מסכת ביצה דף ל״ו עמוד א׳

התם תנן כו' כלומר ועוד שאלה אחרת:

שלא יגמור את האוצר אם לא היו שם אלא ארבע או חמש קופות שהתירו לו במקום שיש יותר כאן לא התירו לפנותן כולן ולגלות את הרצפה דלמא הוי בה גומא ומשוה לה:

והכא תנן כלומר ועוד יש לשאול:

באותו הגג שהארובה בגג שהפירות בו:

אין מטלטלין בפירות שבגג שבא להשילן מפני הגשמים קא מיירי ואפילו בגגותיהן של שני בתים ששוין שאין זה גבוה מזה שיהא שם טורח עלייה וירידה:

בחלונות כגון אם מוקף מחיצה ואין בו ארובה אבל יש חלון במחיצה לחצר או לבית לא ישלשלם בשקין דרך החלון בחבל מפני שיש טורח להעלות מן הגג לחלון ומשם לארץ:

סולמות כל מדרגה קרי סולם ואף הכבשים שלנו:

ואפילו אוירא דלבני לבנים הסדורים ומוקצים לבנין וגשמים נוטפים ומתירא שלא ימוחו מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין אף הכלי לא ינטל לצרכן:

בדטיבלא וא"ת והא אמרי' לעיל בסוף המביא (ביצה דף לד:) דטבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן ובפרק כירה (שבת מג.) נמי לא חשבי ליה מבטל כלי מהיכנו כיון דחזו א"כ אכתי תקשי לן דטבל אין אוירא דלבני לא וי"ל דעולא יאמר לך דמ"מ חשיב ליה כדבר שאינו ניטל כיון דבשבת מיהא לא חזי כל כמה דלא תקנו דאסור לפנותו בשבת כדתנן בפרק מפנין (שבת קכו:) אבל לא את הטבל:

במאי אוקימתא פרש"י דלא אשכחנא דמוקי לה כרבי יהודה בהדיא אלא מדדחיק נפשיה כי פריך והא מוקצות נינהו ולא קאמר רבי שמעון היא אלמא משמע ליה דאתיא כרבי יהודה:

ותוב הכא תניא לא ישלשלם בחבל בחלונות ולא יורידם דרך סולמות התם משום ביטול בית המדרש מאי שרי אי אסיר ולא איפשיט. מכסין פירות בכלים מפני הדלף ר' יצחק אמר פירות ממש שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת.

עולא אמר אפילו אוירא דלבני.

תנן וכן כדי יין וכדי שמן כלומר פירות אין לבנים לא ופרקינן אלו הכדות טבל הן שהן חשובין כלבנים שאינן ראוין לאכול מהן היום. ועוד אקשינן לר' יצחק נותנין כלי תחת הדלף הנה אינן פירות ופירק בדלף הראוי להשתמש בהן וכן פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים כו'. ופירק כוורת נמי בדאיכא דבש בגווה שהן פירות.

שלא יגמור את האוצר פירש רש"י ז"ל אין שם אלא ד' וה' קופות לא יטלם כולם כדי שלא יבוא לאשווי גומות, ומשום דסוגיא זו נקטה כרב חסדא כדאמרן פירש הוא כן, אבל אי אפשר לומר כן לרב חסדא דשמואל הוא דפריש אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר אבל אתחולי מתחילינן ומתניתין ר' שמעון היא כדאיתא התם, אבל רב חסדא אוקמה כר"י ומאי לא את האוצר שלא יתחיל באוצר ומשום מוקצה, והכא לאו דוקא ד' וה' אלא אפילו טובא ובלבד שלא יגמור ויגלה הרצפה שלא יבא לאשוויי גומות ממש מדעתו כדי לתקן אוצרו.

אי נמי התם היינו טעמא דארבע וחמש קופות שרי משום שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה אבל הכא יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל כלל לא. איכא למידק דהא במתניתין טפי שרינן ביום טוב מבשבת דקתני משילין פירות ביום טוב אבל לא בשבת, ונראה לי דבעיקרי המלאכות טפי שרי ביום טוב מבשבת בעיקרן דבשבת כל מלאכה אסורה וביום טוב כל מלאכת אוכל נפש מותרת אבל מה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביו"ט מבשבת דילמא כיון דקיל אתי לאקולי ביה טפי וכענין שאמר רב נחמן במוקצה (לעיל ביצה ב, ב), כך נראה לי. כל הני בעיי דבעי הכא וקיימי בתיקו כולהו נ"ל כהלכתא לפי אהדריה [דר' זירא ור' אסי] דכיון ד(ל)ר' זירא ור' אסי ילפינן להו י"ט משבת נקטינן מאי דפשיטא להו ושבקינן מאי דאסתפק לאחריני בדילמא.

הא דאמר רבי יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואם תאמר היאך אמרו בפירקין דלעיל קודר אדם קב או קביים שעורים ונותן לפני בהמתו, ושנינו (שבת קנה, ב) אין [אובסין] את הגמל אבל מלעיטין אותו והלא הבהמה אינה ניטלת. יש לומר בהמה כניטלת חשבינן ליה הואיל ויכול למשכה באפסר.

הכא במאי עסקינן בטיבלא דהוי ליה כאוירא דליבני ולרבי יצחק אין כלי ניטל בשבילו. ואם תאמר ואפילו לר' יצחק אמאי לא והא אמרינן לעיל (ביצה לד, ב) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ובפרק כירה (שבת מג, א) נמי אמרו בחבית של טבל שנשברה ומביא כלי ונותן תחתיה לקבלו לא חשבינן ליה מבטל כלי מהיכנו משום האי טעמא דאם עבר ותקנו מתוקן, יש לומר דמכל מקום אין כלי ניטל בשבילו לרבי יצחק לפי שאין הטבל עצמו ניטל ולפיכך אין מטלטלין כלי בשבילו, וההיא דחבית של טבל שנשברה שבפרק כירה לר' יצחק בשצריך למקומו של כלי הניטל לשום תחת חבית של טבל כדאיתא התם.

להפסד מועט לא חששו קא משמע לן דחששו ואם תאמר והא אמרינן בריש מי שהחשיך (שבת קנד, ב) דלהפסד מועט לא חששו גבי היתה בהמתו טעונה טבל וכו' דאמרינן התם מאי אף על פי שמשתברים מהו דתימא להפסד מועט חששו קא משמע לן, יש לומר דיו"ט שאני דכיון דליכא אלא טורח מועט אפילו בהפסד מועט חששו והתירו.

תנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת כלומר: וקשיא לר' יצחק דקא סלקא דעתך דאפילו בדלף שאינו ראוי קאמרי, אבל לעולא ניחא דהוה ליה כאוירא דליבני. ואיכא למידק אי בדלף שאינו ראוי היכי שרי והא קא מבטל כלי מהיכנו אמר (ליה), [לך] דהכא הוי טעמא משום גרף של רעי, ואף על פי דאמרינן לעיל בפרק יו"ט שחל (ביצה כא, ב) גבי שיורי כוסות דאין עושין גרף של רעי לכתחלה, שאני הכא דאדרבה הגרף איתיה אלא שמביא כלי להוציאו, ותדע לך דהוא משום גרף של רעי דבסמוך מייתינן על מתניתין עובדא דבי ריחייא דאביי דמשום גרף של רעי הוה שרי ליה רבה וכולה סוגיא דהתם בגרף של רעי. ונראה לי מכאן דלרבי יצחק אין כלי ניטל אפילו משום הוצאת גרף של רעי, דאי לא לדעת המקשה מאי קא מקשה מינה לר' יצחק וניחא ליה לעולא הא אפשר לאוקומה לר' יצחק אפילו בדלף שאינו ראוי ומשום גרף של רעי כדאיצטרכינן לעולא, וזה תימה דהא גרף של רעי אפילו מעצמו בלא כלי ניטל הוא משום כבוד הבריות כדאיתא בסמוך. ולפיכך נראה לי דלכולי עלמא בדלף הראוי הוא מתניתין, ואפשר היה לו להקשות ולטעמיך אי בדלף שאינו ראוי אפילו לעולא מי ניחא והא אין מבטלין כלי מהיכנו, אלא דבכמה מקומות מצי לאקשויי הכי ולא מקשה [כד]אוקמוה בדלף הראוי הכי קאמר מתניתין על כרחין בדלף הראוי, כך נראה לי.

התם נמי דאיכא דבש ואיכא למידק דאפילו כי איכא דבש מאי הוה, דהא הרודה דבש מן הכוורת חייב משום תולש. (שבת צה, א) יש לומר בשהיה שם דבש צף על החלות, אי נמי בחלות (ראויות) [רדויות] מעי"ט מן הכוורת.

ובלבד שלא יתכוין לצוד אתאן לר' שמעון ואם תאמר לר' שמעון נמי איכא דהא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, ויש לומר דכל שאפשר שישנו בו נקב אחד ממילא לצאת דרך שם הדבורים לאו פסיק רישיה הוא אבל לר' יהודה כל שאין מניח שם נקבים ממש הרי זה אסור, והיינו דאמרינן כולה ר' יהודה היא והכא במאי עסקינן דאית ביה כוי ודקדק שיניח שם חלונות כדי שלא יהא צד ממילא.

זה שאמרנו בשבת שאם באו לו אורחים או תלמידים ואין לו מקום להושיבן שמפנין מן האוצר עד ארבע או חמש קופות פירשו שם ובלבד שלא יגמור ר"ל שלא ישאר האוצר פנוי מכל וכל בפנוי ארבע או חמש קופות אלו שאם יראה כלו פנוי שמא יבא להשוות גומות שבו בידים כשיראה את אוצרו שאינו שוה וזהו פירוש דילמא אתי לאשוויי גומות ואין מפרשין דילמא אתי לאשוויי גומות דרך הילוכו שזהו דבר שאין מתכוין ואף בזו של השלה שהתרנו ביום טוב בגגים יש מי שאומר דוקא שלא יגמור כענין אוצר בשבת ויש מי שאומר שרשאי לגמור וכן נראה לי שאין חשש השואת גומות בגג כבאוצר ומ"מ ענין המחלקת הוא מפני שנשאלה בסוגיא זו ולא הובררה ומ"מ בשבת בגגין לא הותר כלל כמו שביארנו במשנה:

מה שביארנו במשנה שמשילין ביום טוב פירות דרך ארובה דוקא שיש ארובה בתוך הגג אבל אם אין באותו הגג ארובה אע"פ שיש בגג הסמוך לו ארובה אפילו היו הגגות שוים ואין כותל ביניהם אסור ויראה לי שכן אפילו היו שניהם שלו הואיל ורשויות חלוקות הם וכן אסור לשלשלם בחבל ולהורידם דרך סולמות או דרך חלונות אלא בדרך השלה בדרך ארובה שזה אינו טורח יותר וכן מה שהותר בשבת לפנות מאוצרו ארבע או חמש קופות אם היה אוצרו בעליה לא הותר אלא בדרך זה:

מה שפירשנו במשנה שמכסין את הפירות מפני הדלף לא סוף דבר בפירות אלא אפילו היו לו שם לבנים סדורים לבנין וגשמים באים ומתירא שמא ימוחו מותר לטלטל כלים ובגדים כדי לכסותם ואע"פ שאין לבנים עצמן ראויים לטלטל שהרי הוקצו לבנין שכל כלי הניטל מטלטלין אותו אף לדבר שאינו ניטל וכן פורסין מחצלת על גבי לבנים או על גבי אבנים או על גבי כוורת דבורים אפילו לא היה שם דבש וכל שאין בה דבש אינה ראויה לטלטל אפילו היו שם שתי חלות שהרי אף הם מוקצות כמו שיתבאר בסמוך ובלבד שלא יתכוין לצוד ואע"פ שהוא צד מאליו הא אם נתכוין לצידה אע"פ שהצד דבר שאין במינו ניצוד כגון צירעין וזבובים ופרעושים ודבורים פטור מ"מ איסור יש בדבר ולמדת שזה שהתירו לכסות את הפירות פירושו אף בפירות שאינן ראויים לטלטול כמו שביארנו במשנה:

יש מי שאומר שלא התירו ליטול דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל אלא כשאותו דבר שאינו ניטל יש עליו תורת כלי וראוי לאיזה דבר כגון לבנים שנשארו מן הבנין וראויין לישב עליהן או אבנים לבית הכסא והדומה להם וכל שכן אם הוא כלי גמור אלא שאיסור טלטולו בא מצד שמלאכתו לאיסור אבל מה שאינו כלי ואינו ראוי לכלום כגון אבנים שאינן ראויות לבית הכסא אלא לבנין ורוצה לכסותם כדי שלא ילחלחו הבנין ויתעכב יבשותו ונגובו והדומים להם אין נוטלין דבר בשבילם שהרי אין עושין מחיצה למת בשביל המת אלא בשביל החי ואין דברים אלו כלום שהרי בשלישי של שבת מ"ג א' אמרו בהדיא פורסין מחצלת על גבי אבנים והקשו ממנה לר' יצחק שאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ותירצוה באבנים מקורזלות הא לדעת האומ' שהכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל פירושו בעומדות לבנין כמו שיתבאר שם וא"כ עושין מחיצה למת אף בשביל המת או שמא מת [שאני] שאינו ראוי לכלום:

שתי חלות של דבש שאדם מניח בכוורת להתפרנס הדבורים מהן בימות הגשמים מוקצות הן וביום טוב אסורות אא"כ חישב עליהן מאתמל ובשבת מותרות:

צריך שתדע שמה שאנו מתירין ליטול כלי הניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל דוקא לפרוס עליו שיהא יכול ליטול משם כשירצה אבל אין נותנין בתוכו או עליו דבר שאינו ניטל שאם כן הרי מבטל כלי מהיכנו שהוא אסור מפני שהוא כסותר שהרי מונע תשמישו וי"מ מפני שהוא כבונה כלומר שהוא כמשקעו בקרקע שלא יזוז משם ויש מי שאומר שאף בפריסה עליו צריך שלא יגע באותו דבר שאינו ניטל וכן נראה מלשון תלמוד המערב במה שאמרו שם בפרק (ראשון) [אחרון] לענין ביצה שנולדה ביום טוב שכופין עליה כלי כדי שלא תשבר ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה אלא שאנו מפרשים בו שמא יחוש לשבירת הביצה ויבא ליגע בגופה של ביצה:

לענין ביאור זה שאמרנו במאי אוקימתא כר' יהודה כך פירושו כלומר כר' יהודה דאית ליה מוקצה דאלו לר' שמעון אין צריך מחשבה אימא סופא ובלבד שלא יתכוין לצוד אתאן לר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר ואע"ג דלר' שמעון נמי פסיק רישיה הוא איפשר שאין המחצלת מתהדקת על הכוורת כל כך שלא יהו הדבורים יכולים לצאת ומ"מ רישא ר' יהודה וסופא ר' שמעון ותירץ כלה ר' יהודה היא והאי ובלבד שלא יתכוין לצוד דקאמר ענינו בשלא יהא שם צידה כלל ובדאית בה כוי כלומר שיש חלונות בדפני הכוורת שהדבורים יכולין לצאת דרך בהם אע"פ שהמחצלת פרוסה על פי הכוורת ולא אמר שלא יתכוין לצוד אלא שלא יעשנו כצידה ר"ל כמצודה שהיא סתומה כלה מפיה ומדפניה אלא שיפרוס המחצלת על פיה וישאיר חלונות ודפנות פתוחות דאע"ג דלאו במינו ניצוד הוא ולא הוי אב מלאכה מכל מקום איסורא דרבנן איכא ובדרך שכתבנו:

וכן לענין ביאור צריך שתדע שאף לדעת האומר אין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל אוכלין מיהא לצורך בהמה מטלטלין אפילו אינן ראויין לאדם כחתוך נבלה לפני הכלבים אע"פ שאין הכלבים מיטלטלין שאסור להשתמש בבעלי חיים ומ"מ דוקא בשמזונותם עליו הא לאו הכי לא ואף לדעת המתיר לטלטל כלי שניטל לדבר שאינו ניטל אסור ואף באוכלין הראויים וכמו שאמרו באחרון של שבת קנ"ה ב' אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך הואיל ואין מזונותם עליו אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים הואיל ומזונותם עליו:

ואמר שמואל כו' כדי שלא יגמור כו'. ואף על גב דהכא בעינן לה אליבא דשמואל דפליג אדרב חסדא ואילו לעיל בעינן לה אליבא דרב חסדא. הכא בעינן אי עבדינן הכא כשמואל כדעבדינן התם ולומר שיפנה כל פירות הגג ובלבד שלא יגמור. אי נמי דרב חסדא לא פליג אדשמואל אעיקר דינא אלא אאוקמתא דמתניתין דהתם כדמשמע התם.

דילמא אתי לאשוויי גומות פירוש אפילו לר' שמעון שמא יבא להשוותן בכונה. אי נמי התם היינו טעמא דארבע וחמש קופות כו' דשבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה אבל הכא דיום טוב דקיל וכו'. והקשה הרשב"א ז"ל דהא שרינן במתניתין ביום טוב להשיל פירות ולא בשבת. וכבר כתבתי למעלה שנראה שאין הריטב"א גורס כן. אבל הרשב"א ז"ל תירץ דבעיקר מלאכות טפי שרינן ביום טוב מבשבת משום דכל מלאכה אסורה בשבת וביום טוב כל אוכל נפש מותרת. אבל במה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביום טוב. והקשה מורי נר"ו דהא באידך בעיא אמרינן איפכא התם תנן אבל לא את האוצר כו' הכא מאי התם הוא דשבת דחמירא אבל הכא דיום טוב דקיל שפיר דמי. והא הכא דהותר מקצתו ואפילו הכי פשיטא ליה שיש להתיר ביום טוב משום דקיל אלא דמספקא ליה משום האי טעמא דאמר ומה התם דאיכא ביטול בית המדרש כו' אבל אי לאו הדין טעמא פשיטא ליה דביום טוב מקילינן משום דקיל. לפיכך כתב נר"ו דכי אמרינן דשבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה אינו אלא באיסורי דרבנן שאינן משום גזרה כגון מוקצה שאינו משום גזרה אלא איסורא דרבנן בלחוד וכגון ארבע וחמש קופות שאינו אלא משום טירחא ואפילו למאן דדחי וסבר לאסור ביום טוב. אבל במידי דאסור מדרבנן משום גזרה כי הא דהכא שאסרו לגמור האוצר דלמא אתי לאשויי גומות אין ספק שיש לחוש לחיוב שבת שהוא איסור סקילה יותר מחיוב יום טוב שהוא חיוב לאו. ואף על גב דאמרינן פרק האשה רבה כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת יש לומר שלא נאמרה בגזרה כזאת וכל שכן שיש בשבת איסור סקילה. והאי דלא קאמר הכא דביום טוב שרי משום דאיכא פסידא וכדאמרינן לעיל משום דאלים ליה הדין טעמא דיום טוב דקיל. ותדע לך דבתרתי בעיי בתרייתא אמר ומה הכא דאיכא פסידא דפירות אמרת לא ולא אמר הכא דיום טוב דקיל. וכל זה מפני שכשגזרו משום אשויי גומות דהוא איסור תורה לא גזרו ביום טוב כשבת משום דיום טוב קיל ולא איצטריך למיתי משום פסידא אלא משום דקיל. אבל בהנך תרתי בעיי דמיירו במידי דטירחא ולית בהו גזרה משום איסור תורה אין להקל ביום טוב טפי משבת וכדפרישית. ולפיכך אמר (בתוך) בהנך תרתי בעיי ומה התם דאיכא פסידא כו'. והא דנקט גבי שבת משום ביטול בית המדרש משום דהוי טעמא קמא דנקט לעיל גבי ארבע וחמש קופות עד כאן לשונו.

אבל התם דאיכא ביטול בית המדרש שפיר דמי פירוש בשבת מותר לטלטל אפילו מגג לגג כיון דאיכא בטול בית המדרש. ונראה לי דדוקא בשגגותיהן שוים משום דלא שרינן טרחא יתירא

להפסד מועט לא חששו קא משמע לן ואם תאמר הכא משמע דלהפסד מועט חששו והתם בשבת גבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששית אמרינן דלא חיישינן להפסד מועט. ותירץ הרשב"א ז"ל דיום טוב שאני הואיל וליכא אלא טירחא מועטת והתם בשבת. ומורי נר"ו הקשה דהתם מוכיח בהדיא דהא דהיתה בהמתו טעונה כו' אפילו ביום טוב היא וכדאוקימנא התם בבולסא. ותירץ נר"ו דהפסד דהכא טפי מהפסד דהתם ולפיכך חששו. והא דקרו ליה הפסד מועט לומר שהוא מועט כנגד הפסד הפירות אבל הפסד דהתם שהיתה בהמתו טעונה שהוא הפסד מועט טפי לא חששו. והוא הדין לשבת שמותר לכסות כדי יין וכדי שמן. ולא נהירא לי משום דממתניתין לא משמע כן שיהא מותר לכסות כדי יין וכדי שמן בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ובתוס' תירצו דהכא דמיירי לבטל כלי מהיכנו להפסד מועט חששו. אבל התם דמיירי לטלטול כלי שאינו ניטל משום הכי לא חששו להפסד מועט.

תנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת פירוש וקא סלקא דעתיה בדלף שאינו ראוי וקשיא לר' יצחק. אבל לעולא בדלף שאינו ראוי כאווירא דלבני. ופריקן בדלף הראוי. וכתב הרשב"א ז"ל דהוא הדין דאיכא לאוקומה הכי לעולא משום דקיימא לן דאין מבטלין כלי מהיכנו. והוא הדין דמצי לאקשויי וליטעמיך בדלף שאינו ראוי לעולא מי ניחא והא אין מבטלין כלי מהיכנו. וכן כתב הריטב"א ז"ל אלא שהוא מוסיף דמכל מקום מעיקרא לא פרכינן מינה אלא לר' יצחק משום דלא קים לן דסבירא ליה לעולא שאוסר לבטל כלי מהיכנו והיינו נמי דלא אמרינן וליטעמך ודכותה בתלמודא. ואם כן לכולי עלמא אסור לתת כלי תחת דלף שאינו ראוי בשבת. ומורי נר"ו כתב שאינו נכון דהא הכא ובפרק כירה פריך לר' יצחק ומשמע דלדידן ניחא דשרי ואפילו בדלף שאינו ראוי וכן אנו נוהגין ומנהגן של ישראל תורה היא. על כן פירש נר"ו דלר' יצחק דאמר דאין כלי נטל אלא לדבר הנטל אין נותנין כלי תחת הדלף שאינו ראוי שהרי המים הנוטפין אינן ראויין ואסור לטלטלן ולפיכך אין הכלי נטל בשבילן. וא"ת והרי גרף של רעי הן. יש לומר שאינן כגרף של רעי עד שיגיעו לקרקע הבית ואם כן היאך יטול כלי כדי לקבל המים העתידים לבא מאחר שאינן ראויין וכיון דאינן גרף של רעי עד שהן בקרקע הבית אינו בדין שיטלטל כלי בשבילו לפי שאינן ראויין. אבל לעולא ודאי מניח כלי תחת הדלף שאינו ראוי שהרי בהנחת הכלי קודם שיגיעו המים לתוכו ליכא שום איסורא שהרי כלי נטל לדבר שאינו נטל וכשיגיע המים לתוכו ליכא משום מבטל כלי מהיכנו שהרי מותר לו לשופכן משום דהוו כגרף של רעי הואיל והוו מים שאינן ראויין. ולא דמי לנותן כלי תחת הנר לקבל שמן המטפטף או תחת התרנגולת לקבל ביצתה וכדאיתא פרק כירה. דשאני התם דאי אפשר לסלק האיסור מתוך הכלי והלכך איכא בהו משום מבטל כלי מהיכנו. וא"ת והא לעיל גבי שיורי כוסות אמרינן וכי עושין גרף של רעי לכתחלה והכא שרינן להביא כלי ולקבל המים כדי שיהו גרף של רעי. וי"ל דשאני התם דבידו שלא יזמין הנכרי ולא יהו שיורי כוסות של גרף של רעי. אבל הכא אם לא יתן הכלי תחת הדלף ויגיעו לארץ כל שכן דהוה ליה גרף של רעי והלכך שרי. עד כאן דברי מורי נר"ו.

שתי חלות מוקצות נינהו פירוש והא דלא מהדר ליה הא מני ר' שמעון היא בפשטה דלית ליה מוקצה משום דמאן דמקשה אקשי ליה כרבי יהודה והוא פריק ליה אפילו כרבי יהודה משום רבותא. ורש"י לא פירש כן. ולענין הפסק אין הלכה כר' יצחק אלא כעולא וכן דעת רבינו אלפסי והרמב"ם וגדולי הפוסקים.

בגמ' התם תנן אבל לא את האוצר ואמר שמואל וכו' אבל לא יגמור את האוצר וכו'. ולכאורה יש לתמוה טובא בזו הסוגיא דהא בר"פ מפנין פליגי שמואל ורב חסדא דר"ח מפרש דד' וה' קופות דקתני במתניתין דוקא קתני אבל טפי לא והא דקתני בסיפא אבל לא את האוצר היינו שלא יתחיל באוצר ושמואל קאמר דד' וה' דקתני אפילו טובא נמי כדאמרי אינשי והא דקאמר אבל לא את האוצר היינו שלא יגמור וא"כ סוגיא דהכא כמאן דארכבי אתרי רכשי דהא באיבעיא קמייתא דלעיל ע"כ אליבא דר"ח קאי דבשבת ד' וה' קופות אין אבל טפי לא ומש"ה מספקא ליה אי בי"ט אפי' טובא נמי והך איבעיא בתרייתא לא שייך אלא אליבא דשמואל והא מילתא הוי קשיא לי טובא עד שעיינתי ובינותי בספרים וראיתי שהרא"ש ז"ל בר"פ מפנין הרגיש בזה והאריך שם שהכריע מכאן לפסוק הלכה כר"ח בחדא וכשמואל בחדא וכו' ע"ש אמנם לע"ד אין צורך לכל זה דבלא"ה מצינן למימר דר"ח לא פליג אהא דאסר שמואל לגמור את האוצר משום אשויי גומות כדאמר ר"ח גופא בלישנא קמא וכמ"ש רש"י שם אלא דלענין פירושא דסיפא דמתני' לחוד משמע ליה לר"ח טפי לפרש דהאי אבל לא את האוצר היינו שלא יתחיל בה את האוצר כיון דר"ח סבר כר"י במוקצה אבל שמואל דס"ל כר"ש הוצרך לפרש דאבל לא את האוצר היינו לא יגמור וא"כ לפ"ז שפיר שייך כל הסוגיא דהכא אליבא דר"ח והא דלא קמיבעיא ליה נמי אליבא דר"ח לענין התחלת אוצר אם יש להקל בי"ט טפי מבשבת היינו משום דמילתא דפשיטא היא דלענין מוקצה לא שייך להקל בי"ט טפי מבשבת ואדרבה לשיטת הפוסקים כרב נחמן דבמוקצה קי"ל בשבת כר"ש ובי"ט כר"י א"כ אין מקום לאיבעיא זו ומכ"ש לשיטת הפוסקים דלא כר"נ אלא דבין בי"ט ובין בשבת קיי"ל כר"ש א"כ אין מקום לאיבעיא זו כנ"ל ודו"ק:

שם או דלמא התם דאיכא ביטול בה"מ לא הכא דליכא ביטול בה"מ לכ"ש. ויש לדקדק דהו"ל למימר האי או דלמא בהך סברא גופא כיון דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי ביה אסור וכ"ש בי"ט דקיל ואתי לזלזולי כדאמר באיבעיא קמייתא ונראה לי דלא שייך הך סברא די"ט קיל ואתי לזלזולי אלא לענין טרחא וטלטול מוקצה דגזרינן איידי דקיל אתי לזלזולי לטרוח ולטלטלו אף שלא לצורך כיון דאפילו הוצאה גופא מותר בי"ט לצורך מש"ה שייך לגזור שלא לצורך משא"כ הכא משום חשש דאשויי גומות שהכל יודעין דבניין וסתירה בי"ט אסור כמו בשבת וא"כ בשבת גופא עיקר החשש שכיון שהוא בהול וטרח לפנות את האוצר וישכח שהוא שבת ואתי לאשויי גומות ותו לא שייך הך סברא לומר כיון דשבת חמיר לא אתי לזלזולי דודאי אתי לזלזולי כיון שישכח שהוא שבת ומש"ה לא קמיבעיא ליה לאידך גיסא דאפשר דבשבת החמירו בחשש דאשויי גומות כיון דאיכא שגגת סקילה משא"כ בי"ט ליכא אלא שגגת לאו כדאיתא בסנהדרין בר"פ הנחנקין ע"ש ודו"ק:

ובענין זה נראה לי ליישב ג"כ הא דלא קאמר הכא דדוקא התם בשבת הוא דאסור משום דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון שפיר דמי כדקאמר לעיל ולקמן בסמוך היינו משום דלענין חשש אשוויי גומות דחמיר טובא לא משמע ליה להקל משום הפסד ממון יותר מביטול בית המדרש ודוקא היכא דאסור משום טרחא או משום עובדא דחול משמע ליה הך סברא דהפסד ממון טפי מביטול בה"מ כן נראה לי:

שם הכא תנן משילין וכו' ואמר רב נחמן וכו' התם מאי כ"ש שבת דחמירי או דלמא ומהרש"ל מחק זה הלשון דכ"ש שבת דחמירי או דלמא וטעמו מבואר משום דבתר הכי גרסינן האי או דלמא בגווני אחרינא. ולולי הגהתו היה נראה יותר להגיה דהאי או דלמא האחרון נמחק דלפ"ז שני צדדי הספק בהך איבעיא בענין אחד אם יש להחמיר בשבת יותר משום דחמיר או איפכא משום דחמיר לא אתי לזלזולי משא"כ לפי הגהתו אין צדדי הספיקות מענין אחד ודוקא לקמן בסמוך באיבעיא בתרייתא מייתי הך סברא דהפסד פירות חמיר לפי שהוא דבר והפוכו בענין א' דמספקא ליה אי טעמא דביטול בה"מ עדיף או הפסד פירות עדיף כן נראה לי ליישב לשון הסוגייא בפלפולא בעלמא על פי הסברות שכתבתי. אמנם יותר נראה דהנך כולהו איבעיא לאו בחדא זימנא אתרמי בבי מדרשא ולאו חד אמורא אמרינהו אלא כמה אמוראי איירי בהו וכל אחד נקיט לשון האיבעיא לפי הסברות הנראין לו יותר להסתפק בהן:

בתוס' בד"ה בדטיבלא וא"ת והא אמרינן לעיל וכו' וי"ל דעולא יאמר לך דמ"מ חשיב כדבר שאינו ניטל כיון דבשבת וכו' עס"ה. ונראה בכוונתן דנהי דטבל לגבי אוירי דלבני הוי דבר שניטל מטעמא דאם עבר ותקנו מ"מ עיקר רבותא בדטיבלא לגבי שאר פירות הראשון שפיר הוי רבותא דסד"א דדוקא פירות הראוין לגמרי הוא דשרי דומיא דמשילין פירות דרישא משא"כ כדי יין וכדי שמן דטיבלא כיון דאסור לפנות בשבת הוי אמינא דאסור לטלטל הכלי בשבילן קמשמע לן דלא בעינן דוקא פירות הראויין דומיא דרישא כיון דלא קתני לה סיפא דומיא דרישא ממילא ידעינן דאפילו אוירא דלבני שרי והא דנקיט פירות משום דבפירות קאי כן נראה לי בכוונת התוס' וכן נראה מלשון רש"י ודו"ק:

בפירש"י בד"ה במאי אוקימתא כר"י כלומר מדהוי לך לתרוצי ארישא הא מני ר"ש וכו' עס"ה. וכן כתבו בתוס' ולכאורה יש לתמוה דהא בפרק כירה מייתי כל הסוגיא דהכא והך קושיא דהכא לא מייתי בלשון במאי אוקימתא אלא הכי גרסינן התם מני אי ר"ש לית ליה מוקצה אי ר"י וכו' א"כ משמע דלא מתוקמא הך ברייתא כר"ש כיון דלית ליה מוקצה ובאמת דרש"י הרגיש בזה שם ונדחק לפרש ג"כ כמו שפי' כאן. אלא דלולי פירש"י והתוס' היה נראה לי דודאי לא מתוקמא הך ברייתא כר"ש דלית ליה מוקצה דא"כ מאי קמ"ל דפורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת דפשיטא דמותר לכסות פירות שעומדין לאכילה במחצלת אבל למאי דמוקמינן לה כר"י דאית ליה מוקצה הא גופא קמ"ל דבחישב עליהן שרי וסגיא ליה במחשבה בעלמא אע"ג שעדיין מונחין בכוורת שהדבורים מצויין בה ולא אמרינן דבכה"ג לא מהני מחשבה כיון דאקצינהו לדבורים והיה לו לרדותן מן הכוורת ועוד דלולי דברי התוס' שכתבו בפרק כירה דהא דחישב עליהן מהני היינו דוקא ברדויין ומונחין בכוורת היה נראה לי דאפילו בשאינן רדויין אע"ג דאסורין באכילה משום שבות דרדיית דבש אפ"ה כיון דשם אוכל עליהן וליכא אלא איסור שבות בעלמא מש"ה מיקרי דבר הניטל לטלטל הכלי בשבילן דבכה"ג אמרינן נמי בסמוך לענין טיבלא וכדפרישית. ומכ"ש לפמ"ש רש"י והתוס' לעיל במשנה דבית מלא פירות שנפחת דלא מחמרינן במוקצה מחמת איסור דרבנן א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן לענין לטלטל הכלי בשבילן. ובהכי הוי א"ש טובא לישנא דברייתא דאשמעינן דאע"ג דאותן שתי חלות אסורין באכילה אף לאחר שחישב עליהן אפ"ה מותר לפרוס המחצלת עליהן כן נראה לי נכון לולי דרש"י והתוספות לא כתבו כן ודו"ק:

במתני' לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין כו' בירושלמי וכולן שעשו בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין, מה שעשו עשוי בשבת ואצ"ל ביו"ט הביאו הרי"ף בההלכות, וכתב עליה ושמע מיניה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה. קשה לי, דמ"מ בהאי דאין דנין אמאי במזיד מה שעשו עשוי, הא כיון דעברו על איסור דרבנן לדון בשבת נעשו פסולים בדרבנן ואין דיניהם דין, ואף אם נימא כמו דפסולי עדות דרבנן צריך הכרזה, ה"נ לענין פסול דיינים, מ"מ הא לאותו דבר שנפסל א"צ הכרזה, כמ"ש בנ"י [הביאו הסמ"ע סימן לד] וצלע"ג:

תְּנַן מְכַסִּין אֶת הַפֵּרוֹת בְּכֵלִים; פֵּרוֹת – אִין, אֲוִירָא דְּלִבְנִי לָא. ראיתי בספר שמן הטוב שהביא על זה קושיא ותירוץ בשם הרה"ג עטרת ראשי הרב מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה שהקשה מאי פריך, לימא דאיירי בגרוגרות וצמוקין דלא חזו כמו באוירא דלבני? ותירץ דמשמע ליה בפירות הראויין מדקתני פירות סתם, עד כאן דבריו עטרת ראשי הרב מור זקיני זלה"ה. וכתב המחבר הנזכר והוא דוחק, דהא משני בסמוך בדטיבלא אף על גב דקתני כדי יין וכדי שמן סתמא דמשמע במתוקנים, עד כאן לשונו. ואחר המחילה הרב המחבר הנזכר לא דק דהמקשן ודאי משמע ליה דפירות סתם, משמע פירות הראויים! והיינו טעמא משום דהוה ליה למימר ומכסין את 'המוקצה' ואמאי נקיט 'פירות', וגם בתר הכי הדר המקשן להקשות מן כדי יין וכדי שמן היינו משום דמשמע ליה בראויים איירי ורק התרצן הוא דמתרץ בהכי לפרש דאיירי בטבילי אף על גב דאתמר בסתמא. ולכן על הקושיא שהקשה עטרת ראשי הרב מור זקיני זלה"ה על המקשן אמאי לא מפרש לה בגרוגרות וצימוקין ולא יקשה שפיר מתרץ לה הרב מור זקיני זלה"ה משום כיון דקתני פירות סתם משמע ליה בפירות הראויים, והמחבר הנזכר עושה הוכחות מדברי התרצן על דעת המקשן. מיהו יש להקשות הקושיא של הרב מור זקיני זלה"ה הנזכר על התרצן למה לא תירץ להמקשן כשהקשה פירות אין אוירא דלבני לא האי פירות הם גרוגרות וצמוקין דהם כמו אוירא דלבני, וכאשר תירץ כזאת אחר כך בקושיא דכדי יין ושמן ולמה תירץ לו איידי דתנא רישא משילין וכו'? ונראה לי בס"ד חדא דזה התירוץ דאיירי עדיף ליה טפי משום דבאמת כיון דקתני פירות בסתם משמע פירות הראויים ואחר כך בקושיא השנית דכדי יין ושמן הוכרח לתרץ כך דלא היה לו תירוץ אחר. ועוד נראה לי בס"ד דלא הוה מצי התרצן לתרץ האי פירות איירי בגרוגרות וצמוקין דאם כן למאי אצטריך לומר וכן כדי יין וכדי שמן וכמו שאמרו אחר כך באמת הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך וכו' הא תנא ליה רישא ולכן התרצן לא תירץ לקושיא הראשונה דמכסין את הפירות דאיירי בגרוגרות וצמוקין דהתרצן עדיין לא סלקא דעתך האי סברא דנקיט הש"ס אחר כך סלקא דעתך אמינא להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו.