מסכת ביצה דף כ״ט עמוד ב׳

אין שונין קמח שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה ליפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול:

שונין דליכא טרחא ודבר הנראה הוא שזו היא פעם שניה ואין זה כמרקד לברור:

תני תנא קמיה דרבינא אין שונין ואפילו נפל לתוכן צרור או קיסם אלא בודק הקסמין והצרורות ובוררן בידיו:

כל שכן דאסור דמחזי כבורר ובורר אב מלאכה היא כהרקדה והשונה אינו מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין כאן סובין:

לאבא לחברי:

שקילא טיבותיך אין אנו מחזיקין לך טובה בכך נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים טיבותיך גרי"ר בלע"ז:

מהולתא נפות:

הדרן בנהרדעא שכולן יודעות שמותר:

שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן פי' דאם יבא שום אדם לשאול לנו כיצד יעשה אומרי' לו הוראה לאסור אבל אם אנו רואין שום אדם שנוהג היתר בדבר אין אנו צריכין למחות בו ולפי זה לא פליג שמואל ארב דתרוייהו מודו לאסור למעשה מיהו בה"ג פירש ושמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ופליג אברייתא ופליג ארב ויש שפוסקין כשמואל ואע"ג דהלכה כרב באסורי מ"מ מדאמר סתמא דהש"ס שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן משמע דהלכה כותיה ויש פוסקין כרב משום דהלכה כרב באסורי וכ"ש הכא דהא תנא [דבי] שמואל כותיה דרב ואומר הר"ר שמואל מאייבר"א דאפי' למ"ד דהלכה כרב מ"מ אסור לנו בזמן הזה למדוד משום ליטול חלה בעין יפה דדוקא בימיהן שהיו מפרישין חלה אחת מכ"ד ונותנין לכהן שייך לומר דמותר משום עין יפה אבל אנו שאין מפרישין כי אם מעט אפילו מעיסה מרובה ואותו מעט נמי אינו נאכל אלא נשרף אין למדוד דלא שייכא סברא דקאמר הכא כדי שתטול חלה בעין יפה אלא יש לנו לשער מאומד שתהיה בריוח כשיעור משום הברכה וכן בפסח נמי יש ליזהר מלמדוד ביום טוב למצות וצריך לעשות פחות מכשיעור ולא ימדוד במדה שעשה למדוד בחול בצמצום אלא יפחות או יוסיף אם המדה קטנה:

אגבא דפתורא פ"ה אחורי השלחן כמו אגבא דמהולתא ואפשר לפרש ע"ג השלחן ממש וחשיב שנוי לפי שדרך לרקד בעריבה ומ"מ אין להתיר תחלת הרקדה על ידי שנוי דהא אשונין דברייתא קאי ורשב"ם פירש דע"י שנוי אין לחלק ויש לסמוך עליו לענין להתיר לשפחה נכרית תחלת הרקדה ע"י שנוי אבל אנו לעצמנו אין לסמוך:

אצל חנוני הרגיל אצלו בין הוא נכרי בין ישראל דאין לחלק רק היכא דאיכא חששא דמחובר או נולד:

שלא יזכיר לו סכום מדה פי' רש"י קב או קבים וסכום מקח שלא יאמר לו תן לי אגוזים בדינר אחד או בשנים וקשה דפשיטא דאסור ועוד אמאי קאמר סכום מדה ה"ל למימר ובלבד שלא יזכיר מדה ותו לא לכן נ"ל כר"ח דגריס סכום מנין וקאי אלעיל וה"פ אמרת דילך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו תן לי ה' אגוזים או י' אפרסקין ובלבד שלא יזכיר סכום מנין שלא יאמר לו תן לי י' אגוזים וכבר נתת לי ל' ואם כן אני חייב לך מ' בין הכל אבל רבי שמעון אומר ובלבד שלא יזכיר סכום מקח שלא יאמר לו תן לי אגוזים בששה פשיטין וכבר נתת לי כך ואם כן אני חייב לך מכל י"ב פשיטין אבל סכום מנין שרי וכן איתא בתוספתא ובה"ג מכאן יש ליזהר שלא להזכיר אפילו סכום מנין לפי שדומה למקח וממכר:

מתני' המביא כדי יין וכו' לא יביאם בסל ותימה דאמרינן בשבת פ' מפנין (שבת דף קכו: ושם) מפנין ד' קופות או ה' וכ"ש שיהא מותר בי"ט וי"ל דהתם מיירי שאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו וע"כ מותר והכא מיירי ביו"ט שיכול להוציאו לחוץ ורואין אותו וע"כ יהא אסור שהרואה אותו אומר לצורך חול מביא אותם ולהכי אסור ומ"מ קשה דאמר אבל הוא מביא על כתפו אלמא משמע דמרבה בהלוכא עדיף וקאמר התם במסכת שבת למעוטי בהלוכא עדיף ויותר טוב להביאן בסל או בקופה בפעם אחת מלהביאן כל אחת בפני עצמה וי"ל דלמה דפי' ניחא דהתם מיירי בשבת דלא הוי כעובדי דחול שאין מטלטל כי אם מזוית לזוית באותו בית ולכך קאמר למעוטי בהלוכא עדיף טפי משום טרחא יתירא אבל הכא מיירי ביו"ט משום טרחא יתירא לא קפדינא אלא משום דמחזי דעביד כעובדי דחול וא"כ עדיף טפי לאפושי בהלוכא ויעשה דרך שנוי כי היכי דלא לתחזי דעביד כעובדי דחול ופעמים נמי דאסור לאפושי בהלוכא אע"ג דממעט במשאוי כיון שאין משנה מדרך חול:

דרש רבה בר רב הונא זוטי בנהרדעא הלכה שונין קמח כלומר פעם שניה ביו"ט אמר להו רב חמא אמרו ליה שקילא טיבותיך שדי אחזרי כלומר שיחתה דבריך הטובים במקום קוצים. וכי להוראתך צריכין כבר צא וראה כמה ככרות סובבות בנהרדעא כל אחת כוברת בנפה ובכברה דביתהו דרב יוסף היתה כוברת באחורי הנפה כלומר בנפה מהופכת על פיה והקמח על גבה א"ל חזי דאנא ריפתא מעלייתא בעינא כלומר מותר לנפות כדרכו.

ודביתהו דרב אשי הות נהלה אגבה דפתורא כלומר בשינוי ואמר רב אשי בתו של רמי בר אבא היא אילו לא ראתה בבית אביה לא היה עושה.

אומר אדם לחנוני תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו:

ת"ר הולך אדם אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גב אחד או ירך אחת כו' וכן אצל נחתום ואומר לו תן לי ככר אחד או קלוסקא אחת כו' וכן אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר תן לי כ' ביצים ג' אגוזים י' אפרסקין ב' רמונים אתרוג אחד ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח פי' לא יאמר לו יש לך עלי ג' כסף תן לי בכסף אחר נעשה לך עלי ב' כספים זהו פי' סכום מקח סכום מנין יאמר לו יש לך ג' אגוזים תן לי עכשיו ג' אחרים הרי יש לך מאה:

גרסת הספרים פוק חזי כמה מהולתא רקדן בנהרדעא. פירוש הרוקדין לכתחלה וע"י שינוי, וכל שכן שונים משום דאפילו הריקוד הוי אוכל נפש, ונראה שרש"י ז"ל גורס כמה מהולתא הדרן בנהרדעא, כלומר חוזרות בעיר כדי לשנות אבל הריקוד לעולם אסור. ובתוס' העידו משום רבינו שמואל שהיה מתיר אפילו רקוד על ידי שנוי, וזה כפי הגרסא הראשונה.

דביתהו דרב אשי הוה נהלא קמחא אגבא דפתורא פירש רש"י ז"ל לאחורי השלחן שיש לו תוך, והיא היתה שונה את הקמח על אחוריו משום שינוי. ואין צריך לפרש אחורי השלחן אלא אפילו על גביו, ושינוי יש שאין דרך לעשות כן אלא בעריבה. ומכל מקום מדברי רבינו ז"ל נלמוד דדביתהו דרב אשי לא היתה רוקדת אלא שונה, שהריקוד אפילו על ידי שינוי אסור. ויש מפרשים דנהלה (בתוספתא) [בתחילה] היתה כפי הגרסא השניה שכתבנו ואפילו ריקוד שרי על ידי שינוי.

גמרא הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד. פירוש: אפילו נכרי, שאפשר לקחת אפילו מנכרי כעובדא דליפתא דבפרק בכל מערבין (עירובין מ, א) אלא אם כן הוא דבר שיש לחוש שמא נלקט היום או שמא ניצוד היום. והא דקתני הולך אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד, אם הפטם נכרי יש לומר שאסור שמא היום ניצוד וכענין שאמרו בדגים בריש פרקין וכן בביצים, אי נמי בלילות ביום טוב של גליות ואי נמי אפילו בשל ר"ה ובליל הראשון כל דליכא למיחש לספנא מארעא (עי' לעיל ביצה ז, א), הא לאו הכי אין לוקחין ביצים מנכרי דלא אזלינן בתר רובא דלא אייתי בידו השתא משום דרב אשי (לקמן ביצה לט, א) דכל שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, וכן נמי באתרוג דוקא בחנוני ישראל הא בגוי אסור אלא אם כן ניכר שלא נלקט היום כליפתא דאתי למחוזא ושריה רבא דחזא דכמישא (עירובין שם).

ובלבד שלא יזכיר לו שום מדה רבי שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו שום מקח. ופרש"י ז"ל שום מדה קב או קבים שום מקח פיסוק דמים, וכתוב בגליון ספרו של רש"י ז"ל דתנא קמא אית ליה דרבי שמעון בן אלעזר אבל רשב"א [לית] ליה דת"ק, ור"ח ז"ל גריס בתנא קמא ובלבד שלא יזכור לו שום מנין, ומפרש מנין שאומר לו נטלת ב' אגוזים קח לך עוד ותשלים המנין, וכן פירשו בעל הלכות גדולות, והם גורסין סכום מנין וסכום מקח דנקט מיניה בה' דנקי והשתא נקט דנקא לא לימא ליה מלא לי דינר.

מתני' המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה. ואם תאמר והא תני בפרק מפנין (שבת קכז, א) ד' וה' קופות ולא שיעור ה' קופות ממש וכדאיתא התם, יש לומר דשאני התם דמפנה בבית מזוית לזוית ולא דמי לעובדין דחול אלא הכא כשמביא ממקום למקום (מחוץ לתוך) [בתוך] התחום וכמו שפירש רש"י ז"ל ומחזי כעובדין דחול, אי נמי יש לומר דהתם בדלא אפשר להמתין עד שיפנה מעט מעט וכאן נמי [אם אי אפשר] לשנות מותר וכדתניא הכא בברייתא. ואם תאמר כי ממעט במשאוי הא מרבה בהלוכא, ואלו התם בפרק מפנין אמרינן ממעט בהלוכא טפי עדיף אף על גב דמפיש במשאוי יש לומר דשאני הכא דאי מפיש במשאוי וטורח יותר מיחזי כעובדין דחול ולפיכך ממעט במשאוי טפי עדיף, וכענין שאמרו (לעיל ביצה כה, א) בשוחט את המסוכנת מביאה איברים איברים. ירושלמי (כאן): כמה דתימא מביאה איברים איברים ודכוותה מביאה צלוחיות.

המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו פירוש: מוליך את התבן להאכיל לבהמתו למאן דאמר (לעיל ביצה כא, ב) נפש בהמה במשמע, אי נמי להסיקה תחת תבשילו שמביאה אפילו מרשות הרבים לרשות היחיד. ירושלמי (שם): רבי יודן בעי מהו להוציא התבן מרשות היחיד לרשות הרבים ולאו מתניתא היא המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו, כמאן דאמר לכל נפש אפילו נפש בהמה בכלל ברם כמאן דאמר אין נפש בהמה בכלל פשיטא מתניתין במוציא להאכיל מה צריכא ליה במוציא להסיק.

העברת הקמח בנפה ביום טוב נחלקו בה כמה מפרשים ולדעתי עושין כן לכתחלה בלא שום שנוי בין נפל לתוכו צרור או קיסם או שלא נפל אבל הרקדה אסור מפני שהוא כבורר גמור ושכבר היתה שוה יותר אם הרקידה מערב יום טוב ומקצת חכמי הצרפתים התירו בהרקדה ואף חכמי התוספות מעידין כן על אחד מגדוליהם ואין הדברים נראין ובתלמוד המערב אמרו בפירוש מנין שאין טוחנין ואין מרקדין בו שנאמר הוא לבדו וכו' ומגדולי המחברים פסקו שאין עושין כן לכתחלה בלא שנוי אא"כ נפל שם צרור או קיסם ומגדולי המפרשים פסקו בהפך שאם היה שם צרור או קיסם אין עושין כן לכתחלה בלא שנוי שהדבר דומה לבורר אבל אם לא היה שם צרור או קיסם מותר לכתחלה בלא שנוי ויש מי שאוסר העברת נפה בקמח שאינו מרוקד מפני שהוא כבורר ולא הותרה אלא בקמח שכבר רקדוהו וזהו לשון שונין ואין הדברים נראין לי שלא תפשוהו בלשון שונין אלא שהקמח מסתמא כבר הוא מרוקד ומ"מ להעבירו בנפה אף בקמח שאינו מרוקד מותר על הדרכים שביארנו:

מחלוקת אלו כלם תלויים במחלוקות שבסוגייא זו והוא שאמרו אין שונין קמח ביו"ט ופירושו העברת הקמח בנפה בשעת לישה וקורא לה בלשון זה מפני שכבר נרקד הקמח פעם ראשונה אחר טחינתו וטעם האיסור מפני שאפשר היה מבערב משום ר' יהודה אמרו שונין ונראה הטעם מפני שבשעת לישה חשובה ביותר שאם תתאחר אפשר שיפול בו צרור או קיסם ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין כלומר שהרי נראה שביום נפל ואי אפשר לו מבערב והשיבו דאדרבה בצרור או קיסם אין שונין דהוה ליה בורר גמור אלא שיטול הצרור או הקיסם בידו ואח"כ העידו שבנהרדעא נהגו להקל בפרהסיא להיות שונין את הקמח וכן העידו באשתו של רב יוסף שהיתה שונה את הקמח בשנוי באחורי הנפה ואמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא מינך כלומר שאי את צריכה לשנוי ואע"פ שאשתו של רב אשי היתה עושה כן ורב אשי אמר עליה הא דידן ברתיה דרמי בר אבא היא דהוה שכיח קמיה דרב פפי דהוה מרי דעובדן כלומר בעל מעשים אפשר שמדת חסידות היה אבל מ"מ נראה שבלא שנוי מותר ואף בנפל בה צרור או קיסם שהרי העברת הקמח בנפה נעשים בלא צרור כבצרור וזהו דעת ראשון והוא שטת מה שקבלנו בה ומכל מקום הרקדה אסורה שבורר גמור הוא והיה חשוב יותר מבערב על הדרך שביארנו ושאר הפסקים כבר למדת שכלם יוצאים מן הסוגיא זה בכה וזה בכה ועקר הדברים נראה לנו כמו שכתבנו:

המשנה העשירית אומר אדם לחברו תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו:

אמר המאירי המשנה העשירית והכונה בה ככונת המשנה שלפניה אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן לי ביצים ואגוזים במנין כגון תן לי חמשים זוגות של אגוזים או עשרה ביצים שאין המנין דרך מקח שהרי אף בביתו אדם מוציאן לבני ביתו במנין וכן פי' בגמ' שהולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי או טלה וכן אצל טבח ואומר לו תן לי כף אחת ירך אחת וכן אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד וכן אצל נחתום ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת ופי' בגמ' בענין זה ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח ופירשו בה גדולי הפוסקים שאפילו היה אצלו כסף מאתמל מחמשים שלקח מאתמל אינו אומר לו עכשו תן לי חמשים אחרים כמו שעשית אמש ויהא לך בידי שנים כספים ואין צריך לומר אם מזכיר לו בכך וכך דמים וכן כל כיוצא בזה ור' שמעון אומר ובלבד שלא יזכור לו סכום מנין ופירשו בה גדולי הפוסקים גם כן כגון שיאמר תן לי חמשים אחרות ויהא לך בידי מאה ויש גורסין במשנתנו ובלבד שלא יזכור לו סכום מדה כלומר שיאמר לו קב או קביים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש לנו בגמרא דבר אלא שאנו מוסיפין בה דברים ואלו הן:

היתר זה יש בו דברים שלא הותרו אלא בחנוני ישראל אבל חנוני גוי בביצים מיהא אסור שהוא כדבר שבמינו במחובר וכן בשאר דברים אם הביאם מחוץ לתחום ונראה לו שעל דעת ישראלים הביאם ויש מתירין בביצים לומר שלא גזרו על ספק מוכן שלהם אלא בדבר שיש בו חשש מלאכה כגון תלישה אבל ביצה דהכנה דממילא היא ושלא נאסרה מעקר הדין אלא ביום טוב אחר השבת לא גזרו על ספק שלה וכן באין בהיתרן מטעם אחר כמו שכתבנו בפרק ראשון ואין נראה לי להקל בזו אלא בדבר שאפשר שלא היה שם האיסור לעולם כמו שביארנו למעלה וכן יש חולקין גם כן לאסור ליקח מן הגוי ככר ביום טוב שמא נטחן ביום טוב ונעשה מוקצה מחמת איסור אלא שמי שהתיר מפרש טעמו מפני שהתבואה ראויה למעשה קדרה ואפילו בשבת מפני שהיתה ראויה לכוס וכן הגאונים התירו לאכול פת שאפאוהו גוים בשבת כל שאין לחוש שלצורך ישראל עשאו ממה שאמרו המבשל בשבת לא יאכל הא גוי שבשל יאכל ואם מפני שנאפה בעצי מוקצה לא אמרו יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה אלא שהם אוסרים בעבד או שפחה של ישראל מפני שמכירו וכמו שאמרו גוי שלקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם מכירו אסור ומ"מ אני תמה היאך לא אסרוהו בשבת מטעם מוקצה לחצי שבת שהרי העיסה אינה ראויה לכוס ונראה לומר שכל שהוא עושה אותו הענין המפקיע ממנו שלא יהא ראוי לכונת גמר מלאכתו שיהא ראוי אין זה מוקצה ולא עוד אלא שאין מוקצה לחצי שבת ומ"מ מה הועלנו ואף הקמח אינו ראוי לכוס:

ונשוב לדברינו והוא שמ"מ בשאר פירות (שיש) [שאין] במינם במחובר מותר אף בחנוני גוי ואין חוששין לבאו חוץ לתחום שהרי לא בשבילו באו וכבר התבאר ענין זה למעלה:

זה שהתגלגל בדברינו שלא אמרו יש שבח עצים אלא באיסורי הנאה ולמדת לפי דרכך שהמוקצה אינו נאסר בהנאה יש חולקים בה אלא שגדולי הדור הביאוה ממה שאמרו בשני של שבת כ"ט א' מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים והקשו עליה מכי אדליק בהו נורא פורתא הוו להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ותירץ כדרב מתנא ר"ל שמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והרי שלא הקשה אלא והא קא מהפך בהו כלומר שמטלטלן הא בשאינו מהפך בהן אע"פ שנהנה בבישולן שהתבשיל מתבשל בהן אין בכך כלום וכן אמרו שם בפתילת הבגד שקפלה כי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק כלומר שמדליק בידים שבר כלי ומטלטלו ואלמלא זה לא חשש למה שכשהוא דולק מאליו הוא נעשה שבר כלי ומשתמש לאורו אלמא לא נאסר ממנו אלא להשתמש בו בידים:

בד"ה שמואל הלכה למעשה כו' ופליג אברייתא ופליג ארב כו' עכ"ל ולפי זה תלמודא דקאמר השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה כו' ה"פ כיון דשמואל ידע ברייתא דקתני מותר כרב ואפ"ה פליג עליה ואמר דאסור ע"כ הלכה למעשה אתא לאשמועינן ודו"ק:

בד"ה שלא יזכיר לו סכום כו' שלא יאמר לו תן לי אגוזים בו' פשיטים כו' עכ"ל עיין בזה בדברי הר"ן לדברי הרי"ף אבל דברי התוס' א"א לפרש כך אבל יש לקיים דבריהם כמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה דמותר לומר תן לי בפשוט או בב' דאין זה סכום דסכום היינו סך הכל כך וכך כו' והא דאמרי' לעיל אין פוסקין דמים לבהמה היינו בדבר שאינו ידוע שיעור ממכרו כו' עכ"ל ע"ש וכה"ג כתוב בהגהות אשר"י בשם א"ז וצ"ל לפ"ז התוס' שהקשו לפרש"י דפשיטא דאסור היינו אסכום מדה לפי גירסת רש"י אבל אסכום מקח לפרש"י לאו פשיטא הוא דאסור דהא אדרבה קושטא הוא דשרי לדעת התוספות כפי ראבי"ה ובלא"ה נראה דצ"ל כן דאסכום מקח דקאמר רשב"א מאי קשיא להו פשיטא דאסור דילמא הא אשמועינן רשב"א דפסיקת דמים אסור דה"נ אשמועינן מתני' לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל אסכום מדה שפיר קשיא להו פשיטא דאסור ולא הוה פליג רשב"א למימר דשרי מיהו בתוס' פ' איזהו נשך כתבו כפי' הר"ן לדברי הרי"ף ע"ש ודו"ק:

תוספותבד"ה המביא כדי כו' ופעמים נמי דאסור לאפושי במשאו אע"ג דממעט בהליכה כו' עכ"ל ומלשון ופעמים נמי כו' משמע דמלתא אחריתא אתו לאשמועינן ואינו אלא הך מילתא גופה דלעיל וראיתי בספר מדויק דכצ"ל ופעמים נמי דאסור לאפושי בהליכה אע"ג דממעט במשאו כו' עכ"ל וכה"ג כתבו לקמן ודו"ק:

בגמ' דביתהו דר"א נהלא קימחא אגבא דפתורא אמר רב אשי הא דידן וכו' ורמי בר חמא מריה דעובדא ואי לאו דחזיא וכו' הענין מוכיח דרב אשי לא בא לאשתעויי דמאחר שרמי בר חמא היה בעל מדקדק במעשיו א"כ יש לסמוך על אשתו שהיא בתו להחמיר דכ"ש אם לא היה מדקדק במעשיו כ"כ היה ראוי לסמוך על אשתו להחמיר לעשות שינוי אלא שבא לומר שיש לסמוך על אשתו שאפי' בשינוי מועט כזה די ויש להתיר הואיל שודאי רמי בר חמא היה נוהג כן והוא היה מדקדק במעשים א"כ בודאי הוא היתר גמור וזה יסתייע לסברת הרא"ש דס"ל דלמסקנא דשמעתין בעינן עכ"פ שינוי מעט ע"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה שמואל הלכה למעשה וכו' ולפי זה לא פליג שמואל ארב וכו' ר"ל איכא למימר דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא והא דאמר רב מותר לא למעשה אמר אלא לדינא דאי חזינן לאינש דעביד לא מחינן בידיה אבל לדברי הגמ' פליגי רב ושמואל בהלכה למעשה ואע"ג דתנא בברייתא דבי שמואל מותר מ"מ קאמר שמואל דהלכה למעשה יש לאסור ופליג ארב:

בא"ד משום הברכה ר"ל דעכ"פ צריך שיעור מ"ג ביצים והוא שיעור חלה דאל"כ הוי ברכה לבטלה וכן בפסח וכו' וצריך לעשות פחות מכשיעור וכו' נ"ל דאין ר"ל פחות מכשיעור חלה אלא ר"ל פחות מכשיעור אותו כלי שמודד בו בחול למצות אם הוא גדול יותר משיעור חלה ואם הוא קטן ואין בו כ"א כשיעור חלה שא"א לפחות אזי יוסיף עליו ועכ"פ לא ימדוד במדת החול מדה מצומצמת כמו שמודד בחול כמו שמפ' אח"כ:

ד"ה אצל חנוני הרגיל אצלו בין הוא נכרי כו' שלא כדברי הגמ' שהביא הרא"ש והר"ן ע"ש:

ד"ה שלא יזכיר לו סכום מדה כו' ע"כ נ"ל כר"ח דגריס סכום מנין וקאי אלעיל וה"פ דילך אדם אצל חנוני וכו' כצ"ל אבל ר' שמעון אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שלא יאמר כבר נתת לי כך וכך תן לי עוד כך וכך להשלים דינר כצ"ל דלפי סברת התוס' שהקשו אפירושו של רש"י פשיטא לא יתכן גירסת התוס' שלפנינו דא"כ עדיין תקשה לן פשיטא במכ"ש אבל מדברי האלפסי נראה דכשאומר תן לי בדינר או בשתים אינו אסור עד שיחשוב סך הכל עם מה שנתן לו כבר שזה מקרי סכום מקח וכן משמע מדברי הגהות אשר"י שכותב בשם א"ז וכן המרדכי אבל הר"ן יישב דברי האלפסי בסיגנון שכתבתי בפי' התו' ועכ"פ כוונת התוס' א"א ליישב באופן אחר כי אם כאשר כתבתי דהא הקשו לעיל פשיטא דאסור וק"ל:

הלכה למעשה אתא לאשמועינן פירוש דאסור להורות כן. וכתב הרמב"ן ז"ל דלצורך הפסח שהיא צריכה למדוד להכשיר עיסתה שלא תלוש יותר מן השיעור מותר להורות לה למדוד דעדיפא מתבלין לנחתום. ואין ספק דעכשו בחלת חוץ לארץ דאין לה שיעור אסור למדוד אפילו לרב. אבל בפסח נראה שהוא מותר אפילו לשמואל.

פוק חזי כמה מהולתא הדרן בנהרדעא פירש מורי נר"ו הדרן שחוזרות ושונות כלומר שרקדו מערב יום טוב ושונין ביום טוב. ואף על פי שמהולתה שם הנפות ולא המנפות נקראת המלאכה על שם הכלי. ולא קשיא הא דאמר ליה פוק חזי וזו מלאכת הבית היא. דהכי קאמר ליה פוק מביתך ועול לבתי דנהרדעא וחזי כמה מהולתא הדרן. ואף למאן דגריס רקדן כך פירושו.

הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו פירש רבינו תם אפילו רועה נכרי וכההוא ליפתא דאתו למחוזא וכן הנהו דכרי דאתו למברכתא דשרא רבא למזבן מינייהו. ובתוס' אמרו בשם הלכות גדולות שלא אסרו בחנוני נכרי אלא היכא שיש לחוש שנעקר אותו היום מן הקרקע כגון שיש מאותו המין במחובר. הכי גריס רבינו חננאל ז"ל ובלבד שלא יזכור לו סכום מנין ר' שמעון בן אלעזר אומר סכום מקח. ופירוש סכום מנין שלא יאמר אני נוטל היום אתרוג אחד ואמש שנים הרי שלש. או שלא יאמר תן לי עשרה אגוזים ועשרה שכבר היו בידי הרי עשרים. וסכום מקח דבדנקיט מיניה בחמש דינקי והשתא נקיט דינקא לא לימא ליה מלא לי דינר. וקשה למורי בשלמא סכום מנין איכא למידק סכום מנין הוא שאינו מזכיר אבל מנין מזכיר שכן מותר לומר לו תן לי עשרה ביצים. אבל שלא יזכיר לו סכום מקח היכי נידוק סכום מקח הוא שאינו מזכיר אבל מקח מזכיר וכי מותר לר' שמעון לומר תן לי בדינר פירות. אבל בתוספות תירצו שאין הכונה שיזכיר לו שום כסף אלא כגון שיאמר לו אני חייב לך מאתמול שני דינרים ומהיום דינר הרי שלושה דינרים. וכן פירש הריטב"א כגון שהיה חייב לו כבר כסף ואומר לו תן לי כסף והרי לך בידי שני כספים. אי נמי כגון שהיה בידו כבר קצת מן המקח שהתנה ליתן לו בדינר ועכשיו אמר לו תן לי כך וכך אגוזים ויהיה הדינר שלם. ותנא קמא ור' שמעון בן אלעזר לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. סליק פרק אין צדין פרק רביעי

המביא כדי יין אית ספרים דגרסי לא יביאם בסל ובקופה אלא יביאם אחד אחד. כלומר לא יביאם בסל ובקופה כדים הרבה משום דמחזי כמי שמביאם למכור אלא יביאם אחד אחד ואפילו בסל או בקופה. אבל מביא הוא על כתפו. ומדקאמר אבל מביא משמע דאפילו הרבה כדים שרי ליה ואף על גב דדמי קצת לעובדין דחול. וכן גריס הריטב"א. אבל בספרים שלנו לא גרסי יביאם אחד אחד אלא אבל מביא הוא על כתפו כלומר אחד ולא יותר. וא"ת והא בפרק מפנין משמע דאפושי במשאוי טפי עדיף. וי"ל דהתם מיירי מזוית לזוית שאין דרכו בחול להרבות משאוי בביתו אלא מעט מעט הוא מוליכו למקום שירצה והלכך כשהוא משנה בשבת לאפושי במשוי טפי עדיף דלא מחזי כעובדין דחול. אבל הכא מיירי ממקום למקום שדרכו בחול לאפושי משאוי כדי שלא יתבזה פעמים שלש אי מרבה בהלוכא. והלכך הכא השתא ביום טוב דממעט במשאוי טפי עדיף משום דלא מחזי כעובדין דחול. והיינו דאמרי בגמ' דדרו בריגלא כו'.

המוליך את התבן כו' אורחא דמלתא נקט לפי שאין אדם עושה ביתו רפת בקר נקט המוליך לומר שהוא מוציא התבן מביתו להוליך למקום הבהמות. אבל גבי יין שהוא מביאו לביתו נקט המביא. ופירש רש"י ז"ל תבן להסקה או לבהמה. אבל בירושלמי אוקמוה למתניתין כר' עקיבא דאמר נפש בהמה במשמע. וכתב מורי נר"ו דמהכא שמעינן דלדידן דלית לן נפש בהמה במשמע אסור להוציא תבן ביום טוב מרשות היחיד לרשות הרבים לצורך בהמתו עד כאן. וכן ראיתי לשאר המפרשים דלר' יוסי לא שרי לטרוח להוליך דרך רשות הרבים. אבל הריטב"א כתב דכיון דבגמרא דילן לא אוקמוה כר' עקיבא משמע דסבירא לן דר' יוסי הגלילי בהא נמי שרי כיון דמוכן ומיוחד לבהמה. אבל נוטלה בידו כדאיתא במתניתין. דהא במידי דחזי לבהמה אפילו ר' יוסי הגלילי מודה שמטלטלין ונותנין לפניו:

במשנה הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו וכו' כבר כתבתי במשנה דלעיל דהך מתניתין דהכא שפיר שייך בשבת כמו בי"ט אלא אגב גררא דמתני' דלעיל נקיט לה בי"ט. מיהו לפי' השני שכתבתי במתני' דלעיל דמשום דעיקר מילתא לאיסורא קתני לה דלהיתירא ליכא רבותא משו"ה קתני לה בי"ט לרבותא וא"כ כאן במשנתינו לא שייך לפרש כן דהא כולה להיתירא קתני לה אלא דאפשר דכיון דמסיים בה שכן דרך ב"ה להיות מונה בתוך ביתו ממילא שמעינן דבדברים שאין דרך ב"ה למנותן בתוך ביתו הוי שפיר רבותא לאיסורא דאפי' בי"ט אסור כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה שלא יזכיר לו סכום מדה וכו' וסכום מקח וכו' וקשה דפשיטא דאסור וכו' עס"ה. עיין במהרש"א ובס' מג"ש למ"ז ז"ל שהאריכו בזה בכוונת התוספת. ולע"ד נראה דודאי אסכום מקח דרשב"א קאי אלא דמעיקרא הוי משמע להו דאמנין בצים ואגוזים דלעיל מיניה קאי ובכה"ג אומר רשב"א שלא יאמר תן לי קב בצים ואגוזים ואני אתן לך כך וכך דינרין ע"ז מקשה שפיר פשיטא דאסור דהוי דרך מקח וממכר גמור לכך כתבו פי' אחר בשם ר"ח דגריס סכום מנין וסכום מקח לפ"ז שפיר איירי ששער מקח הבצים ואגוזים ידועים לכל ואינו רוצה להזכיר עתה סכום המקח בדרך מקח וממכר אלא בדרך חשבון זכרון בעלמא שידע כמה חייב לו בין הכל וס"ד דבכה"ג שרי קמ"ל ר"א דאפ"ה אסור כנ"ל:

סליק פרק שלישי

המביא פרק רביעי

המביא כדי יין ממקום וכו' לפי' התוס' איירי הך מתניתין דוקא בי"ט אבל בשבת אדרבה להביאן על כתיפו גרע טפי דלמעוטי בהלוכא עדיף ומהטעם שכתבו לחלק אלא דמל' הפוסקים הטור והש"ע משמע דאין לחלק בין שבת לי"ט אלא מה שהקשו בתוס' דהכא משמע דלמעוטי במשוי עדיף והתם משמע דלמעוטי בהילוכא עדיף כתב הר"ן דשאני הכא דכיון דעיקר הטעם משום דהוי כעובדא דחול משום הכי ודאי למעוטי במשוי עדיף משא"כ האי דפרק מפנין הוי טעמא משום טירחא וכ"כ הב"י בא"ח סי' שכ"ג. ובלא"ה יש לי לדקדק על מ"ש התוס' לחלק בין שבת לי"ט משום דבשבת אינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו משא"כ בי"ט דרואין אותו וכו' דאם כן תיקשי לרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור וי"ל וק"ל: