מסכת עירובין דף כ״א עמוד ב׳

הבכורות תאנים חשובות הממהרות להתבשל:

שאוגדות קושרות פתחן לצורך בעליהן שאינן נבעלות לאחרים אוגדות לשון אגודה ל"א שמגידות פתחיהן כשרואה דם אומרת לבעלה ויפרוש הימנה:

חדשים דברי סופרים:

גם ישנים דברי תורה:

דודי צפנתי ושמרתי כל אלה לך לשמך:

פעמים פעמים ניתנה שתהא זו חדשה וזו ישנה:

דברי סופרים חדשים שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסייג:

ויותר מהמה לעיל מיניה כתיב דברי חכמים כדרבונות אלו דברי תורה שנמסרו למשה על פה שנחלקו בה חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו כדכתיב בסיפיה דקרא נתנו מרועה אחד זה משה וכתיב בתריה ויותר מהמה בני הזהר ממה שניתן בסיני בכתב שהוא עיקר בני הזהר באלו שבעל פה שגם הם עיקר אלא לכך לא נכתבו שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה:

מפני מה לא נכתבו וגם בהלכה למשה מסיני לא נתנו כדי שלא ישתכחו:

מוטב אמות מיתת עצמי אף על גב דבפ' קמא (ד' יז.) אמר ארבעה דברים פטורין במחנה רחיצת ידים וכל שכן במקום סכנה מחמיר על עצמו היה:

בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים אף על גב דתיקן נמי שניות כדאמר בפרק שני דיבמות (ד' כא.) הא דלא חשיב הכא משום דלאו בבת אחת תיקן ואחר בת קול תיקן ומדכתיב איזן וחקר תיקן משלים הרבה משמע נמי שהרבה תקנות עשה:

חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך הן דברי תורה ודברי סופרים.

בני הזהר עשות ספרים פי' הזהר בדברי סופרים [יותר] מד"ת. שדברי תורה עשה ולא תעשה ודברי סופרים העובר על דברי חכמי' חייב מיתה. כדתנן [ברכות י"א] אמרו לו לר' טרפון כדיי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל וכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת:

ת"ר מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים ולא מצא מים ליטול ידיו ואמר מה אעשה העובר על דברי חכמים חייב מיתה אמר מוטב לי שאמות מיתת עצמי ואל אעבור על דעת חבירי כו'.

בשעה שתיקן שלמה עירובין וגזר טומאה על הידים כדמפרש בתחלת שבת יצתה בת קול ואמרה לו בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני [ואומר] חכם בני שמח לבי ואשיבה חורפי דבר.

נשכימה לכרמים אלו [בתי] כנסיות ומקדש נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא. פתח הסמדר אלו בעלי משנה הנצו הרמונים אלו בעלי התלמוד.

על כל דבר ודבר של תורה אמר ג' אלפים משל ועל כל דבר ודבר של סופרים אמר ג' אלפים טעמים שנאמר ויהי שירו חמשה ואלף.

תוס' ד"ה מפני לא נתנו כדי שלא ישתכחו. עיין תשובת חו"י סי' צב:

תְּאֵנִים הַטּוֹבוֹת אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים תְּאֵנִים הָרָעוֹת אֵלּוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. יש להקשות למה עשה דמיון הצדיקים והרשעים בתאנים? ועוד קשה קושית הרי"ף ז"ל איך יבא סיום הכתוב (ירמיה כד, א) מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל הֳ' דרשעים מאי עבידתייהו בהיכל ה'? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל עץ שאכל אדם הראשון תאנה היה וידוע דעץ הדעת היה טוב ורע מחוברים יחד ולכן אחר שחטא אדם הראשון שבו היו כלולין כל הנשמות הבאים נעשה ככל הנשמות תערובת טוב ורע והמצות נמשכים מחלק הטוב שבנשמה והעבירות מן חלק הרע ולכן הנביא ע"ה ראה תכונת עץ הדעת בשני חלקיו דוד אחד מלא תאנים טובות כנגד מעשה הצדיקים שמושכים בחלק הטוב שבעץ הדעת ודוד מלא תאנים רעות כנגד מעשה הרשעים ולכן סיים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל הֳ' כי גן עדן שבתוכה היה עץ הדעת היא היכל ה'. ועוד נראה לי מעשיהם של צדיקים נרמזו בתאנים טובים כי בהפוך אתוון הם 'אתנים' שהם אתנים מוסדי ארץ ומעשיהם של רשעים נרמזו בתאנים רעות כי בתאנים יש משמעות תאניה ואניה.

אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶם יש להבין אם פרסו נדה ומגידות אין זה שבח כל כך להם באיסור כרת וכן ללישנא אחרינא דקאמר אוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן דפירש רש"י ז"ל 'שאין נבעלות לאחרים' אין זה שבח גדול כל כך להיותם נשמרים באיסור אשת איש! ועוד דהש"ס קאמר אוֹגְדוֹת 'לְבַעֲלֵיהֶן' ולא קאמר אוֹגְדוֹת 'לַאֲחֵרִים' ורש"י ז"ל נדחק בזה וכתב 'קושרות פתחיהן לצורך בעליהם' והוא דוחק דהעיקר חסר דלא קאמר הש"ס לצורך. ועוד זה אינו לצורך בעליהן אלא לצורך נפשם שלא יתטמאו בעבירה דאיסור אשת איש. ונראה לי דמגידות פתחיהן לאו בראיה של דם גמורה, שיש בה הרגשה אלא בראיה של כתם דלא הוה בה הרגשה דאיסורא מדרבנן ויצר הרע מוצא לה מקום היתר לתלות בו לומר לה לכלוך זה מדם עוף ובהמה וכיוצא, והיינו שבחייהו דלא תלו להקל אלא מגידות לבעליהן שראו דם נדה לפרוש מהם וללישנא אחרינא דאוגדות גם כן איירי בדבר זה של נדה והיינו כי סמוך לוסתה מונעת עצמה מתשמיש שלא תזקק לבעלה אף על פי שלא ראתה דם עדיין הם קושרות פתחיהן לבעליהם שלא ישמשו עמהם וזה שבחייהו מפני שעדיין לא ראתה ורק חוששת מפני שהוא סמוך לוסתה בעונה אחת.

בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא נראה לי זנות או הוצאת שכבת זרע לבטלה בידים זהו חטא גמור אך קרי על ידי הרהור נקרא 'טַעַם חֵטְא' כיון דהוצאת הזרע היתה באונס ורק היא באה מכח הרהור ולכן נקראת טַעַם חֵטְא.

כָּל הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת נראה לי בס"ד הטעם דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד בית פעור דהסיטרא אחרא יונקת מאותו מקום דאחוריים דאדם ולכן נקראת הקליפה 'בית פעור' ולכן כתיב בסיטרא אחרא קיא צואה בלי מקום. ובזה רמזו המפרשים ז"ל הפסוק (בראשית לט, ה) 'וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף' לשון גללים. והנה זה הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסיטרא אחרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סיטרא אחרא. גם עוד נראה טעם לזה דהוא מדה כנגד מדה כיון דלועג על דברי חכמים הנה הוא ממאיס דבריהם ותקנותם בעיני הבריות לכן זה משפטו שיהיה נידון בדבר המאוס ביותר שהוא צואה רותחת. ודע כי משפט זה דצואה רותחת הוא בשתי אופנים האחד הוא שתתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת ואופן הב' הוא כי אש גיהנם אשר נידון בו נהפך לו לבדו כצואה רותחת ונידון בו ובזה יהיה סחי ומאוס גם בעיני שאר רשעים הנידונים עמו באש גיהנם ועוד יקללוהו כל הנידונים שם כי יגיע להם ריח רע מן האש שלו ונמצא זה צערו כפול.

כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶן, טוֹעֵם בָּהֶן טַעַם בָּשָׂר נראה לי בס"ד על פי מה שכתב התנא באבות (משנה אבות ג, ה) 'כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת' כי ישראל בזכות התורה לוקחים טוב שני שרים של אדום וישמעאל מפני כי בעת שנתן התורה לישראל אמר תחלה לשר אדום אם ירצה לקבל התורה בשביל בני עשו הוא אדום ולא רצה לקבל ונתרצה שהוא יתן מחיותו לישראל כדי שיקבלוה הסוכן עשה לשר ישמעאל וכמו שאמרו בזוהר הקדוש הענין באורך, מה שדברו השרים האלה בעבור זה, ורמזו רבותינו ז"ל זה בכתוב (דברים לג, ב) הֳ' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ זה שר עשו שנתרצה ליתן מאור חיותו לישראל הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן זה שר ישמעאל שגם כן נתרצה בכך לכן כאשר ישראל יעסקו בתורה לוקתים מאור חיות שני שרים הנזכר ולכן כתיב בישראל (ישעיהו ס, טז) וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי. וזהו שאמר כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶן, טוֹעֵם בָּהֶן טַעַם 'בָּשָׂר' ב' ש"ר רוצה לומר אור חיות של ב' שרים דאדום ודישמעאל. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים מ:) 'עם הארץ אסור לאכול בשר' ופירש רבינו ז"ל הטעם מפני שעם הארץ כיון שאין לו תורה אינו יכול לברר מן המאכל כלום וכיון דבירור הבשר עולה מדרגה אחת, ועם כל זה אינו מבררו לכך ראוי לקנסו שלא יאכל בשר מה שאין כן הצומח שצריך לו שני מדרגות ויגיעתו מרובה לכך אין לקנסו בזה למנוע ממנו האכילה וכנזכר בשער טעמי המצות עיין שם. ונמצא לפי זה אם עם הארץ הוא, מונעין ממנו הבשר אבל העוסק בתורה טועם בשר מפני שיכול לברר בו. או יובן בס"ד לרמוז כי עסק התורה מכונה בשם אכילה והא דדימה אותה לאכילת בשר לרמוז כי כשהבשר אם נתעלם מן העין נפגם ונאסר כן התורה אין ראוי שתתעלם מעין השכל של האדם אפילו רגע. אי נמי נראה לי בס"ד דימה אותה לבשר שדרכו להיות נאכל בלילה דכתיב (שמות טז, יב) בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם. ואמרו רבותינו ז"ל (יומא עה:) לימדה תורה דרך ארץ שהאדם יאכל הבשר בלילה דוקא. וכן התורה עיקר גרסתה בלילה שדעת האדם צלול ואינו טרוד בעסקיו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין סה.) לא אברי ליליא אלא לגרסא.

מַאי דִּכְתִיב (קהלת יב, יב) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר נראה לי בס"ד תורה שבכתב בחינת שם מ"ה ושבעל פה שם ב"ן ולזה אמר וְיֹתֵר ' מֵהֵמָּה ' תורה שבכתב שהיא בחינת מ"ה בְּנִי זו תורה שבעל פה שהיא בחינת ב"ן הִזָּהֵר ואם תהיה דוקא עֲשׂוֹת סְפָרִים שהם ספרי תורה שבכתב אז אֵין קֵץ, יען כי קץ הגאולה יהיה בזכות תורה שבעל פה ולא בזכות תורה שבכתב כמו שאמרו חז"ל על פסוק (הושע ח, י) גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם 'יִתְנוּ' לשון 'מַתְנִיתִין'.

שֶׁמָּא לַחְתֹּר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ לפי פשוטו נראה כונתו לומר אתה מביא כל יום מים הרבה כדי שתשפוך אותם בקרקע בית האסורין שבזה תהיה הקרקע לחה ותוכל לחתור אותה בנקל בלי השמעת קול. ועוד נראה לי בס"ד דהסיטרא אחרא ראתה שרבי עקיבא מחמיר על עצמו כל כך במצוה זו דנטילת ידים לקיים אותה גם בבית האסורין וחשה פן זכות מצוה זו יועיל לעשות לו הקב״ה נס שיכול לחתור בית האסורין בדרך נס ולברוח משם, ולכן הסיטרא אחרא נתלבשה באותו שומר ודבר עם רבי עקיבא כך: שֶׁמָּא לַחְתֹּר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ לעשות נס בזכות זו המצוה של המים? ושפכם! והוא לא ידע כי רבי עקיבא הרויח זכות יותר בזו השפיכה שמסר עצמו בשביל מצוה זו שלא אכל עד שהביא לו מים אחרים.

אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ קשה איך חשדו לרבי יהושע שיביא לו אותו היום מים מועטין כדי שנתרעם עליו בדברים אלו והיה צריך שישאלהו תחלה מה היום מיומים שידע הסיבה? ונראה לי בס"ד דודאי לא חשדו שהביא לו מים מועטין אך כיון שראה שכל יום מביא לו מים במידה ברצון השומר, לא עלה על לבו שאותו היום נהפך השומר לאיש אחר ושפך המים במרד ומעל אלא חשב דאחר שהכניס רבי יהושע את המים לבית האסורין לא נזהר בהליכתו ונתקל בדבר אחד ונפל ונשפך מים מן הכלי שבידו ולכך נתרעם ואמר לו אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ? והיה צריך שתזהר בהליכתך ובשמירת הכלי שלא ישפך ממנו כלום כי אתה יודע שאין מקבלים להביא מים אחרים! והשיב לו: לא נכשלתי ולא שפכתי המים מידי רק הצר הצורר הוסיף רשעה בזה היום ששפך מהם חציים וסוף דבר לא קבל לאכול עד שהביאו לו מים ואפשר שהכניסו לו על ידי שוחד או לקחו משאר האסורים בצנעה.