מסכת עירובין דף כ״ח עמוד א׳

פוטיתא שרץ המים קטן שאין בו כזית ואפ"ה כיון דבריה היא אכילה היא ולוקה ד' מלקיות בשרץ המים כתיב בתורת כהנים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כאן שנים וכלל בהן בין שרץ הארץ בין שרץ המים ומשום מבשרם לא תאכלו ומשום וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו:

נמלה שהוא שרץ הארץ לוקה ה' תרתי הא דאמרן וכל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום הרי ג' וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל הרי ד' ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ הרי ה' כולן בפרשת ויהי ביום השמיני:

צרעה לוקה שש שהיא שרץ העוף ולקי בכל הני חמשה מוסף עליו וכל שרץ העוף שקץ הוא לא יאכל במשנה תורה והאי דכתיב בקדושים תהיו ולא תשקצו את נפשותיכ' בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה דבבהמה וחיה ועוף גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב בהו. שרץ לשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע"י שירוצו וריחושו מפני קוטנו:

ואם איתא דדגים גידולי קרקע נינהו פוטיתא נמי לילקי משום שרץ הארץ גרס ולא גרס לילקי ה' דשבע בעי למילקי חמש דשרץ הארץ ושתים דשרץ המים:

מאי טעמא דמאן דמרבי עופות קסבר כל היכא דאיכא כלל ופרט וכלל כללא בתרא עיקר ובתריה אזלינן:

והוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבי כל מילי וכללא קמא דאתי למעוטי ולמימר דנדרשי' בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא נרבי מידי לא אזלינן בתריה ומיהו אהני פורתא למימר דכי מרבי כללא בתרא לא כל מילי מרבי אלא כעין הפרט מאי דדמי ליה מב' צדדין דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע ומיתרבי נמי עופות בהאי דינא ולמעוטי דגים דלא דמו ליה אלא בחד צד בפרי מפרי:

ומאן דממעט עופות קסבר כל היכא דאיכא כלל ופרט כללא קמא דווקא ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעטי כל מילי ואפי' מאי דדמי ליה בפרטא והדר כתב כללא בתרא לאפוקי ממיעוטא דכללא קמא במקצת ולאתויי מיהא מידי דדמי לפרטא בכל ג' צדדין דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ:

פעפועין ירקות שקורין קקול"י בל' ארמי יוטלי"ש בלע"ז:

צירעה לוקה שש פי' בקונט' דהא דכתיב בקדושים לא תשקצו וגו' ובכל אשר תרמש האדמה בגדולים משתעי דלא כתיב שרץ וקשה דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נט:) דרשינן ובכל חיה הרומשת זה נחש משמע דרמישה נמי הוי דבר הרוחש כמו נחש ההולך על גחונו ומפרש ה"ר יעקב דאורלינ"ש דבמעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף טז:) מוקי האי קרא דוקא בשמונה שרצים כדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלין דבר הכתוב:

אהני כללא קמא למעוטי כל דלא דמי ליה משני צדדים וא"ת דבנזיר בפ' ג' מינין (נזיר דף לה:) אמר מאי איכא בין תרי פרטי וכללא לתרי כללי ופרטא תרי כללי ופרטא אי איכא דדמי ליה אפי' בחד צד מרבינן תרי פרטי וכללא עד דדמי ליה משני צדדין משמע דבחד צד סגי וי"ל דשני צדדין דהכא הוי כחד צד דהתם דשני צדדין פרי מפרי וגידולי קרקע שוין הן ובפ"ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין דריש מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר הא נמי צדדין שוין והא דפריך התם למימר מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכה ואינו חוזר היינו למאן דאמר כללא קמא דווקא דע"כ צד דבטל ממלאכתו גרוע מהנך מדקמשני לחפשי ישלחנו ריבויא הוא ואם שוה הוא אמאי מרבינן ליה טפי משאר צדדין וכי האי סוגיא איתא בחולין (דף סו.) בסוף אלו טריפות גבי ארבה ובריש אלו מומין (בכורות דף לז.) גבי פסח או עור ואתו כולהו כמאן דאמר כללא קמא דווקא כדפירש' ועוד אומר ר"י דאתא שפיר אפי' למ"ד כללא בתרא דווקא ולדידיה נמי צריך שידמה בכל צדדין החשובין אע"פ שהא' חשוב מחבירו רק שלא יהיה צד גרוע יותר מדאי אבל למאן דאמר כללא קמא דוקא מצריך שיהא דומה אף בצד גרוע הרבה והדבר מסור לחכמים להכיר איזהו צד גרוע שחולקין בו:

