מסכת עירובין דף כ״ז עמוד ב׳

לא נצרכה הא דמתני ר' יצחק מים ומלח המעורבין ניקחין אלא כשנתן לתוכן שמן:

בהבלעה בשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר והבליע בו דמיהן וכי האי גוונא שרי רבי יצחק:

והתניא בניחותא:

בבקר הואיל וכתיב בכל אשר תאוה נפשך למה לי למיכתב בבקר ובצאן וביין ובשכר אלא לדרשות בבקר ללמדך שלוקחים בקר אגב עורו ויצא העור לחולין ואין צריך למוכרו ולחזור ולאכלו בירושלים:

אגב גיזותיה אע"ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקי לחולין:

אגב קנקן חבית של חרס שהיין שמור בתוכו ויצא הקנקן לחולין:

תמד שנותנים מים בחרצנים ולכשהחמיץ שנגמרה תסיסתו הוי כיין אלמא מדקתני בבקר אגב עורו אלמא בהבלעה שרי ואע"ג דעור באנפי נפשיה לא חזי דמידי דמאכל בעינן כדכתיב ואכלת:

מאן דמתרגם בקר דליצטריך למיכתביה אליבא דבן בג בג כו':

הוה אמינא מאי שכר דבילה קעילית כל הני דרשות מיתורא דביתי"ן דריש דפרטי צריכי לפרט וכלל דממה נפשך צריכי תרי מינייהו כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז.) גבי הענקה דאי כתיב צאן הוה אמינא גידולי קרקע לא ואי כתיב גורן הוה אמינא בעלי חיים לא ושאר פרטי נמי שמא צריכי לשום דרשה ועוד דבשבועות פ"ג (דף כג.) ובפרק בתרא דיומא (דף עו.) פריך ואימא דבילה קעילית ומשני גמר שכר שכר מנזיר והכא נפקא לן מדמרבינן יין אגב קנקן אלא התם אצטריך שכר שכר דלא נימא שכר גופיה דבילה קעילית היא והכא אבי"ת דבשכר קאי וקשה דהיכי קאמר הכא דה"א דבי"ת דבשכר לדבילה קעילית אתא הא מכלל ופרט נפקא דהוו פירי מפירי ועוד הקשה מה"ר שמואל דהיכי בעי למימר התם דשכר גופיה לדבילה קעילית והאמר הכא דאי לאו יתור דיין אגב קנקן ה"א דבי"ת דבשכר לדבילה קעילית ויש לומר דשכר גופיה בעי למימר לדבילה קעילית בעינן והכא בדבילה מעורבת עם המים שכך רגילים לתקנם וחשיב טפי מתמד ואם תאמר אמאי לא מוכח התם דשתיה בכלל אכילה מדמרבינן תמד ואמר רחמנא ואכלת וליכא למימר ע"י אניגרון כדאמרינן התם דמידי דמשכר בעינן הואיל ואתי מריבויא דבשכר וי"ל דואכלת לא קאי אביתי"ן אלא אגופיה דקרא דהא עור וגיזה וקנקן לאו בני אכילה נינהו:

הוה אמינא צאן על גב עורו אין ואם תאמר והא נפקא לן מיין אגב קנקן דעור נמי חשיב שומר כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) וי"ל דעור לא הוי כל כך שומר לבשר דמשהופשט לא הוי שומר אבל יין אי אפשר בלא קנקן:

ואפי' יהודה בן גדיש לא אמר [אלא] בציר דשומנא דפירא הוא אבל מים ומלח דברי הכל לא ופריק רב יוסף הא דתני ר' יצחק כגון שנתן שמן על גבי המליח והבליע לו דמי מים ומלח בשמן. פי' ששוה השמן לבדו חצי איסר. וא"ל הריני קונה מאצלך השמן לבדו באיסר והמים והמלח בחנם. ומנ"ל דכי האי גוונא שרי דתניא בן בג בג אומר ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וגו' לא הי' לו לומר בבקר ללמד שלוקחין בקר על גבי עורו. פי' מבליע דמי עור בבשר:

בצאן כו'.

א"ר יוחנן מאן דמתרגם לי בבקר אליבא דבן בג בג מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. פי' אני משמשו כתלמיד לרב מ"ט הני כלהו בצאן וביין ובשכר צריכ' [לבד] מבבקר דלא הוה צריך דאתי מהני אמאי כתביה רחמנא ולא אשתכח ליה תרגומא ובמאי פליגי יהודה בן גדיש דמרבה ליקח ציר במעות מעשר שני ור' אליעזר דאוסר והני תנאי דבעינא למימר לקמן ואמרי' (נמי) יהודה בן גדיש ור' אליעזר דרשי התורה ברבויי ומיעוטי כתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ריבה כל דבר שתתאוה וחזר וכתב בבקר ובצאן ביין ובשכ' מיעט כל דבר ולא התיר אלא [אלו] בלבד. עוד חזר וכללו בכל אשר תשאלך נפשך חזר וריבה לן כל דבר שתשאלך נפשך ריבה ומיעט וריבה למדנו כל שהוא בתורה כעניין הזה דרשינן לא חזר ריבוי באחרונה אלא שריבה הכל.

מאי רבי רבי הכל אי הכי מיעוט למאי אתא ואמרינן אתא לר' אליעזר למעט [ציר] קסבר בעינן עיקר פירי והאי שומנא דפירי הוא ליהודה בן גדיש למעוטי מים ומלח.

הני תנאי דרשי כללי ופרטי דתניא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר ופרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע האי תנא דספרי דבי רב ודבי ר' ישמעאל תנא מה הפרט מפורש וולד וולדות הארץ אף כל וולד וולדות הארץ.

מאי בינייהו אמר אביי דגים איכא בינייהו האי תנא דמרבי כל דהוא פרי מפרי וגדולי קרקע מרבי אפי' דגים דהני נמי גדולי קרקע נינהו.

לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה וא"ת תינח מעשר דשייך ביה הבלעה, אבל בעירוב היכי שייך ביה הבלעה, על כן יש מי שכתב דמאי דבעינן הכא הבלעה דווקא לענין מעשר איתמר, אבל לעירוב אפילו בלא הבלעה במים ומלח מעורבין זה בזה מערבין דהרי הן ראויין לטבל בהם את הפת. ולזה הקשה מורי שיחיה מהא דאמרינן חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר, לכאורה משמע דבחד גוונא מיירי, וכיון דע"כ אוקימנא למאן דמתני אמעשר בשנתן לתוכן שמן הכי נמי ודאי מיירי למאן דמתני לה אעירוב. על כן כתב הוא שיחיה דלעירוב נמי מיירי בהבלעה, ושייך ביה הבלעה דהא אמרינן לקמן (עירובין כט, א) דשיעור עירוב בשמן כדי רביעית או כדי שמינית למ"ד, ומיירי שלא נתן שמן כשיעור אלא בצירוף מים ומלח יש בו כדי שיעור. ובהדיא מוכח בירושלמי דמעשר ועירוב חד דינא אית להו, דגרסינן (פ"ג ה"א) אמר ר' אליעזר עשאן מי מלח מערבין בהן, ר' אחא בשם מיאשה והוא שנתן לתוכן שמן, ר' יוסי בעי מעתה לא יחלל אלא לפי חשבון שמן שבהם עכ"ל הירושלמי. ושמעינן מינה דעירוב ומעשר חד דינהא אית להו גבי הא ותרוייהו בשנתן לתוכן שמן, וכן פירשו בתוספות.

אבל שכר לקיוהא בעלמא אימא לא כתב רבנו נ"ר: דהוה אמינא קיוהא בעלמא קאמר, אבל לקושטא דמילתא שכר לא קיוהא בעלמא הוא דעיקר פירא הוא. ותדע לך דהא לכולי עלמא שכר ניקח בכסף מעשר וכדאמרינן הכא ואי לאו דפירא לא היה ניקח בכסף מעשר. ועוד דשכר דכתב רחמנא ודאי היינו שכר ממש ולא דבילה קעילית, ותדע לך דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא (עו, א) וכן בפ"ג דשבועות (כג, א) דלא משתעי קרא בדבילה קעילית דגמרינן שכר שכר מנזיר ומה להלן יין אף כאן יין. ומאי דאמרינן הכא אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית, לאו למימרא דבילה קעילית ולא שכר ממש אלא מדרשא דבי"ת קאמרינן, כלומר: הוה אמינא דבי"ת דבשכר לא מרבה מיא (דביה) למיהוי ניקח בהבלעה, אלא מחלל עליו לפי חשבון יין שבו, ובי"ת אתי לרבויי דבילה קעילית. ולקושטא דמילתא ודאי שכר ניקח בכסף (ודאי) [מעשר] בהבלעה משום דפירא הוא כדאמרינן, ואף על גב דפוסל את המקוה בשלושת לוגין כדאיתא לקמן (עירובין כט, ב) היינו משום דרובו מים וכל שעיקרו מים פוסל את המקוה. ואינו דומה ליין מזוג דאמרינן במסכת מכות (ג, ב) אינו פוסל את המקוה אפילו בשיש בו שלושת לוגין מים שאובין, דשאני התם דחמרא מזיגא מיקרי כדאיתא התם, אבל הכא שעיקרו ממים שאני כדאמרן.

אמר רב יוסף לא נצרכ׳ אלא שנתן לתוכן שמן פרש״י ז״ל דהא דר׳ יצחק דמתני לה אמעש׳ מיירי כשנתן לתוכן שמן. וק״ל מאי לא נצרכה דהא קושיין לא הוה משום דלא צריכא ולפום קושיין הוה ליה למימר אמר רב יוסף הב״ע כשנתן לתוכן שמן. וי״ל דרב יוסף ארכבי׳ לפירוקי׳ בתרי רכשי ושמעינן אגב אורחיה דאע״ג דהא דר׳ יצחק מיירי כשנתן לתוכן שמן דצריכותא יש בו שלא נוכל לומר דאי בהכי מיירי פשיט ואביי לא הבין מאי צריכותא דאית בה ופריך דא״כ תיפוק ליה משום שמן דאית ביה. ופרקי׳ לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה פי׳ כי במחייו של זה נבלע גם דמי המי׳ והמלח שבו והא קמ״ל דאגב שמן שהוא פרי יכול ליקח בכסף מעשר המים והמלח שבו ואפי׳ בשוה פרוטה דאלו פחות משוה פרוטה פשי׳ דלא חשיב מידי ולאו כסף הוא. וא״ת כיון דפריש תלמוד׳ דמאן דאתני לה אעירוב מיירי כשנתן לתוכן שמן דהא בההוא גוונא דמתני לה מר אמעשר מתני לה אידך אעירוב וכיון שכן תיקשי לן לענין עירוב תיפוק לי משום שמן דאית ביה דלגבי עירוב לא שייך טעמא דהבלעה דהכא לאו אדמים קפדינן אלא אגופיה דאוכל שיהא ראוי לסעודה וי״ל דהכא נמי מיירי כשאין בשמן שיעור ראוי לעירוב בפני עצמו שאין בו רביעית וגם אין בו כדי ללפות בו שתי סעודות אלא בתערובת המים והמלח וקמ״ל דאגב השמן חשוב הכל אוכל להשלים לשיעור שתי סעודות כן פי׳ בתוס׳ וכן מוכיח מירוש׳ בפירו׳. אבל מדברי הרי״ף והרמב״ם ז״ל נראה שהם סוברים דלגבי עירוב מיירי אפי׳ בשלא נתן לתוכו שמן כיון שדרך לטבל וללפות בו דהא גבי עירוב לא בעיני׳ מידי דאקרי פרי אלא מידי דאורחא לעשו׳ ממנו סעודה או ללפת בה ואינו מחוור לא לפי שטת התלמודא ולא לפי שטת הירושלמי:

ומנא תימרא דהבלעה שרי דחטא בן בג בג אומר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו. פי׳ לישנא דאגב לא דייק שפיר וה״פ שלוקחין הבקר עם העור דאע״ג דעור לאו אוכל הוא ניקח בטפלה של בשר וכן על דרך הזה קנקן אגב היין: ופרש״י ז״ל שהעור והגיזות והקנקן יוצאין לחולין גמורין ואינו צריך למוכרן וליקח בדמיהן אוכל והכי משמע ודאי דאיכא לרבויי קרא וגזירת הכתוב הוא שתחול כל קדושת כסף מעשר על הבקר והצאן והיין השכר ויצאו הטפלין שלהם לחולין. ויש אומרים שלא התיר הכתוב בקר אגב עורו וצאן אגב גיזותיו אלא בשלקחם חיים שאז הם טפלין לו: ותדע דבשלמא בעור הוה אפשר לומר דליזרוק אפי׳ שחוט עם הבשר מפני שנשאר בו לפעמים אבל גיזות מאי נטירותא דאית ביה אלא ודאי לא התיר זה הכתוב אלא כשהם חיים כי אז הכל טפיל לבהמה ונראין דברים דלגמרי שבא הכי רחמנא ואפי׳ כשאפשר לו ליקח בשר בלא עור ובלא גזות דלא פליג רחמנא בהא כדי שיקח בריוח שכן דרך בני אדם לעשות כן לצורך ביתם ליקח בעין יפה ביין מלמד שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר מלמד שלוקחין תמיד משהחמיץ פי׳ בהבלעת מים שבו ודוקא משהחמיץ דאלו מקמי הכי לא חשיב אלא מיא ופוסל את המקוה כמים ממש וכדתנן בפ״ק דחולין: וכל הני דרשי דעביד בן בג בג נראה קצת מפרש״י ז״ל דמגופיה דבקר ויין ושכר מדרשי דלהא בלחוד איכתיבו פרטי אבל א״א לומר כן דהא איצטריכו כולהו או מקצתיהו לכלל ופרט וכלל או לריבה ומיעט וריבה דלקמן דא״א דבן בג בג פליג דלא עביד כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה: וכל הפחות צריך לכלל ופרט וכלל שני פרטים בקר ויין או בקר ושכר או צאן ויין או צאן ושכר חד לבעלי חיים וחד לדבר שאין בו רוח חיים דהא לא אתי חד מחבריה כדאיתא בהדיא בפ״ק דקדושין גבי הענקה דצריכי צאן וגורן לפרטי לא אייתר לדרשא אלא יקב ובת״כ עביד הכי כלל ופרט וכלל מבקר ויין ודריש דלא אתי חד מחבריה מפני שזה מאכל וזה משקה וכיון דכן על כרחין הא דדריש בן בג בג אינו מגופן של פרטים דא״כ היכי דריש להו כולהו אלא ודאי מיתורא דביתי״ן דאית בהו דריש הכי כלה כי כתב רחמנא ביתי״ן בכל חד וחד לומר שהלוקח עמהם מה שהיא טפל להם. והשתא דאתית להכי ק״ל אידך תרי פרטי גופייהו למאי איצטריכו דאתין לשום דרשא דלא ידעי׳ לה דהא איכא דכוותה בתלמוד כך פירשו בתוס׳ בשם ר״ת ז״ל. והראב״ד ז״ל פי׳ דכיון דאיצטריכו למיכתב הביתי״ן משום הא דרשא דבן בג בג איצטריכו למיכתב התיבות עצמן דלא איפשר בלאו הכי ע״כ. וכי תימא וליכתוב התיבות בלא ביתי״ן ולייתו להא דרשא דבן בג בג הא ליתא חדא דגופיהו לא אתי שפיר הני דרשי שבאו לדרוש דבר הטפל ועוד בתרי מינייהו נצרכא לכתוב בביתי״ן איכתיבי אידך למי בביתי״ן:

אמר רבי יוחנן מאן דמתרגם לבור כו׳ ואיכתב רחמנא ביין ה״א יין אגב קנקן אין משום דהיינו נטירותיה אבל שכר דקיות׳ בעלמא הוא אימא לא. ק״ל דהא אפי׳ לא כתב רחמנא אלא שכר ולא כתב רחמנא בשכר הוה לן למימר דתמד שהחמיץ ניקח בכסף מעשר דהא במסכת יומא ובמסכת שבועות אמרי׳ דשכר דכתב רחמנא היינו תמד דגמרי׳ לה מנזיר דכתיב ביה יין ושכר ומינ׳ נמי ק״ל הא דאמרי׳ בסמוך אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית דהא מוכח התם דשכר דהכא תמד הוא כדאמרן ולא ילפי׳ ממקדש דכתיב ביה שכר והיינו דבילה קעילית דמידי דתלה במאכל ולמשקה גמרינן ממדי דתלי. ומאכל ומשקה כגון נטר ולא ממקדש דטעמא דידיה ודאי משום הדעת וכדתניא שאם אכל דבש או חלב ונכנס למקדש לעבוד׳ חייב וי״ל דאנן הכי קאמרינן דאי לא כתב רחמנא אלא שכר לחודיה הוה דרשי׳ ליה שיקח תמד בלא הבלעת דמי המים שבו ואע״ג דלא חשיב חמרא מעליא ריבהו הכתוב לענין כסף מעשר אבל שיהא המי׳ בהבלע׳ דמים לא. וא״ת אמאי כולי טעמא משום דקיותא בעלמא דאי מהאי טעמאי אפי׳ שלא בהבלעה נמי י״ל דה״ק בשלמא אגב היין הוא שיהא בהבלעה דהא מנטר ליה ואע״פ שהוא חוץ מגופו הרי הוא כגופו כיון שאין ליין קיום ושימור זולתו אבל תמדים אינו כן כי המים שבו אין משמרין ואין מועילין אותו אדרבה עבדי ליה קיוהא וכל היכא דאית ביה מיא פורתא טפי מעלי. אי נמי דת״ק מכל שכר דקיותא בעלמא לא הוה מרבי׳ לה ליקח המים בהבלעת כי די לנו מה שריבה אותו הכתוב ליקח אותו בלא הבלעת מים כיון דהוי דקיותא. וכן הא דאמרינן דאי כתב רחמנא בשכר ה״א דבילה קעילית ה״פ דמייתורא דבי״ת מרבי׳ דבילה קעילית וא״ת ולמה למנקט דאי כת׳ רחמנא ה״א שכר דבלה קעילית דהא הוה מצי למימר דאפ׳ דרשי׳ בשכר לרבות תמד כדרש׳ דבן בג בג ה״א דדוקא תמד ניקח עם המי׳ בהבלעה כיון שהכל גוף אחד אבל יין אגב קנקנו לא. ועוד ק״ל למה לי לרבויי דבילה קעילית מדרשא דבי״ת תיתי מכלל ופרט וכלל דהא פרי וגדולי קרקע הוא. וי״ל דכל היכא דלא רביה קרא בהדיא לא משמע לאתויי משום דלא חזי שפיר לאכילה כיון שהוא מבלבל הדעת ולאו אורחא למיכלינ׳ ולגלויי אהאי עניינא דדבילה קעילי׳ צריכ׳ רבוייא נקטי׳ הכא אגב אורחא דה״א דביל׳ קעילי׳ לאשמעי׳ דהא נצרכ׳ לרבוייא ולאשמעי׳ דעם כל יריעות׳ חזי טפי לרבויי מתמד ליקח המים בהבלע׳ כיון דמקהו ליה. ומיהו התם בשבועות אי לאו דאשכחן דכתב שכר גבי נזיר דהיינו תמד הוה לן לומר דשכר היינו דבילה קעילית דומיא דמקדש דלא סגי לן בלאו הכי דמנא תיתי לן דשכר היינו תמד הוה לן כלל: ומיהו לבתר דגלי לן שכר דנזיר דמשמע לן דטפי איכא לרבויי תמד בלא הבלעת מים דחזי לשתייה בלא טירוף הדעת ושהוא דרך שמחה מלרבות דבילה קעילית אע״ג דהיא גופי׳ אוכל אבל בתר דאתי בשכר לדרשא אחריתי טפי עדיף לן דבילה קעילית שהוא עצמו אוכל מתמד דקיותא היא שניקח המים שבו בתוך מעשר: וא״ת ואפי׳ השתא דכתב רחמנא ביין אמאי לא ניחא לן נמי דבשכר אתי לדבלה קעילית וי״ל דכיון שחזי׳ שריבה הכתוב כ״כ ואפי׳ קנקן דעביד נטירות׳ בעלמא משמע לן דלא אפשר דלית ליה מכללא דבילה קעילית: שהוא עצמו פרי. וכיון דדבילה קעילי׳ אתי מכללא אייתר לן בית דבשכר להבלעת מים דתמד: וקי״ל דהתם בשבועות וביומא אתי לומר דשתייה בכלל אכילה מדכתב רחמנ׳ ואכלת וכתב שכר וטרחינן לברורי דשכר היינו תמד ולא דבלה קעילית ולמה לן למיטרח בהא דאפי׳ תימא דשכר היינו דבילה קעילית מ״מ בית דבשכר היינו תמד: ומיניה שמעי׳ שפיר דשתייה בכלל אכילה וי״ל דמההיא לא שמעי׳ לה דודאי כי כתיב ואכלת לא קאי אלא אפרטי גופייהו ולא אמאי דמרבי מן הבי״תין תדע דהא מרבי׳ קנקן ועור וגיזות דלאו בני אכילה נינהו:

לר׳ אליעזר מיעט ציר פי׳ דאלו מים ומלח משמע דלא צריכי מיעוטא כי לא היו בכלל מעולם שהרי אינם פרי ולא אוכל שאלו היה בכלל הרבוי הא ודאי כל ריבה ומיעט וריבה אין לך למעט אלא הגרוע שבתוך הרבוי שהרי הרבוי השני מרבה כל דבר אלא כיון דכתב ביה מיעוטא לא סגי דלא אתי לשום מידי. וכבר פרש״י ז״ל במס׳ סנהדרין ודוכתי אחריני דריבה ומיעט לחוד חשיב בכלל ופרט וכלל וריבוי השני לרבות כל מאי דלא אתי בכלל ופרט וכלל דעלמא: ולפי׳ המיעוט נדרש בדבר הגרוע שבתוכו: ומשמע דריבה ומיעוט או מיעוט וריבה חדא מילתא היא ואינו כמו כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט וזה ודאי דבר הצריך טעם מה לי כלל ופרט מה לי ריבה ומיעט ולמה לא נאמר ג״כ אין ברבוי אלא מה שבמיעוט ובכלל שאלה זו ג״כ למה נרבה יותר בלשון ריבה ומיעט וריבה טפי מלשון כלל ופרט וכלל. ותשוב׳ זו למדנו כבר במקומו׳ אחרים מפרש״י ז״ל כי לשון פרט משמע כאדם שמפרט ומפרש מה שהיה בידו כבר ולפי׳ כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כאלו אמרתי סתום ומפורש אין בסתום אלא מה שבמפורש וזה הטע׳ לכלל ופרט וכלל שאינו מרבה אלא מעין הפרט לפום טעמא דלקמן למאן דסבר כללא קמא דוקא או כללא בתרא דווקא. אבל ריבה ומיעוט אין משמעות לשון זה שבא המיעוט לפרש כלום אלא כי מן הרבוי שבינך בא לקצר ולמעט מהם קצת והדבר מסור לחכמים שבא למעט כל הדומה למיעוט ופרט וכלל דאמרי׳ שנעשה כלל מוסף על הפרט וריבה הכל מסתברא שלא בא לרבות כל דבר שאם כן פרט למה נכתב אלא בא לרבות כל הדומה לפרט ואפי׳ בחד צד: ויהא הפרט פירושו של כלל לרבות כל הדומה לו בשום צד. לר׳ יהודא בן גרים ממעט מים ומלח: פי׳ דקסבר שאף מים ומלח המעורבין ביחד בכלל הריבוי הם וכיון דכן ממעטים ליה משום דגריע טפי מציר ולא ממעטי׳ ציר דשומנא דפירא הוא. ומיהו כל שנתן בו שמן כלה ומודה שהוא ניקח בכסף מעשר ואפי׳ בהבלעת דמי מים ומלח כדאי׳ לעיל כדרמי׳ ממתנייתא דר׳ יהודא בן גרים: ור׳ אליעזר לר׳ יצחק אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע פי׳ ולמעוטי כמהין ופטריות דלא פרי מפרי נינהו ולמעוטי ציר ומים ומלח ואפשר דלמאן דדריש כללי ופרטי ממעט מים ומלח ושמן בהבלעה או אפשר והוא יותר נכון דבשמן כ״ע מודו משו׳ שמן דאית ביה וכי היכי דמרבי׳ יין אגב קנקנו דההי׳ דבן בג בג דברי הכל היא ואפי׳ להני תנאי וכנ״נ:

מה הפרט ולד מוולדות הארץ פי׳ ובכלל זה פרי מפרי וגדולי קרקע וכדמוכח לקמן בהדיא וכדפרש״י ז״ל ובכלל ולד דנקט יש פרי מפרי שאין לך ולד שאינו פרי מפרי ובכלל ולדות הארץ יש גדולי קרקע מוסף עליו דגדולי קרקע מיקרי כל שחי ע״י הארץ ומתקיים בו כגון בהמה וחיה שאע״פ שאין גדולים מן הארץ ממש להיו׳ נוצרים משם ויונקי׳ ממנו וכדמוכח בברכות דלא חשיבי גדולי הארץ מ״מ הרי הם גדלים וחיים ע״י צמחי הארץ וולדות הארץ משמע מה שהוא נולד מן הארץ ממש נוצר משם ויונק ממנו כדמוכח בברכות וכדאמרי׳ בסמוך דלמאן דאמ׳ גדולי קרקע דגים ועופות גדולי קרקע פטור: ולמ״ד וולדות הארץ לאו ולדות הארץ נינהו דדגים מן המים נבראו. ועופות מן הרקק נבראו:

לוקחין בקר על גב עורו וצאן על גב גיזותיה ויין על גב הקנקן ויצא העור והגיזה והקנקן לחולין ואין צריך לחזור ולמכור כדי שיאכל המעות בירושלם שמן הסתם דברים אלו נבלעים עם ערך הבקר והצאן והיין ויתבאר במקומו דוקא בלוקח מבעל הבית שאין מנהגו לדקדק במכירתו אבל בלוקח מן התגר שמדקדק במכירתו לא יצא לחולין ובבעל הבית עצמו לענין קנקנים דוקא בסתומות והתמד והוא המים שנותנין על השמרים שהחמיצו נקחים בכסף מעשר על הדרך שביארנו בראשון של חולין וגדולי הרבני׳ פרשו בכאן תמד מים שנותנין על החרצנים:

אין לוקחין דגים בכסף מעשר שני וכל שכן שאין לוקחין ממנו ציר כללו של דבר אין לוקחין אלא דבר שהוא פרי מפרי וגדולי קרקע ופי׳ פרי מפרי הוא דבר היוצא מדבר אחר הן דרך הריון והולדה הן דרך זריעה ונטיעה כגון בהמה חיה ועוף מאמותיהם וענבים מגפניהם וכן הדומים לאלו אבל לא כמהין ופטריות שאין להם זרע ואין יוצאות זו מזו וכן הדומים להם ולשון פרי לאו דוקא אלא כל דבר שהוא פורה ופי׳ גדולי קרקע הוא כל דבר שיהא מזונם או יניקתם מן הארץ לבד ומתוך כך אין לוקחי׳ מהם דגים מפני שאעפ״י שהם פרי מפרי אינן גדולי קרקע ר״ל שאין נזונין מן הארץ לבד. ומה שנתגלגל בכאן במדת כלל ופרט וכלל אם נדרשת בכלל ופרט אם (ברבה) [בריבוי] ומיעט וכן אם כללא קמא דוקא אם כללא בתרא דוקא כבר ביארנו הכל בסנהדרי׳ פרק נגמר הדין:

בד"ה ה"א מאי שכר כו' וקשה דהיכי קאמר הכא דה"א כו' הא מכלל כו' דהוו פירי מפירי כו' עכ"ל אבל אהך דשבועות ויומא דבעי למדרש שכר גופיה לדבילה קעילית ל"ק להו הכי דא"נ מכלל ופרט נפקא איצטריך פרטא דשכר לשום דרשה כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בא"ד ועוד הקשה מהרר"ש דהיכי בעי למימר התם דשכר גופיה כו' והא אמר הכא דאי לאו כו' ה"א דבי"ת כו' עכ"ל כבר כתבנו בכוונת דברי התוס' בפ"ג דשבועות בשם אבן לב שנדחק בכוונתם ועוד כתבנו שם דרך אחרת אבל אחרי שזכינו ת"ל ללמוד במס' יומא פ' י"ה מצאנו וראינו שם בדברי התוס' קושיא זו ותירצו בעצמם דה"ק תלמודא הכא דאי כתב רחמנא בשכר ה"א דבילה קעילית כתב רחמנא יין ע"ג קנקנו וכ"ש דבילה קעילית ואייתר לן בי"ת דבשכר לתמד ואהא קשיא למהרר"ש כיון דקאמר הכא דאי לאו יין ע"ג קנקנו ה"א דבי"ת דבשכר לדבילה קעילית אבל השתא דכתיב יין ע"ג קנקנו לא איצטריך קרא לדבילה קעילית וא"כ היכי בעי למימר התם דשכר גופיה לדבילה קעילית הא לא איצטריך ליה דמיין ע"ג קנקנו נפקא ואהא תירצו דהכא בדבילה מעורבת עם המים בהבלעה דומיא דיין ע"ג קנקנו אבל דבילה קעילית בפני עצמה גרע טפי ולא נפקא מיין ע"ג קנקנו ולהכי פריך התם אימא שכר גופיה לדבילה קעילית בפני עצמה דלא נפקא מיין ע"ג קנקנו דאיירי בהבלעה כן למדתי מתוך דברי התוס' דפ"ב דיומא ע"ש ודו"ק היטב:

בגמ' לא נצרכה אלא שנתן לתוכן שמן והא דקאמר לעיל ל"ש אלא מים בפני עצמו וכו' הל"ל אפילו מים בפני עצמו עם שמן מותר ול"ל למימר אבל מים ומלח ניקחים י"ל משום דאורחא דמלתא הכי הוא דנותנין שמן בתוך מים ומלח ואוכלין וא"כ מקרי מזון אבל אין דרך ליתן שמן במים בפני עצמן או מלח בפ"ע:

שם ואי כתב רחמנא בשכר ה"א מאי שכר דבילה קעילית פי' ולכך כתב רחמנא ביין דאפילו יין אנב קנקנו מותר וכ"ש דבילה קעילית ולא צריך תו בשכר לדבילה קעילית הלכך ע"כ לתמד אתא כן פירשו בתוס' במסכת שבועות דף כ"ג:

בתוס' ד"ה מאן דמתני וכו' ומתניתין דמעילה וכו' ורבא דאמר וכו' לקמן הוא דף כ"ט ע"ש:

ד"ה ה"א מאי שכר דבילה וכו' הא מכלל ופרט נפקא וכו' פי' אבל אי מתיבת בשכר גופיה יליף לא שייך לאקשויי ל"ל הא מכלל ופרט נפקא דהוא עצמו הוא הפרט וכל הפרטים צריכי כדפירשו התוס' לעיל:

בא"ד ועוד הקשה מהר"ר שמואל וכו' והאמר הכא דאי לאו יתור דיין וכו'. פי' דקשה לא לכתוב ביין מאי אמרת דה"א דבי"ת דבשכר אתי לדבילה קעילית הא אמרת דבשכר גופיה אתי לדבילה קעילית אלא ע"כ ש"מ דבשכר גופיה אין פירושו דבילה קעילית א"כ ל"ל ג"ש דשכר שכר מנזיר דיליף מיניה בשבועות דבשכר הוי פי' יין ולא דבילה קעילית ויליף מיניה התם דשתייה הוי בכלל אכילה ואם נשבע שלא לאכול אסור לו גם כן לשתות ע"ש:

ד"ה ה"א צאן ע"ג עורו וכו' והא נפקא לן וכו' יש להקשות למה לא הקשו התוס' קושיא זו מיד לעיל דקאמר בבקר מלמד שלוקחין בקר ע"ג עורו או בצריכותא מיד וי"ל דלעיל ה"א דדלמא אין ה"נ מש"ה קאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי כו' וכן נמי מה שאמר אחר כך בבקר למה לי היינו נמי דיליף מיין אגב קנקנו אבל השתא קשה ודו"ק: