דף ביאור
מסכת עירובין דף ק״ד עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת עירובין דף ק״ד עמוד ב׳
מסכת עירובין דף ק״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־332 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
תרו בה כיתנא שורין בו פשתן בחול ואית דגרסי בונתא כוסמין:
תרו שורין:
שהקרו עליה דברים כשעלו מן הגולה הוצרכו לה כדלקמן ונימנו והתירוה ובטלו תקנת השבות ממנה למלאות הימנה בגלגל ולא התירו אלא אותה לבדה הקרו לשון קריאה (ע"י מקרה) שהביאו בה ראיות לדבריהם שיש בהן כח לעקור שבות מפני דוחקן:
מאי זו בלבד היאך יקראו לשאר בורות בור הקר הרי לא הוקרו דברים אלא על זו ומדקתני בור הקר פשיטא דההוא לחודיה קשרי:
אלא אמר רב נחמן בר יצחק ע"י שמים חיים היתה קרי ליה בור הקר לשון מקור כמו כהקיר ביר מימיה כמו שמעין מקור (מימיה) הנובע מתחדש והולך ומוסיף תמיד כך הקרה רעתה:
ביר כמו באר:
נביאים שביניהם חגי זכריה ומלאכי:
מנהג אבותיהם באותו הבור:
ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Eruvin 104b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
יצא כלי חרס שאין נעשה אב הטומאה פירש בקונטרס דלמדרס לא חזי וגבי טומאת מת כתיב (במדבר י״ט:י״ט) וחטאו ביום השביעי וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב (ויקרא יא) ואותו תשבורו:
לא דכולי עלמא חייב ושמואל דאמר פטור אית ליה דתנאי היא וסבירא ליה כמ"ד פטור ור"ח גרס דכולי עלמא פטור וקשיא לפי' דמאי טעמא דמאן דאמר בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאוריתא להשהותו במקדש דהא אית ליה טהרה במקוה ובשרץ ליכא איסורא דאורייתא דלית ליה טהרה במקוה לכך נראה גירסת הקונטרס עיקר:
Tosafot on Eruvin 104b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רב נסים גאון
ר עקיב' אומ' ממקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו בתחילת משנת טהרות שנינו עזרת יש' מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת ובתוספת כל הטמאין שנכנסו משערי ניקנור ולפנים אפי' מחוסרי כפרה חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ואין צריך לומר טבולי יום ושאר כל הטמאים ותניא משערי ניקנור ולפנים מחנה שכינה והן הן קלעים שבמדבר:
יצא כלי חרס שאין נעשה אב הטומאה עיקרה מדכת' וכל כלי חרש אשר יפול מהם מכל האוכל הרי נתברר מאלו המקראו' שכלי חרס אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד מכלל שאינו נעשה אב הטומאה לפי שאב הטומאה מטמא אדם וכלים ולא מצינו כלי חרס שמטמא לא אדם ולא כלים מיכן ראייה שאינו נעשה אב הטומאה. כלל והמעלה שלו. אינה אלא כמעלת ולד הטומאה שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד כדאמרי' בתחילת נזיקין ותניא בתורת כהנים יכול אף הכלים יהו מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל אוכל אוכלין מטמאין באויר כלי חרס ואין הכלים מטמאי' באויר כלי חרס ובפר' אור לארבעה עשר אמרי' תני תנא קמיה דרב ששת שרץ מטמא את המשקין ומשקין מטמאין את הכלי וכלי מטמא את האוכלין ואוכלין את דהמשקין למדנו ג' טמאות בשרץ אמ' ליה הני ד' הויין אמ' משקין דרישא נתברר מכל אלו הדברים כי השרץ מטמא הכלי והכלי את האוכלין והאוכלין את המשקין הדא מדרבנן משקין נמי מטמאין כלי חרס כדאיתה בתורת כהנים וכבר פירשנוה בפר' אלו דברים דברכות ואמרינן עלה אמ' ליה רב אדא בר אהבה לרבא וליחזי האי תנורא כמאן דמלי טומאה ותיהוי פת ראשונה אמ' ליה לא אמרי' כמאן דמלי טומאה דתניא יכול כול' והאי בריתא שכבר הזכרנוה זהו עיקר דאין כלי חרס נעשה אב הטומאה ואיתה בתורת כהנים נפש אשר תגע בכל דבר טמא ר' עקיבה אומ' יכול אפי' באוכלין ומשקין ובכלי חרס יהא חייב ת"ל בבהמה מה בהמה מיוחדת שהיא אב הטומ' יצאו אלו שאינן אב הטומאה לטמא ובגמ' דאור לארבעה עשר דבני מער' גרסי הוא טמא אינו נעשה לטמא ועיקר הדבר הוא מה שהזכרנוהו:
Rav Nissim Gaon on Eruvin 104b · Sefaria · מהדורה: Wien, 1847 · unknown
רבנו חננאל
מיתיבי המשמר זרעים מפני העופות שלא ירדו ויפסידום מקשאין ומדלועין מפני החיות הרי זה משמר כדרכו והולך ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שעושה בחול אמאי קאסר להו משום דאולודי קלא אסיר. ופירק רב אחא בר יעקב אליבא דרבה לא אסרו משום אולודי קלא אלא גזירה שמא יטול צרור ויזרוק עליהן ואלא הא דאמר רב יהודה משמיה דרב נשים משחקות באגוזים אסיר להו דאולודי קלא אסיר ופריק לא אלא משום דמשתמע קלא דאגוזים כי זמזומי ואלא הא דאמר רב יהודה אמר שמואל נשים משחקות בתפוחים אסור התם מאי אולודי קלא איכא ופריק התם משום דלמא אתי לאשוויי גומות וכיון שמשחקות ומושכות התפוחים בארץ גזירה שמא כשהן מושכות התפוחים אצלן יש נקב בקרקע ומתמלא. ת"ש ממלאין מים מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. במקדש אין במדינה לא. מ"ט לאו משום דאולודי קלא בשבת אסיר. ופריק לא גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו ואע"ג דשני רבה כל הני תיובתא דמקשי עליה אשינויי לא סמכינן ולא דחינן לשמועה דעולא. אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא אמר טעמא מאי אסרו במדינה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו הכא לא גינה ולא חורבה איכא כיון דחזא דקא תרו כינתי פי' ממלאין מים ושורין טיט לעשות ממנו כנדי [אסר להו]. וממלאין מים מבור הקר ביום טוב מאי בור הקר אמר רב יהודה אמר שמואל בור שחקרו עליה נביאים והתירוה ונדחו דבריו ופירש רב נחמן בור מים חיים כדכתיב כהקיר ביר מימיה כן הקרה רעתם.
גופא לא כל בורות חקירות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה והתירוה ולא נביאים שביניהם התירוה להן אלא מנהג אבותיהם בידיהם: ירושל' לא כל בורות חקירות התירוהו שיהו ממלאין מהן בגלגל אלא אותה הבאר שחנו עליה בלבד:
מתני' שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקה ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות הטומאה. אמר רב טוב' בר קיסנא אמר שמואל המכניס טמא שרץ במקדש חייב שרץ עצמו פטור שנאמר מזכר ועד נקבה תשלהו.
פרט לכלי חרס דברי ר' יוסי הגלילי מ"ט פטר לאו משום דלית טהרה לכלי חרס במקוה ודחינן לא טעמא דר' יוסי הגלילי מי שנעשה אב הטומאה יצא כלי חרס שאינו עושה אב הטומאה אבל השרץ הנה הוא אב הטומאה. נימא שמואל אמרה לשמעתיה כתנאי דתנן שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו כו'.
מאי לאו בהא קמיפלגי ר' יוחנן בן ברוקה דחייש לשהייה קסבר המכניס שרץ במקדש חייב.
Rabbeinu Chananel on Eruvin 104b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מאירי
כל טמא שנטמא באב הטומאה של תורה שהוא טעון טבילה מן התורה אם נכנס למקדש באותה טומאה חייב כרת. וכן אם הכניס שם שרץ טמא או כלי שנטמא בו או אדם טמא חייב שהרי טימא מקדש שכל שנטמא באב הטומאה בכלל זה אפי׳ כלים. ולא סוף דבר שאר כלים שאפשר להיות הם בעצמם אב הטומאה על ידי מדרס הזב אלא אף כלי חרס אעפ״י שאינן בני מדרס הואיל ומכל מקום נטמא באב הטומאה:
כשהוצרכו ליכנס למקדש לבנות או לתקן כגון רקועי פחים וכיוצא בו או להוציא משם את הטומאה מצוה שיהו נכנסין שם כהני׳ תמימים וטהורים. אם אין שם תמימים יכנסו טמאים. (שטמא) [טמא] ובעל מום יכנס טמא ואל יכנס בעל מום שהטומאה דחויה היא בצבור. ואם אין שם טמא יכנס בעל מום וכל שיש כהנים אפי׳ טמאים ובעלי מומים לא יכנסו אחרים. אין שם כהנים כלל יכנסו לויים לא מצאו לויים יכנסו ישראל. ומה שנתגלגל בסוגיא זו במי שהחשיך לו חוץ לתחום כבר התבאר בפרק מי שהוציאוהו בעזר הצור ובישועתו:
ונשלם הפרק תהלה לאל
ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת עירובין תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת חולין בעזר הצור ובישועתו אמן:
Meiri on Eruvin 104b · Sefaria · מהדורה: Chidushei HaMeiri on Eruvin, Warsaw 1914 · Public Domain
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה כהן מוציאו בהמיינו בשבת ולא חייש לטלטול כו' עכ"ל הך פלוגתא דשרץ דמוציאו בהמיינו כו' ור"י אומר בצבת של עץ כו' שייכא נמי בחול אלא דמייתי לה הכא בעירובין לענין שבת דלא חייש לטלטול במקדש משא"כ במדינה ומשום הך פלוגתא נמי דמהיכן מוציאין אותו כו' דלא שייך אלא לענין שבת וק"ל:
תוס' בד"ה יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה כו' כתיב וחטאו וגו' וכלי חרס לאו בר חיטוי כו' עכ"ל שרץ נמי לאו בר חיטוי הא גלי ביה קרא דנעשה אב הטומאה וק"ל:
Chidushei Halachot on Eruvin 104b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
גליון הש"ס
רש"י ד"ה חייב חטאת בשוגג עיין תי"ט רפ"ד דנדה ד"ה ואין חייבין:
Gilyon HaShas on Eruvin 104b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
בן יהוידע
מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם נראה לי בס"ד לשון זה של חכמים השגור בכל מקום למנקט בהאי לישנא, והוא כי בידים יש 'טוב' [17] פרקים, והמנהג שראוי לקיימו הוא דוקא אם יהיה מנהג טוב, אבל מנהג להרע עליו אמרו אותיות גהנם! ועיין בפתח עינים על דף ג"ן במכילתין עיין שם, ברמז מאמר לסטים שכמותך כבשוה עיין שם. וזהו שאמר מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, כלומר הוא מנהג טוב שיש לו רמז בידים שהם 'טוב' פרקים שעושים מעשים חיים.
סליק מסכת עירובין
Ben Yehoyada on Eruvin 104b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת עירובין, דף ק״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־332 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 16 מילים
נפתחת ב״תָּרוּ בַּהּ כִּיתָּנָא — אֲסַר לְהוּ.…״
- קטע 212 מילים
נפתחת ב״וּמִבְּאֵר הַקַּר. מַאי בְּאֵר הַקַּר? אָמַר שְׁמוּאֵל:…״
- קטע 317 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: לֹא כׇּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ, אֶלָּא…״
- קטע 414 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּאֵר…״
- קטע 525 מילים
נפתחת ב״גּוּפָא: לֹא כׇּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ, אֶלָּא…״
- קטע 627 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ — כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ…״
- קטע 716 מילים
נפתחת ב״מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ — מִן הַהֵיכָל, וּמִן…״
- קטע 823 מילים
נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁחַיָּיבִין עַל…״
- קטע 917 מילים
נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים,…״
- קטע 1036 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רַב טָבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר…״
- קטע 1123 מילים
נפתחת ב״לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: ״מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ״…״
- קטע 1212 מילים
נפתחת ב״לָא, מִי שֶׁנַּעֲשָׂה אַב הַטּוּמְאָה. יָצָא כְּלִי…״
- קטע 1329 מילים
נפתחת ב״לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ — כֹּהֵן…״
- קטע 1425 מילים
נפתחת ב״מַאי לָאו, בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמַאן דְּאָמַר…״
- קטע 1520 מילים
נפתחת ב״לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חַיָּיב. וְהָכָא בְּהָא קָא…״
- קטע 168 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דִּתְנַן: מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ…״
- קטע 1722 מילים
נפתחת ב״מַאי לָאו, בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמַאן דְּאָמַר…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת עירובין דף ק״ד עמוד ב׳ · קטע 8 — “רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת עירובין דף ק״ד עמוד ב׳ · קטע 2 — “…בְּאֵר הַקַּר? אָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹר שֶׁהִקְרוּ עָלֶיהָ דְּבָרִים וְהִתִּירוּהָ.”
לשון המקור
תָּרוּ בַּהּ כִּיתָּנָא — אֲסַר לְהוּ.
וּמִבְּאֵר הַקַּר. מַאי בְּאֵר הַקַּר? אָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹר שֶׁהִקְרוּ עָלֶיהָ דְּבָרִים וְהִתִּירוּהָ.
מֵיתִיבִי: לֹא כׇּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. וְאִי אָמְרַתְּ ״שֶׁהִקְרוּ דְּבָרִים עָלֶיהָ״, מַאי ״זוֹ בִּלְבַד״?
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּאֵר מַיִם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ וְגוֹ׳״.
גּוּפָא: לֹא כׇּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. וּכְשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה חָנוּ עָלֶיהָ, וּנְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן הִתִּירוּ לָהֶן. וְלֹא נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתָם בִּידֵיהֶם.
מַתְנִי׳ שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ — כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָינוֹ, שֶׁלֹּא לִשְׁהוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּצְבַת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטּוּמְאָה.
מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ — מִן הַהֵיכָל, וּמִן הָאוּלָם, וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת — מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ. וּשְׁאָר כׇּל הַמְּקוֹמוֹת — כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לָךְ — שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת.
גְּמָ׳ אָמַר רַב טָבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּכְנִיס טְמֵא שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ — חַיָּיב, שֶׁרֶץ עַצְמוֹ — פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ״, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה. יָצָא שֶׁרֶץ שֶׁאֵין לוֹ טׇהֳרָה.
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: ״מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ״ — פְּרָט לִכְלִי חֶרֶשׂ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּלֵית לֵיהּ טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה?
לָא, מִי שֶׁנַּעֲשָׂה אַב הַטּוּמְאָה. יָצָא כְּלִי חֶרֶס, שֶׁאֵינוֹ נַעֲשָׂה אַב הַטּוּמְאָה.
לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ — כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָינוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּצְבָת שֶׁל עֵץ מוֹצִיאוֹ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטּוּמְאָה.
מַאי לָאו, בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת, קָסָבַר: הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ — חַיָּיב. וּמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת, קָסָבַר: הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ — פָּטוּר.
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חַיָּיב. וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: שַׁהוֹיֵי טוּמְאָה — עֲדִיף. וּמָר סָבַר: אַפּוֹשֵׁי טוּמְאָה — עֲדִיף.
אֶלָּא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דִּתְנַן: מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ כּוּ׳.
מַאי לָאו, בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמַאן דְּאָמַר מֵעֲזָרָה לָא, קָסָבַר: הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ — פָּטוּר, וּמַאן דְּאָמַר מִכּוּלַּהּ עֲזָרָה, קָסָבַר — חַיָּיב.