מסכת עירובין דף כ״ב עמוד א׳

שמשכים ומעריב שחורות לשון שחרית כעורב לשון ערבית:

עורב אכזרי על בניו כדכתיב (תהילים קמ״ז:ט׳) לבני עורב אשר יקראו והקב"ה מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן:

קורמי ירקות לישנא אחרינא: גמי לח כי עקרת לההוא רכיכא דאית ביה וטחני ליה ועבדי ריפתא באל"ף בי"ת דר' מכיר מצאתיו:

אל פניו של הקב"ה ודומה לו כמשאוי לפניו:

ולא למחר לעשותם שלאחר מיתה לעתיד לבוא אם בא לקיים מצות אינו מועיל דמי שטרח בערב שבת. יאכל בשבת כדאמר במס' ע"ג:

אפים משמע פנים בין שוחקות בין זעומות אפים שוחקות מאריך ומאחר לצדיקים לעתיד לבא ואפים זעומות ומאריך לרשעים ומאחר פורענותם לעוה"ב:

בור ופסין רוחב הבור עם חלל היקף הפסין הרחוקין שתי אמות:

או דילמא בור לחודיה שרי בבית סאתים לבד הרחקת ב' אמות:

ארך אפים לצדיקים ולרשעים אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד וזעומות לרשעים ומאחר פורענותם עד לעולם הבא וגם זה לטובה שיש להם שהות לחזור בתשובה כדמשמע בחלק (סנהדרין ד' קיא.) דהוי נמי לטובה [ע' תוס' ב"ק נ: ד"ה ארך]:

או דלמא בור בלא פסין קאמר פירוש ופסין לא יהו מרוחקין מן הבור אלא כדי ראשה ורובה של פרה אבל אין לפרש דפסין נמי אי בעי מרחיק עד בית סאתים מדקאמרי' בסמוך אי הכי מאי בינייהו בין לר"ש בין לר' יהודה ולפי זה טובא איכא בינייהו דר' שמעון לא שרי אלא להרחיק כדי ראשה ורובה של פרה ור' יהודה מתיר עד בית סאתים אלא ודאי גם ר' יהודה לא שרי להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה אע"ג דאדם נותן עיניו בבורו ולא במחיצה אין להתיר יותר:

בור ופסין קאמר והא דאמר בפרקין (ד' כה.) קרפף יותר מבית סאתים ובנה עמוד גבוה י' ורחב ד' מיעטו ה"נ האי בור למה לא הוי מיעוט וי"ל דהתם במחיצות טובות אבל בפסין לא התירו בין הכל אלא בית סאתים:

והא א"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ואם תאמר שאני ירושלים דהוה רחבה שש עשרה אמות ופסין ליכא אלא י"ג ושליש וי"ל הואיל והיה לירושלים צורת הפתח דחשיב כמחיצה כדאמר בפ"ק (ד' יא.) ואם יש לו צורת הפתח א"צ למעט לא היה לרבים דבקעי לבטל המחיצה ואפילו לרב דאתנייה צריך למעט מודה הוא דמן התורה מהני תדע דהא פיאה מתרת בכלאים אפילו יותר מעשר ולפי פירוש אחר דפירשתי (ד' ו.) גבי יתר על כן ניחא:

חייבין עליה משום רשות הרבים וא"ת כיון דמסקינן דרבי יוחנן סבר ליה כרבי יהודה אמאי חייבין עליה משום רשות הרבים הא אית ליה שתי מחיצות דאורייתא וי"ל דירושלים היתה מפולשת מארבע צדדין וחייבין עליה משום רה"ר לעומד באמצע הפילוש דליכא מחיצה:

קשיא דרבי יהודה אדר' יהודה קא סלקא דעתיה דמקשה דלרבי יהודה שלש מחיצות דאורייתא ולחי וקורה משום מחיצה אלמא לא אתו רבים ומבטלו מחיצה דאי שתי מחיצות דאורייתא לא הוה פריך מידי ומשני קסבר שתי מחיצות דאורייתא אי נמי אפילו קסבר שלש מחיצות דאורייתא לא אתו רבים ומבטלי מחיצה שלישית כיון דאיכא שתי מחיצות שלימות:

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא הוה מצי לשנויי דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מודו ליה:

רבא אמ' במי שמתאכזר על בניו כעורב עיקר דיליה מיהא דכת' ולבני עורב אשר יקראו וזה הדבר ידוע הוא כי העורב יטוש את אפרוחיו כל זמן שעדין לא העלו אברה ולאחר שתעלה עליהן אברה והן משחירין הוא חוזר אליהן וכת' נמי מי יכין לעורב צידו ובכתובות בפר' נערה שנתפתתה הקשו ועורבא בעי בניה והכת' לבני עורב אשר יקראו לא קשיא הא בחיוארי והא באוכמי:

קווצותיו תלתלים שחורות כעורב במי אתה מוצא תלי תלים של הלכות במי שמשכימין ומעריבין עליהן בבהמ"ד רבה אמר במי שמשחירין פניהם כעורב.

רבא אמר במי שמתאכזר על בניו כעורב כדרב אדא בר אהבה דכד הוה אזיל בי רב הוה אמרה ליה דביתהו ינוקי מאי אעביד להו הוה אמר לה איכא קראי באגמא. פי' ירקות שדה באגם יאכלו מהם.

אשר אנכי מצוך [היום היום לעשותם] ולא היום לקבל שכרם כו'.

ארך אפים לצדיקים ולרשעים כו' מתני' ר' יהודה אומר עד בית סאתים כו' איבעיא להו ר' יהודה בור ופסין קאמר או דלמא בור בית סאתים זולתי פסין קאמר אדם עיניו בבורו ולא גזר דלמא אתי לטלטולי בקרפף דעלמא יתר מבית סאתים או דלמא עיניו במחיצתו שהן הפסין וכיון שהן יתר מבית סאתים גזר פסין אטו קרפף מאי.

ת"ש כמה הן מקורבין כדי ראשה ורובה של פרה וכמה יהא רחוקין מן הבאר אפי' כוריים מותר כו'. ר' יהודה אומר בית סאתים מותר כו' ר' שמעון בן אלעזר אומר באר שהוא בית סאתים אינו מותר להרחיק מן באר אלא כדי ראשה ורובה של פרה מדתני ר' שמעון בן אלעזר אומר בור בית סאתים על בית סאתים מכלל דר' יהודה באר ופסין בית סאתים קאמר. ודחינן לא ר' יהודה נמי בור בלא פסין קאמר ובבור ארוך וצר פליגי ר' שמעון בן אלעזר בעי ארכו כרחבו ור' יהודה לא חייש כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל אויר שתשמישה לבית דירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר אפילו עשרת כורים מותר. פי' דיר כדתנן הכונס צאן לדיר ותנן בענין מעשר בהמה כונסן לדיר סהר כגון רחבה שעושין אחורי העיירות ומקיפין אותה להכניס פירות וכיוצא בהן עראי. מוקצה מקום גבוה הוא שנעשה מוקצה מן רה"ר ומן הכרמלית והללו יש בהן ריוח כמו הבקעה כדתנן הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר או בסהר ואמרינן גזירה הילוך דדיר וסהר אטו הילוך דבקעה. קרפף הוא כעין כתלים בלא קירוי והיא נקראת אילוסא של חצר וכל שתשמישה לאויר כגון בורגנין [בית סאתים מותר] יתר מבית סאתים אסור זו פשוטה היא: מתני' ר' יהודה אומר אם היה דרך הרבים מפסקתה יסלקנה לצדדין.

וחכמים אומרים אינו צריך.

ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעך כחן של מחיצות שאע"פ שמפסיקין אותן העוברים והשבים כמו רה"ר שיש שם מחיצות נעשה כרה"י ומקשינן ר' יוחנן אמר כאן וסבירא ליה והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלים אלמלי דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר והנה ירושלים הרי היא מוקפת חומה שהיא חומה מעליא.

וא"ר יוחנן אילולי שדלתותיה ננעלות בלילה ואין מפסיקין בה משום כך היא כרשות היחיד אבל אילו לא היו דלתותיה ננעלות כיון שמפסיקין אותה דרך הרבים כרשות הרבים היא ותורת רשות הרבים בה ומחיצותיה אינן מועילות בה אלא כאן ולא סבירא ליה. בכאן הנוסחאות מתחלפות.

בור ופסין קאמר, דאדם נותן עיניו במחיצתו וגזרינן דלמא אתי לטלטולי יתר מבית סאתים בקרפף דעלמא. ומכאן נראה לי דבור אינו ממעט בקרפף יתר מבית סאתים דעלמא, דאם איתא מה גזירה איתא הא בקרפף דעלמא שבור ממעט בו דינא נמי הכי. וא"ת הא בהא תליא, דכשתמצא לומר אדם נותן עיניו במחיצתו אף בקרפף דעלמא אין הבור ממעט בו. ולכשתמצא לומר אדם נותן עיניו בבור ואף אתה אומר בקרפף דעלמא דבור ממעט בו ולפיכך כיון דאסיקנא דאדם נותן עיניו בבורו ובור בלא פסין קאמר, אף בקרפף דעלמא בור ממעט. לא היא, דאם כן לר' יהודה נתיר פסין בלא בור עד בית סאתים כקרפף דעלמא, ובודאי ר' יהודה אינו מתיר פסין בלא בור אלא כמלא ראשה ורובה של פרה וכר' שמעון בן אלעזר. דאי לא תימא הכי כי אקשינן אי הכי ר' יהודה היינו ר' שמעון בן אלעזר לימא איכא בינייהו בית סאתים פסין בלא בור, דלר' יהודה שרי אפילו בית סאתים בלא בור ולר' שמעון אין מותר להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה, אלא ודאי כדאמרן. ומפורש הוא בירושלמי (פ"ב ה"ג) דגרסינן התם: על דעתיה דר' יהודה באר מהו שתעלה ממדת סאתים, ושמעינן מן הדא ר' שמעון בן אלעזר באר שיש בה מדת סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מדת מלא ראשה ורובה של פרה, הדא אמרה שהבאר עולה ממדת סאתים ע"כ בירושלמי. ואם תאמר בדין היה שיאמרו להרחיק אפילו בית סאתים פסין בלא בור, אלא מפני שהפסין אינן מחיצות גמורות לא התירו בהן אלא כבית סאתים וכדי ראשה ורובה של פרה, אבל בקרפף דעלמא דמחיצותיו גמורות לא התירו בהם אלא בבית סאתים בלא בור. זו אינה תורה שהרי לרבנן נקל בהן יותר מקרפף דעלמא, ור' יהודה החמיר ועשה אותן כקרפף דעלמא אבל להחמיר בהן יותר מבית סאתים דעלמא לא שמענו, ודי לר' יהודה לחלוק על דברי חכמים ולעשותן כקרפף דעלמא, כך נראה לי.

ר' שמעון בן אלעזר אומר בית סאתים על בית סאתים מותר פירוש: בית סאתים מרובעים, וכן פירש רש"י (בד"ה אריך וקטין). והראב"ד ז"ל פירש: בית סאתים ממש על בית סאתים שהן ארבע סאין. ואף על פי שבקרפף דעלמא לא התירו אלא סאתים כחצר המשכן הכא שרו אפילו ארבעה סאין. ואינו מחוור בעיני כלל דאם כן היכי אקשינן אי הכי ר' יהודה היינו ר' שמעון בן אלעזר, והא טובא איכא בינייהו. ואם תאמר דהיינו דקא משני ליה אריך וקטין איכא בינייהו, כלומר: לר' שמעון אפילו אריך בית סאתים על בית סאתים ולר' יהודה בית סאתים בלבד. הא ליתא, חדא דלא הוה ליה למימר אריך וקטין אלא הוה ליה למימר בהדיא טובא איכא בינייהו, דלר' שמעון אפילו ארבעת כורין ולר' יהודה לא התירו אלא בית סאתים בלבד. ובכל מקום לא אמרו אריך וקטין להרחיק את השיעור, אלא להתיר צורת הסאתים אף ע"פ שאינן מרובעות וכדאיתא לקמן (עירובין כג, ב). ועוד דמאי אריך וקטין דקאמר, שאם היא בית סאתים אבית סאתים ארוך הוא בכל צדדיו וקטין ליכא. ועוד דבגמרא דבני מערבא (שם ה"ג) מייתי לה להא ברייתא דר' שמעון בן אלעזר ולא תניא בה בית סאתים אבית סאתים אלא בית סאתים בלבד. והכי גרסינן התם: ר' שמעון בן אלעזר אומר באר שיש בה מדת סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה ע"כ. אלמא בית סאתים אבית סאתים דקאמר ר' שמעון היינו בית סאתים בלבד, כן נראה לי.

אלא כאן ולא סבירא ליה כלומר: ולא סבירא ליה לר' יוחנן, אבל לר' אלעזר ודאי ס"ל וכדאמרינן לעיל בריש פרקין (עירובין כ, א).

קשיא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן תמיהא לי דרבנן אדרבנן היכי קשיא דלמא ההיא דאין מערבין מדרבנן, והכא גבי פסין העמידוה אדאורייתא משום קולת פסי ביראות וכמו שהקילו בהן לענין פרוץ מרובה על העומד. וי"ל דמדקאמר אין מערבין רשות הרבים בכך ולא קאמר וחכמים אוסרים, משמע דאין מערבין כלל דעירוב כזה אינו עירוב ואפילו מדאורייתא.

דרבנן אדרבנן לא קשיא התם ליכא שם ארבע מחיצות הכא איכא שם ארבע מחיצות. קשיא לי התם נמי כשעושה לחי מכאן ולחי מכאן הא איכא שם ד' מחיצות דהא קיימא לן (יב, ב) לחי משום מחיצה, דהיינו טעמא נמי דקיימא לן כאביי (טו, א) בלחי העומד מאיליו. ולמ"ד לחי משום מחיצה אפילו משום מחיצה דאורייתא קאמר, וכדאמרינן בפרק קמא (יב, ב) א"ר יהודה מבוי הראוי לשיתוף הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור, קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. אפילו דאורייתא קאמר. וי"ל דלרבנן נמי בעינן שם ד' מחיצות חשובות קצת בפסי ביראות מיהא, אבל לחי מחיצה גרועה היא טובא ובקיעת הרבים מבטלתה. ואי נמי י"ל דדלמא רבנן דאין מערבין סבירא להו לחי משום היכר, ואע"ג דקיי"ל כוותייהו דאין מערבין רשות הרבים בכך, לא מטעמייהו אלא מדר' יוחנן דירושלים דבקיעת הרבים מבטלת אפילו מחיצות גמורות, כך נראה לי.

הכא איכא שם ארבע מחיצות וא"ת אי הכי ר' יוחנן דאמר כמאן, דהא בירושלים שתי מחיצות מעלייתא איכא ושם ד' מחיצות איכא דהא איכא פתחים בראשי הפלושין, אם כן רשות היחיד גמורה היא ואין בקיעת הרבים מבטלת מחיצות כאלו בין לר' יהודה בין לרבנן. יש מי שתי' דר' יוחנן בשיטת ר' יהודה אמרה לגמרי, דירושלים נמי ליכא שתי מחיצות מעלייתא, דמפולשין היו שתי וערב ורבים בוקעין בהן שתי וערב כפסי ביראות. ואינו מחוור דא"כ כנגד העומד מיהא יהא פטור דהא איכא שתי מחיצות מעלייתא, אלא שיש לי לתרץ בזו דשמא ר' יוחנן לא חייב אלא בזורק כנגד הפרוץ ואע"פ שאין זה מתחוור. ועוד דבפרק קמא (ו, א) תניא כיצד מערבין רשות הרבים עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן חנניה אומר בית שמאי אומרים עושה דלת מכאן וכו' ובית הלל אומרים עושין דלת מכאן וקורה מכאן, ואקשינן עלה ורה"ר מי מיערבא והתניא יתר על כן א"ר יהודה וכו'. [אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך, וכי תימא בכך היא דלא מערבא הא בדלתות מערבא והאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה וכו']. ואם איתא מאי קושיא דמנא ליה דברייתא דכיצד מערבין רה"ר מיירי ברשות המפולש שתי וערב כשוקי ירושלים דתקשי לן ההיא דר' יוחנן. ויש מתרצין דר' יוחנן סבר לה כר' יהודה בחדא וכרבנן בחדא, סבר לה כר' יהודה בחדא דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות עד דאיכא שיעור מחיצות דאורייתא מחיצות חשובות. וסבירא ליה במחיצות כרבנן דשלש מחיצות דאורייתא ולא שתים, והלכך אפילו ירושלם כיון שהיו דרכיה מפולשות אף על פי שהיו לה דלתות בקיעות רבים מבטלתן אלמלא שננעלות בלילה ומעכבין את רגל הרבים מלעבור. וקיי"ל כר' יוחנן, ואע"ג דר' אלעזר תלמידו חלק עליו ואמר כאן הודיעוך וסבירא ליה אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמדקמקשה מהא דר' יוחנן להדיא לעיל בפרק קמא (עירובין ו, ב) על ההיא ברייתא דכיצד מערבין רה"ר שמע מינה דהכין הלכתא. ומיהו הא דאמר ר' יוחנן דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות, הני מילי מחיצות העשויות ברשות הרבים ויש ביניהן רחב שש עשרה אמה ושפתחיו מכוונים זה כנגד זה שדומה לדגלי מדבר, דכיון דבקעי בהו רבים אתיא בקיעת הרבים ומבטלת כח המחיצות והרי הוא רה"ר כמות שהיתה והיינו טעמא דירושלם אבל מבואות המפולשין אפילו לרשות הרבים ואע"פ (שזה) שהשערין מכוונין זה כנגד זה אין הילוך הרבים מעכבת ובצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה, וכדאוקימנא (שם) ההיא דכיצד מערבין רה"ר דמבואות המפולשין לרה"ר קאמר, ומשום ההיא דר' יוחנן אוקימנא לה בהכין, אלמא אפילו לר' יוחנן סגי ליה בהכי ולא בעינן דלתות ננעלות. וכל שכן אם לא היו שערים מכוונין זה כנגד זה שאינן דומין לדגלי מדבר, והיינו מבוי עקום (לעיל עירובין ו, א) דאוקי רב חנן בר רבא בדבקעי ביה רבים, ואפילו הכי סגי ליה אפילו לרב בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, וכל שכן לשמואל דלא בעי אפילו צורת פתח, וקיימא לן כרב, דאלמא בכי הא לא מבטלא ליה בקיעת הרבים.

ארך אפים לצדיקי׳ וארך אפים לרשעי׳ פי׳ אפים לשון פנים באו וישתחו אפים והוא מאריך פנים של זעם לרשעי׳ שלא להענישם בעולם הזה. ופנים שלי רחמים לצדיקים להאריך שכרם לעולם שכולו ארוך וכולו רב טוב הצפון:

מתניתין אמרו לו לרבי יהודא לא אמ׳ בית סאתים אלא לגינה ולקרפף אבל אם היה דיר וסהר או מקנה או חצר אפי׳ בית עשרה כורין. פרש״י ז״ל הרי את׳ מודה בדיר וסהר שלא נתנו להם שיעור כיון שהם מוקפין לדיר׳ ואף פסין אלו כיון דמימיהן חזו לשתיה אתו דירה מעליא חשיבא. והקשו בתוס׳ היאך חשיבי דירה מעליא והרי התירו שלא יהא בין הפסין אלא שתי אמות וזו דירה סרוחה היא ועוד כיון דאין תשמישו אלא לקיצון ולפי שעה אינו חשוב דירה וא״כ תקשי להו לרבנן למה לא התירו בשיירא בית סאתי׳ פס. דהא התם מחיצו׳ חבלים חשובו׳ יותר מן הפסין כדאי׳ בריש פרקי׳ ועיקרם לתשמיש אדם וקשיא דרבנן דפסין לרבנן דחבלים אלא ודאי דתשמיש לפי שעה ושהוא בא לקיצון כגון זה לא חשוב דירה ואין הקיפו היקף דירה. ויש שהקשו עוד דהא בריש פרקי׳ אתיין למימר דמתני׳ דלא כרבי עקיבא מדתנן פסי ביראות ודחי׳ דלעולם מתני׳ כרבי עקיבא והא דתנן פסי ביראות מילתא דפסיקא ליה נקט כלומר מילתא דשרי בין ליחיד בין לרבים ולמה לי׳ כולי האי תיפוק לי׳ שהוכרח לומר ביראות משום דבעי למתנא סיפא שהתירו להרחיק כל שהו והא לא אפשר אלא בביראות דחזו לאדם. ומיהו יש לדחות ראיה זו דרישא לא דמתני להאי דינא דהא רישא בין לר׳ מאיר בין לר׳ יהודא נשנית דהא קיימי עלה ואלו ר׳ יהודא לא שרי אלא בית סאתים. ומכל מקום הקושיות הראשונות נכונות. לכך פר״י ז״ל דודאי פסין לא חשיבי היקף דירה ולא אפי׳ חבלים דשיירא אלא שחכמים הקילו בפסי ביראות לצורך דבר מצוה אפי׳ בלא היקף דירה ואוקמוה אדאורייתא דלא בעינן מדאורייתא היקף דירה וכי היכי דאוקמוה אדאורייתא להתיר בפרוץ מרובה כי אף ע״פ שפרוץ מרובה כיוצא בזה התירתו הורה בכאן לא התיר פרוץ מרובה על דעלמא והיה להם לחכמים לגזור ולא גזרו. וכך אמרו לו חכמים לר׳ יהודה אחר שהתרנו עשרת כורין בדיר וסהר שאף ע״פ שהקיפו לדירה מ״מ אינו תשמיש גמור לא ראוי הוא לנו שתהא מצוה זו שבפסין קובעין כאלו הם מותרין לדירה כעין סהר והיינו שלא הקילו בין בשיירא כיון שאינה לדבר מצוה וכבר כתבנו למעלה טעם אחר. לר׳ יהודא אהדר להו בברייתא זו מחיצה וזו פסין. כלומר אע״ג דאקילו בה חדא לא אקילו בה תרתי להתיר בו יותר מבי׳ סאתי׳ ודיר וסהר פרש״י ז״ל שהם עשויין לבהמות הדיר בשדות ולזבלן כעניין שאמר שדה שני דיירה בשביעית והסהר בעיר להיותן בלויות שם: ומפני שהרועה עומד עמהם שם תמיד חשיב היקף דירה: ומוקצה היינו רחבה שאחורי הבתים ומתני עולה והולך דסהר חשיב מדיר כיון שהסהר בעיר ומוקצה עדיפ׳ מסהר וחצר עדיף ממוקצה. והא דהדר קתני ומותר להרחיק כל שהוא יש לפרש דאתי לאשמועינן מייתורא דשרי׳ הרחקה דמיירי בין להאריך הפסין הרבה בין להאריך הבור דממילא יאריכו הפסין ולומר שיעשה הבור גדול ורחב כמו שירצה ואף על פי שלא הוקף לדירה כבר פירשנו שלא חשו חכמים לזה גבי פסי ביראות:

גמרא איבעיא להו בור ופסין קאמר או דילמא בור ולא פסין קאמר פי׳ שיעור בית סאתים שנתן ר׳ יהודא הוא לרחב הבור וארכו עם מה שבינו לבין הפסין או לא נתן שיעור אלא לבור שיהא בית סאתים מלבד שתי אמות של בין הפסין. ולכשתמצא לומר דבור בלא פסין קאמר לא יתיר מ״מ בין הפסין אלא שתי אמות והראיה מדאמרי׳ לקמן כדאוקימנא בבור בלא פסין. אי הכי היינו רשב״א ומאי קושיא דילמא דין הפסין איכא בינייהו דרשב״א לא שרי אלא שתי אמות בדקתני בהדיא ור׳ יהודא שרי טפי. ומיהו ק״ל דהא ת״ק בבין הפסין איירי להקריב או להרחיק ועלה קתני ר׳ יהודא בית סאתים והיכי אפשר דלא איירי ר׳ יהודא אלא בבור בלא פסין. וי״ל דבהקרבה והרחקה דאיירי רבנן רחב הבור בכלל שהתירו לעשותו כמו שירצה כי הרחקת הפסין הכא גם דהאריך חלל הבור וי״מ דהכא לרבותא נקטי׳ דאפי׳ בבו׳ בלא פסין שרי בית סאתים וה״ה דשרי נמי לתת בית סאתי׳ בין כל הפסין ויהיו בין הכל ד׳ סאין ודקא קשיא לך נימא דהיינו דאיכא בין ר׳ יהודא ורבנן ורשב״א: יש לומר דלישנא דרשב״א דייק׳ דבחלל הבר נמי אתי לאפלוגי על ר׳ יהודא דאי לא פליג אלא בסוף דבריו דקתני ולא אמר להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה היאך פתח דבריו לומ׳ בור בית סאתי׳ על בי׳ סאתים מותר אדרבה הכי ה״ל למתני רשב״א אומר שלא אמר להרחיק אלא כדי ראשה ורוב׳ של פרה וחלול הבור בי׳ סאתי׳ על בי׳ סאתים: אלא ודאי כדאמרן: או דילמא אדם נותן עיניו במחיצותיו וגזרי׳ שמא יבא להתיר בקרפף ככל שיעור הבור והפסן שנתנו בכאן ויתיר קרפף יותר מבית סאתים: ואשמעי׳ מינה שכשהתיר ר׳ יהודא קרפף בית סאתים כשיש בתוכו בור או שיח כדאיתא לקמן במתני׳ כי הבור הוא מן המנין של בית סאתים שאם אינו מן המנין מאי גזרה דאיכא הכא:

איכא בינייהו אריך וקטין פרש״י ז״ל דלכ״ע לא התירו בבור אלא בית סאתים אלא דר׳ יהודה שרי להו אפי׳ בחצר המשכן שהוא ארוך וקצר כי ארכו פי שנים ברחבו שהו׳ ק׳ על נ׳ ורשב״א לא שרי להו אלא מרובעת ומיהו ק״ל דהא לקמן במתני׳ בעי ר׳ יהודה בן בבא שיהו מרובעת ושיהא בה שעורה או בית דירה וקתני עלה ר׳ יהודה אומר אפילו אין בה אלא או בור או שיח כו׳ ומשמע דלא פליג על ר׳ יהודא בן בבא אלא בהא אבל מודה הוא דבעי׳ מרובעות דר׳ יהודא בן בבא וי״ל דהתם הוא גבי גנה וקרפף אבל הכא גבי פסי ביראות מתיר ר׳ יהודא אריך וקטין כחצר המשכן: והראב״ד ז״ל פי׳ אריך וקטין איכא בינייהו דרשב״א שרי ליה לעשותו גדול אפילו של ד׳ סאין דהיינו בית סאתי׳ על בית סאתים דר׳ יהודא לא שרי ליה אלא בית סאתים בלחוד דהיינו מאה על חמשים כחצר המשכן: ואע״ג דבעלמא גבי קרפף לא שדי אלא בית סאתים כחצר המשכן הכא שרי מאה על מאה כיון שאינו אסור אלא משום גזרת קרפף דעלמא. וכמה תשובות בדבר חדא שלשון אריך וקטין לא שייך כהא פירושא דלא אמרי׳ הכי אלא היכי דפליגי אי בעי׳ מרובעות או שכיון בארכו פי שנים כרחבו כחצ׳ המשכן וכדאמרי׳ ליה בהדיא לקמן במאי דפסקי׳ הלכה כר׳ יוסי וה״ל למימר בהדיא דבית סאתי׳ איכא בינייהו ועוד דאינהו לא פליגי באריך וקטין דהיינו כחצ׳ המשכן אלא באותו שהוא ארוך מכל צד דהיינו בית סאתי׳ על בית סאתים שהוא מאה על מאה והכי אמרי׳ דאיכא בינייהו אריך וקטין וכי תימא דאיהו קרי אריך כשהיא בית סאתים על בית סאתי׳ וקורא קטין כשאינו אלא סאתים היאך אפשר לקרוא לזה אריך אחר שהוא מרובע הוה ליה למימר גדול וקטון איכא בינייהו ועוד כיצד הוא אומר דאע״ג דבעלמא לא שרי רשב״א אלא בית סאתים לא אסר משו׳ גזירה אלא בית סאתים על בית סאתים הא ודאי כל מה שהוא אוסר בעלמא יש לו לגזור כאן כיון דאית ליה גזירה ולמה לא יחוש שמא יבא לעשות בעלמ׳ קרפף מאה על מאה ועוד דבירושלמי הביאו דברי רשב״א ולא הזכירו בו אלא מבית סאתים. וכן אמר שם רשב״א אומ׳ באר שיש בה סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מלוא ראשה ורוב׳ של פרה אלמא לא אמר רשב״א בית סאתים על בית סאתים אלא לומר שיהו מרובעו׳ אבל לא היתר אלא בית סאתי׳ וכך פירש״י ז״ל והסכימו בתוספות:

כאן הודיעך כחו של מחיצה פירוש דלא אמרי׳ דאתו רבים ומבטלי מחיצתא: ואקשי׳ כאן וסבירא ליה פי׳ מסתמא כל שאמר כאן הודיעך חכמים סתמא משמע דהכי לית כוותייהו והאמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלו בלילה פי׳ וכל שדלתותיה ננעלת בלילה נדון כסתימה גמורה ומחיצה שלימה וכאלו יש כאן ד׳ מחיצות שהרי לצפון ולדרום יש מחיצה ולמזרח ולמערב פתחים ודלתות: ואלמלא כן היו חייבין עליה משום רשות הרבי׳ פי׳ מבואות ירושלים רשות הרבים יש להם שהרי אית להו ששה עשר אמה רחב והוא דרך לששים רבוא. כל העמים היא: וכן בריחיה מפולשין ומכוונין זו במזרח וזו במערב זו בצפון וזו בדרום שזה דין רשו׳ הרבים במבואות המפולשין כדפרש״י ז״ל כאן ובמסכת שבת מ״מ שמעי׳ אליבא דר׳ יוחנן דדלתות דוקא מצילו׳ ירושלי׳ מדין רשות הרבים הא לאו הכי אין להם דין רשות הרבים ואע״פ שיש שם מזרח ומערב פתחי׳ גמורי׳ לא חשיבא סתימא דאתו רבים ומבטצו מחיצת פי׳ לא שיבטלו מחיצות שלימות של צפון ודרום דהא אמאי אלא שמפילין מחיצות שבמזרח ומערב כיון שבוקעין בהם תדיר דרך הפתחים וכאלו אין שם פתח ולא שום גפופי והיו פרוצין במלואם ולא יועילו צורת פתחים ולא גפופי דלא סגי דמזרח ומערב שבירושלים כלם היו פרוצים במלואים בפתחים אלא ודאי כדאמרן והיינו קושיין ואלו בפסי ביראו׳ שבוקעין רבים בבין הפסים לא אתו רבים ומבטלי מחיצות בדיומרין וא״כ קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ופרקי׳ דרבי יוחנן כאן הודיעך קאמר ולא סבירא ליה הכי אלא ס״ל דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ודוקא רבי יוחנן לא סבירא ליה הכי אבל רבי אליעזר ס״ל הכי כדאית׳ לעיל ומ״מ לא אמר רבי יוחנן אלא בירושלים כיוצא בה דבקעי בהם תמיד להדיא והדרך סלולה שם לרבים להשתמש לעבור שם תמיד אבל במבואות המפולשין ורשות הרבים שאין בקיעת׳ תדירה וסלול להדיא אע״פ שבוקעין בה לא מבטלי מחיצתא דפתחין והראיה ממתני׳ דפ״ק דחנניה ות״ק אליבא דב״ה דאיפליגו כיצד מערבין רשו׳ הרבי׳ דחנניה מכשירו בדלית אחד מכאן ואע״פ שאינה ננעלת ולתנא קמא אפילו בצורת פתח ולא פליג עלה ר׳ יוחנן אדרב׳ פרכי׳ התם מיהא דרבי יוחנן דירושלים ומשום האי פרכא אוקימנא במבואות המפולשין לרשו׳ הרבי׳ כלומר שאין הדרך סלולה שם אלמא מודה ר׳ יוחנן בהא ולא עוד אלא דההיא שקלא וטריא אליבא דר׳ יוחנן הוא דאוקמנא בהכי ומימרא דרב יהודה דאוקמה בבקעה מכאן ובקעה מכאן ואלו לר׳ אליעזר תלמידו הוא סבירא ליה בהא כרבנן לא דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ואפי׳ במקום שהדרך סלולה שאין להם מעבר אחר. והא דפסי ביראות ג״כ הדרך סלולה היא לזמן שעוברין בו דבקעי בה רבים להדיא כאדם שעובר בדרכו הסלולה. והיא הנותנת שאין הלכה כרבי אליעזר דהת׳ פרכי׳ מדרבי יוחנן וכולהו שמעתא דהתם סלקא אליבא דידיה ושמעי׳ הכא דכל שהדרך סלולה ועשויה לכך אין הפרש כאן שיהא רחב ט״ז אמה או פחות דהא פריכינן מירושלים שהוא רחב ט״ז אמה ותשמיש הרבים גדול לפסי ביראות שאינם רחבים אלא י״ג אמה ושליש לכל היותר אלמא כי הדדי נינהו:

ורמי רבי יהודא אדר׳ יהודה כו׳ עד אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך קשיא דר׳ יהודה אדרבי יהודה וקשיא דרבנן אדרבנן פי׳ קשיא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה דגבי פסי ביראות אמר דאתו רבי׳ ומבטלי מחיצתא ובמבוי זה דלא מבטלי ואפי׳ תימא שאפי׳ שאחד מאלו רחב מחבירו אין בכך כלום לפי מה שאמרנו וכ״ש אם אתה מעמיד ברייתא במבוי שהוא רשות גמורה כדברי רש״י ז״ל דקשיא טפי דברשות רחב ט״ז אמה אומר רבי יהודה דלא אתו רבים ומבטל מחיצתא והכא בברייתא אמרו שאין מערבין רשות הרבים וליכא למימר דשאני הכא שהוא רחב ט״ז חדא דהא פרישנא למעלה דהא לא מעלה ולא מוריד. ועוד דהכא סתמא פליגי בכל רשות הרבים שהרבים בוקעין בו ואע״פ שאין בו ט״ז אמה ולא עוד אלא דעל כרחין לא מיירי כשהוא רחב ט״ז אמה דהא פריך בסמוך דטעמא דרבי יהודא משום דשתי מחיצות הם רשות היחיד מדאורייתא וא״א שיאמר כן ברשות הרבים שא״כ בטל׳ לרבי יהודה רשות הרבים דאורייתא ממבואות המפולשות ואלו בפרק ב׳ אמרינן איזו היא רשות היחיד גמורה למעוטי הא דאמר רבי יהודא יתר על כו׳ וברשות הרבים גמור׳ אמרי׳ למעוטי הא דפסי ביראות ולא אמרינן למעוטי לרבי יהודא דבריית׳ כדאמרינן ברישא אלא ודאי דהא דרבי יהודא בשאינו רחב ט״ז קאמר או שאין בו דרך לששים רבוא והקשו בתו׳ מאי קושיא מדרבנן אדרבנן דדילמא הא דאמרו לו שאין מערבין רשות הרבים מדרבנן קאמרי שאין מערבין אותה לטלטלה אבל לזרוק מודים שמערבין ולא אתו רבים ובטלי מחיצתא וגבי פסי ביראות מפני המצוה אוקמוה על דין תורה כשם שהקילו בפרוץ מרובה על העומד ותרצו דא״כ הל״ל וחכמים אוסרין ולישנא דאין מערבין משמע אפי׳ מדאורייתא ועוד הקשו ודילמא בכך הוא דלא מערבא דלחי או קורה אינם עושין מחיצ׳ וכמאן דאמר קורה ולחי משום היכירא ואפי׳ למ״ד משום מחיצה היינו מחיצה דרבנן לדופן רביעית ויש לומר דאנן אליבא דרבי יוחנן שקלי׳ וטרי׳ ולדידיה אפי׳ בדלתות לא מיערבא אלא אם כן ננעלות בלילה כעין ירושלים וכדאמרי׳ בסוגיא בפרק קמא על מתני׳ דת״ק וחנניה: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא התם איכא שתי מחיצו׳ מעלייתא כי המחיצות דתלמודא בצפון ודרום אינם מבטלין לעולם משום בקיע׳ הדרכים כדפרישנא לעיל. ואיהו סבר דשתי מחיצות בצפון ודרום הוו רשות היחיד מן התורה וכדאמרינן בפ״ק דשבת זו היא רשו׳ היחיד למעוטי הא דרבי יהושע וכיון ששאר המחיצות אינם אלא מדבריהם הקילו אפילו לערב לטלטל בו אבל גבי פסי ביראות ליכא שתי מחיצו׳ שלימות ולא שום מחיצה שלימה כי פתוחים הם מד׳ רוחות ורבים בוקעין בהם ומבטלי להו לכולהו הא אלו הניח שהשתי רוחו׳ סתומות אפילו צפון ודרום אין צריך שיסלקנה לצדדים. ואין צ״ל אם הניח שם שתי מחיצות שלימות כמין גם:

דרבנן אדרבנן לא קשיא התם גבי פסי ביראות איכא שם ד׳ מחיצות אבל הכא במבוי דר׳ יהודה אין בו שם ד׳ מחיצות. פי׳ דאי משום קורה או לחי אפילו למאן דאמר שהם משום מחיצה לא חשיבי להו שם מחיצות חשובות לעניין זה ואפילו בצ״פ נמי לא חשיב מחיצות כעין פסי ביראו׳ שיש שם שתי אמות עומדין: ואיכא למידק מ״מ ר׳ יוחנן דאמר דירושלי׳ אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה אין חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלי מחיצתא דאמר כמאן אי לר׳ יהודא הא איכא שתי מחיצות מעלייתא אי לרבנן הא איכא שם ד׳ מחיצות דעדיפי מפסי ביראות כי אין צ״ל שבאותן רוחות שהיו פתחי ירושלים היה בכל פתח ופתח מכאן ומכאן עומד מרובה מאד יותר על הפרוץ. יש מרבותינו בעלי התוספות ז״ל כתבו דמבואות ירושלי׳ ג״כ כלם היו מפולשות שתי וערב וליכא שתי מחיצות מעלייתא. ורבי יוחנן דא׳ כר׳ יהודה ואינו מחוור. אבל הנכון כדברי האומרין דר׳ יוחנן סבר לה כר׳ יהודה בחדא דאתו רבי׳ ומבטלי מחיצתן וסבר לה כרבנן דמדאוריית׳ לא הויא רשות היחיד בפחות מגימל מחיצות הילכך בעי׳ בירושלים שלשה מחיצות מעלייתא וליכא וקיימא לן כר׳ יוחנן חדא רבי אליעזר תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דסוגין כר׳ יוחנן אזלא כדכתיבנא לעיל: הילכך אי אפשר לערב רשות הרבים או כשאין הדרך סלולה שם לרבים ויש להם מעבר א׳ אלא שפעמים בוקעים בה רבים כעין מבואות המפולשין לרשות הרבים דבכי הא מיערבא בצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן או בדלת מכאן שאינה ננעלת: הא כל שהדרך סלולה לרבים בין שהיה רחבה יו״ד אמה או פחות אין מערבין אותה אלא א״כ ישרה לרוח אחד מפילושיו דלת הננעלת ממש בלילה:

בית סאתים שהתירו לכל מקום שהוקף שלא לשם דירה יצאו לנו מחצר המשכן והוא מאה על חמשי׳ ויש ברבועו שבעי׳ אמה ושירים ובשבורו אלפים אמות וכל שהוא במדה זו בין מרובע בין עגול בין ארוך וקצר כתבנית חצר המשכן הרי הוא בית סאתים אלא אם כן היה ארכו יתר על פי שנים ברחבו כמו שיתבאר:

כל אויר ר״ל אעפ״י שאינו מקורה שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר אפי׳ בת חמשת כורים מותר וכל דירה ר״ל אעפ״י שמקורה שתשמישה לאויר ר״ל לשמירת מה שחוצה לה כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור כמו שיתבאר:

כבר ביארנו למעלה שבסוגיא זו נתחלפו הגירסאות בדברי ר׳ יוחנן שיש גורסין כאן הודיעוך וסבירא ליה. לענין ביאור אתה צריך לפרש לגירסא ראשונה (כאן וסבירא ליה) והאמ׳ ר׳ יוחנן ירושלים וכו׳ ואעפ״י שיש חומות סביבה אלמלא נעילת הדלתות היתה חשובה רשות הרבים שבקיעת רבים מבטלת מחיצת החומות אלא לא סבירא ליה. ולגירסא שניה אתה מפרש כאן [ולא] סבירא [לי׳] והרי אף הוא אומר שירושלם בנעילת דלתות בלילה מיהא הוכשרה ואין בקיעת רבים שביום מבטלתן אפי׳ ביום אלא כאן וסבירא ליה:

בד"ה בור ופסין כו' ה"נ האי בור למה לא הוי מיעוט כו' עכ"ל לפום הך סברא דבור ופסין קאמר דאדם נותן עיניו במחיצתו איכא לאקשויי הכי אבל למאי דבעי למימר בור בלא פסין קאמר ואדם נותן עיניו בבור ודאי דלא שייך לאקשויי הכי שהבור ימעט וק"ל:

בד"ה חייבין עליה כו' וא"ת כיון דמסקינן דר"י ס"ל כר"י כו' הא אית ליה שתי מחיצות כו' עכ"ל דליכא למימר דבהך דב' מחיצות דאורייתא לא ס"ל כר' יהודה דמ"מ חייבין עליה משום ר"ה דקאמר ר' יוחנן הוה דלא כמאן ובין לרבנן ובין לר' יהודה מייתי חולין לעזרה דלרבנן הא אית לה לירושלים שם ד' מחיצות דהא הוה לה חומה ולא אתו רבים ומבטלי למחיצתא כמו בפסין לרבנן ולרבי יהודה נמי הא אית ליה ב' מחיצות דאורייתא כדמסקי' בפירקין דלעיל והנהו ב' מחיצות ודאי דלא אתו רבים ומבטלי להו כיון דלא בקעי בהו כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

בגליון המתחיל והאמר ר"י ירושלים כו' שאני ירושלים שהיתה כו' רחבה ט"ז ופסין ליכא כו' עכ"ל וק"ק דתקשי להו מאי פריך דרבנן אדרבנן דאימא הך דהיו לו ב' בתים בב' צידי ר"ה היינו ט"ז אמות והך דפסין לא היו רחבין אלא י"ג דהך קושיא לא מתרצא בתירוצם ודו"ק:

גמ' וכל דירה שתשמישה לאויר לעיל דף טו ע"א ועי' ברכות דף כה ע"ב וברבינו יונה:

תוס' ד"ה והאר"י כו' דאתנייה צריך למעט מודה הוא דמן התורה מהני. ע"ל דף ו ע"א תד"ה רב אמר:

אִיכָּא קוּרְמֵי בְּאַגְמָא נראה שהוא על אותו הגדל באגמים הנמצאים במדינות אלו שקורין אותו בערבי בשם כ'י'רי'ט והוא נאכל על ידי בישול ותיקון.

כִּבְיָכוֹל כְּאָדָם שֶׁנּוֹשֵׂא מַשׂאוּי עַל פָּנָיו, וּמְבַקֵּשׁ לְהַשְׁלִיכוֹ מִמֶּנּוּ. נראה לי בס"ד הענין בנמשל דידוע ששם אלקים פועל בטבע לכן אלקים [86] בגימטריא הטבע [86] מה שאין כן שם הוי"ה פועל למעלה מן הטבע ולכן תמצא שלפני אותיות שם אלקים יש אותיות במוכן כי כח הטבע הוא מוכן ומזומן בעולם הזה מששת ימי בראשית ושם אלקים שולט 'במוכן' הזה של עולם הזה לכן שם אלקים הוא למעלה מאותיות הטבע וזהו שנאמר (דברים ז, י) וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו רוצה לומר במוכן של עולם הזה הרמוז באותיות לפניו.

"הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם", וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" וּלְמָחָר לִטֹּל שְׂכָרָן. נראה לי בס"ד הכונה על פי מה שכתב המפרשים ז"ל הא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא מטעם דקיימא לן (בבא מציעא סה.) אין שכירות משתלמת אלא לבסוף וכל ימיו של אדם הוא כפועל, וכשימות שנעשה חפשי מן המצות אז יקבל שכרו וכל זה בשכר מצות שיש להם סוף בזמן המיתה, אבל עסק התורה אין לו סוף ואין לו הפסק שגם אחר פטירה מעולם הזה הוא נוהג אצל הנפש שעוסקת בתורה בישיבות הצדיקים כמו שאמרו בגמרא (ברכות סד.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים פד, ח) 'יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן' וגם הגוף בקבר שפתותיו דובבות בתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (שיר השירים ז, י) דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. וזהו שאמר הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם איירי על מעשי המצות שיש להם סוף בזמן מה שאין כן בלימוד התורה ולכן אמר לַעֲשׂוֹתָם ולא אמר לְלַמְּדָם וכיון שיש להם סוף והפסק כי למחר נעשה חפשי מן המצות לכן הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּלְמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, מה שאין כן שכר תורה אפשר שישתלם גם בעולם הזה ואין לה הפסק.