מסכת עירובין דף מ״ד עמוד ב׳

אלא אדם אאדם קשיא דבשלמא מטה אמטה איכא לתרוצא כדקאמרת דהא דתני ויזקוף את המטה בדופן רביעית קאמר דהא קתני שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין אלמא לאו לאכשורי סוכה אתי אלא אדם הא קתני כדי שיאכל וישתה וישן אלמא למיפק ביה חובת סוכה אוקמיה התם דג' דברים הללו הן מצות סוכה אלמא דופן שלישי הויא חסירה דאי דופן רביעית לא הוה מיפסלא בה כדאמרי' ואע"ג דעביד אהל. שרי:

לדעת שהעומד שם יודע שלשם מחיצה העמידוהו שם אסור:

שלא לדעת מותר דמשום עשיית אהל ליכא למימר דאין דרך בנין בכך אבל כלי דרך בנין בכך הוא הלכך דופן שלישית אסור:

שלא לדעת הוה לא ידעו האנשים על מה קבצום שם:

רב חסדא מיהא שעשה המחיצה ונקבע שם בא' מהן הא ידע:

שלא מן המנין הוה בעושי המחיצה:

דאעילו מיא מרשות הרבים לרה"י והוקבעו לשם לדעת שהודיעום שלכך הם נקבצין:

זיקי נודות ושל רבא הוו:

כל היוצאין להציל חוזרין למקומן הא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה (דף יא:) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן דזה אינו חידוש וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם:

ומר סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא פ"ה ולית ליה לרבה הא דנהרדעי דאמרי לעיל (עירובין דף מא:) אי פקח הוא עייל לתחומי' וכיון דעל על ולר"י נראה דאית ליה הא דנהרדעי כיון שנכנס בתחומו מפני כבוד הבריות ויצא מד' אמותיו כיון שצריך ליתן לו ד' אמות חדשות יכול לחזור ולקנות תחומו הראשון אבל הכא מכיון שיצא חוץ מתחומו וקנה לו תחום אחר לא הותר ליעקר מתחום שקבע כדפי' לעיל דאי לאו הכי תיקשי לה מתני' לנהרדעי דאמרי אפי' אמה אחת לא יכנס ואף על גב דע"י ארבע אמותיו נכנס לתחומו הראשון ולא אמר כיון דעל על:

ואקשינן איני והא רב חסדא לדעת הוה וא"ל רב נחמן זיל עביד ופרקינן רב חסדא שלא מן המנין הוה כלומר לא נמנה רב חסדא עם אותם דמלו להו למחיצה דהנהו כולם שלא לדעת הוו:

הנהו בני גננא פי' בני החופה דעייל אסא מחוץ לתחום נגדינהו מר שמואל אמר להו אימור דאמור רבנן שלא לדעת. לדעת מי אמור.

הנהו (דייקינן) [זיקי] דחמרא דהוו (שרי) [שדי] בדסקרתא דמחוזא [בהדי] דאתא רבא מפירקא עיילינהו בשבת אחריתי נמי הוו בעו לעיולי אמר להו. א"כ הוו להו לדעת ואסיר.

לוי עיילו ליה תיבנא זעירי אספסתא רב אשי מיא. והני כולהו שלא לדעת:

מתני' מי שיצא ברשות כו'.

ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא.

מאי קאמר אמר רבה הכי קאמר אם היה בתוך התחום שלו כאילו לא יצא מביתו מהו דתימא כיון דעקר רגליו לצאת חוץ לתחום אע"ג דלא יצא כמי דיצא דמי ונאסר בתחומו קמ"ל.

רב שימי אמר הכי קתני אם אותו המקום שהלך בו תחומו מובלע בתוך התחום שלו כלומר הוא פחות מאלפים אמה. כיון שנתנו לו חכמים אלפים אמה לכל רוח מהלך באותן אלפים אמה שהן כנגד תחומו ועייל בתחומו וכיון שנכנס חזר ברשות שהיתה לו מקודם שיצא. קסבר רב שימי הבלעת תחומין מלתא היא.

ומר סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא פירש רש״י: דרבה לית ליה הא] דנהרדעי דריש פרקין (עירובין מא, ב) דאמרי אי פקח (אידך) [איהו] עייל לתחומיה. ונראין דברי התוספות (ד״ה ומר) שאמרו דנראה דיש לחלק דההיא דנהרדעי כיון שקנה ארבע אמות חוץ לתחום הראשון ועכשיו התירו לו חכמים לעקור אותו תחום ולקנות תחום אחר משום כבוד הבריות ונכנס לתוך תחומו הראשון ונקנה לו הרי זה כמי שהחזירוהו שחזר לתחומו הראשון, אבל הכא שעקר תחומו הראשון ונקנה לו תחום אחר ועדיין הוא בתוך אותו תחום אף על פי שהוא מובלע בתוך התחום שהיה לו מעיקרא אין לו אלא תחום זה השני, ואין לו לעקור אותו וליכנס בתוך תחום האחר.

ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. פירש הראב"ד ז"ל: כי מי ששבת במערה בשביתתו לתוכה נעשית המערה כבית מיושב שרשותו עולה עד לרקיע, ומש"ה אויר התחתון עולה למעלה כנגד אויר שלמטה. ואע"ג שלענין טלטול על גבה של מערה נידון כרה"ר, לענין מדידה מיהא מלמעלה כלמטה. ואין לנו ללמוד מדידה מטלטול, שהרי אפילו העיר שרשות הרבים עוברת בתוכה חייבין עליה משום רה"ר ולענין מדידה כלה כארבע אמות דמיא. ואינו מחוור בעיני מכמה טעמים, חדא דאם איתא לא הוה ליה למימר כי האי לישנא לא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת מבעוד יום, שהרי מי שיצא ברשות הרי זה כאילו ששבת שם במקום שנאמר לו שכבר נעשה מעשה, ואלו נאמר לו גם במערה זו מהלך בה בתוכה ועל גבה כאילו שבת מבעוד יום בתוכה, וא"כ לא היה לו לומר כן בכאן שאין הכל תלוי אלא במחיצות המערה שאנו רואין אותן כאילו עולות עד לרקיע, וכך היה לו לומר ולא שני שבת במערה לשבת בבקעה. ועוד דהא לכאורה משמע דלכ"ע דוקא בשאין על גבה של מערה אלא פחות מארבעת אלפים אמה דמשום הבלעת תחומין, הא אילו היו על גבה ארבעת אלפים לא, מדקאמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] להדיא ומה אילו שבת במערה שיש בתוכה ארבעת אלפים אמה ועל גבה פחות מארבעת אלפים כאילו דבר זה נודע ומוסכם מכבר ביניהם, וגם רבה לא השיבו התם אפילו ביתר מארבעת אלפים אמה דמי לא שני לך וכו', אלמא משמע דאהיא דאביי בלחוד הוא דקאמר, ואם איתא משום דמחיצות עולות עד לרקיע אפילו טובא נמי. ועוד דהא אמרינן בפרק כל גגות (להלן עירובין צ, א) דהיכא דלא מסיימי מחיצתא ואפילו גגין הרי הן ככרמלית ולא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, ואפילו לשמואל נמי דאית ליה גוד אסיק מחיצתא מודה הוא בגג יתר מבית סאתים שהוא ככרמלית, ואין אנו רואין המחיצות כאילו עולות למעלה. ומה שכתב הר"ב ז"ל שאין למדין מדידה מטלטול, והביא ראיה מעיר שהוא רשות הרבים לטלטול ולמדידה כולה כארבעת אמות, אינה ראיה, דהכא שאני דכיון דעל גבה רה"ר גמורה, [הרי] היא כרשות הרבים דעלמא אלמלא שאנו רואין את מחיצותיה כאילו עולות, וכל עצמנו אין אנו עושין את גגה כרה"י למדידה אלא משום מחיצותיה היאך אתה רואה מחיצותיה עולות לענין מדידה ולא לענין טלטול לפוטרן מידי חיוב חטאת, אם רואה אתה את המחיצות כנעולות נפטור אותה אם טלטל על גבה יתר מד"א שהרי יש כאן מחיצות והרי זה כולו כרשות היחיד, ואם אין מחיצות עולות למעלה משום דמחיצות הניכרות בעינן אם כן אין כאן מחיצות על גבה וכרמלית גמורה או רה"ר גמורה היא ואפילו למדידה. אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, דשני תחומין אלו באין לו מחמת שביתה אחת, דכיון ששבת במערה ויש למערה שני פתחים לשני ראשין אחד לצפון ואחד לדרום, ואילו רצה לצאת בפתח שבצד צפון ולהלך משם ואילך לצד צפון אלפים אמה הרשות בידו, ואילו רצה לצאת באותו פתח שבצפון המערה ולחזור דרך עקבו על גבי המערה לצד דרום הרשות בידו, שהרי יש לו אלפים אמה לכל רוח בכל פתח מהם כזה: ולא תמצא ענין זה והבלעה (ענין) זו אלא בשובת בחלל שיש עליו גב כגון בית או מערה, וכיון דמשום שביתה חדא קא אתו ליה ומיבלעו להו חד בחד הוו להו חד תחומא, והיינו נמי דוקא בשאין על גגה רק פחות מד' אלפים. אבל גבי מתני' דלא באו לה מחמת שביתה חדא, דמעיקרא לא היה מותר בתחום זה השני ועכשיו אינו מותר בתחום הראשון וכאילו עוקר שביתתו הראשונה וה"ל שביתה שניה אע"ג דמבלען חדא בחדא הבלעה כזו לא הויא הבלעה.

אדם אאד׳ ל״ק פי׳ דגבי אד׳ ליכא לתרוצי כדתרצי גבי כלי׳ דברית׳ בתריית׳ בדופן רביעית מיירי דהא קתני כדי שיאכל וישתה ויישן מכלל דלהכשר סוכה אתי ודופן שלישית ומ״ה עבדי׳ בה תירוצה אחרת: כאן לדעת וכאן שלא לדעת. פרש״י ז״ל ובתוס׳ באדם לדעת אסור לעשותו מחיצה דה״ל כבנין אבל שלא לדעת נהי דחשיבא מחיצה גמורה לא מתסר לעשותה בשבת שאין דרך בנין בכך והיינו דקתני עושה אדם את חבירו דופן לסוכה דמיירי בעושה שלא לדעת דאיסורא בשבת ליכא ואפ״ה מתכשרא סוכה בהכי כדקתני כדי שיאכל וישתה והיינו נמי עובדא דעבדו רב נחמן ורב חסדא כדמפ׳ ואזיל דסתם שלא לדעת הוו. מעתה הא מתניתא בתרייתא לצדדין קתני דרישא דאדם בדופן שלישית וסיפא דכלים בדופן רביעית ולאו שנויא דחיקא הוא דהא מוכח מתוכה דבהכי מיירי דקתני רישא כדי שיאכל וישתה ויישן וסיפה קתני כדי שלא תפול חמה על המת. ומתניתא קמייתא דקתני לא יעמד בה אדם ובהמה מיירי בעושה את האדם מחיצה (שלא) לדעת ולא הוי דומיא דבהמה דקתני בהדיא. מאי כאלו לא יצא פי׳ דהא כיון שהוא (עייל) [עדיין] בתוך התחום הרי לא יצא כלל גרש״י ז״ל אמר רבה ה״ק אם היה בתוך התחום כאלו לא יצא מביתו כלומר דהא דקתני כאלו לא יצא לאו אתחומו קאי אלא כאלו לא יצא מביתו לומר כי מביתו מודדין לו אלפים אמה של תחומו כדמעיקרא ולא מן המקום הנאמר לו ופרכי׳ פשי׳ כלומר נהי דמתרצת שפיר לישנא דמתני׳ מ״מ אכתי תקשי לן מאי קמ״ל פשי׳ דכיון שלא יצא מתחומו אין לו אלא תחומו הראשון ומהדרי׳ דטובא קמ״ל דמהו דתימא כיון דעקר מתחומו ברשות ב״ד עקר שביתתו הראשונה ויקנ׳ שביתה במקום שנאמר לו כבר נעשה מעשה ויוכל ללכת משם אלפים אמה לכל רוח קמ״ל דלא:

רב שימי בר חייא אמר ה״ק אם היה תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו כאלו לא יצא מתחומו. פי׳ דסיפא דמתני׳ מיירי בשיצא מחוץ לתחום שכותבין לו אלפים אמה וקאמר שאם היו אלו האלפים אמה שנתנו לו עכשו נכנסין בתוך התחום הראשון הרי הוא כאלו לא יצא מתחומו הראשון מיהת לענין שיכול ליכנס עד ביתו ע״י הבלעת תחומין ויהא כבני העיר כמו שהיה בתחלה ומיהו כיון שחזר לתחומו הראשון שוב אין לו התחום השני שנתנו לו ואמרי׳ במאי קא מפלגי רבה ורב שימי כלומר אמאי לא מפרש לה למתני׳ כמו רב שימי ומהדרי׳ דמר סבר הבלעת תחומין מלת׳ היא ומר סבר הבלעת תחומין לאו מלתא היא פיר׳ דרב שימי סבר הבלעת תחומין הבלעה היא למחשבינהו כתחום א׳ שיוכל להכנס עד ביתו ורבה סבר דלאו מלתא היא וכת׳ רש״י ז״ל דרבה לי׳ ליה הא דאמרי׳ לעיל במי שהוצרך לנקביו כיון דעל על. וההיא כר׳ אליעזר אתיא דאית ליה הבלעת תחומין וכרב שימי ולא נהיר דכיון דנקטיה לעיל להדיא ולא תלינן לה בדר׳ אליעזר משמע דדברי הכל היא והנכון כמו שפי׳ ר״י ז״ל דעד כאן לא אמרו חכמים דהבלעת תחומין לאו מילתא היא אלא במי שנתנו לו חכמים כבר תחום או גבול מסויי׳ כמו הא דרב שימי. אמאי כמי שיצא מחוץ לתחום שנתנו לו חכמים ד׳ אמות לתחומו שאע״פ שהם מובלעים בתחומו הראשון אמרי רבנן לא יכנס שכבר נעקר תחומו הראשון. הכא במקו׳ הזה בהלוכו. אבל כל שיצא לו מתחומו ואינו חוזר חוצה בגבול מסויים אלא בדבר שאין לו גבול כיון שנכנס ע״י מחיצות כעובדא דנחמיא או הוצרך לנקביו שאין לדברים אלו שיעור כי זה היה יכול ליכנס במחיצות עד עירו וזה היה יכול ליכנס הרבה עד שימצא מקום צנוע בהא ודאי כיון דעל על ויש לו הבלעת תחומין והיינו מאי דברירנא לעיל דכל היכא דמלו גברי דמודו רבנן שיכנס לעירו ודבר זה ברור ונכון וכן דעת רבותי ובנסחי הראשונים ז״ל היתה גרסא אחרת שגורסים אף בדברי רבה שאם היתה תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו כמו שהוא בדברי רב שימי. אלא דברבה גרסי׳ כאלו לא יצא מביתו ובדרב שימי גרסינן להו דכיון דעל על ויכול ליכנס עד ביתו אלא דסבר רבה דכיון שנכנס לתחומו הראשון חזר כבני עירו כבתחלה ואיבד תחו׳ שנתנו לו חכמי׳ ורב שימי סבר דהבלעת תחומין שנתנו לו מילתא היא ונעשה הכל כתחום אחד ויכול להלך את כלו ויהיו לו אלפים אמה בעירו לכל רוח ואלפים אמה לכל רוח במקום שנאמר לו ולהאי פירושא והאי גרסא קשיא הא דאותביה רביי לרבה מדתנן רבי אליעזר אומר שתים יכנס ומאי קושי׳ דהא אפילו רבה מודה הוא שיכול ליכנס עד ביתו. ותירץ רש״י ז״ל דלהאי פירושא קס״ד דכיון דהתם שאין השתי אמות מובלעו׳ בתחומו הראשון כלל אלא שהם דבוקות עמו. א״ר אליעזר שיכנס דין הוא דהכא דאיכא הבלעת תחומין גמורא שיהא הכל תחום אחד לגמרי ליכנס ולהלך בכלו והשיבו על זה בתוס׳ דהא ודאי הא דקתני רבי אליעזר שתים יכנס במובלעות מיירי שהוא עומד באמה שנייה וכדאמרי׳ בסוף והא דתניא רבי אליעזר אומר לא יכנס ופרקי׳ דמתני׳ דעקר חדא וקאי בתרתי ואידך דעקר תרתי וקאי בתלת אבל הנכון כגרש״י ז״ל וכמו שפירשנו:

ומה אלו שבת במערה שתוכה ד׳ אלפים אמה ועל גגה פחות מד׳ אלפים לא נמצא מהלך. פי׳ המערה הזאת היא ברשות הרבי׳ וסתם מערה מטלטלה כדאי׳ בפרק שור שנגח והמערה הזאת יש לה שני פתחים בשני ראשיה א׳ למזרח ואחד למערב וגגה רשות הרבים גמורה הוא כי שוה הוא לרשות הרבים ויש בחללה ד׳ אלפים אמה אבל אין בגגה אלא פחות מכאן ולא מפני מקום פתיחת הפתחים. כי פתח המערה דרך הוא לעשותו משופע כעין פתח ארובה. אלא דרך כתלי מערה לעשותם משופעים לצד הגג כדפרש״י ז״ל וקבלה היתה בידם כי השובת במערה זו יש לו אלפים אמה לצד מזרח לפתח מזרחי ואלפים אמה למערב לפתח מערבי אעפ״כ רשאי להלך על פני כל הגג ולצאת מפתח זה ולהכנס בפתח האחר והא אמאי שהרי אין לו לכל פתח ופתח מהם כלפי הפתח השני אלא אלפים אמה וכשהלך על הגג אלפים אמה היה לו לחזור לאחוריו כנגד העקב ולהכנס בפתח אשר יצא אלא ודאי הטעם משום הבלעת תחומין כי האלפים שיש לכל פתח כלפי צד הפתח השני הם מובלעין ורוכבים על זה כיון שאין בגג ארבעת אלפים אמה שלמות וש״מ דהבלעת תחומין מילתא היא להיות הכל תחום אחד ממש וקשיא לרבה ואפי׳ לגרסת הראשונים ז״ל דהא הכא ע״י הבלעת תחומין זוכה להלך בכל הגג המערה ואלפים אמה עוד לכל רוח ויש לו קרוב לשני תחומין וק״ל מאי קושיא דהכא אין אנו צריכין להבלעת תחומין כלל דכלו מערה חשיבא כדיר או סהר או עיר כי השובת שם מהלך את כלה ויש לו אלפים אמה לכל רוח. וי״ל דהתם מהלך בפנים שהוא רשות היחיד גמורה אבל גג מערה זו רשות הרבים גמורה היא. וכמה שהוא חוץ לדיר וסהר וחוץ לעבורא של עיר דמי:

א״ל רבה לאביי ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. פרש״י ז״ל דלא דמי דהתם ודאי מודו רבנן וכ״ע דעבדינן הבלעת תחומין ללכת ולחזור בכל הגג מפני ששביתתו למטה מן הגג באויר מחיצות וכיון שקנה כל המערה בתוכו להיות לו לבית ולשביתה דין הוא שיזכה למעלה ג״כ לא מדין רשות היחיד דא״כ אפי׳ יש בו ד׳ אלפים אמה נמי ואינהו הכי גמירי להו דליתיה אויר מחיצות להאי דינא אלא אלפים אמה בפחות מד׳ אמות אלא טעמא משום הבלעת תחומין אבל בהא דידן דליכא אויר מחיצות לקנות שביתה לא עבדינן הבלעת תחומין זו תורף פרש״י ז״ל. ומה שפי׳ הראב״ד ז״ל בזה יש עליו כמה גמגומין והיכא דלא שבת לא:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון והוא שאמר מי שיצא חוץ לתחום ברשות ר״ל ברשות בית דין כגון לעדות החדש שהיה מותר לחלל עליו את השבת או חכמה הבאה לילד וכשהגיע חוץ לתחום אמרו לו כבר נעשה מעשה ואינך צריך לילך אין אומרין בזה לא יזוז ממקומו אלא יש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שנאמר לו. והוא שאמרו במסכת ראש השנה [כג:] בראשונה לא היו זזים ממקומם התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת הרי הן כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח.

ואם היה בתוך התחום ר״ל שלא יצא עדיין חוץ לתחום הרי הוא כאנשי העיר כאלו לא יצא. ושאלו בגמרא מאי קאמ׳ וכי צריכים אנו ללמוד שאם לא יצא חוץ לתחום שהוא כבני העיר. ופרשה רבה מפני שמא היית סבור לומר הואיל ועקר ברשות עד שאלו יצא קנה לו שביתה מחדש בחוץ לתחום למקום שינוח לשם אף בלא יצא עדיין נעקרה מכל מקום שביתתו הראשונה ואף בתוך התחום יקנה לו שביתה במקומו קמ״ל ורב שימי בר חייא פרשה בדרך אחרת שאף אם יצא חוץ לתחום אלא שלא השלים עדיין אלפים אמה חוץ לתחום והרי במקום שנאמ׳ לו קנה שביתה להיות לו אלפים אמה מאותו מקום אם ביררן לו לצד עירו הואיל וכשהשלים אלפים אמה ממקום שנאמ׳ לו אינו רחוק אלפים מן העיר הרי זה כאלו לא יצא הואיל ותחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו הראשון. והוא שאמרו הבלעת תחומין מלתא היא אעפ״י שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום ר״ל שהבלעת תחומין לא היו לו ערב שבת מבעוד יום אלא שבשבת באו לו וכן הלכה. אבל תחום שיש לו בו היתר חוץ מתחומו הראשון אם הוא נבלע בתוך תחומו אעפ״י שפקעה הסבה שעליה הותר לו תחום זה מותר לו ולא עוד אלא אף אם ארבע אמות שאחר אלפים נבלעות בתוך התחום הדין כן לדעתנו שאנו פוסקין כר׳ יהודה שארבע אמות שנתנו לו חכמי׳ בוררן לכל רוח שירצה. והבלעת תחומין של ארבע אמות אין בה חלוק בין יצא לדבר מצוה או יצא באונס או בשגגה. וכן כתבוה גדולי המפרשי׳ בראיות ואף כשיצא לדעת [בדבר] הרשות שאין לו אלא ארבע אמות אם הוא בתוך ארבע לנקודת התחום נכנס (ויוצא) [ויצא] חוץ לתחום (אבל במקום) שאמרו לו נעשה מעשה שיש לו אלפים אמה [אבל] אם בררן לצד העיר ואין שם הבלעת תחומין ומתירא לשם ונכנס דינו כהחזירוהו באונס או ברשות וחוזר לדין תחומין שלא אמרה תורה שלח לתקלה.

וכל היוצאים להציל חוזרין למקומם שאלו בגמרא ואפי׳ טובא נמי והא אמרת רישא דוקא אלפים אמה אלא אם כן בהבלעת תחומין ומתרץ בה שהיתר אחר בא ללמדנו והוא שחוזרין למקומם בכלי זינן ואין צריכי׳ להניחם חוץ לעיר וכמו שאמרו בראשונה היו מניחין כלי זינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהם אויבי׳ ונכנסו ליטול כלי זינן ונכנסו אחריהם דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין בכלי זינן למקומן. אבל מכל מקום אם יצא ברשות אין לו אלא אלפים אמה אלא אם כן בהבלעת תחומין או אף בלא הבלעת תחומין אם יש שם סכנה כגון יוצאין להציל במקום שיש בחזרתן חשש אויבים. והוא שאמרו כאן בזמן (שיוצאין) [שנצחו] אומות העולם וכו׳ אבל יוצאין להציל במקום שאין חשש אויבים וכן שאר יוצאים לדבר הרשות אין להם אלא אלפים אמה ממקום שנאמר להם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי ששבת במערה שבתוכה ארבעת אלפים וגגה הוא פחות מארבעת אלפים כגון שיש לה שתי ארובות בשני ראשיה או שני פתחים בכותלים משופעים אחת לצפון ואחת לדרום וממעטות בשיעור הגג הרי זה מהלך את כלה מתוכה שכלה אצלו כארבע אמות וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח שירצה וכשיהלך אלפים אמה חוזר לתוכה ויוצא לו דרך הפתח האחר והולך אלפים אמה גם כן וגגה דינו כחוצה לה ונמצא שאלו היה גגה ארבעת אלפים ויצא לו בגגה דרך ארובה אחת לא היה יכול להלך על הגג אלא אלפים אמה אבל עכשו שאין בגג ארבעת אלפים כשיצא דרך ארובה ויצא לו דרך גגה אלפים אמה נמצא שהוא בתוך אלפים לפתח האחר ונמצא בתוך תחומו של פתח שני ומעתה הולך את כל הגג ונכנס בפתח שני וזהו מצד הבלעת תחומין שהרי יש לו בהן צד היתר והוא אם חזר לו ויצא דרך הפתח האחר ונמצא שאף הן תחום שלו והרי אף במקום שלא באו לו מאתמול התרנוה כמו שכתבנו כל שכן בכאן ששבת (בעיר) [באויר] מחיצות מבעוד יום ושני תחומין אלו באו לו ממקום שביתה אחת שהרי שבת במערה ולה שני פתחים ושתי ארובות ואילו רצה לצאת בפתח זה ולילך אלפים אמה מאותו צד ולחזור ולילך על הגג אלפים אמה הרשות בידו וכן בצד האחר. ומעתה אלו רצה לצאת בפתח שבצפון ולהלך על גבי המערה ולחזור בתוכה (על) [עד] דרך פתח שבדרום עושה הואיל ואלפים שבצפון ושבדרום נבלעות אלו באלו הא אם היה בגג ארבעת אלפים וחוזר ונכנס דרך אותו פתח ואם רצה אחר כן לצאת דרך הפתח האחר יוצא והולך אלפים מאותו צד גם כן:

ולגאוני ספרד פי׳ אחר בשמועה זו שיצא לך ממנה שאם תוך המערה ארבעת אלפים אמה וגגה [אינה] אלא ארבעת אלפים אמה פחות חמשים כשמתחיל להלך מעל גגה וחוץ למערכה מהלך אלפי׳ וחמשי׳ אמה שאותם חמשים אמה היתרות מובלעות הן בקרקעיתה של מערה ודנין אותו כאלו יצא מקרקעה:

גדולי המפרשים כתבו שמערה זו פירושה שאין בה דיורין וכששבת בתוכה הוא שמהלך את כלה אבל אם נתן עירובו לשם אינו מונה אלפים אלא ממקום עירובו ואף בששבת אין גגה נמדד בתוכה אבל אם היו בה דיורין הרי היא כבית ואף בלא שבת מודדין למעלה כלמטה שהמחיצות התחתונות בוקעות למעלה ואעפ״י שלטלטול על גבה נדון כרשות הרבים לענין מדידה אינו כן ואין ללמוד מדידה מטלטול שהרי אף רשות הרבים שבעיר אסור בטלטול ולמדידה דנין את הכל כארבע אמות:

בפרש"י ומה אילו שבת במערה כו' ועל גגה פחות מד' אלפים כו' עכ"ל בכולה שמעתין הכי משמע כפירושו דמובלע ממש אבל דבוקה לא הוי הבלעה ולקמן דמייתי מר"א דאמר שתים יכנס כו' דלא הוי רק דבוקה צ"ל ללישנא קמא דאנן לא קי"ל כר' אלעזר אלא בהבלעה ממש ולא בדבוקה ורבינו יהונתן פי' דדבוקה כמובלע ממש ע"ש והיינו למאי דמוקי לה לקמן בס"פ דעקר חדא וקם אתרתי ותו ל"מ וק"ל:

ברש"י ד"ה רב שימי בר חייא וכו' כלומר מתניתין בשכבר יצא מתחומו עסקינן וכו' כצ"ל: