בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ביצה דף ל״ז עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ביצה דף ל״ז עמוד א׳

    מסכת ביצה דף ל״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־355 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    דאית ליה אשה ובנים שני זכרים לב"ש או זכר ונקבה לב"ה ותו לא מיפקד כולי האי כדאמרינן ביבמות (דף סא:) ומיהא קצת מצוה איכא כדאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת י״א:ו׳):

    מצוה בגדול האחים ליבם ונפקא לן מוהיה הבכור (דברים כה):

    שמא יכתוב פסק דין לדינין ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה:

    משום מקח וממכר דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה וא"ת הויא לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא:

    תני רב יוסף אפי' ליתנם לכהן בו ביום דאיכא למימר לאו מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא מכוין דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריים ורואים שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יו"ט דכהן שצריך לה הוא אפ"ה אסור:

    והני משום רשות איכא משום שבות ליכא אאמצעיתא קאי דקאמר אלו הן משום רשות וכי אין בהן משום שבות והלא אסרום כדאמרינן כל שחייבין עליו אלמא כלהו לאסורא והני בתראי משום מצוה איכא בעשייתו ומשום שבות ליכא לאסרה בשבת בתמיה והלא אסרום והיכי פלגינהו תנא דמתני' דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות:

    ה"ק לא מבעיא כו' כלומר כולם משום שבות יש בהן והראשונים איסור יש בהן ואין בהן לחלוח מצוה והאמצעיים יש בהן שבות ואע"פ שיש בהן קצת מצוה והאחרונים מצוה גמורה הן ואעפ"כ גזרו עליהן שבות ולא זו אף זו קתני לא תימא קמאי הוא דאסירי דה"ל שבות גרידתא כלומר שעבר על השבות דאין עם עבירה זו שמץ מצוה אלא אפי' מצעי דה"ל שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה נמי אסור:

    משילין פירות כו' אלמא גזרו שבות על שבת שלא גזרו ביו"ט:

    ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Beitzah 37a · Sefaria · CC0

    תוספות

    משום מקח וממכר פרש"י דלמקח וממכר דמו שמוציאן מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה ואם תאמר הוי לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה:

    ורמינהו משילין פירות דרך ארובה וכו' ותימה דאמרינן במגילה (דף ז:) אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמאי לא פריך ליה ממשילין. וכו' וע"ק אמאי לא פריך לאלתר מב"ה דמתירין הוצאה ביו"ט שלא לצורך ובשבת אסור וי"ל דהתם לא פריך ממתני' משום שהיה יודע שהיה יכול לדחות דהא דקאמר התם אין בין יו"ט לשבת כו' ה"מ דברים שהן דאורייתא אבל מילי דרבנן איכא טובא בינייהו והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאיסורא דאורייתא ומ"מ קאמר שפיר בסמוך הא ב"ש דהכי מדמה דכיון דב"ש מחמירין גבי הוצאה שלא לצורך כך הם מחמירים גבי טלטול דרבנן כדמסיק במסקנא דטלטול משום הוצאה הוא דאסור:

    Tosafot on Beitzah 37a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ולא מרקדין ריקוד עוקר רגלו אחת ומניח אחת קיפוץ ב' רגליו כאחת א"ר אלעזר כל משמיעי קול אסורין בשבת ומסקנא אקושי אתרעא בשבתא לא:

    ואלו הן משום רשות לא דנין והא מצוה קעביד דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין בדאית ליה אשה ובנים דלאו מצוה קעביד ולא חולצין ולא מיבמין בדאיכא אח גדול ממנו דאמרינן מצוה בגדול לייבם. וכולהו מאי טעמא לא גזרה שמא יכתוב:

    ירושלמי תני ר' חייא דנין דיני ממונות בע"ש ואין דנין דיני נפשות ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין מאי טעמא משום דמחזי כמקח וממכר ולא מגביהין תרומות ומעשרות הני מילי דטבילי מאתמול אבל דטבילי ביו"ט כגון הלש עיסה לאפרושי מינה חלה וכיוצא בה מפרשינן ויהבינן ליה לכהן הני משום רשות אין משום מצוה לא כו' ופריק ר' יצחק לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שבות גרידתא דאסור אלא אפילו שבות דמצוה אסור וכ"ש שבות דרשות תנא אין דנין ולא מקדשין ולא מגרשין ולא ממאנין ולא חולצין ולא מייבמין רשות לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביו"ט ק"ו בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכולן שעשו ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעים מה שעשה עשוי בשבת ואין צריך לומר ביו"ט: אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד והתנן משילין פירות כו' ופריק רב יוסף ולא קשיא מתניתין דהכא ר' אליעזר היא ומתניתין דמשילין ר' יהושע דתניא אותו ואת בנו שנפל לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון כו' ודחי אביי דלמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר גבי הבהמה שהיא בבור עושה לו פרנסה במקומה ואינו מעלה אותה משום דאפשר לה בפרנסה במקומה אבל גבי פירות שהן בגג אי אפשר שלא יפסידם אלא אם כן משילן הכי נמי דשרי אי נמי עד כאן לא קשרי ר' יהושע התם אלא בהערמה דמחזי כמעלהו לשוחטו אבל להשיל פירות בהדיא משום שלא יופסדו לא. ונדחה זה ושני רב פפא לא קשיא מתניתין דמשילין בית הלל דמתירין ומתני' דהכא בית שמאי היא דתנן אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין. ושרינן לאוקומה למתניתין אפי' לבית שמאי דטלטול בעלמא הוא ונדחה. וכרב פפא קי"ל דהא דקתני אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דברי בית שמאי הן.

    ובית הלל פליגי עלייהו ירושלמי אין בין יו"ט כו' והא סקילה בשבת ואין סקילה ביו"ט כרת בשבת ואין כרת ביו"ט מכות ביו"ט ואין מכות בשבת וא"ת בדברים שיש בהן אוכל נפש והא קתני משילין פירות ביו"ט כו' ועוד שוחקין עצי בשמים למילה ביו"ט אבל לא בשבת א"ר יוסי והוא שמל ותו התני מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע כו' מהו להדליק נר של בטלה א"ר אבינא תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים:

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 37a · Sefaria

    רשב"א

    ואלו הן משום מצוה ואי קשיא לך מאי שנא מהא דאמרינן (שבת קנ, א) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות משום דחפצי שמים מותרין, יש לומר דהנהו שרו דהוו חפצי שמים טפי. ואם תאמר במקדיש מיהא מאי מצוה איכא למאן דאמר (נדרים ט, א) טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ויש לומר דהכא אפילו במעמיד ביד הגזברים ואחר כך מקדיש כדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא בעזרה ואחר כך מקדיש (שם ע"ב).

    משום מקח וממכר דאסור גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא דשמא יכתוב, ולאו גזירה לגזירה הוא דכולה חדא גזירה הוא דעשוי הוא לכך.

    Rashba on Beitzah 37a · Sefaria

    מאירי

    אע"פ שאסרו במשנה להקדיש בשבת ויום טוב פירשו במסכת פסחים ס"ו ב' שחובת קדשים שזמנה קבוע ושעתה עוברת מקדיש אף בשבת והוא שאמרו מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב וצדקה מותר לנדרה בשבת וכמו שאמרו פוסקים צדקה לעניים בשבת וקצת גאונים פירשו הטעם מפני שלא יצאה מרשותו שעד שלא באת לידי גבאי מותר לו לשנותה ומכאן אני אומר בזמן הזה שאין הקדש אלא לעניים מקדיש אדם מה שירצה בשבת וביום טוב ואין טענה מכאן לאוסר במקום אחר התבאר שגבאי צדקה גובין מן החצרות ביום טוב ואין מכריזין כדרך שמכריזין בחול אלא גובין בצנעה ונותנין לתוך חיקו ומחלקין לכל שכונה ושכונה בפני עצמה:

    אותו ואת בנו שנפלו לבור ואין יכול לשחטם שניהם באותו היום ואם מעלה שניהם נמצא טורח באחד שלא לצורך כיצד הוא עושה מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואחר שהעלהו אינו שוחט כאלו נמלך לשחוט את האחר ומעלהו ואחר שהעלה את שניהם רצה זה שוחט רצה זה שוחט ואין כאן הערמה הניכרת מפני שהרואה אומר כחוש נזדמן לו ולשמן הוא צריך ובתוספתא התבאר שאם רצה שלא לשחוט אפילו אחד מהם הרשות בידו אלא שגדולי המחברים לא הביאוה בחבוריהם:

    המשנה השלישית הבהמה והכלים כרגלי הבעלים אמר הר"ם כבר קדם לך בעירובי תחומין כי האדם יכול לילך באי זה רוח שירצה יותר מאלפים אמה והוא שיחסר שיעור אותה התוספת מן הרוח שכנגדו על הדרכי' שקדם חלוקם לשם ואמר בכאן כי בכל מקום שיוכל האדם ללכת תלך בהמתו וכל חפציו:

    אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום על ידי עירובו איזה מחפציו נדון כרגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן עמו למקום שהוא הולך ואיזה אינו רשאי להוליכן ואמר על זה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כלומר שאין אדם אחר יכול להוליכה אלא למקום שהבעלים רשאין לילך שאם לא עירבו הבעלים רשאי המוליך להוליכה אלפים אמה לכל רוח אם הוא עצמו לא עירב גם כן ואם עירבו הבעלים לצד מזרח והמוליך לא עירב אין המוליך רשאי להוליכה אלא לצד מזרח אלפים אמה בלבד הואיל והוא בעצמו לא עירב ואם עירבו בעלים למזרח והמוליך למערב אין יכול להוליכו למערב אלא ארבע אמות וכן כל כיוצא בזה שאין הבהמה והכלים כרגלי המוליך אלא כרגלי הבעלים ומשנה זו נשנית בשלא מסרוה הבעלים למוליך אלא שלקחה מאליו הא אם מסרוה לו הדבר תלוי בזמן המסירה שאם נמסרה לו מערב יו"ט הרי היא כרגלי המוליך ואם ביו"ט כרגלי הבעלים ואם שאלה זה מערב יום טוב אע"פ שלא נמסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי השואל כמו שיתבאר אלא שלא דברו בכאן אלא במוליך שלא בשאלה ולא במסירה ואין כאן חלוק בין זמן לזמן אלא הרי היא כרגלי הבעלים וכן הלכה והתבאר בעירובין שעבדיו ושפחותיו הכנעניים ובנו ובתו הקטנים הרי הם כרגלי האדון או האב ואין יכולין לערב לעצמן אבל עבדיו ושפחותיו העבריים ובניו ובנותיו הגדולים ואשתו אע"פ שמן הסתם יוצאין הם בעירובו מכל מקום רשאין הם לערב לעצמן אם רצו:

    זהו ביאור המשנה ומתוך שדבר בה במוליך שלא במסירה דבר אחריה במי שמוסר בהמתו ובאה על זה:

    המשנה הרביעית ואמר המוסר את בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגליו אמר הר"ם הרי אלו כרגליו רוצה בו רגלי הבעלים ובתנאי שיתן אותה לשני בנים או לשני רועים שלא נתקיימה קנייתה לאחד מהם אבל אם נתנה לאחד מהם ר"ל לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה:

    אמר המאירי המשנה הרביעית ואמר שהמוסר בהמה לבנו או לרועה הרי היא כרגליו ר"ל כרגליו של בעלים וענין המשנה הוא שלא מסרה מערב יו"ט שאם מסרה מערב יו"ט הן לאחד הן לשנים ודאי קנו בהמה וכלים שביתת מי שנמסרה לו או להם אלא שלא מסרה (לו) [אלא] ביו"ט וביו"ט מסרה לבנו להוליכה לרעות או לרועה אחר ואמר על זה שמאחר שלא מסרה אלא ביום טוב קנתה הבהמה שביתת הבעלים והרי היא כרגליו ופי' בגמ' דבר זה בשיש בעיר שני רועים או יותר וכמו שאמר לבנו או לרועה כלומר או לרועה אחר ומאחר שיש רועים הרבה בעיר ואין מנהגם למסור כל בהמותיהם לרועה אחד אין לומר בשעת מסירתו ביו"ט שנתגלה דעת הבעלים שברשות זה שמסרה לו היה דעתו מערב יו"ט למסרה וממילא נקנית לבהמה זו שביתת מי שנמסרה לו ביום טוב שמאחר שיש שם הרבה רועים אף הוא לא נתברר לו מאמש למי ימסרנה ואע"פ שמסרה לבנו שמא בין השמשות היה דעתו על רועה אחר יותר מבנו ואפי' היה רגיל בזה שהוא מוסר לו עכשו שמא נתחדש לו רצון ושמא תאמר לבא בהן מדין ברירה שהרי פסקנו כל בדרבנן יש ברירה תירצו בתוספות שאין דין ברירה בענינים אלו אלא כשמתנה על אחד מהן ולדעתי דין ברירה אין כאן שכל שלא נתגלית מסירתה לאיזה מבערב ממילא חלה עליה שביתת הבעלים אבל אם אין בעיר אלא רועה אחד מיוחד להרעות כל בהמות שבעיר בכל יום כשמסרה לו ביום טוב נתגלה דעתו שמערב יו"ט היה דעתו למסרה לו שהרי בכל יום הוא מוסרה לאותו רועה הא לאדם אחר שאינו רועה הואיל ולא מסרה אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הבעלים ואעפ"כ ברועה הואיל ובכל יום הוא מוסרה לו הרי היא כרגלי הרועה כמו שכתבנו ומ"מ כל זמן שלא מסרה לו הרי היא כרגלי הבעלים אבל אם מסרה מערב יו"ט הן לאחד הן לשנים הרי היא כרגלי הרועה במסרה לאחד או כרגלי הרועים במסרה לשנים שאין אחד מהם יכול להוליכה אלא למקום ששניהם יכולין לילך ואין לה בשביתת הבעלים כלום וכשתתבונן בפירושנו תבין שמה שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם אוקימנא בשני רועים דלא קנה אחד מהם פירושו שלא קנתה שביתת אחד מהם אחר שלא נמסרה להם אלא ביו"ט:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ורוב מפרשים דבר זה מבולבל בידם ועקר הדברים כמו שכתבנו אלא שאני צריך להעירך על סבת בלבולם כדי שתזהר ממנו והוא שמגיהי הלכותיהם פירשו דבריהם של גדולי הפוסקים שלא קנה אחד מהם אפילו מסרה להם מבערב והרי היא נשארת לדין שביתת הבעלים ומתמיהים עליהם בזו ואף גדולי המפרשים כתבו שבשני רועים שלא מסרה אלא לאחד מהם אף ביו"ט הרי היא כרגלי זה מי שנמסרה לו מדין ברירה ואם מסרה להם ר"ל לשניהם מבערב ודאי הרי היא כרגלי שניהם ומה שאמרו הרי היא כרגלי הבעלים בשדבר להם מבערב אחד מהם ירעה בהמתי למחר ולמחר לקחוה שניהם או אחד מהם בלא מסירת הבעלים שבזו לא נסתלקה שביתת הבעלים מעליה וגדולי המחברים אף הם כתבו בה דברים מתמיהים ולשונם בזה המוסר בהמה לבנו הרי היא כרגלי האב מסרה לרועה אפילו לא מסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה לשני רועים הרי היא כרגלי בעליה שלא קנה אחד מהם ונראה שהם פירשו משנתנו בבנו שאינו רועה ולא רגיל למסרה לו ומאחר שלא מסרה לו אלא ביום טוב לא קנתה שביתת הבן ואין נראה כן שאם כדבריהם היאך אמרו דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה כלומר שהם שני רועים אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו:

    ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Beitzah 37a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה ורמינהי משילין כו' ולכך לא מייתי מהוצאה דאסורא דאורייתא כו' עכ"ל פירוש דאיכא למימר דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת לי"ט אבל מדבריהם לא חלקו כו' ומהוצאה לא פריך נמי אההיא דמגילה דאיכא למדחי איפכא דההיא דמגילה איירי במילי דרבנן כו' וכך כתב מהרש"ל ומיהו מהנך תרתי מתני' דהיינו הך דמשילין והך דהוצאה לב"ה ה"מ למפרך שפיר ממה נפשך אההיא דמגילה אלא דניחא ליה למפרך הכא מההיא דמשילין בלחוד ונראה דאע"ג דבדרך דחוי איכא למימר הכי מ"מ המקשה דאכתי לא ידע דטלטול משום הוצאה הוא לא בעי לאקשויי הכי דלמא ע"כ לא קאמר ב"ה אלא בהוצאה דאורייתא אבל בטלטול לא דסברא גרועה היא להחמיר טפי בדרבנן מבדאורייתא וניחא ליה למפרך עד כאן לא קאמר ב"ש כו' דזו סברא מעולה היא להחמיר בדאורייתא טפי מבדרבנן:

    Chidushei Halachot on Beitzah 37a · Sefaria

    מהר"ם

    ברש"י ד"ה אבל הכא לא אפשר לאערומי דהכל יודעים שלא יניחנו וכו' ר"ל דהכל יודעים שלא יניחם כך כמות שהם למטה אלא כשיפסקו הגשמים יחזור ויעלם לגג לגמור יבשותן ואינו עושה עתה שמורידן למטה אלא כשיפסקו הגשמים יחזור ויעלם כדי להצילן ואתו לזלזולי באיסור י"ט:

    בתוס' ד"ה ורמינהו משילין פירות וכו' עד והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה וכו' ר"ל דהאי דקתני הכא במתני' אין בין י"ט לשבת היינו במידי דשבות דרבנן דומיא דכל הני דאיירי בהו מתני' ולהכי לא מייתי מהוצאה דה"א משום דנוכל לומר גם איפכא מסברא ראשונה דהא דקתני הכא אין בין וכו' הני מילי במילי דרבנן אבל בדברים שהן דאורייתא איכא בינייהו ולכך לא פריך אלא ממשילין דהוי נמי מדרבנן אבל יש להקשות אמאי לא פריך במגילה מהוצאה דמתירין ב"ה הוצאה בי"ט שלא לצורך ובשבת אסור דהוי נמי דאורייתא ואין לומר שהיה יכול לתרץ איפכא דמתני' דהתם דקתני אין בין איירי במידי דרבנן והוצאה היא דאורייתא ובדאורייתא איכא בינייהו כמו שתירצו התוס' מתני' דהכא וכמו שראיתי בספר ח"ש שתירץ קושיא זו כן דזה אינו חדא דא"כ ה"ל לפרוך שם במגילה מההיא דמשילין ומההיא דהוצאה והוה קשה ממ"נ אי ההוא אין בין דהתם איירי במילי דאורייתא קשה מהוצאה ואי איירי במילי דרבנן קשיא ההיא דמשילין ונ"ל דשם במגילה לא פריך מהוצאה דמתירים ב"ה בי"ט שלא לצורך משום דפשיטא לו שהיה מתרץ לו דההיא דאין בין דהתם לא אתיא כב"ה אלא כב"ש אבל הכא פריך ממתני' דמשילין סלקא אדעתיה דלא מצי לשנויי ליה למתני' דאין בין דהכא אתיא כב"ש וההיא דמשילין אתיא כב"ה משום דתקשי ליה דעד כאן לא קאמרי ב"ש התם אלא אהוצאה אבל אטלטול לא כדפריך בתר דמשני ליה הא ב"ש הא ב"ה וכו' וק"ל:

    Maharam on Beitzah 37a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    דאמר מר מצוה בגדול ליבם והקשה מורי נר"ו תינח יבום דמצוה בגדול ליבם אבל חליצה אליבא דר' יוחנן דאמר פרק החולץ דגדול וקטן ממנו שוין בו מאי איכא למימר הא מצוה קא עביד. ותירץ נר"ו דמה שכתוב בספרים ולא חולצין ולא מייבמין הא מצוה קא עביד לא קאי הדין פירכא ללא חולצין אלא ללא מייבמין לפי שאין חליצה עיקר המצוה שמצות יבום קודמת למצות חליצה. והיינו דפריק מצוה בגדול ליבם ולא פריק מצוה בגדול ליבם ולחלוץ.

    לא מקדשין והא מצוה קא עביד פירש רש"י ז"ל והוה ליה למחשבה בהדי הנך דמצוה. ופריק לא צריכא דאית ליה אשה ובנים דאין כאן מצוה אלא רשות. ונראה מדבריו דאפילו מי שאין לו אשה ובנים אסור לקדש ביום טוב משום שבות אף על גב דאיכא מצוה. וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שהביא משנתינו כפשוטה ולא הביא מכל אלו התירוצין כלום. וכן דעת מורי נר"ו והביא ראיה מדאמרינן אבל משדכין על התינוקות ליארס כו' ולא אמרו מארסין ואף על גב דאיכא למיחש טפי לשמא יכתוב. אבל רבינו תם ז"ל פירש והא מצוה קא עביד ומותר לו לקדש וכן בכל הני דאקשינן. ופריק לא צריכא דאית ליה אשה ובנים דאין כאן מצוה אלא רשות דבבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ולפי פירוש זה מותר לקדש ביום טוב או בשבת היכא שאין לו אשה ובנים והוא הדין לדון בדליכא דעדיף מיניה וליבם בדליכא גדול. ואלא מיהו כתב הרב ז"ל בתשובה שלא הורה כן אלא מתוך צורך גדול ואפילו ביום טוב שני גוערין וקונסין למי שעושה כן. וכן פירש הריטב"א ז"ל. וגרסינן בירושלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשו. כלומר ולא קנסו חכמים מעשיהם. וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב בהלכות ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני שום קנין ממקרקעי או מטלטלי דהקנאתו הקנאה. וא"ת והיאך מותר מן הדין והא אמרינן דאין מקדישין ואין מעריכין אף על גב דאיכא מצוה. וי"ל דהתם שאני משום דדמו טפי למקח וממכר. ועוד דהנך הוו טפי חפצי שמים.

    הני משום רשות איכא משום שבות ליכא פירוש והא כולהו משום גזרה אסרום רבנן ותנא דמתניתין נמי אית ליה הכי.

    ורמנהי משילין פירות דרך ארובה ביום טוב ואם תאמר ואמאי לא מקשי ליה ממתניתין דקתני בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו' ובית הלל מתירין דאלמא אשכחן הוצאה דאסורה בשבת ומותרת ביום טוב. וי"ל דמאיסורא דאורייתא לא ניחא ליה לאקשויי דכיון דשרינן איסורא דאורייתא משום אוכל נפש מחמרינן בשבת טפי מיום טוב. ומתניתין דקתני אין בין יום טוב לשבת איירי בענין שבותין דאילו מאיסור תורה הא תנן לה במגילה. והיינו דלא מקשינן עלה בגמרא אלא משבותין. אבל לא נראה כן מהירושלמי.

    הרי היא כרגלי הלוקח פירוש אף על פי דברשותיה דמוכר קיימי דאי בעי למהדר הדר ביה מכל מקום כיון שהסכימו על המקח ומסתמא יעמוד המוכר בדבורו אוקמוה רבנן ברשותו דלוקח אפילו לא נתן מעות.

    אף על פי שלא מסרה לו מערב יום טוב פירוש אפילו בדבור הרי היא כרגלי הרועה. וקשיא לי לימא ליה דמתניתין בשמסרה ונתנה לו ביום טוב דקנה שביתתו ברשות הבעלים והא דר' דוסא שאני דכיון דגמרו בעלים בדעתם בבין השמשות ליתנה לרועה אוקמוה ברשותיה וכאילו היתה שלו בבין השמשות. וי"ל דאילו מתניתין מיירי בשנתנה ומסרה לו ביום טוב פשיטא דהרי היא כרגלי הבעלים.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 37a · Sefaria

    פני יהושע

    בתוס' בד"ה ורמינהו משילין וכו' ותימא דאמרינן במגילה וכו' עס"ה ולכאורה יש לתמוה על קושיא זו דכיון דמקשה הש"ס הכא במכילתין מהאי דמשילין אסיפא דמתניתין גופא דקתני אין בין יום טוב לשבת ומוקי לרישא וסיפא דמתני' בתרי תנאי א"כ ממילא דלא קשה נמי מהאי אין בין דמגילה אהך דמשילין ויש ליישב קצת דנהי דהאי אין בין דהכא מסיק לה רב פפא דמתוקמא כב"ש אפ"ה לא משמע להו להתוספות לאוקמא האי אין בין דמגילה נמי כב"ש מתרי טעמי חדא מדתני לה התם גבי הלכתא פסיקתא דקחשיב אין בין טובא בכמה משניות ועוד מדדייק הש"ס התם אהאי אין בין דמגילה הא לענין מכשירין זה וזה שוין ודלא כר' יהודה היא א"כ אי איתא דהך מתניתין כב"ש היא לא הו"ל למידק בה כל כך אי אתיא כר"י או לא דבלא"ה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כן נראה לי בכוונת התוס' מיהו בחידושי מגילה כתבתי דבלא"ה אפילו בלא הך רומיא דמשילין נמי לא מתוקמא האי אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש אלא אליבא דב"ש דאי לב"ה הא אמרי' מתוך אפילו שלא לצורך אוכל נפש ע"ש באריכות שע"פ זה יש ליישב ג"כ קושיא שנייה של התוספות כאן ודו"ק:

    בגמ' אלא אמר ר"פ לא קשיא הא ב"ש וכו' ואע"ג דלאוקימתא דרב נחמן בריש מכילתין דטעמא דביצה שנולדה דפליגי ב"ש וב"ה היינו משום מוקצה וא"כ ע"כ סברי ב"ש דכל מוקצה בשבת אסור כי האי דמגביהין עצמות וקליפין דקאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י ובי"ט סבר במוקצה כר"ש מ"מ כבר כתבתי בריש מכילתין דהא דמותר לב"ש היינו משום אוכל נפש וא"כ הוי בכלל אוכל נפש וע"ש באריכות:

    במשנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכו' אע"ג דלכאורה לא שייך הך מילתא בי"ט טפי מבשבת אפ"ה ניחא ליה למתניי' הכא בי"ט משום דאין דרך אדם להוליך בהמת חברו ממקום למקום בשבת וכן להשאיל כלים ולהוליכם ממקום למקום משא"כ בי"ט אורחא דמילתא היא כיון שיש בהם צורך י"ט כלים לעשות בהן מלאכת אוכל נפש וכ"ש בהמה ועיסה שהן אוכל נפש עצמן:

    Penei Yehoshua on Beitzah 37a · Sefaria

    גליון הש"ס

    רש"י ד"ה משום מקח וממכר וכו' אסור מן המקרא עיין רש"י לעיל דף כז ע"ב ד"ה אין פוסקין:

    Gilyon HaShas on Beitzah 37a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ביצה, דף ל״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־355 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 14 מילים

      נפתחת ב״דְּאִית לֵיהּ אִשָּׁה וּבָנִים.…״

    2. קטע 215 מילים

      נפתחת ב״לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. וְהָא מִצְוָה קָא…״

    3. קטע 37 מילים

      נפתחת ב״וְכֻלְּהוּ טַעְמָא מַאי — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתּוֹב.…״

    4. קטע 415 מילים

      נפתחת ב״וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה: לֹא מַקְדִּישִׁין וְלֹא…״

    5. קטע 515 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. פְּשִׁיטָא! תָּנֵי רַב…״

    6. קטע 618 מילים

      נפתחת ב״וְהָנֵי מִילֵּי פֵּירֵי דִּטְבִילִי מֵאֶתְמוֹל, אֲבָל פֵּירֵי…״

    7. קטע 714 מילים

      נפתחת ב״וְהָנֵי, מִשּׁוּם רְשׁוּת אִיכָּא, מִשּׁוּם שְׁבוּת לֵיכָּא?…״

    8. קטע 828 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לָא מִבַּעְיָא קָאָמַר: לָא…״

    9. קטע 914 מילים

      נפתחת ב״כׇּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, וּרְמִינְהוּ: מַשִּׁילִין…״

    10. קטע 1011 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי…״

    11. קטע 1125 מילים

      נפתחת ב״דְּתַנְיָא: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנָּפְלוּ לְבוֹר —…״

    12. קטע 1223 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל…״

    13. קטע 1322 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי? דִּילְמָא עַד כָּאן…״

    14. קטע 1419 מילים

      נפתחת ב״אִי נָמֵי: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי…״

    15. קטע 1512 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא…״

    16. קטע 1621 מילים

      נפתחת ב״דִּתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹצִיאִין לֹא…״

    17. קטע 1723 מילים

      נפתחת ב״דִּלְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָא…״

    18. קטע 1815 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ…״

    19. קטע 1917 מילים

      נפתחת ב״כֵּלִים הַמְיוּחָדִין לְאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת —…״

    20. קטע 2035 מילים

      נפתחת ב״הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵירוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב —…״

    21. קטע 212 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מַתְנִיתִין…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת ביצה דף ל״ז עמוד א׳ · קטע 5 — “…וּמַעַשְׂרוֹת. פְּשִׁיטָא! תָּנֵי רַב יוֹסֵף: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִיתְּנָהּ…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת ביצה דף ל״ז עמוד א׳ · קטע 13 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי? דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר…

    לשון המקור

    דְּאִית לֵיהּ אִשָּׁה וּבָנִים.

    לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. וְהָא מִצְוָה קָא עָבֵיד! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא גָּדוֹל, וּמִצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם.

    וְכֻלְּהוּ טַעְמָא מַאי — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתּוֹב.

    וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה: לֹא מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחֲרִימִין — גְּזֵרָה מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר.

    וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. פְּשִׁיטָא! תָּנֵי רַב יוֹסֵף: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִיתְּנָהּ לְכֹהֵן בּוֹ בַּיּוֹם.

    וְהָנֵי מִילֵּי פֵּירֵי דִּטְבִילִי מֵאֶתְמוֹל, אֲבָל פֵּירֵי דִּטְבִילִי הָאִידָּנָא, כְּגוֹן עִיסָּה לְאַפְרוֹשֵׁי מִינַּהּ חַלָּה — מַפְרְשִׁינַן וְיָהֲבִינַן לְכֹהֵן.

    וְהָנֵי, מִשּׁוּם רְשׁוּת אִיכָּא, מִשּׁוּם שְׁבוּת לֵיכָּא? וְהָנֵי, מִשּׁוּם מִצְוָה אִיכָּא, מִשּׁוּם שְׁבוּת לֵיכָּא?

    אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לָא מִבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא שְׁבוּת גְּרֵידְתָּא דְּאָסוּר, אֶלָּא אֲפִילּוּ שְׁבוּת דִּרְשׁוּת נָמֵי אָסוּר. וְלָא מִבַּעְיָא שְׁבוּת דִּרְשׁוּת דְּאָסוּר, אֶלָּא אֲפִילּוּ שְׁבוּת דְּמִצְוָה נָמֵי אָסוּר.

    כׇּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, וּרְמִינְהוּ: מַשִּׁילִין דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת!

    אָמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

    דְּתַנְיָא: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנָּפְלוּ לְבוֹר — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשׁוֹחְטוֹ וְשׁוֹחֲטוֹ, וְהַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת.

    רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשׁוֹחְטוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹחֲטוֹ, וְחוֹזֵר וּמַעֲרִים וּמַעֲלֶה הַשֵּׁנִי. רָצָה — זֶה שׁוֹחֵט, רָצָה — זֶה שׁוֹחֵט.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי? דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם, אֶלָּא דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה, אֲבָל הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה — לָא!

    אִי נָמֵי: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָתָם, אֶלָּא דְּאֶפְשָׁר לְאַעֲרוֹמֵי. אֲבָל הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר לְאַעֲרוֹמֵי — לָא.

    אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא בֵּית שַׁמַּאי, הָא בֵּית הִלֵּל.

    דִּתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

    דִּלְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָא אָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הָתָם, אֶלָּא אַהוֹצָאָה, אֲבָל אַטִּלְטוּל — לָא. אַטּוּ טִלְטוּל לָאו צוֹרֶךְ הוֹצָאָה הוּא?

    מַתְנִי׳ הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לָרוֹעֶה — הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים.

    כֵּלִים הַמְיוּחָדִין לְאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת — הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלָיו. וְשֶׁאֵין מְיוּחָדִין — הֲרֵי אֵלּוּ כִּמְקוֹם שֶׁהוֹלְכִין.

    הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵירוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. בְּיוֹם טוֹב — כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וָמֶלַח לְעִיסָּתָהּ — הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ.

    גְּמָ׳ מַתְנִיתִין