יזיז ממקומו אבל אם נתנו עירובו בתוך אלפים מהלך בצפון כשיעור המקום שנתנו עירובו בדרום.

אבל באילן שתחתיו שבע אמות הרי מקצת ביתו ניכר וכתב הראב"ד ז"ל: ודוקא להלך לתחתיו של אילן ולקנות שביתה, אבל למדוד נעשה האילן חמר גמל, בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן (הצפון) [הדרום]. ודבר ברור הוא זה.

אבל מקו׳ שאינו מסויי׳ אין לו אלא ד׳ אמות פי׳ א״א לקנות שם שבית׳ אלא בד׳ אמו׳ ואע״פ שאמר שם תהא שביתתי אין לו אלא ד׳ אמו׳ ומש׳ ואילך אלפי׳ אמ׳ לכל רוח ועל׳ קתני סיפ׳ דבד״א שיש לו שם ד׳ אמות כאלפים אמה לכל רוח בשסיים ד׳ אמות שקבע אבל אם לא סיים ד׳ אמות אלא שביתתי במקום פלוני דרך כלל לא יזוז ממקומו דכיון דלא סיים מקום לא קנה שביתה שם אלא במקום רגליו וגם כאן לא קנה שביתה שהרי נעקר משם כשאמר שביתתי במקום פלו׳ והיינו מאי דאמרי׳ דתניא כוותיה דרב:

ואמרי׳ לימא תיובתא דשמואל ופרקי׳ אמר לך שמואל הכא במאי עסקי׳ כגון דאיכא ממקו׳ רגליו עד עקרו תרי אלפים אמו׳ כתחום שבת וד׳ אמות דשביתה דכל היכא דלא סיים מקום שיקנה שביתה בעיקרו אפי׳ שמואל מודה דלא יזוז ממקימו דדילמא בנופו האחרון שהוא חוץ לעיקרו קנה שביתה וכשתמצא לומר דקנה שם שביתה אין זה יכול לזוז ממקומו שהרי מקום רגליו הם חוץ לתחומו ולא אמר שמואל דאע״ג דלא סיים מקום תחת האילן קנה שביתה אלא כשהאילן כלו הוא תוך אלפים וד׳ אמות ממקום רגליו וכדפרישנא לעיל:

תניא כוותיה דשמואל טעה ועירב לשתי רוחות כסבר שמערבין לשני רוחות וקונין שביתה בשתיהן מהלך לצפון בעירוב לדרו׳ ולדרו׳ בעירובו לצפון. פי׳ מהלך לצפון כפי מה שיכול להלך שם מחמת עירובו של דרום ולא יותר דדילמא לא קנס עירוב אלא בדרום ועירובו של צפון אינו כלוים וכן מהלך לצד דרום כפי מה שיוכל להלך שם מחמת עירובו שבצפון לא יותר שאם הניח עירובו בצפון לסוף אלפים אמה של ביתו וכן לדרום לסוף אלפים אמה אינו יכול ללכת חוץ מביתו לדרום או לצפון אלא אלף אמה ונעשה חמר גמל בין שני העירובין ואם הניח כל א׳ מן העירובין לסוף חמש מאו׳ אמה מביתו יכול להלך חוץ ממקו׳ העירובין אלף אמה ואם מצעו עליו את התחום כלומר שהניחו כל א׳ מן העירובין לסוף אלפים מביתו ונמצא ביתו באמצע שני התחומין לא יזוז ממקומו שהרי אולי קנה שביתה בדרום ואינו יכול ללכת כלים מביתו לצפון כי סוף תחום שעשה בדרום כלה בביתו. ואם אולי קנה שביתה בצפון הרי ערובו ג״כ כלה בביתו וכדאמרי׳ לעיל ולקמן שאם כלתה מדתו בחצי העיר או בחצי בית אין לו אלא חצי ביתו ואפי׳ לר״ג דאמר דדיר וסהר כד׳ אמות דמי וכדכתבנ׳ לעיל. ופרש״י ז״ל דסייעתא דשמו אל מרישא דאי כרב למה מהלך בדרום בערובו לצפון דהא כיון דלא ידעי׳ היכן קנה ערוב אין לו מקום מסויים לעירובו וכיון שכן היה לנו לומר שלא יזוז ממקומו דומיא דסיפא דהא במקום העירוב לא קנה שביתה כיון שאין מקומו ניכר אם בצפון או בדרו׳ ובביתו לא רצה לקנות ואין זה נכון לפי מה שכתבנו למעלה שאין אדם עוקר משביתת ביתו כל יומן שלא קנה שביתה במקום עירובו אלא ס״פ דאם איתא לדרב היה לנו לומר בין ברישא בין בסיפא שיהא כבני עירו וכן פירשו בתוס׳: והקשו בתוספת לרבה דאמר בכל דוכתא כל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בבת אחת אינו אמאי לא יזוז ממקומו היה לו להיות כבני עירו וכדאקשי׳ הכא ואליבא דרב והיכי לא אותבינן ליה מהא ברייתא במס׳ קדושין ודוכתי אחריני בש״ס רבה להאי מימרא ותירצו התם דלא שייך לומר שאינו בבת אחת אלא בדבר שהוא מעורב ממש אבל בכאן שהם שני מקומות אנן סהדי שכך היתה כוונתו שאם לא יקנה לו עירוב בשניה׳ שיקנה באחד מהם ומאי דאקשי׳ הכא לרב אינו אלא לפום לישנא קמא דפריש רבה טעמא דרב משום דלא סיים מקו׳. רב תנא הוא ופליג.

ולענין פסק הראב״ד ז״ל פסק הלכה כרב משו׳ דרב ושמואל הלכתא כרב באסורי ואע״ג דתניא כוותיה דשמואל הא תניא כוותייה דרב דמאי דפרישנא לה אליבא דשמואל דחויה הוא דברייתא סתמא תניא אע״פ שכל האילן תוך אלפי׳ וד׳ אמות. ועוד דהא חזינן לאביי ולרב הונא ולרבה דשקלו וטרו אליבא דידיה ורבי׳ אלפסי ז״ל פסק הלכה כשמואל דתניא כוותייהו תיובתא דרב ואלו ברייתא דרב לא קשיא לשמואל וכן פסק הר״ז ז״ל והרמב״ם ז״ל וכן נראה עיקר וכ״ש למי שסובר דקי״ל הלכה כדברי המקיל בעירוב אפילו בדברי האמוראין ועובדא דרבה ורב יוסף דלקמן דאמרו תהא שביתתנו תיתי דקלא כשמואל אתיא דהא לא סלקו סיימו מקום וכן פסקו בתוספות היכן כתיב כן. פי׳ היכא רמיזו והיכא אסתורינהו רבנן למאי דקי״ל דתחומין דרבנן. ה״ג והא גרש״י ז״ל למדנו מקום ממקו׳ ומקום מניסא וניסא מניסא וניסא מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ ומדותם מחוץ לעיר. וה״פ כי ד׳ מקראות הם חד אל יצא איש ממקומו וחד ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וה״ג מחוץ לגבול עיר מקלטו אשר ינוס וה״ד ומדותם מחוץ לעיר הילכך עבדינן ג״ש מקום מדכתי׳ כאן לא יצא איש ממקומו וכתיב הת׳ ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וכיון דעבדינן ג״ש זו הרי הוא כאלו כתיב כאן ניסא והדר דיינינן ניסא זו מניס׳ שכתיבה בכתוב מחוץ לגבול מעיר מקלטו אשר ינוס שמה. ועל ידי ג״ש זו דניסא ניסא לפי׳ גבול וחוץ הכתובים שם כאלו הם כתובים כאן וסדר גמרי׳ חוץ מחוץ מדכתיב ומדותם מחוץ לעיר. ובדין הוא דלא צריכינן למילף ניסא מחוץ אלא כיון דבתחומין מדרבנן ניחא לן למנקטה ומיהו לא גרסי וגבול מגבול כדגרסי במקצת נסחי שהרי אין כתוב גבול אלא במקרא האחד בלבד. ואין כתוב גבול גבול לעשות ג״ש:

בתוס' בד"ה ומ"ס לקרבן כו' תיפוק ליה דר' יוחנן לית ליהברירה כו' עכ"ל ולעיל מיניה גבי הא דאמר הכל מודים היכא דאמר יקדשו מ' מתוך פ' דקדשי כו' לא תקשי להו הכי דר"י לית ליה ברירה דכיון שמפרש ומברר דבריו יקדשו מ' מתוך פ' אית ליה נמי לר"י ברירה וכמ"ש [א] התוס' פ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ז) בד"ה דברי ר"מ כו' ע"ש:

בפרש"י בד"ה לימא תהוי כו' הואיל ואיכא למימר הכי וא"ל הכי קנה כו' במקום ששניהן נותנין לו דאילו לרב אפילו כו' דבמקום רגליו לא רצה לקנות ובביתו לא רצה לקנות ובשביתות כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל במקום רגליו לא רצה כו' היינו מתני' דאיירי שהוא בדרך ובביתו לא רצה לקנות היינו הך דטעה ועירב לב' רוחות כו' או שאמר לעבדיו כו' דמשמע דאיירי מביתו וכן פרש"י לעיל לא יזוז ממקומו ואפילו כבני עירו אינו דהא כו' דמשמע דאיירי מעירו ולא איירי בבא בדרך אבל קשה לפי' זה ע"פ מ"ש התוס' לעיל בשם ר"י דגבי נתגלגל מחוץ לתחום דמודה רב דיש לו מביתו עד עירובו אלפים ולא אמר שלא יזוז ממקומו משום דהתם עומד בעירו ולא עקר דעתיה מעירו כו' וכה"ג פרש"י גופיה בפ' כיצד מעברין דף ם' ע"ש וא"כ מאי תיובתא דרב הכא מהך ברייתא דטעה ועירב לב' רוחות כו' דאיירי מעירו ולא עקר דעתיה מיניה ודעתיה שאם לא יקנה לו שם שביתה שיהיה לו תחום ביתו ולכך נותנין לו במאי דשבקי ליה תרוייהו כההיא דנתגלגל מחוץ לתחום ויש ליישב ולחלק דבהך ברייתא דטועה ועירב לב' רוחות כו' שהיה ידע כל מה שהיה לו לידע ואפ"ה עירב לב' רוחות כו' דהוה סבור דמועיל ובודאי דעקר דעתו ממקום רגליו ואף מעירו משא"כ בהך דנתגלגל שלא טעה אלא דלא ידע אימתי שנתגלגל וודאי אילו ידע שלא יקנה שם שביתה משום שנתגלגל מבע"י לא היה עוקר דעתיה מעירו וקצת דחוק דא"כ התוס' הוה להו לתרוצי ולחלק לעיל בהכי ודו"ק:

בד"ה וללשון ששמעתי קשיא מאי דוחקיה כו' וא"ת היינו תיובתא אמאי לא קני כו' א"כ לשמואל כו' עכ"ל ללשון ראשון וודאי נמי דקשיא הך קושיא אלא דאיכא למימר דקושטא הוא דהיינו תיובתיה אמאי לא קני כו' כפרש"י ושיעור דבריו כך היא וא"ת ללשון ששמעתי נמי דהיינו תיובתי' אמאי כו' כמו ללשון ראשון דא"כ לשמואל נמי תהוי תיובתא כו' משא"כ ללשון ראשון דהיינו תיובתיה דרב אמאי לא קני כו' ולשמואל וודאי דלק"מ וק"ל:

מתני' מי שחשכה לו בדרך [בעוד לו ארבעת אלפים אמה לביתו] ואילן עומד בסוף אלפים אמה ממקום רגליו, ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום. אפליגו בפירושו בגמרא, רב סובר דל"א כלום לגמרי ואינו רשאי לזוז ממקומו כלל, דממקומו עקר דעתו ולבו, ותחת האילן נמי לא קנה, כיון דלא סיים אתריה, ושמואל סובר דכל רוחב גופו של אילן מצי אזיל ממנ"פ, אך אם בא למדוד מן הצפון האלפים מן האילן ולביתו מודדין לו מן הדרום לחומרא, בא למדוד מן הדרום [לחזור ממקומו אחוריו] מודדים לו מן הצפון [ומפסיד תמיד מידת רוחב האילן]. זהו ללשון רש"י ז"ל וללשון אחר ששמע רש"י סובר שמואל דהספק הוא אם קנה שביתה במקומו או תחת האילן, וע"כ רק אלפים ממקומו עד תחת האילן מצי אזיל, אבל מן האילן לביתו אין לו כלום דדלמא קנה במקומו. ורש"י ז"ל הקשה על לשון ששמע ממה דאמרינן אחד עירב לו לצפון ביתו, ואחד לדרום, מהלך לצפון בערובו לדרום כו' [דאם כל אחד מהעירובין לסוף אלף מביתו. אינו רשאי לילך לכל צד ביתו יותר מאלף, דאומרים שמא קנית בצד האחר מביתך וכבר כלו לך ממקום העירוב אלפים] ואם מצעו עליו את התחום, [שהניחו בסוף אלפים מכל צד ביתו] לא יזוז מביתו כלל, דשמא קנה בצד שכנגדו וכלו האלפים בביתו ותיובתא לרב, דלדידי' גם בלא מצעו עליו את התחום יהא אסור לזוז מביתו, דנימא מביתו עקר דעתי' ובמקום העירובין לא סיים בהי ניחא לי', וקשה דללשון זה ששמע גם לשמואל תקשה, דהא סובר גם הוא דמאילן לביתו אסור לו לילך, ולא אמרינן הא חד ד' אמות קנו לו וניתיב ליה מה דשרי ממנ"פ וימדוד מחלק האילן של צד מקומו ואמאי הכא מהלך לצפון בעירוב לדרום מטעם ממנ"פ. תמוה לי, דהא להך לישנא נהי דתרווייהו ס"ל דהיכא דאיכא למימר הכא קני ואפשר לומר הכא קני לא קנה כלל, גם סוברים תרווייהו דעקר דעתי' ממקומו, מ"מ בהא מיהו פליגי דלרב כיון דעקר דעתי' ממקומו אסור לו לילך גם למקום דשרי לילך ע"י מקומו, וגם ע"י העירוב, אבל לשמואל מה דשרי ע"י מקומו וע"י העירוב רשאי לילך בו (ואולי סברתו דעוקר דעתו ממקומו רק שלא לילך למקום שהי' רשאי אלו היה העירוב קונה, אבל מה דמותר ממנ"פ לא עקר דעתי' יהי' מטעם זה או מטעם אחר עכ"פ כן הוא לדידי') וא"כ לשמואל ניחא דשפיר קתני מהלך לצפון בעירובו שבדרום, דמה דהולך בזה לצפון גם בלא עירוב הי' מותר בו מחמת תחום ביתו, מש"ה מותר, דמה שמותר בין ע"י מקומו בין ע"י עירוב רשאי לילך לשמואל. ואם מצעו עליו לא יזוז, כיון דמצד העירוב שבדרום היה אסור מלהלך דאסור ע"י עירוב עקר דעתו מביתו אף למקום דרשאי גם ע"י העירוב, ויהי' הדין דלא יזוז ממקומו, כיון דהעירוב לא קנה, וד' יאר עיני. ועיין במהרש"א דנדחק לשיטת תוס' דמודה רב דמביתו לא עקר דעתיה [אאב"ה בדף מט ע"ב בתוס' ד"ה ואפילו לתחתיו הקשו על סברת רב, דממקומו עקר דעתי', מדתנן בספק אם נתגלגל העירוב חוץ לתחום קודם חשיכה דרשאי לילך עכ"פ אלפי' שמביתו עד העירוב, ולא אמרינן דלמא נתגלגל ולא קנה העירוב, ומביתו הא עקר דעתיה וכתבו לחלק בין עומד בדרך לעומד בעירו, דמעירו אינו עוקר דעתיה מדעתו שאם לא יקנה העירוב יהי' לו תחום ביתו] מה פרכינן הא הכא מיירי בעומד בביתו, ואין בזה סרך קושיא דפרכת הש"ס אמאי ברישא אי לילך לצפון יותר מאלפים ממקום ערובו שבדרום, וכן במצעו לא יזוז ממקומו, הא בלא סיים אתרי' ליכא כלל עירוב, ויקנה תחום ביתו לילך אלפים לכל רוח מביתו כמו בנתגלגל מבעוד יום, ופשוט, ודעת המהרש"א צ"ע: