מסכת חגיגה דף ט״ז עמוד ב׳

הראשונים שהוזכרו ראשון בכל זוג וזוג היו נשיאים:

גמ' עד זומם שלא הוזם אלא הוא לבדו:

עד שיהרג הנדון קודם הזמה ואחר כך הוזמו שהיו דורשין נפש בנפש האמור בעדים זוממין אמרו להן חכמים והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש שאין נהרגין עד שיגמר הדין של נידון קודם שהוזמו:

ואין לוקין אם העידוהו שחייב מלקות בכולהו גרסי' עד שיזומו שניהן ובמסכת מכות יליף לה מקראי והנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים:

אלא בפני שמעון שאם יטעה ילמדהו:

היינו דקא מורה הלכה בפני שמעון דמדקאמר מיד קיבל כו' שמע מינה דעד השתא אורי בפניו:

ומאי קיבל לאו דעד השתא הורה דודאי לא הורה בפניו מימיו וכשהרגו לעד זומם לא היה שמעון שם:

לא מצטריפנא לישב בדין אלא בהדי שמעון:

אראה בנחמה לישנא קלילא הוי דשבועה בלשון קצר כלומר לא יוכל לראות בנחמות ציון אם לא עשה זה ודומה לו אקפח את בני שהלכה זו מקופחת בישראל דרבי טרפון בשמעתא דמרדעת בפ"ק דשבת (דף יז. ושם) ודוגמא מצינו לשון המקרא ואולם חי אני וימלא כבוד ה' וגו' אם יראו וגו' (במדבר י״ד:כ״א):

אם לא הרגתי עד זומם תימה אמאי לא מקשינן הכא השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן כדפריך בגיטין (דף ז. ושם) ובחולין (דף ה: ושם) וי"ל דלא שייך לאקשויי רק גבי דבר אכילה דגנאי הוא לצדיק דאוכל דבר איסור אבל דבר היתר בשעת האיסור לא פריך ולהכי לא פריך בר"ה (דף כא.) דאמר כמה בסים תבשילא דבבל בצומא רבא דמערבא ובערבי פסחים (פסחים קו: ושם) ברב ירמיה בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה אע"ג דמיתתו באסכרא דאין דבר מגונה כל כך אכילת היתר בשעת האיסור:

למחר הוא מת הא דלא נקט כשאינני שם אין קולו נשמע משום שהיו אומרים לו דאינו צועק אלא בשעה שישנו שם אבל השתא מדנקט מת שיהא גביה אז היה לו לצעוק:

אב ב"ד מי קא מורה בפני נשיא הוראה לדין ובירושלמי אמר מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאלכסנדריא מסייע ליה דבני ירושלים בעון מנינא נשיא ולא קבלו עילוי ערק ואזל לאלכסנדריא והיו בני ירושלים כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריא הקטנה עד מתי אחי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו ומאן דתני שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע ליה ומייתי כולא עובדא שתלה פ' נשים מכשפניות ובסנהדרין (דף מד:) הביאו רש"י בנימוקו:

לא מצטריפנא לנטות אחרי רבים כדי לבטל דברי שמעון בן שטח:

דבר אל בני ישראל וסמך אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מהאי טעמא אע"ג דסמיך טפי להקרבה מסמיכה דהא בריש כל הפסולין (זבחים לב.) מרבינן נשים לשחיטה וכן ליכא לאלופי שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה דההוא היקש לא הוי אלא דרבנן:

לעשות נחת רוח לנשים וכגון שהיתה בהמה שלהן השתא דומה לסמיכה להיו' בבעלים בפ"ק דקדושין (דף לא.) ובפ' בתרא דר"ה (דף לג.) פירש ר"י דנשים דידן אם באות לעשות מצות עשה שהזמן גרמא ולברך עליהן אין ממחין בידם אע"ג דפטורות ולא מיקרי ברכה לבטלה וכן משמע מהכא ועוד פירשתי התם [בר"ה] והארכתי: [וע"ע תוס' עירובין צו. ד"ה דילמא כו']

בקשת שנאמר כמראה הקשת וגו' בנשיא שנאמר ונתת מהידך עליו בכהנים בזמן שבהמ"ק קיים ובשעה שעומדין על הדוכן ומברכין העם בשם המפורש מפני שאלו כולן אתו להרהורי בכבוד השם ולא (יסתכל) [יאמר] האדם כשעובר עבירה בסתר מי מעיד בי ואמרינן אבני ביתו [מעידין אותו] שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. תניא שני מלאכים המלוין לו לאדם הן מעידין בו שנא' כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וי"א נשמתו ואבריו הן [מעידין] בו: מתני' יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומר לסמוך כו':

ת"ר ג' מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך הראשונים נשיאים והשניים אבות ב"ד וכך סידורן יוסי בן יועזר נשיא יוסי בן יוחנן אב ב"ד. יהושע בן פרחיה נשיא נתאי הארבלי אב ב"ד יהודה בן טבאי נשיא שמעון בן שטח אב ב"ד הללו ג' זוגות הנשיאים אמרו שלא לסמוך. ואבות בתי דינים אמרו לסמוך שמעיה והלל נשיאים אמרו לסמוך אבטליון ושמאי אבות בתי דינים אמרו שלא לסמוך אלו דברי הכל הן וחלקו בזה הזוג. ר' מאיר אומר יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב ב"ד וחכמים אומרים שמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב ב"ד ומסתברא כר' מאיר דברייתא מסייעא ליה והאי פירוקא דפרקי לאוקומה לרבנן שנויה היא ולא סמכינן עלה יצא מנחם לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים תלמידים לובשי סריקין של זהב א"ר אלעזר לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך לזלזל בה שהרי סמיכה על הזבח ביו"ט משום שבות הוא ואע"פ שהוא שבות דמצוה נחלקו עליה גדולי הדור הללו. ולא מצינו שהיתה חלוקה כלל בין החכמים הראשונים אלא בסמיכה בלבד באו הלל ושמאי חלקו בג' דברים אבל תלמידיהן שלא שמשו כל צרכן רבתה חלוקה ביניהן ונעשית תורה כשתי תורות ואמרינן מאי אתא ר' יוחנן לאשמעינן אי משום שבות דמצוה תנינא לא מקדשין ולא מעריכין ולא מחרימין שהיא שבות דמצוה ואינו דוחה.

ושנינן לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי פי' מי שאומר שלא לסמוך סבר לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה ואפשר לסמוך היום ולשחוט למחר והאומר לסמוך סבר בעינן תיכף לסמיכה שחיטה קמ"ל ר' יוחנן דדברי הכל בעינן תיכף לסמיכה שחיטה וכי פליגי בשבות פליגי הני אסרי והני שרי ואסקה רב אשי אפילו תימא צדדין מותרין כל דלהדי גבאי דרישא כגבא דמו.

אין העדים זוממין נהרגין ולא לוקין עד שיזומו שניהם וכן אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם ואם נהרג הנדון על פיהם שוב אין נהרגין [דכתיב] כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ מה ת"ל נפש בנפש ללמד שאין נהרגין אא"כ נגמר דינו קודם שהוזמו:

אע"פ שאב בית דין היה מתמנה עם הנשיא צריך היה לחלוק כבוד לנשיא ואינו מורה הוראות בפניו וזה שאמרו בגמרא על דעת האומר ששמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין קבל עליו יהודה בן טבאי שלא להורות אלא בפני שמעון בן שטח והיאך יורה הוא בפניו והוא נשיא [והלא נשיא היה] לא להורות הוא לפניו היה אומר אלא להצטרף עמו כלו' שלא יורה אלא עמו שתהא הוראה יוצאה על ידי שניהם:

כבר ביארנו שהסמיכה מחמת סרך רכיבה אסרה מי שאסרה ואע"פ שאין הלכה כן מ"מ למדנו שסמיכה בלא מצוה אסורה נמצא שלא מקום רכיבה בלבד נאסר להשתמש בה אלא אף צדדין כגון צדי בהמה המשופעים מגב השדרה לכאן ולכאן וכ"ש על ראש הבהמה שהוא מקום סמיכה שהרי הוא שוה לגב הבהמה הוא שאמרו כל דלהדי גבא כגבא דמי אבל צדי צדדין והוא כנגד שפוע הצואר מותר וכבר הארכנו בה באחרון של שבת:

סמיכה בנשים נחלקו בה בתלמוד שלדעת חכמים אין סומכות ולדעת ר' יוסי סומכות רשות ומגדולי המפרשים פסקו שאין סומכות כלל אף בקרבן שלהם בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות ואם באו לסמוך מוחין בידם ואעפ"כ אין שאר מצות עשה שהזמן גרמא בדין זה שהסמיכה יש בה חשש זלזול בחשש מלאכה ר"ל חתוך זמורה ושלא במקום מצוה כגון נשים מוחים בידם הא שאר מצות שאין בהן חשש זלזול כגון לולב וסכה אם באו לקיימן מותר ומ"מ דוקא שלא בברכה ויש אומרים הואיל ורשות של מצוה הוא אף אם באו לברך מברכות וכן המנהג וכבר הארכנו בענין זה בראשון של קידושין ובשאר מקומות מן החבור ויש פוסקים שאף הסמיכה אצלן רשות ואף לדעת שאסרו בסמיכה מגדולי הדורות שלפנינו כתבו שהסמיכה מן הסתם נראה שנשתתפה עם איזה איש באותו קרבן שאין אשה לבדה נודרת קרבן הצריך סמיכה הואיל ואינה סומכת וסמיכה באחר אינה שהרי אנו דורשין קרבנו וסמך קרבנו ולא קרבן חברו אלא שהביאתו עם האחר וסמך האחר ואלו לא היתה היא אשה היתה ראויה לסמוך שהרי במס' תמורה נאמר שכל הבעלים רשאין לסמוך אלא שמ"מ כלם יוצאים ידי חובה בסמיכת אחר ומעתה הואיל וחולקת היא במצות סמיכה אינה סומכת אבל סוכה ולולב וכו' ודומיהם שאין להם מצוה במה שהאחרים עושים ואין במצות אלו פטור על ידי שליח או שתף רשאה היא לקיים את המצוה ובברכה וכבר ביארנו מענין זה במס' ראש שנה ג"כ:

לענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי הוא שהיה ביניהם מי שהיה מפרש במשנתנו שאותן שאמרו שלא לסמוך אף בחול היו אומרים כן ומפרשים משנתנו בשלמי חגיגה ומפני שלא נאמרה סמיכה בתורה בשלמי' אלא בשלמי נדבה והיו אומרים שלא ללמוד שלמי חובה משלמי נדבה ולמד ר' יוחנן שלא אסרוה אלא בי"ט ומשום שבות וכן מה שהקשו על מה שאמרו סמיכה בכל כחו בעינן משמועת בני ישראל סומכין וכו' פירושו ואין בנות ישראל סומכות אף בקרבן שלהן ולר' יוסי סומכות רשות בקרבן שלהן והוה ליה רשות דמצוה ואין מוחין בידן הא בקרבן בעליהן כלהן מודו דאף רשות דמצוה ליכא אלא שלר' יוסי מיהא אין מוחין בידן ומה שאמר והיה לנו עגל לא של נשים היה אלא של בעליהן וסמכו עליו נשים כדי לעשות להן נחת רוח והיה ר' יוסי מביא ראיה לדבריו מן המעשה לומר דבשלמא אי שייכי נשים בסמיכה מיהא בדידהו מתורת רשות היינו דאיכא למיחש בקרבן בעליהן לנחת רוח אע"ג דאפי' רשות דמצוה ליכא גביהו וכדקאמר לא מפני שסמיכה בנשים כלו' לא מפני שאף סמיכת רשות תהא להן בה סרך מצוה בקרבן בעליהן אלא שמ"מ הואיל והורגלו בסמיכה הם סבורות שאף בקרבן בעליהן תהא להן סרך מצוה אלא אי אף בדידהו ליכא סרך מצוה כלל ולא הורגלו בכך מאי נחת רוח איכא בקרבן הבעלים ולא שיהא המעשה כנגד דבריו של ר' יוסי שאם כן היה לן לשאול מעשה לסתור אלא דהכא קרבן בעלים היה כדקאמר והיה לנו ואמר וסמכו עליו נשים לשון רבות שלא להזכיר אשתו בהדיא ודרך פרסום וחוזר ומקשה לדידיה דאמר סמיכה בכל כחו וא"כ הני נשי בכל כחן סמכו ומאחר שאין סמיכה בנשים אינה סמיכה כלל לצאת בה ידי סמיכה בקרבן שלנו וא"כ הויין להו משתמשות בבהמת קדשים שלא למכשירי עבודה ומשום נחת רוח דנשים שרינן עבודה בבהמת קדשים ותירץ דאמרינן להו אקפן ידיכו כלו' שיסבו ידיהם על הבהמה ולא בכל כחן ואפילו בכי הא אסר תנא קמא דר' יוסי דילמא אתי למעבד בכל כחן והקשה אי הכי לא מפני שסמיכה בנשים תיפוק לי דליתה לסמיכה כלל כלומר ואין יוצאי' בה ידי סמיכה אלא ודאי סמיכה גמורה עשו אלא שאינה צריכה כל כחו ומ"מ הלכה דכל כחו בעינן:

גמרא ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך [היו נשיאים] ושנים כו' כ"ה בתוספתא:

שם ת"ר יצא מנחם נכנס שמאי להיכן נראה דכל זה טעות עד להיכן ואמתני' קאי וק"ל:

גמ' סמיכה בכל כחו בעינן עיין לעיל דף ד ע"א תוס' ד"ה אלא טומטום ועיין פסחים דף פט ע"א תוס' ד"ה ואילו פסח וביבמות דף קא ע"א תוס' ד"ה ואין ב"ד שקול:

תוס' ד"ה דבר וכו' בר"ש כל הפסולין מרבינן נשים לשחיטה. ובעניי לא מצאתי שם רק ילפותא דשחיטה כשרה בזרים אבל על נשים ליכא ראי' וצ"ע:

לְהֵיכָן יָצָא? אַבַּיֵי אָמַר יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. הדבר יפלא איך יפרש אביי על מנחם שהיה חסיד ובעל רוח הקודש שיצא לתרבות רעה? ונראה לי בס"ד דגם אביי כונתו לומר שיצא לעבודת המלך הוא הורדוס וקרי להורדוס 'תרבות רעה' שמרד באדוניו והרגם וגם הרג חכמי ישראל לכן תרבותו היא תרבות רעה. ורבא בא לפרושי מיליתה דאביי ואמר האי תרבות רעה דנקיט אביי הוא על עבודת המלך הורדוס.

כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה דנחת רוח גבי נשים דידוע האנשים שורשם למעלה בתפארת שהוא סוד רוח והנשים שורשם במלכות שהוא סוד נפש ועם כל זה יש מגע לנשים בסוד הרוח מכח בעלים שלהם שהם בסוד רוח ולכן כתב רבינו ז"ל שנשלמים במצוות עשה שהזמן גרמא מכח האנשים ולכן כאן אף על גב דמצוה זו שייכא בזכרים שהם בסוד הרוח עם כל זה הביאו העגל אצל הנשים לסמוך כמעשה האנשים כדי לעשות נחת רוח לנשים כלומר להורות שיש להם מגע גם במצות של אנשים שהם בסוד רוח.