ובבל הויא רובא דעלמא והתניא כו' תימה אמאי לא משני כדמשני בפ' חבית (שבת קמד, ב) מי דמי ערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם וי"ל דהתם ודאי שייך לחלק דכולי עלמא נמי אם היו להם גמלים הרבה כמו בערביא היו מקיימין קוצים בשדותיהן ולכך יש חשיבות באתרא אבל בית מנשיא אע"פ שכל העולם נמי אם היו להם רמונים היו סוחטין כיון דלא הוי אלא חד גברא בטלה דעתו אבל הכא שבכל העולם יש חזיז ולא אכלי אין לחלק בין אתרא לגברא ולהכי נמי לקמן (עירובין דף כט:) דפריך ופרסאי הוו רובא דעלמא ולא מייתי מהך ברייתא דליבטלו פרסאי לגבי רובא דעלמא דאין לי לבטלם כיון דרוב בשר יש להם ושאר העולם נמי אם הוי להם רוב בשר היו אוכלים בלא לחם דומיא דערביא ומייתי שפיר מבגדי עניים דלא בעי שיעור עשירים כיון שפחות חשוב בעיניהן ועוד דמדמי השיעורים להדדי ולא שייך נמי לאתויי לקמן ההיא דחבית: [וע"ע תוס' שבת צב: ד"ה ואת"ל]

לפיכך זרען חייב וירקן פטור אין להקשות מאי לפיכך הא קתני דבטלה דעתו דאיכא למימר בטלה דעתו לענין דמתעשר אחר הבאת שליש כדין זרע או לענין תורם מן הרעה על היפה:

לזרע מתעשרין זרע וירק תימה אמאי לא עירב ותני להו זרען לזרע או לירק מתעשרין זרע וירק ואומר ר"י דהיכא דזרען לירק הוי ירק עיקר ומתעשר הכל אחר לקיטה כירק בין ירק בין זרע ואם זרע לזרע מתעשר הכל לשעבר אחר זמן הראוי למעשר זרע ולא בתר לקיטה ולהכי תנא ברישא ירק וזרע ובסיפא זרע וירק דברישא ירק עיקר ובסיפא זרע עיקר ונפקא מינה נמי לעניין מן הרעה על היפה דכשירק עיקר הוי ירק יפה וכשזרע עיקר הוי זרע יפה והוי מן הזרע על הירק מן היפה על הרעה וכן משמע בירושלמי בפרק [רביעי] דמעשרות:

בכל מערבין אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מערבין בפעפועין ובלגלוגות ובגודגדניות פירושו בגמ' דבני מערבא והכי גרסי בעון קומוי אילין אינון אמ' לון קקולי וחנדקוקי ופרפחיני:

ואקשינן דאביי אדאביי אי דגים גדולי קרקע נינהו אמאי אכל פוטיתא דהוא דג טמא לוקה משום אאל"ס [ארבעה לאוין] נילקו נמי משום שרץ השורץ על הארץ ומשני רבינא לא תימא דגים איכא בינייהו דדגים ודאי אליבא דאביי לאו גידולי קרקע נינהו אלא אימא עופות איכא בינייהו. האי תנא מרבי להו דגידולי קרקע נינהו ואידך תנא ממעט להו דלא וולד וולדות נינהו (רבא) [אלא] מרקק מים איברו ואמרינן מכדי הני תרי תנאי כללי ופרטי דרשי מ"ט האי ממעט לעוף והאי מרבה ליה ואמרינן האי תנא דמרבי ליה לעוף קסבר כללא בתרא דווקא דהדר וכתב ובכל אשר תשאלך נפשך דהוה פרט וכלל דנעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבי להו כל מילי אהני כללא קמא למעוטי כל דדמי ליה מב' צדדין והן פרי מפרי וגדולי קרקע ולא דמי להו מב' צדדין כגון מים ומלח כמיהין ופטריות שאינן פרי מפרי וכגון דגים שהן פרי מפרי אינן גידולי קרקע ומרבי אפילו עופות שהן פרי מפרי וגדולי קרקע. ואידך תנא סבר כללא קמא דווקא דהוה ליה כלל ופרט ותורת כל כלל ופרט אין בכלל אלא מה שפרט הני דפריש קרא אין מידי אחרינא לא אהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה בג' צדדין והן פרי מפרי וגדולי קרקע ותולדת ברייתו מן הארץ למעוטי מים ומלח וכמיהין ופטריות כדאמרן ולעופות נמי אע"ג דאינון פרי מפרי וגדולי קרקע מרקק מים נבראו ואינן דומין לבקר וצאן שהן פרי מפרי וגדולי קרקע ותולדת ברייתו מן הארץ וכענין שמועה זו היא במס' נזיר (דף לה ע"ב) וסוגיא חדא היא לתרווייהו כאשר פירשנו. וכן בענין מבית המקדש (בסוכה נ ע"ב) ר' דריש לה בכללי ופרטי ומרבי כל מיני מתכות וממעט של עץ. ור' יוסי בר' יהודה דריש ליה ברבויי ומיעוטי ואינו ממעט אלא של חרס בלבד. וכל אחד דורש הלשון שקבל מרבותיו: ירושלמי בכאן בעירובין [ובמע"ש] בפ' מעשר שני ניתן לאכילה בסופו. מתני' ר' עקיבא ולא ר' ישמעאל דר' ישמעאל דרש ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל.

כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש וולד וולדות הארץ אף כל וולד וולדות הארץ. ר' עקיבא דריש מה הפרט מפורש פרי וולד פרי ומכשיר פרי אף כל פרי ולד פרי ומכשיר פרי מה נפיק מביניהון עופות דגים וחגבים וכמיהין ופטריות לר' ישמעאל אין נקחין בכסף מעשר לר' עקיבא נקחין וקשיא לן מ"ש הני כללי דדרשי להו הכי משאר כללי. ופרקינן משום דהני כללי דכתיב דרך אחת היא כללא קמא היא כללא בתרא דהא תאוה נפשך ותשאלך נפשך חדא מלתא לפיכך חלקו. האי א' כללא קמא דווקא והאי א' כללא בתרא דווקא. פי' פעפועין שמענו כי הן ירקות שיש בהן מליחות והן קאקולי: ירושלמי בפרק אחרון בפאה פעפועין וגודגדניות וחלגלגות מערבין בהן היידין אינון.

אמר רב קקולי והנדקוקי ופרפרחינין שממעטין הזרע אין רוב בני אדם אוכלין אותן ומאחר שאינן מאכל לכל אדם היאך מערבין בהן ופרקינן כשם שמערבין ביין לנזיר ולישראל בתרומה שאסורין בהן כיון דחזו למי שאינו נזיר והתרומה לכהן מערבין בהן אפילו לנזיר ולישראל הכא נמי כיון דחזו למרובי בנים מערבין בהן אפילו לחשוכי בנים. איכא דאמרי כי אמר רב בהנדקוקי מדאי פי' בעודן פגין ומסקנא חזיז דדברא לא מערבינן בהן דגנונייתא מערבין בהן.

[צירעה לוקה שש פירש רש"י: והאי דכתיב בקדושים תהיו (כ, כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה, דבבהמה וחיה ועוף] גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב ביה שרץ דלשון שרץ שהוא נד בארץ ואינו נראה [אלא ע"י] שירוצו וריחושו מפני קוטנו. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין נט, ב) ובכל החיה הרומשת זה נחש משמע דלשון רחישה שייכא בדבר השורץ כנחש שהולך על גחונו. ופירש בשם הרב ר' יעקב דאורלניש דההוא קרא מיירי בשמונה שרצים, כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (מעילה טז, ב) במובדלין דבר הכתוב דכתיב (שם) אשר הבדלתי לכם לטמא, והיינו הבדלתם דשמונה שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים.

ובבל הויא רובא דעלמא והתניא וכו' הכא משמע דאתינן למשוי גברא [לאתרא] דכי היכי דאמרינן בחד גברא דלא אזלינן בתריה דלאו רובא בעלמא הוא הכי נמי אמרינן אפילו בחד (גברא) [אתרא]. ודכוותא אמרינן בפרק המצניע (שבת צב, א) גבי הוצל שהיו מוציאין משאוי על ראשו והוצל הוי רובא דעלמא. וכן נמי בפרק קמא דקידושין (ו, א) גבי האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, ופריך ויהודה הויא רובא דעלמא. ואיכא למידק והא בשבת בריש פרק חבית (שבת קמד, ב) מפלגינן בין אתרא לגברא, דאמרינן התם של בית מנחם בן מנשיא סוחטין ברמונים, ואמרינן התם הלכה כבית מנחם בן מנשיא, ואקשינן ושל בית מנחם הויא רובא דעלמא, ופרקינן אין דתנן המקיים קוצים בכרם קדש דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים לא קדש, ואמרינן מאי טעמא דר' אליעזר שכן בערביא מקיימין שדות של קוצים לגמלים, ואקשינן מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלוי דעתו אצל כל אדם. וי"ל דשאני הכא דכולי עלמא אם היו להם גמלים כמו ערביא היו גם הם מקיימים קוצים לגמליהם, שהקוצים מאכל הם לגמלים. אבל הרמונים שהם בכל מקום ואפילו הכי אין אדם סוחט אותם בשום מקום אלא בית מנחם, לפיכך בטלה דעתו אצל כל אדם. והוא הטעם לאומר חרופתי ולמוציא משאוי על ראשו דלא הוי רובא דעלמא דאין עושין כן בשאר מקומות. ואע"ג דאסיקנא דהאומר חרופתי ביהודה מקודשת הואיל ואנשי קורין לארוסה חרופה, אין זה חשוב שנוי לומר בטלה דעתו שזה לשונם ודבורם.

הא דקתני [השחליים והגרגיר] זרען לירק מתעשר ירק וזרע זרען לזרע מתעשר ירק וזרע. יש לעיין למאי פלגינהו כיון דלעולם מתעשר בין זרע בין ירק ליערבינהו וליתנינהו בין שזרען לזרע בין שזרען לירק מתעשר זרע וירק. וי"ל דקמ"ל לענין תורם מן הרעה על היפה שאם זרען לירק הירק יפה שבו ואלו בא לתרום מזה על זה תורם מן הירק על הזרע אבל לא מן הזרע על הירק, והיינו דקתני מתעשר ירק וזרע. ואם זרען לזרע הוי איפכא דמעשר מן הזרע על הירק ולא מן הירק על הזרע וכדקתני מתעשר זרע וירק. ואי נמי נפקא מינה לעונת המעשרות דאילו זרען לירק מתעשר הכל ואפילו הזרע כשעת לקיטת הירק, ואם זרען לזרע אין הולכין בו בתר לקיטה ואפילו לגבי הירק אלא הולכין בו אחר הזרע.

למימרא דדגים גידולי קרקע נינהו פי׳ אליבא דאביי דמפרש הכי והאמר אביי גופיה אכל פוטיתא לוקה ארבע נמל׳ לוק׳ חמש כו׳: פי בתורה יש לאוי׳ כלליים בכל השרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ ולא תמטאו בהם ויש בשרץ המי׳ שני לאוין מפורשין כל שאין לו סנפיר וקשקשת חד לאו בת״כ וחד לאו במשנה תורה דהא כתוב ביה מבשרם לא תאכלו: ובשרץ על הארץ יש ג׳ לאווין מפורשין חדא כל השרץ השורץ על הארץ לא יאכל ועוד כתי׳ כל הולך על גחון וכו׳ לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו׳ כי שקץ ועוד כתיב ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ: ויש בשרץ העוף לאו אחד מפו׳ וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו: מעתה יש בפוטיתא שהוא שרץ המיסד׳ לאווין השלי׳ הכללים ושנים מפורשים ובנמלה שהוא שרץ הארץ ה׳ לאוין הב׳ כללים והג׳ המפורשים. וצרעה שהוא שרץ העוף יש בו ששה לאוין השנים הכלליים והג׳ המפורשי׳ בשרץ הארץ דאיהו נמי לא מפיק מכלל שרץ הארץ דכל שהוא גדולי הארץ הוי בכלל וכדאתינן השתא לרבויי דגים בכנל שרץ הארץ למ״ד גידולי קרקע נינהו מוסף עליהם שרץ העוף הלאו המפורש בשרץ העוף הוה להו שש לאוין: וכת׳ רש״י ז״ל דלא מצינן מנמלה וצרעה תרי לאוי דכתיבי בפרש׳ קדושי׳ תהיו ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה היינו משום דההוא הכא בבהמה וחיה בעוף גדולים משתעי ולא בשרצים דהא לא כתיב התם שרץ דלשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ומפני קטנו אינו נרא׳ אלא ע״י ריחושו ושרוצו בארץ. והקשו בתו׳ דלשון רמישה נמי שייך אפי׳ בדבר שהוא נד ושורץ על הארץ דהא נחש שורץ בארץ שהולך על גחונו ואמרי׳ בפ״ד מיתות ובכל חיה הרומשת על הארץ זה נחש. ולא ידענא מאי קושי׳ דההוא מיירי בנחש קודם שנתקלל שלא הוה הולך על גחונו אלא אדם משלחו לצפון ולדרום כדאי׳ התם בהדיא בפ״ד מיתות ועכ״ז יפה כחב הרב רבי יעקב מאורליניש ז״ל דההוא ליכא למחשביה בנמלה וצרעה דההוא קרא לא מיירי אלא בח׳ שרצים הכתובי׳ בתורה בלבד וכדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח במובדלין דבר הכתוב דכתיב אשר הבדלתי לטמא כלומר שהבדילם הכתוב משאר שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים ואם איתא דדגים גדולי קרקע נינהו אפוטיתא לילקי חמש משום שרץ הארץ כך הגרסא במקצת ספרים ולא דק שהרי מאותן חמש שבשרץ השורץ על הארץ כבר נמנו מהם גם בפוטיתא השנים הכלליים ואין הכוונה אלא לומר שנמנ׳ בפוטיתא כל החמש שבשרץ הארץ ונוסיף עליהם השניים המפורשים בשרץ המי׳ והוו להו שבע לאוין בפוטיתא. וי״ג ללקי נמי משום שרץ הארץ והגרס׳ הזאת רווחא:

אלא אמר רבינא עופות איכא בינייהו אהני כללא קמ׳ למעוטי מאי דלא דמי ליה בשני צדדין הילכך מרבי עופות שדומה לו בשני צדדין דהוו פרי מפרי וגדולי קרקע אבל דגים ממעטי דלא דמו אלא בחד צד שהם פרי מפרי אבל לא הוו גדולי קרקע: מהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה בג׳ צדדין פי׳ כל היכא דאיתנהו דאי ליתנהו לא מצרכינן לה וזה ברור וכיון שכן ממעיטו אפי׳ עופות דהא לא הוו ולדות הארץ ואינם אלא פרי מפרי וגדולי קרקע ונראין דברי׳ דלמאן דאמר כללא קמא ה״ה דאי איכא בפרט צדדין או יותר דבעי׳ הדומה לו בכולם דכיון דכללא קמא דווקא ומיעט כל דבר שלא היה לנו אלא הפרט המפורש לבדו היינו שריב׳ הכלל האחרון הדומה לו בכל הצדדין וא״ת א״כ היינו ריבה ומיעט וריבה י״ל דהא ליתא דבכלל ופרט וכלל בעי׳ הדומה לצדדין העיקרים שהם מעצמותו של דבר וריבה ומיעט וריבה מרבה אפי׳ הדברים הדומין בצדדים שאינם עקריים. וסוגיין בעלמא כמ״ד כללא בתרא דוקא ולא נקטי׳ בכלל ופרט וכלל אלא דבר הדומה בשני צדדים והכי רהטי כולהו: וק״ל בפ״ג מינים אמרינן דהיכא דאיכא תרי כללי ופרטי מרבי׳ אפי׳ מאי דדמי בחד צד ואלו הכא אמרי׳ דלכל הפחות בעינן דדמי ליה בשני צדדין. ובמסכת קידושין: דרשינן כלל ופרט וכלל גבי מרצע ונקטי׳ מה מרצע של מתכ׳ אף כל של מתכת ולא נקטי׳ מה מרצע שהוא כלי ושל מתכת: ויש מתרצים דההוא כמאן דאמר כללא בתרא עדיף וכי בעי׳ הדומ׳ לשני צדדין היינו היכא דאיכא טפי מחד פרטא אבל היכא דליכא אלא חדא פרטא מרבי׳ הדומה לו אפי׳ מחד צד עיקרי ומהני כללא קמא למעוטי אם דומה לו בצדדין שאינם עיקריים וק״ל דהא במכילתין לעיל אמרינן ובמסכת גיטין דרשינן בכלל ופרט וכלל מאי דכתי׳ וכתב לה ספר כריתות מה הפרט מפורש דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל ואע״ג דליכא שם אלא חדא פרטא בעי׳ שם צדדין ויש מתרצים דהתם תרי קראי כתיבי ומנינן כל חד מנייהו בכלל ופרט וכלל האי מרבי׳ חד צד ומאי מרבי אידך צד א״נ דהנהו שני צדדים שקולין הם וא״א להביא אחת מהם ולהוציא לחבירו וכל כה״ג לא חשיבי אלא כחד צד ושקולים הם ויביאו שניהם וכדמוכח במסכת נזיר: ואכתי ק״ל דבמסכת חולין גבי ארבה דדרשינן התם בכלל ופרט בד׳ רגלים וד׳ כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו וליכא למימר דההוא כמ״ד כללא קמא דוקא דהא קי״ל כמ״ד כללא בתרא דוקא ולא מוקמי׳ לה לההיא דלאו כהלכתא והנכון דההיא לא קשיא כלל דההיא לאו חד כלל ופרט בלחוד הוא אלא טובא כדאמרינן התם הרי זה כללי כללות ופרטי פרטות משום דכתיב למיניהו זימני טובא: והא דאמרינן דר׳ אליעזר דריש ריבוייא ומיעוטא לאו למימרא דבשו׳ דוכתי לא דריש כללי ופרטי דהא בכמה דוכתי דרישי כללי ופרטי ולא פליג ר׳ אליעזר אלא לומר בין מן הסת׳ תופס כלל לדין ריבה ומיעט וריב׳ דהכי גמיר אי דאיכא למדרש מן הסתם אבל יש מקומות שיודה בכלל ופרט וכלל משום דגמיר לה הכי בהדיא. או משום דאיכא הוכחה והכי מוכח במ׳ נזיר בפ׳ ג׳ מינין ושם נפרש בע״ה מערבין בפעפועין ובגלוגלוגו׳ וגדגדניות פי׳ שכל אלו נאכלין כמות שהן ופעמים שאדם סומך עליהם לסעודה והני גודגדניות אינם אותם שאנו קורין פיריזיש בלעז אלא מן ירק הוא שעושה זרע וכדאמר ואם הקשו לזרע: ורש״י ז״ל פירש שהוא סליאנדרי בלע״ז: מי לא תנן מערבין להזיר לנזיר ביין: פי׳ דאע״ג דלא חזי לדידיה כיין דחזי לאחריני מערבין בו: והא ודאי שאין הדמיון יפה דהתם איהו גופיה חזי אלא דארעא דאיסורא רביע עליה מה שאין כן בגודגדניות שהם עצמן קשים לגוף אלא דתלמודא ס״ל דליכ׳ לפלוגי דינא מהאי טעמ׳ ומיהו אפשר דלמאי דאוקימנא הא דרב בחנדקוקי מידי דחזי לאכילה הדרי׳ מיהא וסביר׳ לן דבאידך שהם קשין אין מערבין בהם אפילו למרובה בנים ולא אמרי׳ בהא כיון דחזי לחבריה לדידי׳ נמי מערבין כיון דלדידיה לא חזי מחמ׳ דיעות שבגופן ולא מדמי׳ לה ליין דנזיר:

וחזיז פרש״י ז״ל שהוא שחת ויש מיעוט בני אדם שאוכלין אותו כשהוא חי וסועדין בו אבל רוב העולם אין עושין כן ולהכי אמר רב שאין מערבין בו ופרכי׳ מאידך דרב דאמר שמערבין בו ומברכין עליו בורא פרי האדמ׳ אלמ׳ חזי לאכילה וגם לסעודה או ללפתן ופרקי׳ דההיא דאמר רב מערבין בחזיז הוה בתר דאתא רב לבבל וחזא שהיו רגילין לאכול אותו וללפת בו את הפת: ופרכי׳ ובבל הויא רובא דעלמא: פי׳ דבשאר דוכתי דעלמא לא רגילי למיכליה ומשו׳ בני בבל דאכלי ליה לימא רב שיערבו בו בכל מקום כדין בבל וכי בבל הוא רוב העולם שנגרור כל העולם אחר דרכם ומנהגם דהא רב סתמא קאמ׳ שמערבין בהם ומשמע בכל דוכתא:

והא תנן הפול והשעורה והתלתן שזרעו לירק פי׳ שהיה כוונתו בזריעתן לאכול הירק שלה׳ בעודו לח ולא בשביל הזרע בטלה דעתו אצל כל אדם ואינו מעשר על הירק כלל אלא מעשר על הזרע כי עיקרם לזרע הוא בכל העולם וא״ת מאי קא מקשי מגברא לדוכתא דהא בפ׳ חבית אמרי׳ אין סוחטין ברמונים ושל בית מנח׳ היו סוחטין ברמונים ואמרי׳ הלכה כשל בית מנחם ופרכי׳ בשל בית מנחם הוי רובא דעלמא ומהדרי׳ אין דתנן המקיים קוצים בכרם ר׳ אליעזר אומר קדש שכן בערביא מקיימין קוצים לשדותיהן לגמליהן. ופרכי׳ מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם. וי״ל דההיא דקיים קוצים בכרם אע״פ שאין נוהגין בו בשאר מקומות אינו מנהג משונה לפי שמקיים אוחם דודאי טובים הם לגמלים אלא לפי שאין הגמלים מצויים כשאר המקומות ומ״ה סבר ר׳ אליעזר דהוי ערביא רובא דעלמא ורבינן פליגי עליה התם ואמרו דאפ״ה לא הוי רובא דעלמא ומיהו בערביא גופה דנהיגי בה מודו רבנן דקדש: אבל כשהמנהג משונה מאד ויוצא מדרך השכל והראוי אפילו היכא דהוו נהיגי בה באתרא אין מנהגם מנהג ואפילו לדידהו ובטלה דעת׳ אצל כל אדם כדאסיקנ׳ בפ׳ המצניע כי המוציא משוי על ראשו בשבת פטור ואפילו לאנשי הוצל שנוהגין כן בחול דבטלה דעתם אצל כל אדם והא דחזין לההיא דחול דמיא דהא ודאי אין ראוי לזרוע תבואה בשביל לאכול השחת ולא לזרוע פולין ושעורין משו׳ ירקן ומ״ה אפילו הם אתר׳ אותם שנוהגין כן דינא כגברא שבטלה דעתם אבל לגבי עצמן והיינו דפרכי׳ הכא וכי בכל רובא דעלמא לגרור אותם למנהגם אדרבה כיון שמנהגם משונה אפילו לגבי דידהו אינו מנהג: וכהא דתנן בפול ושעורה שזרען לירק. ומיהו ק״ל דהתם היכי מייתי ראיה לההיא דסוחטין ברמונים מההיא דקוצים בכרם דהא רבנן פליגי עליה דר׳ אליעזר וסברי שהמקיים קוצים בכרם לא קדש ולא גמרי׳ מערביא דס״ל דערביא לא הוי רובא דעלמא וי״ל דסבירא להו דהלכתא כר״א מההוא א״נ דקסבר דהת׳ הוא דפליגי רבנן משום דלדידהו קיום קוצים בכרם אע״פ שאינו מנהג משונה מ״מ אינו מנהג יפה לגמרי כי פעמים שהפסדם מרובה משכר׳ והרי בשאר מקומות יש להם גמלים ואין מקיימין אותן אבל רמונים לסחוט מנהג טוב הוא דעדיף לרפואה ולמאכל ומה שאין נוהגין כן בשאר מקומו׳ אינו אלא מפני שאין הרמוני׳ מצויין להם לרוב הלכך בהא אפי׳ רבנן מודו דליהוי רובא דעלמא: ואפ״ה מהדרי׳ דלא דמו דערביא אתרא ורמוני׳ דשל בית מנחם גברא וש״מ דכל היכא דהוו אתרא ודאי הוו רובא לעלמא וק״ל דהא אמרינן בפ״ק דקידושין האו׳ חרופתי ביהודה מקודשת לפי שנוהגין לומר כן אבל האומר כן בעלמ׳ אינו מקודשת וכדפרכי׳ ויהודה הוי רוב׳ לעלמ׳. וי״ל דההיא דחרופה הוא מנהג בינוני שאינו מנהג משונה ומ״מ אין המקום הזה מובחר כשאר מקומות שהרי אינם רגילין בו מפני כן כי ודאי הרי הוא ראוי להם ודומה כאלו היו גמלים מצויין בכל מקו׳ ואין מקיימים להם קוצים דבהא אפילו ר׳ אליעזר מודה כיון שהיו ראויין לעשות בערביא ואינם עושין דלא מגררי׳ שאר דעלמא בתרייהו נמצאת למד כי הדין הזה הוא על ג׳ דרכים. כל שהמנהג משונה אפי׳ נהגו בה באתרא חד בטלה דעתם לגמרי לגבי דידהו כהא דחזין וכההוא דהוצל וכל שאין המנהג משונה אלא שאין שאר העולם בוחרין בו ואע״פ שהיו יכולין לנהוג כן היכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג והוא דהוו היכא דנהוג אתרא והיכא שהמנהג הוא יפה וראוי לכל מקום ומה שאין נוהגין אותו בשאר מקומות הוא מפני שאינם צריכין לכך או שאינו מצוי להם הרי אותו מקום שנוהגין רובא דעלמא כקוצים בכרם לרבי אליעור ורימונים לרבנן ומיהו בדאיכא מנהגא דאתרא דכל מנהגא דגברא חדא או משפחה אחת לא חשיבא לעולם למיהוי רובא דעלמא וכדמוכח מההיא דרמונים. ומיהו לדידהו גופייהו אפשר דמהני מנהגא בכי הא. והרבה דברים נאמרו ונכתבו בזה אבל מה שכתבתי נ״ל שהיא תרומה טהורה מכל דברי רבותי ז״ל:

השחליים והגרגיר זרען לזרע מתעשרין זרע וירק. זרען לירק מעשרין ירק וזרע. כך הגרסא בספרים ישנים והקשה ר״י ז״ל מה בין הלשון הראשון ללשון האחרון הוה ליה למיתני זרען בין לזרע בין לירק מתעשרין ירק וזרע שהרי אין הכוונה אלא שהוא חייב לעשר בין זרען בין ירקן: ותירץ דהא קמ״ל כי אם זרען לירק. הא אחשביה לירק וה״ל לגבי זרע כיפה לגבי רע ואם בא לתרום ולעשר מזה על זה מעשר מן הירק על הזרע דה״ל מן היפה על הרע אבל לא מן הזרע על הירק דהוה לי׳ כתורם מן הרע על היפה. ואם זרען לזרע אז הדבר הפך כי הזרע הוא היפה והירק הוא שאינן יפה. ואין התירוץ הזה מחוור דהאיך מחשבתו בזריעה משוי ליה יפה או רע ויותר נכון התירוץ השני שכתב רבי׳ ז״ל דנפקא מינה בדין המעשרו׳ לעניין מעשר שנה שנייה ושלישי׳ כגון שזרען לשנה שנייה ולקטן בשלישית שאם זרען לזרע הולכין אחר הזרע דהיינו אחר הבאת שליש ומתעש׳ הכל במעשר שני כדין שנה שנייה ואם היה דעתו לירק הולכין אחר לקיטתו כירק ומתעשרין מעשר עני כדין שנה שלישית:

מי שאכל פוטיתא והוא דג טמא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש. צרעה לוקה שש. ודברים אלו צריכי׳ ביאור וכבר כתבנו בהם בכדי היכלת באחרון של מכות:

מה שכתבנו כאן שהצאן והבקר ושאר בעלי חיים גדולי קרקע הם פירושו שנזון מדברים שבקרקע ולא גדולי קרקע ממש והוא שאמרו בברכות [מ:] על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר מברך שהכל שבזו פירושו שאינו צומח מן הארץ:

מערבין בפעפועין ובלגלוגות ובגודגדניות והם מיני ירקות ואעפ״י שהגודגדניות ממעטות את הזרע עד שאמרו עליהם חשוכי בנים לא יאכלו. וכן שהן מזיקות משהוקשו לזרע והוא כשהוקשו הקלחים עד שאמרו עליהם ואם הוקשו לזרע אף מרובי בנים לא יאכלו פירשוה בגמרא כשלא הוקשו לזרע [ומרובי בנים. ואבע״א] ואפי׳ לחשוכי בנים שהם מיעוט העולם שהרי מערבין לנזיר ביין כמו שביארנו:

הפול והתבואה והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם שאין המנהג לזרעם לאכלן בירק כלל ואינו מתעשר אלא לזרע ר״ל לכשיאסוף הזרע אבל אם אכלו בירק אינו צריך להפריש מהם תרומה ומעשרות כלל אבל השחלים והגרגיר דרכן ליאכל בין זרע בין ירק וכמו שאמרו בזרע גרגיר שכן ראשונים לא היו להן פלפלין שוחקי׳ אותו ומטבלין בו את הצלי ומתוך כך אפי׳ זרעם בביאור לזרע או לירק מתעשרין זרע וירק וכל שכן אם זרעם סתם:

בד"ה אהני כללא כו' מומין שבגלוי ואינו חוזר הא נמי צדדים שוין כו' היינו למ"ד כללא קמא כו' עכ"ל מה שהוצרכו לומר דהנך ב' צדדין דהיינו מומין שבגלוי ואינו חוזר צדדין שוין הן וכחד צד חשיבי ולא ניחא להו למימר דא"נ אינן שוין וחד גרוע הוא מחבירו ואתיא כמ"ד כללא קמא דוקא דמשמע להו דלמ"ד נמי כללא קמא דוקא לא בעי אלא ב' צדדים כי הכא דתרתי שוין הן כחד צד הן ועוד חד צד גרוע מהן אבל ג' צדדין דאינן שוין ודאי דלא בעי וא"כ לא הוה פריך מידי מצד דבטל ממלאכתו אפי' למ"ד כללא קמא דוקא ולהכי הוצרכו לומר דמומין שבגלוי ואינו חוזר שוין הן ופריך שפיר מהא דבטל ממלאכתו דלא הוי אלא ב' צדדין למ"ד כללא קמא דוקא ומיהו קשה לפ"ז דמאי פריך מהא דבטל ממלאכתו דאימא הא דקאמר מומין שבגלוי ואינו חוזר היינו למ"ד כללא בתרא דוקא דלא בעי אלא צד א' החשוב והני ב' צדדין כצד א' הן ששוין הן ובפרק א"ט ניחא דמוכח לה דקאמר למ"ד כללא קמא דוקא וע"ש בפרש"י ותוס' ודו"ק:

בד"ה ובבל הויא כו' ועוד דמדמי השיעורין אהדדי ולא שייך כו' עכ"ל ר"ל דכמו דהתם בשני שיעורים של עשירים ועניים אין כ"א בטל לגבי חבירו ה"נ הכא גבי פרסיים אין שיעור פרסיים שהיה להם רוב בשר בטל לגבי רובא דעלמא ולא שיעור רובא דעלמא דאין להם רוב בשר בטל לגבי פרסיים והשתא לא שייך לאתויי ההיא דפ' חבית דלא שייך התם שיעור אחר ולכך רובא דעלמא בטלי שפיר לגבי ערביא שהרי אם היה להם גמלים כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה אהני כללא קמא וכו' עד אמאי מרבינן ליה טפי משאר צדדין. פירוש למה מרבינן מהאי ריבויי דאפילו ליכא ביטול מלאכה יוצא לחירות ולא אמרינן שמא אתי לרבות דאפילו אינו מום שבגלוי יוצא לחירות ואמאי אמרינן דאתי האי ריבויא מהאי יותר משאר צדדים וק"ל:

ד"ה לפיכך וכו' דמתעשר אחר הבאת שליש פי' דזהו דין תבואה דאין מתעשר אלא עד שיביא ויגדל שליש גידולו אבל ירקות מתעשרין מיד אפילו לא גדלו אלא מעט:

ד"ה לזרע וכו' ומתעשר הכל לאחר לקיטה פירוש מיד אחר לקיטה לאפוקי תבואה דאין מתעשר אלא לאחר שנעשה גורן לאחר מירוח: