דף ביאור
מסכת עירובין דף ט״ז עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת עירובין דף ט״ז עמוד ב׳
מסכת עירובין דף ט״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 29 קטעים ממוספרים, כ־570 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אתאן לרשב"ג וכו' כלומר עד ד' ולא ד' בכלל דהא תנא בבא אחריתי כל שהוא ד' ומד' עד י' אמות. אתאן לרשב"ג דקא מפליג נמי בין פחות מד' לד':
ה"ג דאי רבנן מג' ועד ד' ג' וד' חד הוא מג' ועד ד' בתמיה היכי מפליג ד' מג' דקתני עד ולא עד בכלל דתני סיפא כל שהוא ד' כו' הא לרבנן ג' וד' חד הוא:
הני מילי למעלה כעין קורה:
מתני' מקיפין ג' חבלים אשיירא שחנתה בבקעה קאי:
זה למעלה מזה על גבי יתדות סביב מן התחתון לקרקע פחות מג' והוי כולו עומד דכלבוד דמי וממנו לאמצעי פחות מג' הרי ששה עומד פחות ב' משהויין בשני האוירין ומאמצעי לעליון פחות משלשה הרי בשלשה אוירין תשעה עומד פחות שלשה משהויין:
שיעור עובי החבלים יותר על טפח שלשה משהויין כדי שיהו הכל עשרה טפחים:
ומקיפין בקנים נעוצים ועומדים זו היא מחיצה של שתי אבל של חבלים הויא מחיצה של ערב:
בשיירא דברו הקילו אצלו שאינן צריכים אלא או שתי או ערב שתי כגון קנים ערב כגון חבלים אבל ליחיד לא הקילו עד שיהא בה שתי וערב:
ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Eruvin 16b · Sefaria
תוספות
והלכתא כרב פפא אין לתמוה דהכא קי"ל פרוץ כעומד מותר ובפ"ב דחולין (ד' כט.) מסיק לכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב ומייתי עלה ההיא דתנור והכא לא מייתי לה ושמא יש לחלק בין מחיצות לאיסור וטומאה:
אי מוקי לה בי מיצעי הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות - ולא הוה ליה עומד משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעילאי וקשה להשר מקוצי דאכתי נעביד פחות מג' וחבל משהו ופחות מג' וחצי וחבל משהו ופחות מג' וחבל חצי טפח ומשהו ולמה לי עוביו יתר על טפח ושמא בענין זה אתי למיטעי:
Tosafot on Eruvin 16b · Sefaria
רבנו חננאל
(ורמינן) [ושנינן] רישא קתני פחות מג' תורת לבודין סיפא דקתני כל שהוא ארבעה ומארבעה ועד ארבעה אמות ועד עשר תורת מחיצה משום הכי לא מתני ליה.
ת"ש דפנות הללו שריבה בהן פתחין וחלונות כשרין ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.
תיובתא דרב פפא תיובתא והלכתא כרב פפא דפרוץ כעומד מותר משום דדייקא מתני' כוותיה דקתני לא יהא פרצות יתירות על הבנין. יתירות הוא דאסיר הא כבנין שרי ואף על גב דסלקא בתיובתא:
מתני' מקיפין שלשה חבלים וכו' ובעי רב המנונא עומד מרובה על הפרוץ בשתי ודאי הוה עומד בערב מאי כגון דאייתי מחצלת שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ושבק בה ד' מלמעלה ומשהו מלמטה וג' באמצע ולא אפשיט. ואתינן למיפשטא מהא.
ת"ש שעור חבלים עוביין יתר על טפח כדי שיהא הכל י' טפחים כו' רב אשי אמר מחיצה תלויה איבעיא ליה ופשטא אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים.
מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים בשיירא דברו דברי ר' יהודה.
ואקשינן בשיירא אין ביחיד לא והתניא ר' יהודה אומר במחיצות לא התירו ליחיד אלא בית סאתים שהן ע' אמה ושיריים על ע' אמה ושיריים. הנה דין זה של מחיצות אפי' ליחיד. ופרקי' מתני' דקתני בשיירא ולא ליחיד ליתן להן כל צרכן. פי' קסבר ר' יהודה לשיירא נותנין לה כל צרכה אבל ליחיד אין נותנין לו אלא בית סאתים בלבד וכרב ביבי דאמר (בהא) [אהא] דתנן כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי בר"י איני והא תניא אחד יחיד ואחד שיירא בחבלים.
ומה בין יחיד לשיירא יחיד נותנין לו בית סאתים שנים נותנין להם בית סאתים שלשה נעשו שיירא ונותנין להם בית שש דברי ר' יוסי בר' יהודה וחכ"א אחד יחיד ואחד שיירא נותנין להם כל צרכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי הנה ר' יוסי בר' יהודה מתיר במחיצה אע"פ שאינה של שתי ושל ערב.
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Rabbeinu Chananel on Eruvin 16b · Sefaria
רשב"א
סיפא אתאן לרשב"ג דקא סלקא דעתך דכל מחיצה שהיא יתרה על המדה שאנו אומרין בה לבוד מחיצה חשובה היא ומתרת כנגדה, א"כ סיפא דקתני דמשלשה ועד ארבעה פרצתה אוסרתה ואע"ג דאיכא מחיצה חשובה דנפקא מתורת לבוד לרבנן ש"מ לאו רבנן היא אלא רשב"ג דאמר בפחות מארבעה אמרינן לבוד, אלמא כל פחות מארבעה לא חשיבא ומשום הכי אינה מתרת אפילו כנגדה ואתיא כרשב"ג. ואיכא למידק טובא דאי סיפא כרשב"ג דאמר כל פחות מארבעה אמרינן לבוד, א"כ שלשה ומשלשה ועד ארבעה היאך הולכין בו בתר פרצה כמלואו, אפילו נפרצה לגמרי נמי כעומד דמי דאמרינן לבוד כדאמרינן במדה ראשונה לרבנן. ועוד למה לי דקתני שלשה ומשלשה ועד ארבעה, דמשמע הא פחות משלשה לא, אפילו ליכא אלא קנה מכאן וקנה מכאן נמי, והוה ליה למימר כל שהוא פחות מארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה ארבעה כדתניא במדה ראשונה לרבנן. וליכא למימר סיפא אתאן לרשב"ג לאו דוקא אלא לאפוקי מדרבנן קאמר ולעולם סיפא דלא כרשב"ג, והך קושיא דלא אתי כרבנן הוה מצי לאקשויי מסיפא, דהא ליתא דכיון דקאמר סיפא אתאן לרשב"ג איברא משמע דכרשב"ג מיהא אתיא. וראיתי להרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שפירש אתיא כרשב"ג דלא חשיבא ליה מחיצה פחותה מד', ומיהו פליגא עליה דאיהו אית ליה לבוד והאי לית ליה לבוד. ואינו מחוור בעיני כלל, דא"כ מצינו תנא דאית ליה בלבוד כרבנן ואפ"ה פחות מד' לא חשיב ליה למשרי כנגדו, וא"כ אמאי מפיק לה מדרבנן לימא דרבנן הוא דאית להו הכי וכדתירץ נמי אביי דהיינו תירוציה. וגם כן אי אפשר לומר דהשתא הוה ידע דאפילו לרשב"ג בקיעת גדיים מבטלה למחיצה דלמטה, דאכתי לא ידעינן לההוא טעמא דרבא הוא דחדית ליה. ועוד דאי ידע לה א"כ מאי קשיא ליה רישא רבנן וסיפא רשב"ג, כולה רשב"ג היא וכדתירץ רבא. ועוד קשיא לי דאפילו לאוקמתיה דרבא לא סליק לן תירוצא, דא"כ דרשב"ג מודה דבקיעת גדיים מבטלת מחיצה, א"כ כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה מפני מה אין בקיעת גדיים מבטלתה, מאי אמרת כיון דהויא לה שלשה חשיבא קצת ואפילו לרשב"ג ולא מבטלה לה בקיעת גדיים, א"כ הדרא קושיין לדוכתא דאפילו נפרצה ביותר מכדי מלואה כל היכא דאיכא שלשה תו לא מבטלה לה בקיעת גדיים ואמרינן לבוד ואפילו כנגד הפרוץ מותר. והדבר צריך לי תלמוד.
רבא אמר מדסיפא רשב"ג רישא רשב"ג וכו' ולדברי רבא אפילו שלשה חשיבא למישרא כנגדו וקיימא לן כרבנן. וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומה שאמרו כאן במחיצות אלו דכל שהוא ארבעה ומארבעה ועד עשר דאפילו פרוץ מרובה על העומד כנגד העומד מותר, לא שנו אלא לענין מחיצות כלאים אבל לשבת לא, דאפילו במחיצה אמה וחצי (אמה) [אמר] למעלה (לעיל עירובין י, ב) דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, חוץ מפחות משלשה דאמרינן לבוד וכל לבוד כעומד ממש דמי, וכדאמרינן לקמן בסמוך גבי חבלים דקרינן ליה עומד ממש.
והלכתא כותיה דרב פפא משום דדייקא מתני' כותיה והא דפסקינן הלכה בפרק שני דחולין (כט, א) גבי שחיטה דלכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב, לדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה (טו, ב ד"ה הכי) לא תקשי מידי, דהתם שחיטה דאורייתא ברובה תליא ובדאורייתא אזלינן לחומרא, אבל מרובה על העומד דמחיצות דרבנן ולקולא. אבל כבר דחינו למעלה (יא, א ד"ה מאי) שאין (הרוב) הדברים נראין כן. ובתוס' (חולין כט, א ד"ה דכולי עי"ש) תירצו דיש לחלק, דהתם בדבר התלוי בחיות הבהמה. ומסתברא דהתם הלכו בו לחומרי יותר, וכמו שאמרו בירושלמי דמכלתין בריש פרקין (ה"א) גבי קורה שמקצתה למעלה מעשרים ומקצתה למטה מעשרים רב אמר סוף שעורין להקל ר' חייא בשם ר' יוחנן מבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה וכו' ר' חלקיה בשם ר' אחא אפילו כרב אתיא דרב אמר שחיטה מחצה למחצה כשרה ולמה אמרו פסולה מפני מראית העין.
אי מוקי ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה אי מוקי ליה בי מיצעי הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ משני צדדין. כלומר: ולא הוי עומד. והא דאמרינן לעיל (עירובין י, ב) לעולם הוי עומד דחויא בעלמא היא, כלומר: מהא לא נשמיענה. ומיהו הכין הלכתא דלא הוי עומד, מדאמרינן הכא להדיא דלא הוי עומד. ואית לי למידק אשמעתין בהא נמי דמוקי ליה בי מיצעי נימא ביה אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה כדאמרינן באידך. ויש לי לומר דאין הכי נמי, אלא כיון דאשכח בהא טעמא חדתא אתא וחדית ואגב אורחיה קמ"ל. ואי נמי יש לי לומר דבכי האי גוונא לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, משום דלבוד להקל אמרינן ולא להחמיר. והלכך כל שאתה בא לומר אתי אוירא דלמעלה מן החבל העליון דהיינו אוירא דעלמא ומבטל ליה לא אמרינן לבוד והרי החבל העליון מפסיק בינו ובין אוירא דעלמא, וכי אמרת דמכל מקום אוירא דבינו בינו מבטל ליה אמרינן לבוד, וזה נראה לי עיקר. אח"כ חזרתי וראיתי דאפילו להחמיר אמרינן לבוד במבוי שרצפו בלחיים (לעיל עירובין ט, א), ולפיכך התירוץ הראשון עיקר.
ורב המנונא הכי מיבעי ליה כך הגירסא ברוב הספרים. ופירושה: דכיון דדחינן לראיתו של אביי ממילא אדחיא בעיא דרב המנונא דהא לא משכחת לה דהתם נמי אמרינן הכי היכי משכחת לה, ומשום הכי לא אצטריך למימר הא דרב המנונא היכי משכחת ולאוקמה במחצלת שבעה ומשהו, אלא מיד שדחה דברי אביי הרגיש הוא בעצמו בקושיא ופירש דרב המנונא הכי קא מיבעי ליה, כן נראה לי. ויש ספרים דגרסי אלא הא דרב המנונא היכי קא מיבעי ליה ואין צורך. ולענין פסק הלכה: כיון דהא דרב המנונא לא אפשיטא אפילו בשהיתה מחצלת שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ואוקמה בפחות משלש סמוך לקרקע אינה מתרת, דבמחיצת ערב לא אמרינן עומד מרובה על הפרוץ ואפילו במחיצה רביעית, ואע"ג דהיא גופה דרבנן היא מ"מ עיקר מחיצות דאורייתא ואזלינן בהו לחומרא כשל תורה. כן נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב בהא זה לשונו: מסתברא מדאמר רב אשי מחיצה תלויה איבעי ליה לרב המנונא וכו', [מכלל] דכי האי גוונא פשיט ליה דמחיצה היא [דמקשינן] ערב לשתי דהאיך לאו תלויה היא.
מתני' מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים בשירא דברו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים לא דברו אלא בהווה כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי ב"ר יהודה וחכ"א אחד משני דברים. ושלש מחלוקות בדבר. ר' יהודה סבר שאין נותנין כל צורכן אלא לשיירא בלבד שהיא של שלשה אנשים או יותר, ואע"פ שהקיפוה מערב שבת לדירה, מפני שאינן מחיצות גמורות. אבל בית סאתים נותנין להם בין לאחד בין לשנים כפי מה שנאמר בגמרא, וה"ה נמי לקרפף שלא הוקף לדירה, דלר' יהודה אין הפרש בינו לקרפף שלא הוקף לדירה ונותן להם בית סאתים כחצר המשכן בקרפף שלא הוקף לדירה. וחכמים אומרים לא דברו בשיירא בדוקא אלא אפילו ליחיד נותנין לו כל צרכו במדבר, וכל שכן בשיירא דהרי זה כקרפף שלא הוקף לדירה. ור' יוסי ב"ר יהודה סבר דאפילו לשיירא אין נותנין להם כל צרכן אלא בית סאתים בין ליחיד בין לשנים, אבל שלשה נעשו שיירא ונותנין להם שש סאין בין בישוב בין במדבר. ובזה חלוק על אביו. וכן מפורש בירושלמי (ה"י) דר' יוסי בשיטת אביו ביחיד וחלוק על אביו בשיירא. וכן ודאי נראה, שהרי לא נחלקו חכמים ור' יהודה בשיירא כלל אלא ביחיד, וכיון דלרבנן שיירא נותנין להם כל צרכן אפילו לר' יהודה כן. ותדע לך עוד דהיתר בית סאתים אינו מחשיב אותו במשנתינו כלל ואינה מחיצה קרי ליה, דהא לר' יוסי דאמר אינה מחיצה ואפ"ה מודה הוא דנותנין להן בית סאתים. ועוד דהא מקשינן בגמרא על הא דר' יהודה בשיירא אין יחיד לא, ופריקו לה אמר רב נחמן ואיתימא רב ביבי בר אביי ליתן להן כל צרכן, אלמא מודה בשיירא דנותנין להן כל צרכן. והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי בפירושי הראב"ד ז"ל שפי' דר' יוסי לפרש דברי אביו בא, ור' יוסי ב"ר יהודה אינו חולק על אבוה דלא שרי, אלא לפרש דברי אביו כדי שלא תהא סבור שלא חלק ר' יהודה אלא בקנים או בחבלים, אלא כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה עכ"ל. ונראה מדבריו כי ר' יוסי לא בא לחדש דבר אלא זה, ודבריו ודברי אביו אחדים הם. ואי אפשר לומר כן כמו שאמרתי. ועוד דא"כ אף בשיירא תהא הלכה כמותו שהרי לא פסק שמואל כוותיה ביחיד אלא משום דקאי אבוה בשיטתיה, ואי בשיירא קיימי נמי בחדא שיטתא, מאי שנא שיירא דלא פסק בה כוותיה, וצ"ע. ואפשר שהרב ז"ל [לא] אמר שעומדין בשיטה אחת אלא ביחיד בלבד, ור' יוסי בא לפרש דברי ר' (מאיר) [יהודה] שחולק על חכמים ולאו בקנים וחבלים בלבד אלא בכל מחיצה עשויה שתי וערב אין מתירין ביחיד אלא בשיירא. והוא הדין לקרפף שלא הוקף לדירה שנותנין להו לר' יוסי שש סאין, ולמעלה משלשה לפי חשבון, ואע"ג דלא הוקף לדירה כלל כיון ששבתו בתוכו. ולרבנן נמי כיון שהן שובתין בתוכו נותנין להן כל צרכן בין ליחיד בין לשיירא. ולא אמרו קרפף בית סאתים אלא למי שאינו שובת בתוכו. ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ב, ה"ג) שיירא ששבתה בתל גבוה עשרה טפחים ובנקע עשרה טפחים ובגינה מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה ובלבד שימלאו את כולה ולא שיירו בה אלא בית סאתים, אם אין בכולה אלא בית סאתים מטלטלין בתוכה ואע"פ שאין ממלאין את כולה ע"כ. ונראה שיש קצת שבוש בתוספתא ולא גרסינן ולא שיירו בה אלא בית סאתים, אלא הכי גרסי' בה, ולא שיירו בה בית סאתים. ותנא בתרא טפי אתנא קמא דאפילו יחיד בישוב נותנין לו כל צרכו, דקסבר דכיון דמחיצות נינהו אפילו בישוב ואפילו ביחיד נותנין לו כל צרכו. ואיפסקא הלכה כר' יוסי ביחידים שאין נותנין להם כ"א בית סאתים, ומשום דקיימא ר' יוסי ור' יהודה אבוה בחדא שיטתא. אבל בשיירא נותנין להן כל צרכן משום דהלכה כחכמים. ועוד דבין לר' יהודה בין לת"ק בין לתנא בתרא בשיירא שוו, והלכך בשיירא נותנין להן כל צרכן, ואפילו בקרפף שלא הוקף לדירה וכדאיתא בתוספתא כדתניא לעיל. ועוד אמר לקמן בפרק כל גגות (עירובין צג, א) גמרא גג גדול שנפרץ לגג קטן א"ר יהודה שלש קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה ושנים החיצונים מגופפין ואמצעי אינו מגופף ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן. אלמא אפילו בקרפף שלא הוקף לדירה אומרים כן.
גמרא שלשה נעשו שיירא ונותנין להם בית שש. ירושלמי (בפירקין ה"י): שלשה נותנין להם בית ששת סאין מכאן ואילך לפי חשבון, אין שיירא פחותה משלשה, אין הגוי משלים בשיירא קטן מהו שישלים בשיירא ע"כ בירושלמי. ומסתברא דלפי חשבון בית סאתים לכל אחד קאמר, שאם נתוספו עליהן והיו ארבעה נותנין להן ח' סאין ולחמשה עשרה סאין, וכן לעולם לפי חשבון זה.
Rashba on Eruvin 16b · Sefaria
ריטב"א
והא אתיא כרשב״ג דא׳ פחו׳ מד׳ אמרינן לבוד פי׳ דאלמא לדידי׳ אפי׳ ג׳ או יותר עד פחות מד׳ טפחי׳ לא הוי מידי דחשיב וראוי הוא שיפסול כשהפרוץ מרוב׳: ואיכא למידק היאך אפשר לומר דמציעתא רשב״ג היא והלא לרשב״ג כיון דכל פחות מד׳ טפח׳ כלבוד דמי אין לו לפסול כלום מג׳ ועד פחות מד׳ טפחים עומד ואפי׳ כשהפרוץ מרוב׳ על העומ׳ אלא כשיש בפרוץ מג׳ טפחי׳ לרבנן: וכ״ת דאנן לאו כרשב״ג ממש אוקימנא לה למציעתא השתא אלא דהאי תנא סבר לה כוות׳ בענין שאין ג׳ טפחי׳ דבר חשוב כד׳ טפחי׳ למשריי׳ לעומד כשהפרוץ מרוב׳ אבל לא סבר לה כוותי׳ בענין לבוד ממש: א״כ מאי תירץ לן אביי דלעולם רבנן היא כו׳ דהא היינו דסברינן מעיקרא ואפ״ה הוה ק״ל: וכי תימא דמעיקרא סבירא לן דמציעתא רבנן היא כלל אלא תנא אחרינא דאזיל קצת בשיטתו דרשב״ג כדכתיב ואתא אביי למימר דכרבנן נמי אפשר לאוקומה להאי סברא מהיכא אתיא לן מעיקרא דנימא דהוא תנא אחרינא דלא תהוי כרבנן: כיון דס״ל דאיכא תנא דאפשר דס״ל כרשב״ג לעניין למשריא כנגדו ולא סבר לה כותיה לעניין לבוד אף כרבנן גופיהו הוה מצי׳ למימר הכי דאמאי לא: ואי הוה ס״ד דלרבנן לא אפשר למימר הכי מה טעם חדש לנו אביי לומר דאפשר לאוקמה כרבנן זו ודאי קושיא חמורה: ובתוספת ובפי׳ הראב״ד ז״ל לא העלו בזה פי׳ נכון: והנכון בזה מה שקבלתי מפי מור. הרב ז״ל דהשתא ודאי סבירא לן מילתא כפשוטה דמציעא רשב״ג ממש דאמר פחות מד׳ אמרנן לבוד ומצעיתא ה״ק כל שהוא עומד שלשה ומג׳ עד פחות מארבעה טפחים צריך שלא יהא בין זה לזה במלואו דעד ארבעה טפחים דהיינו ארבע טפחים שלמים שיצאו מתורת לבוד כדי שלא נצטרך להשמר שלא יהא פרוץ כעומד או עומד מרובה על הפרוץ דכל היכא דאיכא לבוד אפילו פרוץ מרובה מותר והיינו דקתני כדי שלא יהא פרוץ כעומד והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן דרישא כרבנן שסוברין דכל שיש שלשה טפחים שיעור זיקורו של גדי יוצא מתורת לבוד ומציעתא רשב״ג שסובר שאין לבוד תלוי בזקירת גדי אלא בד׳ טפחים שהוא דבר חשוב ושלם הכי הוה ס״ד: ואתא אביי למימר דאפשר לאוקומי מציעתא כרבנן ומודו רבנן דד׳ טפחים חשיבי טפי מג׳ טפחים לענין להתיר כנגדו וכדמפרש ואזיל: ורבא אמר דכולה רשב״ג היא ומודה רשב״ג ברישא דמן הצד אין עושין לבוד בג׳ טפחים כיון שמזדקר בהם הגדי בבת ראש ולפום פשטא דלשנא דרבא דאמ׳ דכילא רשב״ג נרא׳ דפליג אביי בענין פרצה דלרבנן כל שיש בו ג׳ טפחים כיון דחשיב לצאת מדין לבוד ואפילו למעלה כך דינו לענין עומד ופרוץ כדין ארבע׳ לרשב״ג ואפי׳ בפרוץ מרובה מותר לזרוע כנגדו וכן דעת ר״י ז״ל והראב״ד ז״ל כתב כן דרבנן פליגי וקי״ל כרבנן. וא״ת והא אשכח לרבא לעיל גבי בין הלחים דמפליג בין ד׳ לפחות מד׳ טפחים לפי שיטת ר״י ז״ל שכתבנו שם וי״ל דלא דמו דהתם כל שיש בו ד׳ טפחים שהוא שעור רשות היחיד או שיעור כרמלי׳ אינו דין שיתבטל כלפי פנים אבל כשאין בו ד׳ טפחים אינו רשות כלל אלא מקום פטור שהוא מותר לבני רשות היחיד ולבני רשו׳ הרבים אבל הכא לענין פרוץ כעומד כל שיצא מתורת לבוד ראוי שלא יגרע כחו מפני הפרוץ לגכי כלאים כיון שאינו עושה ערבוביא: ואסיקנא דהלכתא כרב פפא דפרוץ כעומד מותר לכל דבר בין לעניין שבת בין לענין סוכה דכולהו כי הדדי נינהו להאי ענינא כדמוכח שמעתין בהדיא: ושמעי׳ משמעתא דכל היכא דאיכא עומד כפרוץ דינו כעומד מרובה לכל דבריו ואפי׳ היכא דאיכא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיס׳ דנפיש׳ כל חד וחד כעומד לא מיבטיל ליה לעומד ממתנית׳ דלעיל דמכשר פרוץ כעומד ואף על גב דאיכא אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא וטעמא דמילתא דלא שייך למימר הכי אלא בעומד מרובה תוך שתי רוחות דאיכא חד אוירא דחד דהאי גיסא מן העומד דשתי רוחות הא לאו הכי לא ואפי׳ בההיא אליבא דהלכתא לפום מאי דכתי׳ לעיל לא שיהא בעומד מרובה משתי רוחות ודכוותה אבל בעומד מרוח אחת או עומד כפרוץ מכיון דסביר לן שהוא כעומד מרובה בהא ליכא למאן דאמר:
מתניתין מקיפין ג׳ חבלים זה למעלה מזה פי׳ נתונים ע״ג יתדות להעמידם ובלבד שלא יהא בין חבל לחבל ג׳ טפחים פי׳ דאיכ׳ בינייהו כדי לבוד בלחוד הא חשוב כעומד וכסתו׳ גמור וכדמוכח בתלמודא להדיא דכי איתא פרוץ ד׳ בנתים ואויר פחות מג׳ מכאן ומכאן חשבינן ליה מרובה על הפרוץ משתי רוחות ושי׳ חבלים פי׳ עובי כל הג׳ חבלים יותר על טפח פי׳ טפח וג׳ משהויין להשלים לעשרה טפחים שהוא שיעור מחיצה כי מה שבין החבלים הוא ט׳ טפחים פחות ג׳ משהויין:
גמרא אמר רב המנונא הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד פי׳ לאו ממתני׳ דקנים דההיא כולו עומד כיון דהוי לבוד אלא ממתני׳ דלעיל דמטלטלין ובריתא דאוכפין ועביטין א״נ ממתני׳ דגבי כלאים ובדין הוא דמצי למינקט עומד דפרוץ כרב פפא דאסיקנא בה כהלכת׳ אלא לרוחא דמילתא נקט מה שהוא לדברי הכל ומשום דגבי מחיצת ערב אפילו מרובה על הפרוץ מספקא ליה ומיהו אפשר דכשתמצא לומר דתפשוט ליה דעומד מרובה בערב הוי עומד כמו שהוא בעומד בשתי דה״ה פרוץ כעומד לרב פפ׳ אע״פ שאין זה מחוור לי לגמרי. ואם איתא למה לי יותר על טפח ליעביד כו׳ פיר׳ דכיון דחשבי׳ לבוד כאלו הוא סתום הרי יש כאן מרובה על הפרוץ דכל לבוד כעומד גמור הוא:
ותסברא פי׳ ותסבר׳ דאפשר למיעבד הכי אפי׳ נימא דעומד מרובה על הפרוץ בערב הוה כעומד והא היכי אפשר דהא לית ליה תקנתא למיעבד הכי דהיכי ליעביד כי׳ אי מוקים לה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ומבטל לה פי׳ לחבל העליון וה״ל כמאן דליתיה ואין כאן מחיצה עשרה ואי מוק׳ לה באמצע הוי ליה עומד מרובה על הפרוץ מב׳ רוחות הוי עומד ותו למה לי האי טעמא תיפוק לי דכוון דאוירא שלמעלה מן החבל העליון ואויר זה שלמטה ממנו ומבטל ליה לאותו עומד פחות מג׳ דהא כל חד וחד מן האוירים נפיש מן העומד שבנתים ויש מרבותי מתרצים דבדין היא דיכלי׳ למימר הכי אלא נקטי׳ אידך לאשמועינן דמאי דאמרי׳ הוי עומד בדרך דיחויא אתמר למימר דמההיא ליכא למשמע מינה והנכון בעיני דתלמודא הכא לישנא קלילא נקט וה״ק ה״ל עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות דלא הוי עומד בכה״ג דאיכ׳ אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא דנפיש וכדאמרינן לעיל דכל כה״ג לא הוי עומד ורב המנונא מאי קא מיבעיא ליה פיר׳ כיון דלא אפשר דמשכחת לה בנין שיהא נקרא עומד מרובה על הפרוץ א״כ מאי מיבעיא ליה אי חשבי׳ ליה כסתום או לא הכי קא מבעיא ליה כגון דמייתי מחצלת דהויא שבעה ומשהו וחקק בתוכה ג׳ פ׳ והניח למעלה ד׳ סתומים ולמטה כל שהוא ואוקמיה בפחות משלשה סמוך לקרקע פי׳ והג׳ טפחים הסתומים העמיד כלפי מעלה דהשתא הד׳ טפחים העליונים אינם מתבטלין משום אוירא דלעיל כיון שהם מרובין מן האויר שתחתיהן אדרבה אותו האויר שהוא ג׳ טפחים מתבטל דאיכא הכא עומד מרובה על הפרוץ אלא שהוא נתון בערב:
רב אשי אמר מחיצה תלויה קא מבעיא ליה פי׳ שהיא גבוה מן הקרקע יותר מג׳ דנפקא לה מתורת לבוד והמחיצה גבוה עשרה והיא מרובה על הפרצה שתחתיה וקא מבעיא ליה מחיצה תלויה אם היא מתרת ביבשה והא מאי כלי כה״ג נמי במחיצת ערב היא נתונה והיינו לישנא דבעיא דיליה דאמר לעיל אלא שלא והיתה כוונתו משום גריעותא דמחיצת ערב שאלו היה סתום למטה פשיטא ליה אלא דין מחיצה תלויה בחורבא מיבעיא ליה מי אמרינן גוד אחית אם לאו ולפי פשוטו של לשונו של רב אשי נראה מדנקט רב המנונ׳ הכי קא מבעי׳ ליה דדוק׳ קא מבעיא ליה אבל אידך פשיט׳ דמחיצת ערב שמה מחיצה כמחיצת שתי או כעומד מרובה לרב הונא בריה דרב יהושע או בעומד כפרוץ לרב פפא דאי לא מאי דוחקיה לדחוקי לישנא דבעיא דלעיל ולאוקמה במחיצה תלוי׳ אלא ודאי כדאמרן. וכן פי׳ הראב״ד ז״ל ובמחיצה תלויה הא אמר לה רב לרבי טבלא שאינה מתרת אלא במים:
מתניתין מקיפין קנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג׳ טפחים פי׳ דה״ל לבוד בשיירא דברו דברי ר׳ יהודא פי׳ דסביר ר׳ יהודא דאע״ג דכה״ג מחיצה גמורה מן התורה דה״ל כאלו עומד כולו כיון דהוי בפחות מג׳ אפ״ה מחיצה גרועה ושל עראי כיון שאין בה אלא שתי בלבד ולפיכך לא התירו חכמים לטלטל בתוכה כשהיא יתירה יותר מבית סאתים אלא בשיירא ומיהו עד בית סאתים התירו לאחד או לשנים וכדאיתא בתלמודא להדיא דלא גרעא מחיצה זו שנעשית מע״ש לשם דיורין דשבת ממחיצת תל ונקע שלא נעשו לשם שהתירוה עד בית סאתים ובשיירא מודה רבי יהודא שהתירו להם כל צרכן משום דבדין שיירא אוקמיה אדינא דאורייתא וכמה היא שיירא ג׳ אדם לכל הפחות כדאיתא בתלמודא וחכמים אומרים לא דברו אלא בהווה פי׳ שכן התירו אפי׳ ליחיד כל צרכו ואפי׳ יותר מבית סאתים דכיון שנעשו לשם כך עדיפי מקרפף שלא היקף לדירה ואמרינן בתלמודא שלא אמרו חכמים אלא ליחיד במדבר דומיא דשיירא אבל ביישוב לא התירו לו אלא בית סאתים כדקאמר רבי יהודא:
כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר׳ יוסי בר יהודה פריש בתלמודא דאפי׳ בשיירא קאמר שלא נתיר להן במחיצה זו כל צרכן אלא שש סאין בלבד ואם הם יותר נוסיף להן לפי חשבון זה כדבעי׳ למימר קמן בתלמודא אבל כשהם א׳ או שנים דלא חשיבי שיירא לא אסור להם אלא בית סאתים בלבד ונמצא כי ר׳ יוסי סבר לה כאבוה בדין יתיד ופליג עליה בשיירא כי ר׳ יהודא מתיר בשיירא כל צרכו ואפי׳ יותר מבית סאתיים כדמוכח בתלמודא להדיא וכדבעי׳ לפרושו התם ונראה ודאי שלא נאמרו דברי רבי יוסי בר יהודא על דברי רבי יהודא וחכמים דא״כ למה ליה לאורוכי לישניה ליתני רבי יוסי בר יהודא אומר אינה מחיצה אלא ודאי בעלמא איתמרא בפלוגתא דידיה ורבנן בתראי ורבי כתבה הכא משום דידע דרבי יוסי ורבי יהודא ורבנן בתראי פליגי אהדדי ופליגי על ת״ק ורבי יהודא והראב״ד ז״ל פירש כי רבי יוסי ברבי יהוד׳ בא לפרש דברי אביו שלא תאמר שלא חלק ר׳ יהודא אלא בקנים או בחבלים דגריעו בא ופירש לך שאפילו היא מחיצ׳ של קורות אם אינה שתי וערב אינה מחיצה ונכון הוא ומיהו מודה רבי׳ ז״ל כי רבי יוסי חולק הוא על אביו בדין שיירא דהא בתלמודא מוכח הכי להדיא:
וחכמים אומרים אחד משני דברים פירש דסגי לן במחיצה של ערב או של שתי אפילו ליחד להתיר לו כל צרכו ופרישנא בתלמודא דרבנן בתראי לטפויי מילתא אתו על רבנן קמאי דאפילו ביישוב נתיר גם ליחיד לתת לו כל צרכו במחיצה זו ואפי׳ יותר מבית סאתים מה שאין כן לרבנן קמאי דלא שרו ליחיד אלא במדבר נמצאת אומר כי ד׳ מחלוקות בדבר לדברי ר׳ יהודא בשיירא כל צרכן אבל ביחיד לא התירו אלא בית סאתים ורבנן קמאי שרו אפילו ליחיד כל צרכו במדבר אבל לא ביישוב אלא בית סאתים בלבד ורבי יוסי בר יהודא אפילו לשיירא אינו מתיר אלא בית שש סאין או לפי חשבון זה אבל לא כל צרכן ורבנן בתראי שרו אפי׳ ליחיד כל צרכו ואפילו ליישוב וכל מאי דשרו הני תנאי והוא במחיצת של קניס או חבלי׳ שהם בפחו׳ מג׳ טפחים או אפילו בעומד מרובה על הפרוץ לרב הונא או בעומד כפרוץ לרב פפא לפום מאי דפרישית לעיל גבי בעיא דרב המנונא והא דנקט תנא כשהיה בפחות מג׳ משום דברי רבי יהודא ורבי יוסי בנו שלא התירו ליחיד אפילו בכיוצא בזה אלא עד בית סאתים והלכת׳ כוותייהו בהא כדאיתא אבל בשיירא קיימא לן כרבנן דהא רבי יהודא בהא קאי כוותייהו וכדאיתא בתלמודא וכל מה שנתנו בכאן במחיצות אלו ה״ה לקרפף שלא הוקף לדיר׳ דחד גוונ׳ הוא וכן מפורש בתוספתא והכי נמי מוכח בפרק כל גגות גבי גג גדול שנפרץ לגג קטן וכדבעי׳ לפרושי התם בס״ד והא דאמרינן לעיל שכתב כל או נקט כו׳ וכן כל מקום שאמרו בקרפף שלא התירו אלא בית סאתים זהו ביחיד אבל ברבים מותר שש סאין לר׳ יוסי בר יהודא וכל צרכן לרבנן ורבי יהודה ומיהו מודו רבנן בקרפף שאין נותנין ליחיד אלא בית סאתים דמתניתא דאיפכא בהכי לא אוקימנא בשום דוכתא דבהיין דלא כרבנן:
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Ritva on Eruvin 16b · Sefaria
מאירי
ממשנתנו למדת שכל מחיצה העשויה בשתי ר״ל כדרכה פרצה שלה כשרה בעומד כפרוץ שהרי אמרו ובלבד שלא יהו פרצות יתרות על הבנין שסתם כלים קרויה מחיצה שתי שהרי כדרכן הם עומדים על הקרקע אבל במחיצת ערב כגון היקף חבלים לא למדנו אם פרצה [כעומד] כשרה בו שהרי משנת חבלים אעפ״י שפרוץ שלה מרובה כל פחות משלשה כלבוד דמי כמו שביארנו. ושאלוה בגמרא ובאו ללמדה ממה שאמרו שיעור חבלים עבין יתר על טפח ואם פרצה אינה פוסלת בו מה אנו צריכים לחבלים גסים שיהא בעובי שלשתן [יתר על] טפח (יתר) יעשה אויר פחות משלשה וחבל משהו ואויר פחות משלשה וחבל משהו ואויר פחות מארבעה בעומד ששה. ונדחית ראיה זו שהרי פרצה זו אינה נתרת בעומד מרובה שאם יעמידנה מלמטה הרי גדיים בוקעין בה (ואעפ״י שהיא ברחב שלשה מכל מקום אין כל המחיצות כן שהרי לבוד מכשירן) ואם יעמידנה מלמעלה הרי אויר מכאן ומכאן ואוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא מבטיל ליה אחר שאין כאן עומד בארבעה טפחים ואם מעמידה באמצע הרי אין עומד מרובה אלא משתי רוחות עד שפרשו שאלתו כגון שהביא מחצלת שבעה ומשהו והעמידו בפחות משלשה והרי היא מחיצה עשרה וחקק בה לצד ראש המחצלת תחת מסגרתה שלשה טפחים ונשאר מסגרתה למעלה להשלים עשרה והמסגרת מחוברת בצדדין והרי כאן פחות משלשה למטה שהוא כלבוד ומחצלת ארבעה טפחי׳ הרי שבעה טפחי׳ עומד פחות משהו והמסגרת משלמת אותו משהו ונשאר בה שלשה שלמים פרוץ שאין כאן אויר אלא לצד אחד והעומד מרובה מצד אחד. וחזרו עוד לומר שלא שאל אלא מחיצה שלימה של עשרה טפחי׳ אלא שהיא תלויה והוא שגבוהה מן הקרקע שלשה והשיבוהו שאינה מתרת אלא במים להתיר (מלואן) [למלאות] כגון גזוזטרא ומלמעלה מן הים אבל פרצת ערב לא נשאלה לא הובררה. ופסקו בה גדולי המפרשי׳ שאין פרצה פוסלת בה בעומד כפרוץ ודין ערב ודין שתי אחד הוא:
זה שאמרו יחיד נותנין לו בית סאתים יש מפרשים בית סאתים לכל אחד ואחד על הדרך שביארנו במשנה וגדולי הפוסקי׳ פרשו שמועה זו בהיקף העשוי לאויר ואינה מוקפת שתי וערב אלא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי ומכל מקום יש (מוקף לאויר) [לומר] שלא להתיר אלא בבית סאתים אף בשתי וערב שהרי במסכת סוכה באילן המסך העמידוהו בהוצא ודפנא שהוא שתי וערב והקשו שם אם כן מחיצה מעליא היא כלומר והיאך אין מטלטלין בה אלא כבית סאתים ותירצו משום דהוי מחיצה שתשמישה לאויר וכן במסכתא זו אמרו אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר וחצר אף בת עשרה כורים מותר ודירה שתשמישה לאויר כבורגנין שבשדות יתר מבית סאתים אסור אלמא שאף בשתי וערב נאסרו וכן בגנה וקרפף אלא שיראה בפירוש דבריהם או זה או זה והענין שכל שהוקף לדירה אעפ״י שאינו מקורה הואיל והוקף לדירה ר״ל לכניסה וליציאת אדם תמיד כגון דיר וסהר ומוקצה וכן חצר שלפני בתים ורחבה הסמוכה להם אפי׳ בת עשרה כורים מטלטלין בהם ואם הוקף לדירה כגון גנות ופרדסי׳ ורחבה שאחורי הבתים אחר שאין עשויות לדירה ודירה שתשמישה לאויר אפי׳ היתה מקורית ואפי׳ בשתי וערב הואיל ולא נעשית אלא לשמירת מה שחוצה להן כגון צריפין ובורגנין אין מכשירין אלא בבית סאתים וכל שהקפה יתר מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות ואף בזו יש אומרי׳ שאם הוקף לשם שבת ובמחיצת שתי וערב מותר אף ביתר מבית סאתים ומחיצות שתי או ערב לבד אף לדירה אין מטלטלין בהם אלא בבית סאתים ושיעור בית סאתים הוא מאה על חמשים כחצר המשכן שנקרא חצר כעמודים וקלעים כהיקף הולכי מדברות. ומשם למדנו שכל היקף שלא לשם דירה מותר עד בית סאתים ורבועם שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים והשירים הוא ארבעה טפחים כמו שיתבאר. ומכל מקום יחיד בכל שהוקף שלא לשם דירה נותנין לו סאתים שנים נותני׳ סאתים לכל אחד שלשה הרי הן שיירא ונותנין להם כל צרכן. ויש מפרשי׳ שנים נותנין להם סאתים דוקא בין שניהם והראיה מה שאמרו בסוגיא זו שלשה הרי הן שיירא ונותנין להם בית שש. ולשיטה ראשונה אף בלא תורת שיירא אתה נותן להם בית שש אלא שאף לשנים אין נותנין אלא בית סאתים וכן עיקר. וכבר ביארנו שכל שהכשרו בבית סאתים פירושו בששבת בתוכו:
Meiri on Eruvin 16b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוספות בד"ה אי מוקי לה כו' ופחות מג' וחצי וחבל משהו ופחות מג' וחבל חצי טפח ומשהו כו' עכ"ל דוקא בכה"ג קשיא ליה דהעומד דלמעלה יותר מפרוץ דלמטה וליכא למימר אתי אוירא כו' אבל אם היה פרוץ דלמטה שגה כעומד דלמעלה דהיינו פחות מג' וחבל משהו בי מצעי ג' טפחים וחצי טפח ואח"כ חבל משהו ופחות מג' וחבל חצי טפח לא קשיא ליה דכיון דעומד לא הוה מרובה מן הפרוץ אמרי' שפיר אתי אוירא דהאי כו' כדאמרינן לעיל גבי ויעשה פס אמה וירחיק כו' וק"ל:
Chidushei Halachot on Eruvin 16b · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה אי מוקי לה וכו' דאכתי נעביד פחות מג' וכו' דהשתא לפי חשבון זה הוי עומד העליון יותר על הפרוץ האמצעי משהו דהחבל משהו שעל האויר האמצעי חשבינן נמי לצירוף עומד העליון ונמצא העומד העליון יותר על האויר האמצעי במשהו וצ"ע דלעיל בדף י' ע"ב חשיב עומד מרובה משני רוחות ואתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וכו' בתרתי דקאמר ש"מ עומד מרובה על הפרוץ משני רוחות לא הוי עומד ומשני לעולם אימא לך הוי עומד דשאני הכא דאתא אוירא וכו' והכא פירשו התוס' דעומד מב' רוחות לא הוי עומד משום דאתי אוירא דהאי גיסא ורהאי גיסא וכו' וי"ל דלעיל הכי קאמר לעולם אימא לך וכו' ושאני הכא דאתא אוירא דהאי גיסא וכו' פי' ודוקא גבי האי עומד משתי רוחות דאיכא למימר דאתי אוירא דהאי גיסא וכו' לא הוי עומד אבל בעלמא היכא דליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא וכו' אפי' עומד מב' רוחות הוי עומד והכי פירשו התוס' לפי שינוייא דלעיל ודו"ק:
Maharam on Eruvin 16b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' אמר אביי מדרישא כעין זה בב"ק דף מ ע"ב:
Gilyon HaShas on Eruvin 16b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת עירובין, דף ט״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־570 מילים ב־29 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 29 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 118 מילים
נפתחת ב״אֲתָאן לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר: פָּחוֹת…״
- קטע 223 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּרֵישָׁא רַבָּנַן, סֵיפָא נָמֵי רַבָּנַן,…״
- קטע 337 מילים
נפתחת ב״רָבָא אָמַר: מִדְּסֵיפָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל,…״
- קטע 414 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: דְּפָנוֹת הַלָּלוּ שֶׁרוּבָּן פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת…״
- קטע 515 מילים
נפתחת ב״״שֶׁרוּבָּן״, סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: שֶׁרִיבָּה בָּהֶן פְּתָחִים…״
- קטע 611 מילים
נפתחת ב״הָא כַּפָּרוּץ אָסוּר, תְּיוּבְתָּא דְּרַב פָּפָּא תְּיוּבְתָּא.…״
- קטע 717 מילים
נפתחת ב״תְּיוּבְתָּא וְהִילְכְתָא?! אִין, מִשּׁוּם דְּדַיְיקָא מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ.…״
- קטע 818 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ מַקִּיפִין שְׁלֹשָׁה חֲבָלִים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה,…״
- קטע 911 מילים
נפתחת ב״שִׁיעוּר חֲבָלִים וְעוֹבְיָין יָתֵר עַל טֶפַח, כְּדֵי…״
- קטע 1010 מילים
נפתחת ב״מַקִּיפִין בְּקָנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה…״
- קטע 1112 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁיָירָא דִּבְּרוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:…״
- קטע 1220 מילים
נפתחת ב״כׇּל מְחִיצָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב…״
- קטע 1321 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: הֲרֵי…״
- קטע 1422 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: שִׁיעוּר חֲבָלִים וְעוֹבְיָין…״
- קטע 1513 מילים
נפתחת ב״לֶיעְבֵּיד פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה וְחֶבֶל מַשֶּׁהוּ, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה…״
- קטע 1617 מילים
נפתחת ב״וְתִיסְבְּרָא? הַאי פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה הֵיכָא מוֹקֵים לֵיהּ?…״
- קטע 1712 מילים
נפתחת ב״אִי מוֹקֵים לֵיהּ עִילַּאי, אָתֵי אַוֵּירָא דְּהַאי…״
- קטע 1822 מילים
נפתחת ב״אִי מוֹקֵים לֵיהּ בְּמִיצְעֵי, הָוֵה לֵיהּ עוֹמֵד…״
- קטע 1923 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא רַב הַמְנוּנָא הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ:…״
- קטע 2030 מילים
נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אָמַר: מְחִיצָה תְּלוּיָה אִיבַּעְיָא לֵיהּ.…״
- קטע 2120 מילים
נפתחת ב״מַקִּיפִין בְּקָנִים וְכוּ׳. בִּשְׁיָרָא אִין, בְּיָחִיד לָא?…״
- קטע 2221 מילים
נפתחת ב״כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן וְאִיתֵּימָא רַב בִּיבִי בַּר…״
- קטע 2324 מילים
נפתחת ב״הֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב נַחְמָן וְאִיתֵּימָא רַב בִּיבִי…״
- קטע 2439 מילים
נפתחת ב״וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הָכִי?…״
- קטע 2516 מילים
נפתחת ב״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁיָירָא נוֹתְנִין…״
- קטע 2615 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן וְאִיתֵּימָא רַב בִּיבִי בַּר…״
- קטע 2726 מילים
נפתחת ב״דָּרַשׁ רַב נַחְמָן מִשּׁוּם רַבֵּינוּ שְׁמוּאֵל: יָחִיד…״
- קטע 287 מילים
נפתחת ב״שָׁבַקְתְּ רַבָּנַן וְעָבְדַתְּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה?…״
- קטע 2936 מילים
נפתחת ב״הֲדַר אוֹקֵים רַב נַחְמָן אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וּדְרַשׁ:…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבן שמעון בן גמליאל [השלישי] · דור שלישי לתנאים
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת עירובין דף ט״ז עמוד ב׳ · קטע 3 — “רָבָא אָמַר: מִדְּסֵיפָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, רֵישָׁא נָמֵי…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת עירובין דף ט״ז עמוד ב׳ · קטע 27 — “…נַחְמָן מִשּׁוּם רַבֵּינוּ שְׁמוּאֵל: יָחִיד — נוֹתְנִין לוֹ בֵּית…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת עירובין דף ט״ז עמוד ב׳ · קטע 2 — “אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּרֵישָׁא רַבָּנַן, סֵיפָא נָמֵי רַבָּנַן, וּמוֹדוּ רַבָּנַן…”
לשון המקור
אֲתָאן לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר: פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה לָבוּד. דְּאִי רַבָּנַן: מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעָה? שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה חַד הוּא.
אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּרֵישָׁא רַבָּנַן, סֵיפָא נָמֵי רַבָּנַן, וּמוֹדוּ רַבָּנַן דְּכׇל לְמִישְׁרֵא כְּנֶגְדּוֹ, אִי אִיכָּא מָקוֹם אַרְבָּעָה — חֲשִׁיב, וְאִי לָא — לָא חֲשִׁיב.
רָבָא אָמַר: מִדְּסֵיפָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, רֵישָׁא נָמֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וְכִי אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמְרִינַן לָבוּד — הָנֵי מִילֵּי לְמַעְלָה, אֲבָל לְמַטָּה, הָוֵה לֵיהּ כִּמְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִים בּוֹקְעִין בָּהּ — לָא אָמְרִינַן: לָבוּד.
תָּא שְׁמַע: דְּפָנוֹת הַלָּלוּ שֶׁרוּבָּן פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת מוּתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ.
״שֶׁרוּבָּן״, סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: שֶׁרִיבָּה בָּהֶן פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת מוּתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ.
הָא כַּפָּרוּץ אָסוּר, תְּיוּבְתָּא דְּרַב פָּפָּא תְּיוּבְתָּא. וְהִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פָּפָּא.
תְּיוּבְתָּא וְהִילְכְתָא?! אִין, מִשּׁוּם דְּדַיְיקָא מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ. דִּתְנַן: לֹא יִהְיוּ פְּרָצוֹת יְתֵירוֹת עַל הַבִּנְיָן. הָא כַּבִּנְיָן מוּתָּר.
מַתְנִי׳ מַקִּיפִין שְׁלֹשָׁה חֲבָלִים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וָזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
שִׁיעוּר חֲבָלִים וְעוֹבְיָין יָתֵר עַל טֶפַח, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַכֹּל עֲשָׂרָה טְפָחִים.
מַקִּיפִין בְּקָנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
בִּשְׁיָירָא דִּבְּרוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא דִּבְּרוּ בִּשְׁיָירָא, אֶלָּא בַּהוֹוֶה.
כׇּל מְחִיצָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב — אֵינָהּ מְחִיצָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים.
גְּמָ׳ אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: הֲרֵי אָמְרוּ, עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ בִּשְׁתִי — הָוֵי עוֹמֵד. בָּעֵי רַב הַמְנוּנָא: בְּעֵרֶב מַאי?
אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: שִׁיעוּר חֲבָלִים וְעוֹבְיָין יָתֵר עַל טֶפַח, שֶׁיְּהוּ הַכֹּל עֲשָׂרָה טְפָחִים. וְאִי אִיתָא — לְמָה לִי יָתֵר עַל טֶפַח?
לֶיעְבֵּיד פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה וְחֶבֶל מַשֶּׁהוּ, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה וְחֶבֶל מַשֶּׁהוּ, פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה וְחֶבֶל מַשֶּׁהוּ.
וְתִיסְבְּרָא? הַאי פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה הֵיכָא מוֹקֵים לֵיהּ? אִי מוֹקֵים לֵיהּ תַּתַּאי, הָוֵה לֵיהּ כִּמְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִים בּוֹקְעִין בָּהּ.
אִי מוֹקֵים לֵיהּ עִילַּאי, אָתֵי אַוֵּירָא דְּהַאי גִּיסָא וּדְהַאי גִּיסָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ.
אִי מוֹקֵים לֵיהּ בְּמִיצְעֵי, הָוֵה לֵיהּ עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹת. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ עוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹת הָוֵי עוֹמֵד!
אֶלָּא רַב הַמְנוּנָא הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: כְּגוֹן דְּאַיְיתִי מַחְצֶלֶת דְּהָוֵי שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ, וַחֲקַק בַּהּ שְׁלֹשָׁה, וּשְׁבַק בַּהּ אַרְבָּעָה וּמַשֶּׁהוּ, וְאוֹקְמֵיהּ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה.
רַב אָשֵׁי אָמַר: מְחִיצָה תְּלוּיָה אִיבַּעְיָא לֵיהּ. כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי טַבְלָא מֵרַב: מְחִיצָה תְּלוּיָה מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָּה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מְחִיצָה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בַּמַּיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם.
מַקִּיפִין בְּקָנִים וְכוּ׳. בִּשְׁיָרָא אִין, בְּיָחִיד לָא? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל מְחִיצּוֹת שַׁבָּת לֹא הִתִּירוּ לְיָחִיד יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם.
כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן וְאִיתֵּימָא רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לִיתֵּן לָהֶן כׇּל צָרְכָּן, הָכָא נָמֵי לִיתֵּן לָהֶן כׇּל צָרְכָּן.
הֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב נַחְמָן וְאִיתֵּימָא רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי? אַהָא דִּתְנַן: כׇּל מְחִיצָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וָעֵרֶב אֵינָהּ מְחִיצָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הָכִי? וְהָתַנְיָא: אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁיָירָא לַחֲבָלִים. וּמָה בֵּין יָחִיד לִשְׁיָירָא? יָחִיד נוֹתְנִין לוֹ בֵּית סָאתַיִם, שְׁנַיִם נוֹתְנִין לָהֶם בֵּית סָאתַיִם, שְׁלֹשָׁה נַעֲשׂוּ שְׁיָירָא וְנוֹתְנִין לָהֶן בֵּית שֵׁשׁ. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁיָירָא נוֹתְנִין לָהֶן כׇּל צָרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּית סָאתַיִם פָּנוּי!
אָמַר רַב נַחְמָן וְאִיתֵּימָא רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: לָא נִצְרְכָא, אֶלָּא לִיתֵּן לָהֶן כׇּל צָרְכָּן.
דָּרַשׁ רַב נַחְמָן מִשּׁוּם רַבֵּינוּ שְׁמוּאֵל: יָחִיד — נוֹתְנִין לוֹ בֵּית סָאתַיִם, שְׁנַיִם — נוֹתְנִין לְהוּ בֵּית סָאתַיִם, שְׁלֹשָׁה — נַעֲשׂוּ שְׁיָירָא וְנוֹתְנִין לָהֶן בֵּית שֵׁשׁ.
שָׁבַקְתְּ רַבָּנַן וְעָבְדַתְּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה?
הֲדַר אוֹקֵים רַב נַחְמָן אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וּדְרַשׁ: דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לִפְנֵיכֶם טָעוּת הֵן בְּיָדִי. בְּרַם כָּךְ אָמְרוּ: יָחִיד — נוֹתְנִין לוֹ בֵּית סָאתַיִם, שְׁנַיִם — נוֹתְנִין לָהֶן בֵּית סָאתַיִם, שְׁלֹשָׁה — נַעֲשׂוּ שְׁיָירָא וְנוֹתְנִין לָהֶן כָּל צָרְכָּן.