מסכת ביצה דף כ״ו עמוד ב׳

בי"ט ואם נולד בו מום בי"ט היה ר"ש בן יוחי אומר אין זה מן המוכן ואפילו עבר ובקרו לא ישחוט שהוא כמתקנו לגמרי:

ושוין כו' אבל בזו היו מודים חולקים שלפנינו ר' יהודה ור"ש שאם נולד היום ומומו עמו שזה מן המוכן שאין בזה משום תקון ומשום דין שלא היתה בו חזקת איסור מעולם וכדמוקי לה לקמן כגון דיתבי דייני התם:

אבא תני על אביו קאמר:

מבוקר ושוחטו לכתחלה:

כותיה דרבה מסתברא דלכתחלה שרי:

מדקתני לה בתלתא בבי בברייתא דלעיל בדרבי שמעון בן מנסיא:

אין מבקרין לכתחלה משמע:

אין זה מן המוכן משמע אפילו דיעבד אינה הכנה ועוד מדפלגינהו לתרי בבי:

ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן.

דרש רבה בר רב הונא נולד ביו"ט ומומו עמו מבקרין אותו לכתחלה ביו"ט אמר אביי כוותיה מסתברא מדקתני תלתא בבי בברייתא נולד בו מום מעיו"ט אין מבקרין אותו ביו"ט לכתחלה הא דאיעבד שפיר דמי נולד בו מום ביו"ט ר' שמעון אומר אין זה מן המוכן דאפילו דיעבד נמי לא ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן [דאפי' לכתחלה נמי] ודחינן להא ממתניתא דאייתי ר' הושעיא ותני בין שנולד בו ביו"ט ובין שנולד בו מעיו"ט חכמים אומרים אין זה מן המוכן ודייק ר' נחמ' ומוקים לה למתני' כוותיה מדקתני ר' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מעיו"ט דליכא למימר האי דקתני כל שאין מומו ניכר דלא הוה ביה מום כלל מעי"ט [דקשיא פשיטא] הוא אלא לעולם דהוה ביה מום בעיו"ט ולא ניכר לחכם אי מום עובר אי מום קבוע הוא וקתני [בלשון] חכמים ש"מ דהלכתא כוותיה ומפורש בתלמוד א"י אתא עובדא קומי ר' אמי וסבר למימר ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה.

אייתי ר' אושעיא מתניתא דבר קפרא מדרומא ותנא.

וחכ"א כל שאין מומו ניכר מעיו"ט ולא התירו מומחה אלא ביום טוב אינו מוכן וקיבלה וחזר ביה. והא דתניא תלתא בבי אוקימנא לאדא בר אוכמי דמשבש ותני כלומר משובשת היא ולא סמכינן עלה:

בעא מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת כגון ענבים שהיו לילי שבת ראויין לאכילה. כמשו ואינן לא ענבים ולא צימוקין ונדחו נשבה בהן רוח כל היום ונעשו בסוף היום כמו צימוקין וראויין לאכילה מאי כיון שנדחו בתחלת היום הוו להו מוקצה ואע"ג דהא [חזי] השתא אסירי אי לא.

אמר ליה יש מוקצה ירושלמי אין אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים א"ר שמואל בר סרטי מפני שמסריחות בינתים.

איתיביה ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מוכן והא האי דבשר היה ראוי אגב אמו נולד ביו"ט נדחה ביקר חכם מומו והתירו חזר וקתני הרי זה מוכן. וא"ת כי יש מוקצה איך הוא מוכן ופירק אביי כגון דיתבי [דייני] במקום שנולד בו זה הבכור ובעת צאתו מרחם אמו ראו זה המום והתירוהו מיד איכא דאמרי אין מוקצה אמר לו נימא מסייע ליה. ושוין שאם נולד ומומו עמו כו' איתיביה היה אוכל בענבים והותיר ודעלן לגג לעשות מהן צימוקין לא יאכל מהן בשבת עד שיזמין ויאמר בעת שהותירו יהיו מוכנין לשבת וכן האפרסיקים כו' ולא מיתוקמ' אלא בזמן דאיחזו ואידחו והדר איחזו. וא"ת כל דבר שהיה ראוי לאכילה אע"פ שנדחה אם חזר ונראה בכשרותו עומד ולא נדחה למה הצריך להזמין אלא מאי יש מוקצה וכי מזמין על דבר שאינו בר אכילה מאי הוי ופרקינן כגון דנדחו ולא נראו לגמרי יש בני אדם שאוכלי' אותן כמותן שהן עכשיו ויש מי שאינו אוכל אם גילה דעתו לאוכלן כמות שהן [הרי גלי] לא זימן נתברר כי מוקצה הן אצלו.

הא ד בעא הלל מרבה אם יש מוקצה לחצי שבת לא מיבעיא ליה אלא במוקצה לאכילה אבל במוקצה לטלטל לא מיבעיא ליה דפשיטא דאין מוקצה לחצי שבת, תדע דאם איתא לידוק ממתניתין דמוכני דמייתי לה בפרק כירה (שבת מד, ב) דתנן מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה ואינה נמדדת עמה ואין גוררין אותה בזמן שיש עליה מעות ודייקינן עלה בפרק כירה (שבת מו, א) הא אין עליה מעות שריא ואתיא לאוקמה כר"ש דלית ליה מוקצה ואף על גב דהוי עליה מעות כל בין השמשות ודחינן אמר ר' זירא תהא משנתנו בשלא היו עליה מעות כל בין השמשות כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן, אלמא אפילו לר' יהודה כל שלא היו עליה מעות כל בין השמשות והיו עליה משחשכה ואחר כך נטלו ממנה גוררין אותה אלמא אין מוקצה לחצי שבת לגבי טלטול אלא לענין אכילה קא מיבעיא ליה, וכולה שמעתין מוכחא הכין, דלא מייתו ולא דייקי אלא ממוקצה דאכילה.

אי דחזו למה להו הזמנה ואם תאמר מאי שנא מתמרי דעיסקא (שבת יט, ב) דחזו ובעי הזמנה, יש לומר דשאני התם דכל שעתא חזו ואפילו הכי אקצינהו לעיסקא אבל הני לא אקצינהו אלא עד דחזו.

אי דלא חזו כי אזמנינהו מאי הוי ואם תאמר ומאי שנא מסוכה רעועה דעלמא דאמרינן לקמן (ביצה ל, ב) שאם התנה עליה ונפלה ביום טוב הכל לפני תנאו ואף על גב דכל בין השמשות לא חזיא. יש לומר דשאני התם דמינכרא הכנתה והזמנתה דהא נפלה, מה שאין כן בגרוגרות וצמוקים דלא מינכרא ראויות דידהו. ולענין הלכתא קיימא לן כלישנא בתרא דאמר ליה אין מוקצה לחצי שבת דבדרבנן הולכין להקל.

בכור שנולד ביום טוב ומומו עמו לכתחלה אין רואין אותו ואם עבר ובקרו ומצאו קבוע מותר שאין כאן מוקצה ויש מעמידין דבר זה כשלא היה שם דיחוי כלל כגון שהיו שם החכמים הדיינין בשעת הלידה שהיא השעה שקדושת בכור חלה עליו שכל שלא נולד ראוי היה אגב אמו ובאותה שעה הכירו במומו שהוא קבוע אבל אם לא היו שם הואיל ונדחה אחר הלידה עד שיראהו חכם נדחה לו כל היום ואפילו היה הוא לשם וראה בו מום ויש מתירין אף בזו בכל שניכר לכל שהוא מום קבוע כגון נחתכה רגלו וכיוצא בזו ואפילו היה הוא חכם שאין הבכור ניתר על ידי עצמו אלא על פי מומחה אחר או שלשה מבני הכניסה ומחלקתם תלוי בדין מוקצה לחצי שבת ויתבאר דינו למטה:

ראה את המום מבערב וראה אותו קבוע ואינו יודע אם הבעלים גרמו את מומו אם לאו שאם גרמו הבעלים את מומו הרי עברו על איסור תורה וראוי לקנסו שלא לאכלו רשאי הוא למחר ביו"ט לשאול על המום היאך אירע והיאך נפל בו ואם מצא שנפל שם המום שלא בגרמת הבעלים מתירו ביום טוב הואיל ועקר ההיתר נתברר לו מבערב אע"פ שלא נתברר לו אם גרם הוא אם לאו בתלמוד בכורות התבאר שאין הבעלים כהנים נאמנין על כך אלא שואל את הענין לחברו או אפילו לבנו ובתו ומתיר מפני שהכהנים נחשדו להטיל מומין בבכורות ואשתו אינה נאמנת א"כ מה שאמרו כאן דילמא את גרמת ליה ואמר ליה לאו יש לשאול היאך נאמנין בו עד שבשאלתות גורסין אייתו סהדי ומ"מ אנו מפרשים בה שהשואל היה בנו של כהן ולא הכהן עצמו וכן מה שאמרו כאן ר' יהודה נשיאה הוה ליה בוכרא לא שהוא היה כהן אלא שהיו הרבה כהנים באוכלי שלחנו והיה מאכילם בכורות אחר שהוממו:

מה שאמרנו שלא נתברר המום מבערב אם קבוע אם עובר רוצים אנו בה שלא נתברר על פי חכם שאין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה ואף המומחה אינו רואה בכורות של עצמו ואפילו היה המום גלוי לכל כגון נחתכה רגלו וכיוצא בו מדברים הנכרים לכל אינו ניתר אלא על פי מומחה ואם אין שם מומחה זה שהמום גלוי וידוע לכל נשחט על פי שלשה שחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו אע"פ שאותו מום נכר לכל שלא נשתנה כגון נקטעה ידו או נחתכה רגלו וכיוצא באלו הואיל ונשחט שלא בהוראה אסור ויקבר ודבר זה אינו אלא קנס ולפיכך יראה לי שאם נשחט בהעלמת המום או שהיה סבור שכבר הראהו לחכם מותר אחר שנתברר שמחיים היה המום קבוע הא מומין שבדוקין שבעין עשויין הן להשתנות לאחר מיתה ואין בהם בדיקה אלא מחיים וכן כל כיוצא בהם:

בדיקת הבהמה מותרת ביום טוב אע"פ שאפשר שתמצא טרפה ויאסר לטלטלה שהרי אמרו כאן ראיית בכור אינה כראיית טרפה ופירושה שראיית הטרפה אינו תלוי בהיתרו של חכם אלא בידיעת הדבר על בוריו וכל זמן שיודע מותר מה שאין כן בבכור שאף בדבר הברור אינו כלום אלא בהיתר חכם ובגמר דינו ואמרו על זה ומינה ראיית טרפה ביו"ט ראיית מום של בכור מערב יום טוב למדת בפירוש שרואין את הבהמה ביו"ט אם טרפה אם לאו וכן הדין שהרי בחזקת היתר היא עומדת וכן כל כיוצא בזה מן הספקות הרחוקות הולכין אחר הרוב עד שיודע ואף בתלמוד המערב אמרו חזקת בני מעין כושר וכן אמרו שם רואין את הטרפה ביום טוב הילכך בודקין אותה ולכשיתברר טרפותה תאסר אף בטלטול שהרי אין מחתכין אותה אף לכלבים ומה שאמרו באחרון של שבת לוי כי הוו מייתו טרפתא לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקלקלתא פירושו שמא תמצא טרפה וכדי להניחה שם שאם יראנה בביתו ותטרף יהא אסור לו לטלטל ולהוציאו כמו שכתבנו במקומו ובתלמוד המערב אמרו אין רואין טרפה בבית אפל ומ"מ גדולי הדור ראיתי שחוששין לה ואין מתירין אלא במקום שאפשר שאין צורך לטלטלה בבדיקתה ומ"מ אף לשטתנו יראה שאין להתיר אלא בדברים שלא נולדה החששא מחיים כגון טרפיות שאין עולין על לב עד לאחר שחיטה הא חששא שאדם חושש בה מחיים כבר נולד בה ספק ואין לו להכניס עצמו בכך כמו שיתבאר למטה בפרק המביא:

בשלישי של שבת התבאר ששואלין לנדרים לצורך שבת ויום טוב וכשנשאל על נדרו הותר לו אותו דבר שנשאל עליו באכילה ואע"פ שהיה מוקצה אף לשבת שהרי מחמת איסור היה הואיל והיתרו תלוי בשלשה הדיוטות הדבר מצוי הרבה ואין כאן מוקצה ומ"מ אם תלה נדרו בחכם אסור שכגון זה מוקצה הוא והוא שאמרו מי יימר דמזדקיק ליה חכם כלומר שמא לא יזדמן לו או שמא אפילו חכם מצוי לו בעירו לא יזדקק לו להתיר מצד שלא יהא פתחו ברור אצלו מה שאין כן בהדיוטות שאין דרכן לדקדק גדולי הדור מקשים בזו ואפילו לא נשאל היאך חל עליו דין מוקצה והלא בפרק מפנין קכ"ז ב' לענין תרומה אמרו שכל שהוא ראוי לאחרים אע"פ שאין ראוי לו אינו מוקצה ותירצו שלא נאמרה אלא לענין טלטול וכן הדבר שכל שלא נאסר לאחרים או שהוא ראוי לאחרים אע"פ שאין ראוי לו מותר לטלטלו ואף זו לא על כל צד שהרי בפרק כירה מ"ז א' אמרו אמר ר' אסי לי התיר ר' לטלטל מחתה באפרה והעמידוה בשיש בה קורטין והקשו קורטין בי ר' מי חשיבי והא תניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים הא דעניים לעשירים לא אלא כך הוא הדין שכל שלעשירים אינו ראוי כלל מקצים הם דעתם ממנו אף לצורך עניים אבל מה שאף לעצמו ראוי מצד עצמו אלא שהאיסור מונעו והוא ראוי לאחרים אינו מוקצה לו לטלטול שנותן הוא דעתו עליו לצורך אחרים:

אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחוט ואינו שוחט וחוזר ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט ובתוספתא אמרו רצה שלא לשחוט אחד מהם אינו שוחט ואינו דומה למשנתנו שלא התרנו העלאתו בשום פנים שזו על כל פנים אחד מהם ראוי ואין הערמתו ניכרת כלל וכן שאפשר שאין שם הערמה כלל ולצורך יום טוב הוא עושה אבל משנתנו אם המום אינו קבוע אינו ראוי כלל ובפרק אחרון יתבאר:

נחלקו בגמ' במוקצה לחצי שבת בין לר' יהודה בכל מוקצה בין לר' שמעון במה שהוא אוסר במוקצה כגון גרוגרות וצימוקים ודומיהן אם הוא מוקצה אם לאו וענין מוקצה לחצי שבת הוא דבר שהיה ראוי בין השמשות ונדחה לאיזו סבה מקצת היום וחזר ונראה כגון גרוגרות וצמוקים שעל הגג שנתיבשו כל צרכן בין השמשות והיו ראויות לאכילה ומשקדש היום נפלו עליהן גשמים ונתפחו ואח"כ חם השמש עליהם וחזרו ונראו בשבת עצמו וכן כל כיוצא בזה נחלקו בגמרא אם מותרין לאחר שנראו אם לאו וקצת מפרשים חדשו בדין זה דברים ולדעתנו כלל הדברים בענין זה לפי מה שביררנו בפירושנו הוא שכל דבר הראוי בין השמשות ולא נדחה מותר בשבת בלא שום הכנה והזמנה הואיל ולא לשם אוצר הוא מניחן ואפילו לא ידעו הבעלים באותן הפירות בין השמשות שהם ראויות הואיל ולמחר הבינו מתוך יבשותן שבין השמשות היו ראויות מותרות אע"פ שלא הזמינם והוא שאמרו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר לא היו ראויות בין השמשות כגון שלא יבשו כל צרכן אע"פ שלמחר נגמר יבשותן והן ראויות אסורות אפילו עיין בהם בין השמשות והכיר בהן שלמחר יהיו ראויות והזמינם אין הזמנה מועלת ואינו דומה לסוכה רעועה שהתנה בה שמותר בעציה לכשתפול כמו שיתבאר למטה שסוכה רעועה הכנתה נכרת לכל אבל זו אינה נכרת לכל ולפיכך אף הזמנה אינה מועלת בהם ואפילו רישם מה שהכין בהם ויש מי שמתיר בזה ברישום ודבריהם נראין ממה שאמרו בפרק המביא ל"ד ב' עומד אדם על המוקצה וכו' וחכמים אומרים עד שירשום כמו שיתבאר שם לא היו ראויות בין השמשות ולא היה יבשותן קרוב לגמרו כל כך שיהו ראויות בשבת אף אלו שמתירין בשלפניה ברשום מודים שבאלו אין הזמנה ורישום מועילים בהם שבטלה דעתו אצל כל אדם ויש מתירין אף בזו ברישום ואין דעתי נוטה לדבריהם:

היו בין השמשות ראויות ולא לגמרי ונקרא בלשון תלמוד חזו ולא חזו שמקצת בני אדם אוכלין שכמותם ומקצתם אין אוכלין אם הזמינם מבערב מותרות ואם לאו אסורות אע"פ שכבר גלה דעתו ואכל מהם מבערב והוא שאמרו היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צמוקין בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות לא יאכל מהן עד שיזמין וכן באפרסקין ובחבושין ובשאר מיני פירות שהרי בפרק כירה מ"ה א' העמידוה לר' יהודה שהלכה כמותו ביו"ט ואמרו שם אוכל אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואכיל ואזיל אף כשהוא מעלה לא ליבעי הזמנה קמ"ל ובשבת מיהא שאין הלכה בו כר' יהודה דוקא בגרוגרות וצמוקים שמסריחות בנתים ויש אומרין כן בעוזרידין שאדם מצניען עד שיתבשלו היטב וכן קצת מיני תמרים שאין ראויים כלל עד שיתבשלו יפה משנתלשו ויש מתיר באלו ודבר זה שהתרנו בחזו ולא חזו אין צריכין רישום ויש מצריכין בו רישום ולא יראה כן:

בד"ה אין זה מן המוכן אפי' בדיעבד ומהשתא ע"כ ושוין שאם נולד כו' עכ"ל פי' דהשתא דהנך תרתי בבי עריב ותני לה אית לן למימר טפי דשזה מן המוכן דקאמר [דומיא] דאין זה מן המוכן דהיינו אפילו בדיעבד ה"נ שזה מן המוכן בדיעבד קאמר ואביי דבעי למימר שזה מן המוכן אפי' לכתאלה ולא הוי דומיא דאין זה מן המוכן היינו מדקתני תלתא בבי ולא קתני הך סיפא בהדי רישא:

גמ' הא בכור מעיקרא הוה חזי אגב אמיה כו' למאי דבעי למפשט השתא דסבר אין מוקצה לחצי שבת קשה דא"כ ליתני אפילו נולד תם ואח"כ נפל בו מום נמי וי"ל דדיחוי יתירא כולי האי לא מסיק אדעתיה כלל דפשיטא דיש מוקצה מתוס' ישנים וק"ל:

אבא תנא שאם עבר ובקרו מבוקר כו' ואם תאמר ומאי טעמא דאבוה דרב נחמן דאסר לכתחלה דהא מוכן גמור הוא. וי"ל משום גזרה דלא חלקו חכמים בדיניהם ואסרו בכולם לראות.

אמר אביי כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא כו' וא"ת והא אבוה דרב נחמן נמי מתניתא תני דאם בקרו מבוקר בדיעבד ומאי אולמיה דהא מתניתא מההיא. וי"ל דסבירא ליה לאביי דהא מתניתא איתאמרא טובא בבי מדרשא ומיתרצא היא. והיינו דאקשי ליה רב נחמן מהא דרב הושעיא דאייתי מתניתא בידיה ולומר דאפילו תשבש לה להא דאבא מכל מקום הא איכא רב הושעיא דתני ברייתא כאבא והיא מקובלת ולא תשבש תרתי ברייתות. כן נראה לי. והריטב"א ז"ל תירץ דהא דאבוה דרב נחמן לאו ברייתא היא אלא פרושי הוא דקא מפרש שזה מן המוכן דברייתא ולומר דדוקא בדיעבד. ואמר ליה אביי דלישנא דברייתא לא דייק הכי ומאן דמפרש הכין משתבש.

ההיא אדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני כלומר הא דתלתא בבי אדא בר אוכמי הוא שהוא מוחזק לשבש ברייתות. וסמיך אמתניתין דדייקא כותיה דאי לא מאי אולמה דברייתא דידיה מברייתא דתלתא בבי דמשבש לה כן נראה לי.

אי לימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא כלומר שלא היה בו מום כלל פשיטא. וא"ת ומאי פשיטא הא קא משמע לן דאף על גב דר' שמעון בעלמא לית ליה מוקצה בהא אית ליה מוקצה. פירש רש"י דר' שמעון לר' יהודה קאמר שאין זה מן המוכן. ויש מפרשים ליתני ר' שמעון אוסר ומינה שמעינן דאינו מן המוכן. אלא שהמום כבר היה בו מבערב וקא משמע לן דאפילו בדיעבד אסור. דאי תנא אסור הוה במשמע דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שרי.

יש מוקצה לחצי שבת פירוש במה שהוא מוקצה אפילו לר' שמעון קא בעי דהיינו גרוגרות וצמוקים.

אי דחזו הא חזו ואי דלא חזו לא חזו פירוש ואפילו תנאי אינו מועיל להם כמו שמועיל לשמן שבנר דשאני גרוגרות וצמוקים דהוו כעצים ואבנים דלא חלה הזמנה בהו ולא שום תנאי כיון דלא חזו לאכילה. וכן פירש רש"י ז"ל.

בפירש"י בד"ה בי"ט אם נולד בו מום בי"ט וכו' אפילו עבר ובקרו שהוא כמתקנו לגמרי עכ"ל. כבר כתבתי במשנתינו דלכאורה לשון רש"י בזה תמוה דהא בפ' כירה משמע להדיא דטעמא דר"ש בנולד בו מום בי"ט היינו משום מוקצה. ועוד דאדרבה משום טעמא דמתקן יש לאסור טפי בנולד בו מום מעי"ט מבנולד בי"ט דהוי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעי"ט דקי"ל לקמן כר"י דאפילו מלאכה גמורה דוחה כ"ש הכא שקרוב לאוכל נפש עצמו. מיהו כבר כתבתי בפרק כירה ליישב כל זה לשיטת רש"י דהתם דוקא אליבא דרבה איירי כל הסוגיא דלית ליה טעמא דמתקן כדמשמע לעיל גבי טבילת כלים וכ"ש בבכור דמתניתין דאיכא צער ב"ח ומש"ה ע"כ מוקי ליה רבה לטעמא דר"ש דמתניתין משום מוקצה משום דרבה לטעמיה דאלים ליה טעמא דמוקצה בפסחים דף מ"ז ע"ב דס"ל מוקצה דאורייתא ומשו"ה משמע ליה דר"ש נמי אית ליה מוקצה היכא דאיכא כל הנך מי יימר (ולפ"ז נראה דרבה לא הוי שמיע ליה הך ברייתא דהכא או דשמיע ליה ולא ס"ל כיון דמסקינן הכא דאדא בר אוכמי משבש ותני לה) משא"כ הכא בברייתא ובכל השקלא וטריא דהכא ע"כ הוכרח רש"י לפרש דטעמא דר"ש לאו משום מוקצה הוא מכמה טעמים וקושיות שיש בה חדא דא"כ תיקשי להך גירסא דגרסינן בברייתא בכור תם והיינו שנפל ביה מום בי"ט א"כ אדמהדר ליה רשב"מ הרי אמרו אין רואין מומין דמשמע דליכא איסור אלא לכתחילה משום איסור ראיית מומין בעלמא וטפי הול"ל הרי אמרו אינו מן המוכן משום מוקצה דאסור בדיעבד ועוד דאטו בלא"ה לא הוי ידע רבי תלמידו של ר"ש אי אית ליה לר"ש מוקצה בשבת וי"ט או לא הא רבי גופא הוא דאמר בפרק כירה (שבת דף מ"ה) לר"ש בריה גבי פצעילי תמרה דאין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד וכל שכן לפירש"י שם דטעמא דגרוגרות וצמוקים היינו דוקא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו משא"כ פצעילי תמרה דלא דחינהו בידים משו"ה שרי אע"ג דלא חזי מאתמול וא"כ ודאי לרבי לית ליה לר"ש מוקצה בבכור דהכא בנפל בו מום בי"ט דהא לא דחינהו בידים וליכא למימר דאכתי מוקצה דבכור חמיר טפי משאר מוקצה כמו שכתבתי בסמוך בשם מהרש"א ז"ל וכ"ש למאי שהוספתי נופך משלי דמשום איסור קדשים לא חזי למידי וא"כ חמיר טפי מפצעילי תמרה דהא ודאי ליתא דא"כ אמאי מתיר ר"י בר אילעי במשנתינו אע"ג דבכל מוקצה מחמיר ר"י טפי מר"ש ומש"ה מכל הנך קושיות הוכרח רש"י לפרש טעמא דברייתא דטעמא דר"ש לאו משום מוקצה הוא מהטעם דמפרש רש"י לעיל דשאני בכור דכל שעתא דעתא עלויה אלא כולהו מילתא דר"ש במתניתין ובברייתא דהכא היינו משום מתקן לחוד ומשו"ה בנולד בו מום מעי"ט אין אסור אלא לכתחילה אבל בדיעבד שרי כיון דאינו מתקן גמור דכבר איתרע חזקת איסורו מעי"ט משא"כ בנפל ביה מום בי"ט דאכתי הוי בחזקת איסור גמור משו"ה אסור בדיעבד דהוי כמתקן לגמרי כנ"ל נכון בעזה"י בכוונת לשון רש"י ועי' עוד בסמוך:

בד"ה ושוין וכו' אבל בזו היו מודים חולקים שלפנינו ר"י ור"ש וכו' עכ"ל. נראה דפירש"י בזה היינו לפי מאי דמשמע מלישנא דברייתא השתא כדתנא לה אדא בר אוכמי בתלתא בבי משא"כ למסקנא דתלמודא בסמוך מסתבר טפי לפרש האי ושוין אדר"ש ב"מ וחכמים דברייתא דרבי אושעיא וכמו שאבאר בסמוך בל' הגמרא:

בגמ' אמר ליה רב נחמן אבא תני אם עבר ובקרו מבוקר וקשיא לי לפי' התוס' במשנתינו דמטעמא דאין רואין מומין דהוי כמתקן לא שייך לאסור בדיעבד אלא הא דאוסר ר"ש היינו משום מוקצה איסור ראיית מומין כדמשמע בפ' כירה ואם כן היכי משכחת לה לר"ש דנולד הוא ומומו עמו דוקא אם עבר ובקרו מבוקר אבל לכתחילה לא דממ"נ אי רואין מומין בי"ט בכה"ג דנולד הוא ומומו עמו דלא הוי כמתקן א"כ לכתחילה אמאי לא ואי אין רואין דכה"ג נמי הוי כמתקן א"כ בדיעבד אמאי מבוקר הא מוקצה לר"ש מחמת איסור ראיית מומין וכ"ש דמטעם מוקצה גרידא לא שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד וצ"ע ליישב לשיטת התוס'. אבל לפירש"י א"ש דבדיעבד מבוקר כיון דלא הוי מתקן גמור שהרי לא היה לו חזקת איסור אבל מ"מ לכתחילה דאכתי מיחזי כמתקן כדמסקינן לקמן דלא דמי לטריפה דראיית בכור מחיים וטריפה לאחר שחיטה ולפ"ז א"ש נמי הא דקאמר אביי כוותיה דרבה בר"ה מסתברא והיינו משום דאזיל לשיטתו לקמן דלית ליה הך סברא דראיית בכור מחיים כדקאמר דהתם בקנסא פליגי וכמו שאבאר לקמן במקומו וכ"ש הכא דמוקי לה אביי בסמוך כגון דיתבי דייני התם מש"ה רואין לכתחילה דלא מיחזי כמתקן שלא יצא מחזקת היתר כלל כן נראה לי ודו"ק:

שם ואלא קשיא הך ההיא אדא בר אוכמי היא דמשבש ותני לכאורה משמע דהך ברייתא דאייתי רבי אושעיא בידיה ברייתא אחריתי היא ולאו היינו ברייתא דלעיל דאיירי ביה ר'י הנשיא ור"ש ב"מ אלא הני חכמים דברייתא דרבי אושעיא היינו דפליגי אדר"י דמתניתין והיינו דמוקי לה ר"נ ב"י דהני חכמים כר"ש דמתניתין וא"כ ע"כ הך ברייתא דלעיל משבשתא היא ואדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני לה דלא ניחא לתלמודא למימר דהך ברייתא דרבי אושעיא פליגי אהך ברייתא דלעיל דא"כ הוי ג' מחלוקות אליבא דר"ש גופא ר"י הנשיא תלמידו של ר"ש ורשב"מ וחכמים דברייתא דרבי אושעיא אע"כ דכל הך בבא דרשב"מ משבשתא היא בין במאי דאמר כיצד ונקט תרי בבי ובין במאי דאמר הרי אמרו אין רואין מומין והיה צריך לומר הרי אמרו אין זה מן המוכן כברייתא דרבי אושעיא וכ"ש לספרים דגרסי בכור תם דאיירי שנפל בי' מום בי"ט הו"ל לר"ש ב"מ למימר הרי אמרו אפי' נפל ביה מום מעי"ט אין זה מן המוכן כדאיתא בברייתא בירושלמי דשמעתין ובתוספתא שלפנינו כל זה נראה לכאורה אלא דתמיה לי טובא א"כ דכולה ברייתא דלעיל משבשתא היא ועכ"פ כולה מילתא דרשב"מ ולא גרסינן אלא מילתא דר"י הנשיא לחוד והאיך אפשר לומר כן הא לקמן בשמעתין קאמר רב יוסף דתליא באשלי רברבי משמע להדיא דר"ש ב"מ וחביריו אמרו הרי אמרו ומפרשי לה קהלא קדישא משמיה דרבי דבשיטת ר"מ אמרו א"כ משמע דאדר"ש ב"מ דברייתא דלעיל קאי וכמו שפירש רש"י להדיא לקמן. ועוד דאי לא גרסינן בברייתא מילתא דרשב"מ כלל א"כ ממילא נמי דלא גרסינן הך ושוין כיון דלא איירי ת"ק באיסור ראיית מומין כלל והא ודאי ליתא דהא לקמן בשמעתין מקשה הש"ס עלה דרבה דאמר יש מוקצה לחצי שבת מהך ברייתא דושוין ובפ' אלו טרפות מייתי נמי הש"ס הך ברייתא דושוין. לכך נלע"ד הא דאמרינן אדא בר אוכמי היא דמשבש ותני לאו אכולה ברייתא בעי למימר דמשבשתא היא אלא דשפיר גרסינן לכולה ברייתא בין מימרא דר"י הנשיא ובין מימרא דרשב"מ בהנך תרי בבי דקאמר כיצד אלא הא דמשבש ותני היינו כמו חסורי מחסרא דבתר הנך תרי בבי דרשב"מ גרסינן נמי הנך חכמים אומרים דברייתא דרבי אושעיא דלפ"ז פליגי רשב"מ וחכמים אליבא דר"ש דלרשב"מ שני ליה לר"ש בין נולד בו מום מעיו"ט לנולד ביו"ט ולחכמים אליבא דר"ש בתרווייהו סובר דאין זה מן המוכן אפי' בדיעבד. נמצא דלפ"ז הא דקתני ושוין אר"ש ב"מ וחכמים קאי וא"כ שפיר אית לן למימר דהא דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן היינו לענין דיעבד אם עבר ובקרו מבוקר כדאמר רב נחמן דהכי תני לה רב הונא אם עבר ובקרו מבוקר כן נראה לע"ד נכון ועיין מה שאכתוב לקמן גבי רשב"מ וחביריו ודו"ק:

שם בעי מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת וכו' איתיביה ושוין שאם נולד וכו'. נראה דלפירש"י לעיל דטעמא דר"ש בין בנולד מום מעי"ט ובין בנולד מום בי"ט אין הטעם משום מוקצה אלא משום מתקן א"כ ע"כ דעיקר הקושיא דהכא מהאי דושוין היינו אליבא דר"י דמתניתין דאיהו ודאי אית ליה מוקצה בנולד מום ביו"ט משום הכי מקשה שפיר אי ס"ד דיש מוקצה לחצי שבת ליתסר אפילו בנולד הוא ומומו עמו ואף לפמ"ש לעיל בל' שני של רש"י דאפשר דלר"י דמתני' נמי לית ליה מוקצה בבכור והיינו מהטעם שכתבו רש"י והתוס' דכל שעה דעתיה עלויה אלא הא דאוסר ר"י דמתניתין היכא שנפל בו מום קבוע בי"ט לאחר העלאה היינו משום דעבר ואסקיה אפ"ה מקשה הכא שפיר מהאי דושוין והיינו לפמ"ש לעיל דהא דמקילינן בבכור טפי מבשאר מוקצה משום דכל שעה דעתיה עלויה היינו משום דמילתא דשכיחא היא דזכרים מנגחי אהדדי כדאיתא בבכורות א"כ לפ"ז לא שייך האי טעמא בנולד הוא ומומו עמו ואם כן מקשה שפיר אי ס"ד דיש מוקצה לחצי שבת ליתסר לר"י. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שהעליתי בפ' כירה דלרבה לית ליה טעמא דמתקן אלא אפילו אליבא דר"ש לא הוי טעמא אלא משום מוקצה כדמשמע מסוגיא דהתם וא"כ לפי מה שנראה דגרסינן הכא בעי מיניה הלל מרבה כמ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש והכי משמע נמי מדמשני אביי אהך תיובתא וא"כ רבה הוא דאמר יש מוקצה לחצי שבת אם כן מקשה שפיר אליבא דכ"ע ומכ"ש לפי פי' התוס' בפ' כירה ובשמעתין במשנתינו דטעמא דר"ש משום מוקצה איסור ראיית מומין. ובכה"ג גופא יש לפרש אף לפמ"ש לעיל בסמוך מסברא דנפשאי דמברייתא דרבי אושעיא משמע דהאי ושוין אהנך תנאי דברייתא קאי וכתבתי ג"כ דלשיטת רש"י הוי טעמא משום מתקן ולא משום מוקצה אפ"ה א"ש דהא לפמ"ש מילתא בטעמא דהא דלא מיתסר משום מוקצה היינו מה"ט גופא דכל שעה דעתיה עלויה אם כן מקשה שפיר דבנולד הוא ומומו עמו לא שייך האי טעמא כדפרישית. כל זה לסברת המקשה מיהו למאי דמשני כגון דיתבי דייני התם א"ש בין מטעמא דמוקצה ובין מטעמא דמתקן כמ"ש רש"י לעיל בד"ה ושוין כנ"ל ודוק היטיב:

גמ' יש מוקצה לחצי שבת עי' שבת מג ע"א תוס' ד"ה בעודן עליו ודף מד ע"ב תוס' ד"ה יש עליה ובחולין דף טו ע"ב תוס' ד"ה כגון: