מסכת חגיגה דף כ״ז עמוד א׳

רחמנא קרייה עץ אף כשהוא מצופה:

שולחנו מכפר עליו בהכנסת אורחין:

הכי גרסינן מזבח הנחושת דכתיב מזבח אדמה הכתוב קראו אדמה למזבח שמעלין עליו העולות והשלמים והיינו מזבח הנחשת:

אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו דאי לאו מצופה יש להם לטהרם משום כלי עץ העשוי לנחת:

מאי דעתיך דילפת טעמא מדקרינהו אדמה הא לאו הכי טמאין אע"ג דעשוין לנחת:

מפני שהן מצופין ובעי למימר שהציפוי מבטלן והוי להו ככלי מתכות:

מיבטל בטיל ציפויין לגבייהו דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומא':

סלמנדרא חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק:

שלחנו של אדם מכפר דגדול כח הלגימא כדאיתא בהגדת חלק (סנהדרין דף קג:):

מזבח אדמה תעשה לי וכי מוקמי לה בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף נח. ושם) גבי מזבח אבנים להאי קרא דמזבח אדמה אמר הר"ר אלחנן דקאי לתרוייהו ולמורי נראה לפי שהיה מזבח של משה במקום מזבח של אבנים של בית עולמים וכי האי גוונא דריש התם (דף נט.) כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל ודריש ליה מזבח אבנים במקום מזבח דנחושת:

ואיבעית אימא רבנן לר"א כו' וקשה למה לי השלחן הטהור מכלל שהיה טמא תיפוק ליה משום ציפוי דאף במזבחות נמי הוה מטמא [ר"א] משום ציפוי אי לאו טעמא דכקרקע נינהו ללישנא בתרא אע"פ דרחמנא קרינהו עץ אם כן השלחן נמי טמא אע"ג דאיקרי עץ משום ציפוי וללישנא קמא דמוקי לה כרבנן דמטמא ולא בטל הציפוי לגבי עץ ותירץ הר"ר אלחנן דאיצטריך שפיר קרא דהשלחן דאף במזבחות נמי לא ידעינן ליה שיהיה בטל לגבי הציפוי אלא משום דיליף משלחן דאף על גב דמיקרי עץ התורה טמאתו משום ציפוי ורבנן דאמרי מבטיל בטיל ציפוי לגבייהו אמרי מדאיצטריך לרבויי שלחן דהא מסברא טמא משום ציפוי אלא ודאי לאשמועינן דאע"ג שיש לו ציפוי צריך קרא לרבויי דמקבל טומאה ואי לאו הרבוי הציפוי בטל א"כ ממילא גבי מזבח דליכא רבוי הצפוי בטל ללישנא בתרא:

סלמנדרא החלד והעכבר תרגמם יהונתן כרכושתא וסלמנדרא. ערוך:

פושעי ישראל אין אור של גיהנם כו' נראה לי דלאו בפושעי ישראל בגופן דהא אמרינן בראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן גיהנם כלה והם אינם כלים אלא בפושעי קצת קאמר ומשום דמסיק להו אברהם לכולהו חוץ מבועלי הכותית (דמבשקר ליה) ערלתיה כדאמר בריש עושין פסין (עירובין דף יט.) וכי אמרינן בסוף הזהב (ב"מ דף נח:) הכל יורדין ועולין חוץ משלשה לאו בגיהנם מיירי אלא במקום אחד לידון הן יורדין ואף הנידון לאחר שנים עשר חדש עולין ואין נידונין יותר משנה תמימה:

שאין בו אלא עובי דינר בתנחומא יש שהיה משה תמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ ואמר לו המקום כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל (שמות ג׳:ב׳):

ופרקי' שאני שלחן של מקדש דהא אע"ג דמצופה זהב הוא איקרי עץ שנאמר המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' אלמא דמקרי עץ ומשום הכי בעינן להיותו מטלטל מלא וריקם זו ההלכה כולה ענין השלחן שצפויו אינו מבטל העץ שלו היא במסכת מנחות בפרק שתי הלחם ומפורשת שם כאשר פירשנו והרבה טעו בה דכתיב על השלחן הטהור מכלל דזימנין הוא טמא והשלחן פשוטי כלי עץ הוא ומסגרתו למטה היתה. ותניא (בתוספתא ספ"ג) שלחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו אפי' בשבת. משום דמטלטל מלא וריקם. ומעשה שהטבילו המנורה בלילי יום כו'.

חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת שהן כקרקע דכתיב מזבח אדמה וכתיב המנורה והמזבחות [אתקוש מזבחות] להדדי דלהוו כולהו כאדמה דלא מקבלי טומאה.

וחכמים מטמאין מפני שהן מצופין אי בעי תימא לר' אלעזר קאמרי ליה דקאמר טעמא מפני שהן כקרקע דלא מטמו. הא לאו הכי הוו מטמא. והא פשוטי כלי עץ (פשוטי) נינהו ולא מטמו. וכי תימא משום דמצופין. דברי חכמים לר' אליעזר בתימה האי דאמרת דמטמו משום צפויו מיבטיל בטיל ציפויהו והוו להו כלי עץ. אלא בין משום שהן מצופין בין משום שהן כקרקע אפי' הכי טעונין טבילה לפי' שנינו כל הכלים טעונין טבילה ואפי' המזבח. א"ר אלעזר תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן ק"ו מסלמנדרא ומה סלמנדרא שהוא תולדת אש הסך מדמו אין אור שולט בו. ת"ח (שמשתמשין) שכל גופן אש כדכתיב הלא כה דברי כאש עאכ"ו.

אמר ר"ל אפי' פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן ק"ו ממזבח הזהב ומה מזבח הזהב שאין צפויו אלא כעובי דינר הוה כמה שנים ואין אור שולט בו פושעי ישראל שהן מליאין מצות כרמון.

שנאמר כפלח הרמון רקתך אפי' ריקנין שבך מלאין מצות כרמון עאכ"ו:

הדרן עלך חומר בקודש.

סליקא ליה מסכת חגיגה האל יסיר ממנו אף ורוגז וחימה ותוגה.

זה שפתח בפסוק זה במזבח וסיים בשלחן כדי להעיר ולומר לך בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עכשו שאין בית המקדש קיים שלחנו של אדם בהכנסת אורחים מכפרת עליו:

המשנה השביעית כיצד מעבירי' על טהרת העזרה מטבילי' את כל הכלי' שהיו במקדש ואומרי' להם הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה ויתטמאו את כל הכלי' כל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישיי' שאם נטמאו הראשונים יבאו השניי' תחתיהם כל הכלים שהיו במקדש טעוני' טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע דברי ר' אליעזר וחכ"א מפני שהן מצופין אמר הר"ם פי' זהו לפי שבני אדם היו מעורבין במקדש ברגלים כמו שנצטוינו יראה כל זכורך אבל היו נזהרי' בשלחן לבדו לפי שאמר השם ית' לפני תמיד ואי אפשר לסלקו ולשום אחר במקומו:

אמר המאירי כל הכלים שהיו במקדש היו בהם שניים ושלישיים שאם נטמא אחד יביאו אחר תחתיו עד שיטבילוהו ובשלחן מיהא ראיתי לקצת מפרשים שלא היה שם אלא אחד וכל הכלים שהיו במקדש היו טעונין טבילה ר"ל אם נגעו בהם עמי הארץ או אם נטמאו בשאר טמאות וכו' וטעונין הערב השמש חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת שהן כקרקע שהכתוב קרא מזבח הנחשת מזבח אדמה וכתיב במקום אחר המנורה והמזבחות הוקשו זה לזה ובתלמוד המערב מביאה למזבח הזהב מדכתי' את גגו ואת קירותיו הכתוב קראו קרקע וחכמים אומרים מפני שהם מצופים פי' בגמ' כלו' אינך צריך לטהרם מטעם שהם כקרקע שאפי' היו של עץ הרי אין מטלטלין ואם מפני צפוים הרי כלי בית המקדש אינם בטלים לגבי צפוים אלא צפוים בטל אצלם:

זהו ביאור המשנה והלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

ונשלם הפרק תהלה לאל זהו שיעור מה שראינו לכללו בפסקי מסכת חגיגה תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו בפסקי מסכת יום טוב בעזר הצור ובישועתו אמן אמן.

תד"ה מזבח אדמה כו' גבי מזבח אבנים כו' אומר הרר"א דקאי לתרוייהו ולמורי נראה כו' עכ"ל ר"ל דק"ל דהכא מוקמי' קרא מזבח אדמה על מזבח נחושת שהיה בימי משה והתם בזבחים מוקמינן לה על מזבח שהיה בבית עולמים ודרשינן מיניה התם מזבח אדמה שלא יבננו ע"ג כיפין ותירצו דאומר הר"א דמזבח אדמה קאי לתרוייהו בין אמזבח נחושת ובין אמזבח אבנים ולמורי נראה דחדא נינהו דמזבח של משה נחושת היה במקום מזבח אבנים שהיה בבית עולמים וכה"ג כו' וק"ל:

רש"י ד"ה סלמדנרא חיה הנבראת וכו' עיין חולין ד' קכז ע"א ברש"י ד"ה וסלמנדרא:

עַכְשָׁיו שֶׁאֵין הַמִּזְבֵּחַ קַיָּם, שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו נראה לי 'שלחן' [388] בגימטריא 'יכפר כמזבח' [387] עם הכולל גם 'אשם' ראשי תיבות ש לחן א דם מ כפר. ונראה לי אֲדֹנָ־י שְׁמָעָה אֲדֹנָ־י סְלָחָה אֲדֹנָ־י הַקְשִׁיבָה (דניאל ט, יט) 'שמעה' ראשי תיבות ש לחן מ כפר ע ל ה אדם והכי קאמר: אֲדֹנָ־י הבט בזכות זה אף על פי שאין לנו מזבח עתה שְׁמָעָ־ה ש לחן מ כפר ע ל ה אדם ולכן אֲדֹנָ־י סְלָחָה אף על פי שאין לנו מזבח. גם נרמז באותיות שלחן אימתי מכפר דוקא אם אומרים עליו דברי תורה דכתיב בה אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) וזהו שלחן חלק האותיות לשתים וקרי ביה 'של חן' רוצה לומר יהיה השלחן של חן זה חשיב שלחן לכפר.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן קַל־וָחֹמֶר מִסָלָמַנְדְּרָא. מקשים אם כן יהיו התלמידי חכמים הולכים על האש ולא ישרפו כיון דיליף מסלמנדרא? ונראה לי דדם הסלמנדרא הוא גשמי יוכל להדבק בגוף הגשמי ויגין עליו מן האש אבל התורה רוחנית אינה נדבקת בגוף שהוא גשמי כדי שתגין עליו אבל על הנפש שהיא רוחנית תדבק ותגין עליה מן האש. ועוד נראה לי בס"ד כיון שחטא אדם הראשון נעשה בגוף האדם זוהמת הנחש והיא חוצצת בין הגוף ובין אור התורה הקדוש כשיהיה מלביש את הגוף אך כנגד דם הסלמנדרא אינו חוצץ כי מין במינו אינו חוצץ ולכן תמצא שיש חכמים שגופם נטהר מן זוהמת הנחש גם בעודם בחיים ולכך היו בעודם בחיים נוגעים באש ואינם נכוים וכמו רבי זירא. ואל תתמה על רבי חנינא בן תרדיון שנשרף באש כי ענין עשרה הרוגי מלכות היה מפלאות תמים דעים ויש טעם כמוס בדבר.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁגּוּפָן אֵשׁ יש להבין מהיכא משמע שגופן אש דבקרא מפורש על דברי תורה דכתיב (ירמיה כג, כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ? ועיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד דהדיבור של התורה שהאדם מוציא מפיו בחמשה מוצאות הפה הנה הוא יוצא מכח הגוף שלו ונמצא זה הדבור והקול וההבל של דברי תורה הוא גופו של האדם וכיון דדברי תורה קראם אש נמצא גופו של אדם נעשה אש שיש לו דין אש. ונראה לי בס"ד הכתוב (תהלים קב, יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, 'תָקוּם' ראשי תיבות ת קח ק ל ו חומר מ סלמנדרא ובזה תְּרַחֵם צִיּוֹן הוא תלמיד חכם המצויין בהלכה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) אֹהֵב הֳ' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן (תהלים פז, ב). ולדעת רבי שמעון בן לקיש שיש קל וחומר ממזבח הזהב בזה יובן רמז הכתוב ( תהלים מד, כז) קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ, 'קוּמָה' ראשי תיבות ק ל ו חומר מ מזבח ה זהב הוא יהיה עֶזְרָתָה לָּנוּ. והנה מהרש"א ז"ל נרגש מאלישע אחר שעלה עשן מקברו והיה אור של גיהנם שולט בו עיין שם. ונראה לי בס"ד בעונשים של גיהנם יש כמה מינים שיש מדורות שהם אש בוערה בהם תמיד ויש מדורים שאין בהם אש אלא הם מלאים עשן ונידונין שם בעשן בלבד ויש מדורים מלאים שלג וברד ונידונין בהם וכאן יליף על אש דוקא אך אחר נידון במדורים שיש בהם עשן בלבד ולכך אמר 'מתי ימות ויעלה עשן מקברו' ולא אמר יעלה אש להבה. ומה שאמר רבי יוחנן (לעיל בדף טו:) 'רבותא למקלא רביה בנורא' הנה תלמודא דידן לא גריס בנורא ורק בעין יעקב גריס בנורא ולגרסתנו 'למקלא רביה' היינו בעשן ואפילו לגרס דגרסי 'בנורא' הנה רבי יוחנן קאמר הכי והאי מימרא דתלמידי חכמים אין אור גיהנם שולטת בהם רבי אלעזר קאמר לו ואפשר דרבי יוחנן לית ליה האי קל וחומר דהכא ולכן חשב דאחר נידון באש ממש. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר אין אור גיהנם שולטת היינו אינה שולטת לעשותו אפר דידוע הרשעים נשרפים ונעשים אפר ואחר כך חוזר זה האפר להיות גוף שלם ותכנס בו הנפש וחוזר ונשרף וכן על זה הדרך לא ישבותו וכאן קאמר אין שולטת לעשותו אפר כדי שיחזור ויהיה גוף אלא ישאר כמו שהוא ורק נכווה באש ומצטער שיעור כויה. ודע דמפורש בספרים זה הגוף שנקבר בקבר ונעשה עפר ונשאר ממנו רק עצם אחד בלבד בשביל התחיה אין זה נשרף בגיהנם אלא מן עפרו יתהווה גוף חדש שתתלבש בו הנפש ויהיו נידונים שניהם בגיהנם וכמו שכתב מהר"א הכהן ז"ל.

פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, קַל־וָחֹמֶר מִמִּזְבַּחַ הַזָּהָב. כתב הגאון מהרי"ש [מורינו הרב יוסף שאול] ז"ל בדברי שאול, העולם מקשים דילמא סך מדמה של סלמנדרא על המזבח ולכך לא שלטה בו האש? ומתרצים כיון דסלמנדרא הוא טמא אין סכין המזבח דהיוצא מן הטמא טמא ולזה כיוונו התוספות שהביאו התרגום דסלמנדרא. וכתב דשאל אותו אחד על זה דהא המזבח אינו מקבל טומאה דהוה כלי עץ העשוי לנחת ותירץ לו דלא מבעיא ללישנא קמא אלא גם ללישנא בתרא דאמרי דמבטיל בטיל צפויין לגבייהו וכו' על כל פנים מאיס לגבוה שיסוכו בדבר טמא עיין שם. ולי אנא עבדא נראה דאין כאן קושיא דהא אמרינן באורח חיים סימן תקפ"ו גבי שופר אם צפהו זהב באורך השופר מבחוץ במקום שאין נוגע שם בשפתיו וגם לא הוסיף על ארכו אם נשתנה קולו מחמת הצפוי אסור משום דהוי קול שופר ודבר אחר עיין שם. ואם כן הכא נמי רחמנא אמר וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר (שמות כה, יא) זהב אמר רחמנא ולא זהב ודבר אחר ואם יש צורך בצפוי זה היה צריך לצוותו בפירוש על דבר זה. ועוד נראה לי בס"ד כיון דסלמנדרא היא בריה בעל חי לא מהני דמה אלא לבריה בעל חי כמוה ולא לעץ וכיוצא, תדע כיון דידעו בבית שני שהאויב ישרוף את ההיכל וכמו שאמרו רבן יוחנן בן זכאי להיכל למה אתה מבעית עצמך (יומא לט:) כבר ידענו שנתנבא עליך הנביא פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ (זכריה יא, א) ואמאי לא סכו אותו בסלמנדרא כדי שלא תשלוט בו האש? אלא ודאי דם סלמנדרא אינו דוחה האש אלא רק מבשר בעלי חיים ולא מן העץ. ועוד נראה לי בס"ד דמזבח הפנים מביאים לו האש בכל יום במחתה ממזבח החיצון ושם היה אש של מעלה מעורב בו ובודאי דם סלמנדרא לא יוכל לדחות כח אש של מעלה שזה טבע וזה למעלה מן הטבע ואמרו בגמרא (יומא כא:) דאפילו בבית שני היה אש של מעלה ורק לא סייעה לאכול הקרבנות ועם כל זה לא יוכל דם של סלמנדרא לדחות כחה.

פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמְּלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן נראה לי בס"ד אותיות רִמּוֹן במילואם כזה רי־ש מ־ם וא־ו נו־ן יהיה מאותיות המלוי צירוף ישאו־ן מ־ו וידוע מים בלשון מצרי הוא מו וכמו שכתב מהר"ם מלבים ז"ל בביאור התורה. וידוע ישראל מעלין מיין נוקבין מן בירורי ניצוצי קדושה שמבררים על ידי המצות ואלו הבירורין נקראים מים שהם מו בלשון מצרי וזהו ישאון מ־ו הנרמז בתוך אותיות רמון דאלו המים נושאין ומעלים אותם מתתא לעילא רמוזים בתוך רמון. ולזה אמר מְּלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן רוצה לומר כמלוי רמון שהוא ישאון מו. ועוד נראה לי בס"ד הא דנקיט רִמּוֹן כי רמון בהפוך מרון שהוא לשון חירות כמו שאמרו רז"ל על מאמר עוברין לפניו כבני מרון (משנה ראש השנה א, ב) והאדם יהיה לו חירות מכח המצות. נמצא מזבח הפנימי שהוא עץ מצופה זהב הוא סימן טוב לישראל כי ממנו יוצא הוכחה טובה להם כדיליף הכא לכן עץ זהב הוא מספר סימן טוב כי עץ [160] גימטריא סימן [160] וזהב [17] גימטריא טוב [17] וידוע העץ הוא מצד החסד והזהב מצד הדין והרי כאן הדין עושה הגנה לעץ שדוחה דין של אש שלא ישלוט בעץ וְהָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) וזהב שהוא רמז למצות שהם תיקון העשיה שהיא דין מגינים על האדם. גם זהב רמז לתורה כמו שאמרו רז"ל על פסוק (בראשית ב, יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שהיא תורת חיים.