בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ביצה דף כ״ט עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ביצה דף כ״ט עמוד א׳

    מסכת ביצה דף כ״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־449 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בסורא אמרי דרכן לומר לטבח תן לי תרטא או פלג תרטא ובנרש אמרי חלקא או פלג חלקא ובפומבדיתא אמרי אוזיא. כל הטבחין היו מנתחין בהמותיהם בשוה כך וכך נתחים מן הבהמה ולאותן הנתחים קרו להו בסורא תרטא ובנרש חלקא ובפומבדיתא אוזיא ובנהר פקוד רבעא:

    מתני' אבל לא במדה בגמ' מפרש לה ומאי פלוגתייהו:

    שהיה ממלא מדותיו כו' שאין מודדין ביו"ט:

    אף בחולו של מועד עושה כן בגמ' מפרש טעמא ולא גרסינן במתני' מפני ברורי המדות ואית דגרס ליה והן העלאת הרתיחות ובגמרא מפרש:

    מפני מצוי המדות כשהיה מוכר שמן היה לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לאיש ואיש במדה לעצמו ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה:

    גמ' המיוחד למדה שמודד ומוכר בו:

    העומד למדה שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו:

    ואתא רבי יהודה למימר כיון דהוא עצמו מדה ולכך עשוי וכדי מדה מחזיק לא ימלאנו דמחזי שפיר כמודד ומוכר כעובדין דחול:

    ועוד 25 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Beitzah 29a · Sefaria

    רבנו חננאל

    מתני' לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר אבל שוחט ומחלק ביניהן היכי עביד בסורא אמרי כי תרטא כו' פי' נותן לזה כי תרטא והוא דבר ידוע באותו מקום ולזה פלגו תרטא. ובנרש הוו אומרים כי חלקא ופלגו חלקא. וכן אוזיא וכן ריבעא כולן שם אותו כלי הידוע במקומם:

    [מתני'] אומר אדם לחבירו ביום טוב מלא לי כלי זה אבל לא במדה כו' אוקמה שמואל הא דתנן מלא לי כלי זה אע"פ שמכיל מדה ידועה כגון כלי שמכיל קפיזא והוא עשוי להשתמש בו בביתו. אבל לא במדה אבל לא בכלי המיוחד למדוד בו לבני אדם שאינו עשוי להשתמש בו אלא למדוד בלבד כגון קפיזא שהוא עשוי למדוד בו למכירה ולקנייה אלו דברי ת"ק ואתא רבי יהודה למימר אפילו כלי העשוי להשתמש בו כיון שמכיל מדה ידועה אסור למלאותו ולתת אותו לחברו ביו"ט שנמצא כאילו מודד ומוכר לו. ואקשינן וכי ר' יהודה מחמיר בשמחת יו"ט ורבנן [מקילין] והא אפכא שמעינן להו דתנן רבי יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי כו' ופרקינן דרבי יהודה אדרבי יהודה ל"ק התם בכלי שאינו עומד במשקל ידוע לפיכך מותר הכא למלאות ולתת לו בכלי העומד למדה ידוע אסור לרבנן נמי דאמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר משום שעושה מעשה חול ושוקל במאזנים בשביל כך אסור אבל הכא פעמים שנותן אדם יין בכלי של מדה ושותה לפיכך מותר.

    רבה אמר ובלבד שלא יזכור לו סכום מדה.

    מעשה באבא שאול בן בוטנית שהיה ממלא מדותיו מעיו"ט כו' וחכ"א אף בחול עושין כן מפני מיצוי המדות.

    תנא הוא כינס ש' גרבי יין כו' ואסיקנא יעשה בהן צרכי צבור דתניא גזל ואינו יודע ממי גזל ילך ויעשה בהן צרכי צבור אלו הן צרכי צבור בורית שיחין ומערות: ירושלמי ר' אלעזר אמר לזעירא בר חמא מלא לי הדין מנא ולמחר אנן מכילין ליה.

    אדבריה רב חסדא כלומר שם דבריו בפיו לרבנא עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל באומד קב או קביים ואינו חושש משום מדה.

    אמר רב מודדת אשה קמח ללוש בו דכיון דידעה דלישה חמשת רבעים ועוד מסכמת כדי שתיטול חלתה בעין יפה ושמואל אמר אסור ואסקה אביי ואמר השתא דתנא דבי שמואל מותר ואמר שמואל אסור שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ולאפוקי מתניתא הוא דאתא.

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 29a · Sefaria

    רשב"א

    ואתא רבי יהודה למימר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו והלכה כחכמים דשרו. ירושלמי (ה"ח): רבי (אליעזר) [לעזר] אמר לרבי חמא בר זעירא מלא הדין מנא ולמחר אנן מכילן לה. ועוד אמרו (שם ה"ט): תני אומר אדם לחנוני תן לי כילה של תבלין שכן דרך בעל הבית לתת כילה של תבלין לתוך עיסתו ע"כ, אבל בגמרא נראה דאסור להזכיר לו שם מדה.

    אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן. כלומר דאסור, ופרש"י ז"ל הלכה למעשה הבא לשאול לעשות מעשה מורין לו לאיסור ואי חזינן איניש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה הוא דמותר אבל אין מורין כן ע"כ, וכן פסקו גדולים האחרונים כשמואל הלכה למעשה. ויש מי שפוסק כרב דשרי אפילו למעשה וכל רב ושמואל באיסורי הלכה כרב בין לקולא בין לחומרא, וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בשם ישיבת סורא וז"ל: שדרו ממתיבתא דסורא דמותר דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסור (ותי') [וכל שכן] דקם תנא דבי שמואל כוותיה דרב והוה ליה שמואל יחיד לגבי רבים, אבל מתיבתא דפומבדיתא שדרו לאיסור כשמואל וטעמייהו משום דיכול למדוד מעי"ט ולא צורך קדרה היא דנימא שמא יפחת טעמו או שמא יקדיח תבשילו ע"כ ולדברי הרב שפסק להתיר אפשר לשקול אדם בשר בתוך ביתו כדברי הירושלמי שכתבתי למעלה (כח, א בד"ה אמר ר"י) וכדאמרו בפירוש דרבנן נהגין כן כרבי שמעון בן גמליאל.

    Rashba on Beitzah 29a · Sefaria

    מאירי

    בירורי המדות שביין או מצוי המדות שבשמן ודבש שהכיר המוכר שנשאר לו מהם כמה שיהיה אינו גזל מפני שלא לכונת גזל נעשה ודרכן של לקוחות למחול על כך ומי שרצה להחמיר על עצמו ולהשיב אי אפשר לו לילך אחר כל הלוקחין שהרי הלוקחין מרבין ואינו מכירם ולהקדיש אינן יכולים הואיל והם מחזיקים אותו בגזל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא מתפייסין עם אותן שמכירין והשאר עושין בו צרכי רבים כדין מי שגזל ואינו יודע למי גזל ועל זו אמרו באבא שאול שכינס שלש מאות גרבי יין מבירורי המדות והענין שהיה הוא מוכר יין כל השנה והיה יודע בכל חבית כמה היא מחזקת וכשהיה מוציא ממנה עד כדי חשבונו היה מכיר שהנשאר היה מצד אותן הבירורין והיה מניחו שלא היה רוצה ליהנות הימנו עד שפעם אחת כינס מדבר זה שלש מאות גרבי יין וכן זכרו במצוי שמן ודבש והביאם לפני הגזברים ליטול עצה אם יקדישם או מה יעשה בהם ואמרו לו שאינו זקוק בהשבה זו שאינו גזל ודרך לקוחות למחול בכך ואף הוא השיב שאין רצונו לזכות בשום פנים ושהוא מחזיק אותו בגזל או טעות ואין רוצה במחילה ואמרו לו שאם כן אף להקדיש אינו רשאי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והשבון אין כאן שאינו יודע בלקוחות ואין לו מחילה אלא בצרכי צבור כגון בורות שיחין ומערות שהדבר מצוי ליהנות בהם הנגזלים או יורשיהם:

    אסור לאדם שימדוד שעורים ויתן לפני בהמתו שכל שהוא מכוין למדידה אסור אבל משער הוא קב או קבים ונותן לה וקודר פירושו משער ואף בלשון ערב קורין לענין שיעור אלקאדיר ומכל מקום נחתום שהיה מבשל בקדרה גדולה למכור את התבשיל לכל הבא ליקח לצורך יום טוב בדרך מקח המותר מודד את התבלין הצריכין ונותן בקדרה שמדידה מועטת כזו אינה מדידה והקלו בזה שלא יתן יותר מדאי ויקדיח את התבשיל ברוב חריפות אבל בבעל הבית המבשל לעצמו לא התירו במדידה לפי סוגיא זו שהרי אין בו חשש הקדחת תבשילו ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שהקלו בה אף בבעלי בתים והוא שאמרו אומר אדם לחברו תן לי כיילא של תבלין שכן דרך בעל הבית להיות [נותן] כיילא של תבלין לתוך תבשילו אף האשה מודדת קמח ומכונת לישתה על פי מדה כדי שתטול חלתה בעין יפה ששיעור חלה לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה לחלת כהן ולנחתום אחד מארבעים ושמנה וכשאינה יודעת עיסתה אף היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך ומפני זה התירו בכך כדי שתדע מדת עיסתה ותטול חלה בעין יפה זו היא שטתנו וממה שאמרו בגמרא אמר רב מודדת אשה וכו' ואע"פ שחלק בה שמואל ואמר אסור הילכתא כרב באיסורי ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שאין עושין כן אלא בצנעה ושלא להורות כן וממה שאמרו בגמרא על רב דאמר [מותר ושמואל דאמר] אסור ואמרו עליה ותנא דבי שמואל מותר ואמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה קא אמר כלומר דמן הדין מותר אלא שלמעשה אין מורין כן ובפסח מיהא מותר שלא לבא לידי איסור תורה שאם תוסיף שמא יבא לידי חמוץ ואם יגרע יפקיע חיוב חלה:

    Meiri on Beitzah 29a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' הכא לא קעביד כדעבדין בחול דעבדי אינשי דמקרבי חמרא וכו' נראה דה"פ הכא לא קעביד כעובדא דחול דבחול אין רגילות לומר מלא לי כלי זה במקח אלא במתנה או בדרך הלואה וא"כ כשאומר לו בי"ט מלא לי כלי זה אינו נראה כמקח אלא כמתנה בעלמא מאי אמרת כיון שנותן לו הכלי המיוחד למדה א"כ נראה שהוא מקח ולא מתנה זה אינו דעבדי אינשי אפילו כשנותנים אחד לחבירו בדרך מתנה לשתות דמקרבי ונותנים היין בכלי המדה וזה ר"ל במה שאמר דעבדי אינשי דמקרבי חמריה במנא דכילא ושתו:

    ברש"י ד"ה הכא לא קעביד וכו' עד אלא בדרך הלואה או מתנה ואע"ג דמיוחד למדה עבידי אינשי דמקרבי חמרא וכו' הכל דבור אחד ובכל שמעתין משמע דמלא לי כלי זה פירושו שהלוקח אומר למוכר מלא לי כלי זה שלך ועל כלי של מוכר הוא אומר שימלאנו לו:

    Maharam on Beitzah 29a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    מתני' אבא שאול אומר אף במועד עושין כן כלומר בחולו של מועד שממלא מדותיו קודם שיבאו הלקוחות ואחר כך נותנן להם. וחכמים אומרים אף בחול עושין כן שממלאין קודם שיבאו הלקוחות. מפני מיצוי המדות. נראה לי דאאבא שאול קאי וכדמפרש בתוספתא מפני ביטול בית המדרש שבמועד התלמידים באים לשאול ולא יצטרך לשהות עד שירתיח היין. ואם כן בירורי המדות גרסינן. ועוד נראה לי דאחכמים קאי ולומר דאין זה גזל כיון שלא נתכוון לכך והלקוחות מוחלין על ידי מרוצתן שאינן יכולים לשהות ועוד דידעי וקא מחלי וכן פירש רש"י לקמן בברייתא. ואם כן ודאי במקום שאין הלקוחות מוחלין אסור משום גזל.

    גמ' מאי אבל לא במידה אמר רב יהודה אבל לא בכלי המיוחד למדה. אבל אם היה כלי העומד למדה ימלאנו. ופירש רש"י ז"ל דכלי המיוחד למדה הוא אותו שמדד ומכר בו. וכלי העומד למדה הוא אותו שתיקן לכך כשישתבר זה אבל עדיין לא מדד בו ובהא שרו רבנן ואסר ר' יהודה. ואפשר דלא שרו חכמים אלא ביום טוב משום שמחת יום טוב אבל בשבת דחמיר אסרו אפילו בכלי העומד למדה. וללישנא דרבא כלי העומד למדה לדברי הכל מותר ובכלי המיוחד למדה פליגי. והלכתא כרבנן דכל זמן שאינו מזכיר לו שם מדה כגון לוג או חצי לוג אלא סתם מלא לי כלי וה שרי. אבל הרי"ף ז"ל גורס אמר רבא שלא יזכור לו שם מדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו. וכתב הריטב"א ז"ל דאין גירסא זו נכונה דכיון דאמר ובלבד שלא יזכור לו שום מדה מכלל דכל שלא הזכיר שום מדה אפילו במיוחד למדה ימלאנו וכדפריש טעמא לרבנן דאיכא אינשי דמפקי חמרא (בכילה) במנא דכילא ושתו. ולא מצאנוה בכל הספרים שלנו.

    אבל קודר הוא קב או קביים כו' פירש רש"י נותן המדה בתוך הכרי עד שיתמלא מאליו דהויא מדידה כלאחר יד. והרי"ף פירש משער באומר. ולישנא דקודר משמע שהוא לשון ערבי.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 29a · Sefaria

    פני יהושע

    במשנה אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה וכו' ולכאורה כולה מתני' דהכא ובסוף פירקין דהולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו שייך בשבת כמו בי"ט כדמשמע מלשון הטור והש"ע ועיין בספר יש"ש דשמעתין אלא הא דנקיט לה בי"ט היינו משום גררא דמתניתין דלעיל דאין נימנין על הבהמה ופלוגתא דר"י ורבנן בשוקל בשר דלא שייך כלל בשבת כ"א בי"ט מש"ה נקיט להנך נמי בי"ט וה"ה לשבת ועוד נראה לי משום דעיקר רבותא דמתניתין משמע דלאיסורא נקיט לה משום פלוגתא דר"י ורבנן לענין מדה אבל בהא דאומר לחבירו מלא לי כלי זה ליכא שום רבותא בכחה דהיתירא ואפילו למאן דמפרש בסמוך דבכלי העומד למדה הוי פלוגתא דר"י ורבנן וא"כ ע"כ איכא לרבותא להיתירא בעומד למדה דלרבנן שרי אפ"ה כיון דהך שריותא לא נזכר בפירוש במתניתין אלא מדיוקא א"כ ע"כ דעיקר מתני' לאיסורא אתי לר"י אמר שמואל בכלי המיוחד למדה ולאוקימתא דרבא שלא יזכיר לו שם מדה מש"ה נקיט לרבותא דאפילו בי"ט אסור אע"ג שהוא באוכל נפש עצמו וכ"ש בשבת:

    אלא דמל' הרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות שבת והלכות י"ט משמע קצת לחלק בין שבת לי"ט וכמו שדקדקו מהר"י אבוהב והב"י בטוא"ח סי' שכ"ג אלא שדחו הך פירושא והעלו שאין לחלק בין שבת לי"ט ונדחקו לפרש פירוש אחר בכוונת הרמב"ם ז"ל אלא דלפ"ז קשיא ליה משקלא וטריא דשמעתין בסמוך דבעי למימר מעיקרא דפלוגתא דר"י ורבנן היינו משום שמחת י"ט א"כ משמע דבשבת כ"ע מודו ויש להחמיר כדר"י ואפשר ליישב בדוחק דלענין שבת נמי שייך הך פלוגתא לענין עונג שבת כדמשמע לעיל בפרק י"ט דף י"ז ע"ב ע"ש ועדיין צ"ע ודו"ק:

    בגמ' אמר ר"י אמר שמואל וכו' אבל כלי העומד למדה ימלאנה ופירש"י דהעומד למדה היינו שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו עכ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב דעומד למדה היינו שעדיין לא נעשה בדיוק וכו' ע"ש:

    Penei Yehoshua on Beitzah 29a · Sefaria

    בן יהוידע

    תָּנוּ רַבָּנָן הוּא כִּנֵּס שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן מִן בֵּרוּרֵי הַמִּדּוֹת. קשה איך אומר כִּנֵּס דמשמע שכיון לכך לכנוס והוה ליה למימר נִתְכַּנֵּס אֶצְלוֹ או נִשְׁאַר בְּיָדוֹ או עָלָה בְּיָדוֹ? ונראה לי בס"ד דהוא היה לו כלים גדולים שהיה לו בהם יין מדוד שהוא יודע כמה לוגין יש בכלי זה וכמה בכלי זה ואחר שמכר מן הכלי שיש בו אלף לוגין ראה שמכר ממנו אלף לוגין ועדיין נשאר בו כמה לוגין ואז משך ידו ולא לקח ממנו כלום וכשמכר מכלי השני הגדול שיודע בו שיש בו אלף לוגין הנה אחר שמכר ממנו אלף לוגין ראה שנשאר בכלי עוד לוגין ואז משך ידו ממנו וכן על זה הדרך בשאר כלים ובסוף השנה אז כנס כל היין הנשאר בכל הכלים הגדולים שהוא ההרווחה שמצא בהם ועלו בידו שלש מאות גרבי יין והביאם לפני הנזכרים ולכן נקיט 'כִּנֵּס' שכנס בידו ההרווחות שנשארו בכלים כדי להביאם לפני הנזכרים וכל זה היה בראשונה אך אחר כך התחילו לנהוג גם בחול למלאות בלילות הכלים של הלוקחים ויטלום ביום כדי שלא ישאר בידם הרווחה מן בירורי המידות ומן מיצוי המידות. ומה שעלתה ההרוחה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי שֶׁמֶן אף על גב דיש לומר מספר זה לאו דוקא אלא הכונה לומר קרוב למספר שלש מאות, מכל מקום נראה לי דהיה מספר זה דוקא בהשגחה פרטית מן השמים להורות כי עלתה הרווחה זו בידם מאת ה' כדי לבדקם ולנסותם אם יהיו מחמירים על עצמן לבלתי יהנו מן ההרווחה זו ולכן היתה ההרווחה מספר שלש מאות כמספר ' ה ' צדיק יבחן ' [300] שעולה שלש מאות. אי נמי היתה ההרווחה סך 'שְׁלֹשׁ מֵאוֹת' כמנין קנקן לרמוז לאידך גיסא שיודה להם שאין בזה חשש גזל אלא הוא הרווחת הקנקן ואין בה חשש ומותרת להם.

    אָמְרוּ לָהֶם אַף אָנוּ אֵין רְצוֹנֵנוּ בְּכָךְ. פירוש אף על פי שאנחנו חכמים ולא גבירים וסך זה של שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן או שֶׁמֶן נחשב אצלינו ממון הרבה עם כל זה אין רצונינו ליהנות בכך. אי נמי כונתם לומר אף אנו בעת שבאנו לפניכם אין רצונינו בכך לתת את היין והשמן בסוג השבת גזלה אלא לחומרא בעלמא במידת חסידות באנו, ואמרו להם הואיל והחמרתם על עצמכם טוב שתעשו בהם תיקון כמו תיקון (היורשים) בגזל. ונראה לי כי הם הביאום לגזברים לעשות בהם צרכי רבים בענינים השייכים להקדש שהם חובת רבים.

    Ben Yehoyada on Beitzah 29a · Sefaria

    תוספות

    אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ביצה, דף כ״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־449 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 123 מילים

      נפתחת ב״דִּבְסוּרָא אָמְרִי: תַּרְטָא וּפַלְגוּ תַּרְטָא. בְּנַרֶשׁ אָמְרִי:…״

    2. קטע 237 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי…״

    3. קטע 319 מילים

      נפתחת ב״אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶׂה כֵּן,…״

    4. קטע 431 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מַאי ״אֲבָל לֹא בְּמִדָּה״? אָמַר רַב…״

    5. קטע 547 מילים

      נפתחת ב״אַלְמָא גַּבֵּי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב רַבִּי יְהוּדָה…״

    6. קטע 613 מילים

      נפתחת ב״דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: הָתָם…״

    7. קטע 716 מילים

      נפתחת ב״דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא קַשְׁיָא: הָתָם קָא…״

    8. קטע 828 מילים

      נפתחת ב״רָבָא אָמַר: מַאי ״אֲבָל לֹא בְּמִדָּה״ —…״

    9. קטע 947 מילים

      נפתחת ב״אַלְמָא גַּבֵּי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב רַבִּי יְהוּדָה…״

    10. קטע 1035 מילים

      נפתחת ב״דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: הָתָם…״

    11. קטע 1114 מילים

      נפתחת ב״מַעֲשֶׂה בְּאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית. תָּנָא: אַף…״

    12. קטע 1222 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא כָּנַס שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי…״

    13. קטע 1313 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לָהֶם: אִי אַתֶּם זְקוּקִים לְכָךְ. אָמְרוּ…״

    14. קטע 1430 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לָהֶם: הוֹאִיל וְהֶחְמַרְתֶּם עַל עַצְמְכֶם —…״

    15. קטע 1536 מילים

      נפתחת ב״אַדְבְּרֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּנָא עוּקְבָא, וּדְרַשׁ: לֹא…״

    16. קטע 1628 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב:…״

    17. קטע 1710 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אָסוּר, וְתָנָא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    דִּבְסוּרָא אָמְרִי: תַּרְטָא וּפַלְגוּ תַּרְטָא. בְּנַרֶשׁ אָמְרִי: חֶלְקָא וּפַלְגוּ חֶלְקָא. בְּפוּמְבְּדִיתָא אָמְרִי: אוּזְיָא וּפַלְגוּ אוּזְיָא. בִּנְהַר פְּקוֹד וּבְמָתָא מַחְסֵיָא אָמְרִי: רִבְעָא וּפַלְגוּ רִבְעָא.

    מַתְנִי׳ אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה, אֲבָל לֹא בְּמִדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה כְּלִי שֶׁל מִדָּה — לֹא יְמַלְּאֶנּוּ. מַעֲשֶׂה בְּאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מִדּוֹתָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנוֹתְנָן לַלָּקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב.

    אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶׂה כֵּן, מִפְּנֵי בֵּרוּרֵי הַמִּדּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בַּחוֹל עוֹשֶׂה כֵּן, מִפְּנֵי מִצּוּי הַמִּדּוֹת.

    גְּמָ׳ מַאי ״אֲבָל לֹא בְּמִדָּה״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲבָל לֹא בִּכְלִי הַמְיוּחָד לְמִדָּה. אֲבָל כְּלִי הָעוֹמֵד לְמִדָּה — יְמַלְּאֶנּוּ. וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר אֲפִילּוּ כְּלִי הָעוֹמֵד לְמִדָּה לֹא יְמַלְּאֶנּוּ.

    אַלְמָא גַּבֵּי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב רַבִּי יְהוּדָה לְחוּמְרָא וְרַבָּנַן לְקוּלָּא? וְהָא אִפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ! דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד הַכְּלִי וּכְנֶגֶד הַקּוֹפִיץ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כׇּל עִיקָּר. אַלְמָא רַבִּי יְהוּדָה לְקוּלָּא וְרַבָּנַן לְחוּמְרָא. קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה, קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן!

    דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: הָתָם בְּשֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד לְמִדָּה, הָכָא בְּעוֹמֵד לְמִדָּה.

    דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא קַשְׁיָא: הָתָם קָא עָבֵיד כִּדְעָבְדִין בְּחוֹל, הָכָא לָא קָא עָבֵיד כִּדְעָבְדִין בְּחוֹל.

    רָבָא אָמַר: מַאי ״אֲבָל לֹא בְּמִדָּה״ — שֶׁלֹּא יִזְכּוֹר לוֹ שֵׁם מִדָּה, אֲבָל כְּלִי הַמְיוּחָד לְמִדָּה — יְמַלְּאֶנּוּ. וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר: כְּלִי הַמְיוּחָד לְמִדָּה — לֹא יְמַלְּאֶנּוּ.

    אַלְמָא גַּבֵּי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב רַבִּי יְהוּדָה לְחוּמְרָא וְרַבָּנַן לְקוּלָּא? וְהָא אִפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ! דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד הַכְּלִי וּכְנֶגֶד הַקּוֹפִיץ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כׇּל עִיקָּר. אַלְמָא רַבִּי יְהוּדָה לְקוּלָּא וְרַבָּנַן לְחוּמְרָא. קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה, קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן!

    דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: הָתָם בְּשֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לְמִדָּה, הָכָא מְיוּחָד לְמִדָּה. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא קַשְׁיָא: הָתָם קָא עָבֵיד כִּדְעָבְדִין בְּחוֹל, הָכָא לָא קָעָבֵיד כִּדְעָבְדִין בְּחוֹל, דְּעָבְדִי אִינָשֵׁי דִּמְקָרְבִי חַמְרָא בְּמָנָא דְכִילָא וְשָׁתוּ.

    מַעֲשֶׂה בְּאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית. תָּנָא: אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶׂה כֵּן מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא כָּנַס שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן מִבֵּרוּרֵי הַמִּדּוֹת, וַחֲבֵרָיו כָּנְסוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי שֶׁמֶן מִמִּצּוּי הַמִּדּוֹת, וֶהֱבִיאוּם לִפְנֵי הַגִּזְבָּרִים לִירוּשָׁלַיִם.

    אָמְרוּ לָהֶם: אִי אַתֶּם זְקוּקִים לְכָךְ. אָמְרוּ לָהֶם: אַף אָנוּ אֵין רְצוֹנֵנוּ בְּכָךְ.

    אָמְרוּ לָהֶם: הוֹאִיל וְהֶחְמַרְתֶּם עַל עַצְמְכֶם — עֲשׂוּ מֵהֶם צׇרְכֵי רַבִּים. דְּתַנְיָא: גָּזַל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי גָּזַל — יַעֲשֶׂה בָּהֶם צׇרְכֵי רַבִּים. מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת.

    אַדְבְּרֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּנָא עוּקְבָא, וּדְרַשׁ: לֹא יִמְדּוֹד אָדָם שְׂעוֹרִים וְיִתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל קוֹדֵר הוּא קַב אוֹ קַבִּים וְנוֹתֵן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְהַנַּחְתּוֹם מוֹדֵד תַּבְלִין וְנוֹתֵן לְתוֹךְ קְדֵרָתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ.

    אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מוֹדֶדֶת אִשָּׁה קֶמַח בְּיוֹם טוֹב וְנוֹתֶנֶת לְתוֹךְ עִיסָּתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּטּוֹל חַלָּה בְּעַיִן יָפָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אָסוּר. וְהָא תָּנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל, מוּתָּר!

    אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אָסוּר, וְתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל מוּתָּר,