מסכת ביצה דף כ״ב עמוד א׳

גמ' שערב לזה ולא ערב לזה אפה ובשל מבעוד יום לשם ערוב ולא טמן חמין:

במנורה של חליות וכשנפלה נפרדו חליותיה:

יש תורת בנין בכלים ובונה חייב בכל שהוא:

אין תורת בנין בכלים ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה כגון ממחק או מחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות לעצמם אבל חזרת חליות שאין בה אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים:

קם שמעיה דעולא:

זקף לשרגא שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה:

שרגא נר של חרס קרויזו"ל בלע"ז:

הנותן שמן בנר בשבת:

ומדליקין לו נר מכאן משמע שצריך להזכיר בברכת עירובי ' תבשילין יהא שרי לבשולי ולאפויי ולאדלוקי וכו' ואם בשביל הדלקה לא התנה משמע הכא דיהא אסור להדליק לו רק נר א' מדחזינן דהוצרך להזכיר אדלוקי הנר משמע דאסור למי שלא הניח להדליק לו רק נר אחד:

ובית הלל סברי אין בנין וסתירה בכלים וא"ת והא בשבת (דף מו.) במנורה של חליות כ"ע לא פליגי דאסור וי"ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי בי"ט ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים אי נמי י"ל דהתם מיירי שכולה של חליות ומפרקין אותה אברים אברים אבל הכא מיירי שאין חסר כאן רק להקימה קצת ואינה בעלת אברים דכולה מחוברת היא:

והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אע"פ שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אע"ג שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא דאמר לקמן במתני' (ביצה דף לב.) חותכה באור בפי שתי נרות:

קנבא שרי פי' רש"י מוקייר בלעז למחוט ראש הפתילה ועושה פחם ולא נהירא דלקמן פרק המביא (ביצה דף לב:) קרי ליה מוחטין את הנר מאי מוחטין עדויי חושכא ולא קאמר הכא כי ההיא לישנא דהתם לכ"נ דתרי חטויי יש אחד בשעה שדולק והיינו ההוא דלקמן ויש אחד לאחר שכבה שמתקנין אותה כדי שידליק מהר ומסיר הפחם שבראש הפתילה ובכך נוחה כשידליק אותה והיינו ההוא דהכא דשרי:

אין מכבין את הבקעת וכו' מכאן יש למחות את הנשים שרגילות להסיר הפתילה מתוך השמן כשהיא דולקת ומשימין אותה על הקרקע וכן שלא לכסות את האור ומה שנהגו העולם להדליק הנר מי"ט לחברו ואין מדקדקין אם הוא לילה ולעיל פירשתי דהוי הכנה ואין י"ט מכין לחבירו י"ל דאע"ג שאינו לילה מ"מ הוא סמוך לחשיכה ואף באותו יום צורך הוא אותה הדלקה:

ההיא רבי יהודה היא דאית ליה לכל צרכיכם ואנן עבדינן כרבנן ואם תאמר והא אנן פסקינן לקמן הלכה כר' יהודה וי"ל דמסיק עליה ואין מורין כן אי נמי י"ל דהא דשרינן מדרשה דלכם היינו דוקא בדבר שהוא אוכל נפש אבל בדבר שאינו אלא לתשמיש בעלמא וכן שלא תתעשן הקדרה אסור:

מתני' שלשה דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת פירשה אביי הא דתנן [דאין טומנין את החמין] כדברי ב"ש אליבא דחנניה היא דתני בש"א אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל ואין טומנין חמין אא"כ היו חמין טמונין מעיו"ט וכגון שעירב לאפייה ולבישול ולא היו לו חמין טמונין היה ר"ג אוסר להטמין כב"ש וכדתני חנניה משמו.

ואין זוקפין המנורה אוקימנא במנורה של חוליות משום דמחזי כבונה וב"ש לטעמייהו דאמרי יש בנין וסתירה בכלים ובה"א אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים (נמי) וקי"ל כב"ה ותנא [בתוספתא פ"ב] של בית ר"ג לא היו זוקפין המנורה ביו"ט ומעשה שנפלה המנורה בלילי יו"ט ברומי בפני ר"ג והזקנים ועמד ר' עקיבא וזקפה א"ל ר"ג עקיבא מה לך שאתה מכניס ראשך בין המחלוקות א"ל למדתנו רבינו אחרי רבים להטות אע"פ שאתה אוסר הן מתירין והלכה כמרובים. א"ר יהודה משום ר"ג מטלטלין מנורה ביו"ט אבל לא זוקפין:

עולא איקלע לבי רב יהודה בלילי יו"ט קם שמעיה זקף שרגא כלומר זקפה ונתקבץ השמן לאחוריה כדי שתכבה מהרה וישאר השמן ונמצא כאילו מכבה ביו"ט. אותיב רב יהודה לעולא מהא דתניא בשבת הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה נמצא שמעת שזקף הנר וקיבץ השמן אחורי הנר כאילו נסתפק ממנו וחייב משום מכבה וכיון דבשבת חייב פשטינן מינה דביו"ט נמי הזוקף כמסתפק הוא והמסתפק אסור משום מכבה וכיבוי אפי' ביו"ט אסור א"ל עולא לאו אדעתאי כלומר לא עשה השמש דבר זה על דעתי. וכן אמר אביי אסור לכבות הנר ביו"ט אפילו אם צריך לשמש מטתו ואין לו בית אחר ולא דבר לעשות לו מחיצה ולא כלי לכפותו על הנר ומותבינן עליה אין מכבין הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או קדירה מותר ופריק ההיא ר' יהודה דתני יעשה לכם לכל צרכיכם כי קאמינא דאסור אליבא דרבנן דאסרי. וכן א"ל רבה לאביי אין מכבין דליקה ביו"ט [משום] איבוד ממון אבל אם הוא סכנת נפשות מכבין בשבת וכ"ש ביו"ט איתיביה אין מכבין את כו' ופריק האי ר' יהודה כי קאמינא לרבנן אמר רב יהודה וקנינא שרי פי' מי שאומר כגון אבוקה שהיא עשויה מחתיכות עצים קטנים אם נוטל ביו"ט מאותן העצים שלא אחזה בהן האור שרי:

בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול עין ביו"ט כגון ריריא דיצא דמא דמעתא קדחא ותחלת אוכלא לא מבעיא לי דאפילו בשבת שרי כי קא מיבעיא לי סוף אוכלא (דפכוחי) [ופתוחי] ינא מאי א"ל אסור איתיביה בקעת כו' ושני ליה האי ר' יהודה היא כי קאמינא אסור אליבא דרבנן ומצאנו חלוקת ר' יהודה ורבנן ביוה"כ רבנן הוו אמרי אם היה כ"ג זקן או איסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן ותניא ר' יהודה אומר עששיות של ברזל היו מרתיחין מערב יוה"כ ומטילין בצונן כדי שתפוג צינתן אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף אביי אמר אפילו תימא הגיע לצירוף לר' יהודה דבר שאין מתכוין מותר ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי כו'.

אמימר כחל מנכרי בשבת א"ל רב אשי כמאן כעולא דאמר כל צורכי חולה נעשין ע"י נכרי בשבת ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושהו הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה הכא מסייע בהדיה דעמיץ ופתח עיניה א"ל רב זביד אמר לי כוותיך ואמרי ליה מסייע אין בו ממש אמימר שרא למיכחל עינא ע"י ישראל ביו"ט שני ואפי' בב' יו"ט של ר"ה א"ל רב אשי והא אמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל מה שאין כן בביצה א"ל כנהרדעי סבירא לי דאמרי אף ביצה מותרת.

אין לו כלי לכפות עליה מאי אמר ליה אסור ואם תאמר לימא ליה הכא מתוך שהותר כבוי לצורך הותר נמי שלא לצורך דהוה דבר השוה לכל נפש וכדאמרינן בריש פרק קמא דכתובות (ז, א וע"ש בתוס') דמותר לבעול לכתחלה ביו"ט ואע"ג דקא עביד חבורה מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש לומר דכבוי לצורך אוכל נפש היינו אורחיה כבשרא אגומרי (לקמן ביצה כג, א) ומגופו של מעשה הוא וכן חבורה של בעילה אבל כבוי הנר משום דבר [אחר] שאינו מצרכי התשמיש וזה דבר אחר ככבוי הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית.

אם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר יש מפרשים בשביל שלא יתעשן הבית שלא ישחיר הכותל וכן הקדרה עצמה שאין כאן צורך יו"ט, אבל בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו כדי שלא יצטרך לצאת מן הבית ולהתבטל מסעודתו אין לך אוכל נפש גדול מזה ובכי הא אפילו רבנן מודו, ותדע לך מדבעי מיניה אביי (מרבא) [מרבה] מהו לכבות את הדליקה ביו"ט היכא דאיכא סכנת נפשות לא תיבעי לך כי תיבעי לך משום אבוד ממון מאי ופשט ליה לאיסורא ואותביה אביי מהא דאין מכבין את הבקעת ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר, דאלמא דאפילו היכא דליכא אלא אבוד ממון בלבד וליכא משום שמחת יו"ט וצורך אוכל נפש [שרי] ר' יהודה להדיא, וכיון שכן איכא למימר דבהא הוא דפליגי רבנן עליה דר' יהודה הא כדי שלא יתעשן הבית שהן יושבים בו להתבטל מסעודתן אפילו רבנן מודו דאין לך צורך אוכל נפש גדול מזה. אבל רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דר' יהודה דוקא בשמתעשן הבית שהוא יושב בו אמרה וכן בעשן הקדרה שהוא מבשל בה וכדי שלא יתעשן המאכל, שכן פירש לקמן גבי בעיא דמהו לכבות את הדליקה איתיביה אביי אין מכבין וכו' ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר ואין לך עשון גדול מזה שהוא צריך לצאת בחוץ ולאכול בשרב או בגשמים, ולפי זה לא נחלקו חכמים אלא בעישון הבית אבל בעישון הקדרה מודו ליה דצורך אוכל נפש הוא. וי"מ בשביל שלא יתעשן הקדרה עצמה ואפילו הכי שרי ר' יהודה שהוא צריך לבשל בה והוי דומיא דשלא יתעשן הבית שהוא צריך לאכול בתוכו. הא דפשיט הכא כרבנן לאיסורא בין בכיבוי הנר מפני דבר אחר בין בכיבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית ושלא תתעשן הקדרה וכן במכחל עינא ביומא טבא, הרי"ף ז"ל אמר דכן הלכה. ואיכא דקשיא ליה דהא אסיקנא לקמן באידך פרקא (ביצה כח, ב) דהלכה כר' יהודה דאמר לכם לכם לכל צרכיכם ואין מורין כן, ותירץ הרז"ה ז"ל דהכא נמי משום דאין מורין כן הוא דמהדרי הכי אנן דאמרינן כרבנן, אלא שהיה לו לרי"ף ז"ל לפרש. אבל הרמב"ן ז"ל אומר דהכא לגמרי אסרו דהא לאו בפרקא הוה ולא בפני עם הארץ, וכן בהשחזת סכין (כח, א) לא אשכחן מאן דשרי בלא שינוי הלכה למעשה, אלא שצריך לתקן הסוגיות ולתרצם דאלו הכא אסרו לגמרי ואלו בגריפת תנור אשכחן (לב, ב) דשרו לגמרי היכא דלא אפשר ור' חייא לדביתהו (ורבה) [ורבא] לשמעיה אורויי אורו להו ואזהורי מזהרי להו מחרוכא ולמעבד ריפתא מעלייתא, ואמרינן נמי התם (כח, א) דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה ואמר להו יהא רעוא דכל הני מילי מעלייתא תדרשון בשמי. ויש לומר שלא סמכו על ר' יהודה לגמרי אלא באותן הדברים שהם עיקר מכשירי אוכל נפש כגריפת תנור כדי שלא יחרוך התבשיל עצמו שאם אתה מחמיר עליו אתי לאימנועי משמחת יו"ט, ובדברים שאינם עיקר אוכל נפש אלא שהן צריכין כגון כבוי בקעת שלא יתעשן הבית במקום שהוא אוכל שם או כבוי הדליקה משום אבוד כלי תשמישו שאוכל בהם אסור לגמרי בין להורות בין לעשות מעשה ביחיד, וכל שכן לכבות את הנר מפני דבר אחר ואף על פי שתשמיש צורך כל נפש וראוי להתיר בו מלאכה כדאיתא בכתובות (ז, א) מכל מקום מכשיריו אסורים, הא לר' יהודה כל שהוא דוחה יו"ט מכשיריו נמי דוחין, וכן כחול עין הנאת כל הגוף ולדברי ר' יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם מותר ולא סמכו על דברי ר' יהודה בזו ביו"ט ראשון אלא בשני, ודברים שהם מכשירי אוכל נפש אלא שאין צריכים (בב') [כל כך] כגון סכין שעמדה (כח, ב) שהרי אפשר בשאלה שהרי מצויין לכל ויוליך בהמה אצל סכין או סכין אצל בהמה מותר על ידי שינוי, דכיון דאפשר על ידי שינוי לא שרינן אלא שאין מורין כן משום דשכיחי ולא אתי לאימנועי משמחת יו"ט, ולפיכך דורשין בכלל הלכה כר' יהודה במכשירין ובפרטן מחלקין בהן הכל לפי מה שהוא ענין, אלו הם דברי הרמב"ן ז"ל.

הא דאמרינן הכא במנורה של חוליות עסקינן. כתבתיה בשבת בשלהי פרק כירה בס"ד (מו, א בד"ה הלכך).

קנבה שרי פרש"י עדויי (לקמן ביצה ל"ב, ב) חשוכא, דהיינו מוחטין את הפתילה. ובתוספות פירשו להסיר הפחם מראש הפתילה לאחר שכבתה, והוא מלשון קניבת ירק (שבת קיג, ב).

אע"פ שהותרה הבערה או הדלקה ביום טוב הכבוי אסור ולא סוף דבר כבוי עצמו אלא אף כל מה שגורם לכבוי כיצד היה הנר של חרס עומד מוטה לצד הפתילה הדולקת כדי שיהא השמן הולך אחר הפתילה אסור להטותו לצד אחוריו כדי להרחיק השמן מן הפתילה ולקרב את כבויו ועל זה אמרו קם שמעא וזקף שרגא ולא בזקיפת מנורה האמורה במשנה אלא נר של חרס היה והטהו לצד אחוריו עד שהקשו עליו והתנצל שלא הרגיש בדבר:

וכן אסור להסתפק מן השמן ואם עשה כן חייב משום מכבה ואם בא לרבות בפתילות אם לצורך אורה מותר בלא ספק שאין זה אלא צורך וכמרבה עצים במדורה ואם לקרב את כבויו נראה שהוא אסור:

גדולי הדור כתבו שמאחר שהמסתפק אסור כשם שאסור בשבת ליתן שפופרת נקובה על הנר שתהא מנטפת מטעם שמא יסתפק ממנה כך ביום טוב ובשלישי של שבת התבאר שאין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב הואיל והוא יכול להשתמש בנר שמא יבא להשתמש במחובר ובשבת מיהא שאין לחוש לכך מותר כמו שיתבאר שם:

אבוקה שהיא עשויה בחתיכות עצים קטנים והוצת האור באחת מהן רשאי להסיר את חברתה מצדה שלא נאחז בה האור ואין זה גורם לכבוי הואיל [ולא] נאחז בה האור עדין וזהו הנקרא בכאן קינסא ומ"מ יש גורסין קינבא ומפרשין בו מחיטת הפתילות והענין שאע"פ שמצוי להיות הנר בא לידי כבוי על יד המחיטה הואיל וכונתו להדליק לבד מותר אלא שמוחין בפירוש זה שהרי הוזכר דין זה במסכתא זו מוחטין את הפתילות לעדויי חשיכא אלא שפירשו בערוך שאחר שכבה את הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף ועל זו אמר שמותר ואין בזה משום תקון כלי ובקצת חבורים לחכמי בדירש ראיתי שהתירו גם כן לחתוך מנר של שעוה אע"פ שהוא דולק שהשעוה גם כן מחלקים דקים היא מחוברת ואינה כשמן שאינו אלא גוף אחד ודברים מתמיהין הן ומ"מ נראה שמותר להוציא הבקעת שאינה דולקת מן הכירה אע"פ שהיא נוגעת בדולקות היה הנר דולק ורצה להרבות בפתילות בתוך הנר אע"פ שממהר את כבויו הואיל ואינו עושה כן לכונת הכבוי אלא לתוספת אורה מותר ויש חולקים בזו ואל תחוש לדבריהם:

מי שהיתה לו נר דולקת בחצרו ורצה להעלים את אורה מתוך קדשתו רשאי הוא לכפות עליה את הכלי או לפרוס מחיצה בינו ובין הנר ואין במחיצה משום תורת בנין הואיל ולצניעות בעלמא הוא שעושה כן ומ"מ כל שהוא מכוין למחיצה אסור כמו שיתבאר במסכת עירובין פ"ו ב' באותן ששכחו ולא הביאו ספר תורה לבית הכנסת ופרסו סדינין למחיצות והקשו לכתחלה היכי פרסי ותירץ נמצאו סדינים פרוסים אלמא כל שמכוין למחיצה [אסור] אבל זו אני אומר הואיל ולצניעות בעלמא היה אינה קרויה מחיצה ויש שמתרצין אותה שבעירובין כשמבטלה לשם ואוסר אף בזו שבכאן מחשש בטול אא"כ בטלית הצריך לו שאין בו חשש שיבטלנו לשם ואין הדברים נראין למדת מ"מ שלא הותר אלא במחיצה אבל הכבוי אסור לו על כל פנים אפילו אין לו דרך אחרת אלא יבטל הוא ויעמוד הנר במקומו:

וכן אין מכבין הבקעת אפילו שלא לעשן את הקדרה ר"ל את התבשיל או שלא לעשן את הבית אע"פ שצריך לו לאוכל נפש כגון שאם לא יכבה יצטרך לצאת מן הבית מתוך העשן וכל שכן אם היה בא לכבות מצד שהוא חס עליה שלא תכלה וכן אסור לכבות את הדליקה ביו"ט כל זמן שאין שם סכנת נפשות ואפילו לצרך אכל נפש כגון להציל מאכלו שלא תאמר הואיל ומלאכת אוכל נפש מותרת יהא הכבוי מותר שאין הכבוי מותר לעולם אפילו למכשירי אוכל נפש והוא שאסרנוה אפילו היה עושהו שלא להתעשן הקדירה כמו שביארנו הא אם יש שם סכנת נפשות אף בשבת מותר וקצה רבני צרפת התירו לכבות דליקה כל שהיא לקצת צורך אוכל כגון שהוא בית דירתו או שיפסד מאכלו ואין נראה כן ומ"מ אם כבה את הנר מפני דבר אחר או את הבקעת שלא לעשן את הבית או כבה את הדליקה בדיעבד פטור שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שמא תאמר היאך לא נתירהו למכשירי אוכל כגון שלא לעשן את הקדירה וכו' והלא אמרו בפרק הבא כ"ח ב' לכם לכל צרכיכם לרבות את המכשירין ולדעת ר' יהודה שהלכה כמותו ואם מפני שאמרו הלכה ואין מורין כן הרי דרשה רבה בשם רב חסדא והלכה למעשה אמרו סכין שעמדה מותר לחדדה יש לפרש שלא נאמר כן אלא במכשירין שיש בהן צורך אוכל נפש קצת לתיקון האוכל אבל מכשירין שאינו צריך לאוכל כלל אלא שהוא צריך לו שלא לקלקלו אינו מותר ואע"פ שהותר הכבוי בבשרא אגומרי אין זה כלום דבבשרא אגומרי לגחלים לוחשות אנו צריכין והכבוי על כרחנו הוא בא אבל כבוי בידים לעולם לא הותר הואיל ואין גוף הכבוי מכשיר האוכל לעולם אלא שמונעו מלהתקלקל וכן אמרו שאין ממתקין את החרדל בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה שהרי אין תקון האוכל ומתוקו בא מחמת הכבוי אלא בשביל לחישת הגחלים והוזק חמימותה והכבוי בא מאליו ומתוך כך לא הותר הכבוי אף למכשירי אוכל נפש זו היא שיטתנו וי"מ שלא יתעשן הבית שהוא חס על שחרות הכותלים וכן שלא תתעשן הקדירה שהקדרה של מתכת מוצהב וחס על עשונה ואין נראה כן שאין אלו מכשירי אוכל נפש כלל וגדולי הדור ראיתי שמפרשים כפירושנו אלא שלענין פסק מחלקין בין עשון הבית לעשון קדרה שעשון הבית הוא מכשירין ואסור ועישון קדרה אוכל נפש ממש ומותר וכשהקשינו עליהם בעשון הבית אחר שהם קורין אותו מכשירי אוכל מפני מה לא התירו וכר' יהודה הם משיבין שיש מכשירין שפוסקין בהם כר' יהודה אף בפרהסיא והם הצריכים לגוף האוכל כגון גריפת התנור וכדי שלא לעשן את התבשיל ויש שאנו פוסקין בהם כמותו אלא שאין מורין כן כגון מכשירין שאינן באים לגוף האוכל כגון השחזת סכין והשפוד שאפשר בהם מתוך הדוחק או בשאלה ומתוך כך לא התירו אלא בשנוי ובצנעה ויש שאין הלכה כמותו בהם כלל כגון כבוי להסרת עשן מקום האכילה או לדבר אחר או להצלת ממון:

ולמדת מדבריהם שכל שהוא מכבה שלא לעשן את התבשיל מותר לכתחלה מ"מ הם כתבו עליה דוקא שאין לו מקום לפנותה אבל אם יש לו מקום זורקה שם ואינו מכבה וכן היא בתלמוד המערב אמר ר' חנניה בשאין שם אויר אבל אם יש שם אויר משליכה שם ומ"מ קשה לדבריהם שהרי בענין השחזת הסכין הוא שדרשה רבא בשם רב חסדא ובמקומה יתבאר בע"ה:

מי שחש בעיניו אם יש שם סכנה או חשש סכנה כגון בתחלת החולי מותר לכחול אפילו בשבת אבל אם אין שם סכנה אלא שרוצה לכחול להגביר אורו או למהר צחצוחו בסוף הרפואה אסור אף ביו"ט ועל ידי גוי מותר אע"פ שאין שם סכנה ואפילו בשבת ואע"פ שהחולה צריך לעזור לרופא לפתוח עיניו לסגרם מסייע אין בו ממש הואיל ואפשר בלא סיוע שלו ואע"פ שבענין פיאה אמרו שאף המוקף בלאו כל שהוא מסייע כמו שכתבנו באחרון של מכות כ' ב' ההיא אי אפשר בלא סיועו או שמא כל שבמקום צער כזו שבכאן אין בו ממש וביו"ט שני מותר אף על ידי ישראל אא"כ בשני ימים טובים של ראש השנה ויש מתירין אף בשני של ראש השנה ואין הסוגיא מוכחת כן וכן יש מתירין בשני של גליות גם כן כבוי דליקה מפני הצדדין שהזכרנו וכבוי הנר מפני דבר אחר שכל אלו בחדא מחתא נינהו ולא יראה כן שלא התירו אלא במיכחל עינא שיש בו צער הגוף ואין בו מלאכה והוא צורך נפש השוה לכל נפש וכן שיש בו צד חולי אבל שאר דברים לא הותרו לא על ידי גוי בראשון ולא על ידי ישראל בשני וכן כתבו חכמי התוספות שכל שהותר בראשון על ידי גוי הותר בשני על ידי ישראל הא שאר מלאכות לא הותרו על ידי גוי בראשון ואחר שכן לא נתירם על ידי ישראל בשני וכן עקר אלא שגדולי הדור ראיתי מצטרפים לדעת ראשון ואין נראה לי:

בפרש"י בד"ה איתיביה כו' ואין לך עישון בית גדול מן הדלקה וצורך י"ט הוא כו' עכ"ל ובמרדכי פי' בשם הר"א דבבית שאין בו צורך י"ט כלל קמבעיא ליה וכן משמע מדקאמר משום איבוד ממון וכ"כ הר"ן וכ"כ במלחמת ה' לפ"ז צ"ל איבוד ממון דמי למכשירי אוכל נפש ומיהו לחוס על הבקעת לא כי אין נפש שעגומה על דבר קטן כזה עכ"ל וק"ל:

תוס' בד"ה ההיא ר"י היא כו' אבל בדבר שאינו אלא לתשמיש בעלמא וכן שלא תתעשן הקדירה אסור עכ"ל אבל במרדכי כתוב דעישון [בית] הוי דמי למכשירי אוכל נפש אבל שלא יתעשן הקדירה אפי' רבנן דר"י מודו דהוי אוכל נפש ממש ובאשר"י חולק דהא דאסור כדי שלא תעשן הקדירה היינו שאפשר להצילה כו' עכ"ל ע"ש:

ד"ה אין מכבין וכו' עד וא"ת ומה שנהגו העולם להדליק הנר מי"ט לחבירו וכו' נ"ל דקושיא זו אין כאן מקומה דהא דאין מכבים הבקעת אינו מטעם הכנה וק"ל:

ובית הלל סברי אין בנין בכלים כו' ואף על גב דבשלהי פרק כירה אמרינן דבמנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה דוקא בשבת אסרו ולא ביום טוב. אי נמי דהתם מיירי דאית ביה חדקי חדקי דלכולי עלמא אסורה משום דמחזי כבונה.

הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר כו' ונראה דלא התירו הדלקת נר ביום טוב אלא מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה הדלקת הנר שיש בה הנאת הגוף. וא"ת אם כן לבית שמאי דלית להו מתוך היאך מדליקין את הנר ביום טוב. וי"ל דבהא אפילו בית שמאי מודו כיון שיש בה הנאת הגוף ועוד שיש בה הכשר אוכל נפש דלפעמים יצטרך אותה לראות בה קדרתו אם היא מבושלת כל צרכה או לא. ותדע דהא על ידי עירוב מדליקין מיום טוב לשבת. ואם איתא דאסור לצורך יום טוב מי איכא מידי דביום טוב אסור ולישתרי לעשותו ביום טוב למחרתו.

אמר ליה לאו אדעתאי כלומר שלא מרצונו עשה. והלכך אסור ליטול ביום טוב מן השמן שבנר אחר שהוא דולק ואפילו ליתן אותו בנר אחר. ואם נטלו יש לו להחזירו קודם שיכבה. וכן אסור ליטול הפתילה מן השמן. ויש אומרים שאם נטלה מפני שצריך להדליק במקום אחר מותר. ודוקא לצורך יום טוב והוא שאינו יכול ליטול כל הנר כמות שהוא דכל גורם כבוי כיון דלצורך יום טוב הוא עושה מותר. ומכל מקום ראוי להחמיר. ונחלקו הראשונים ז"ל אם מותר להוסיף פתילות בנר הדלוק מבלי תוספת שמן מפני שגורם כבוי לפתילה הנדלקת קודם זמנה. ונראה דעת הראב"ד ז"ל שהתיר דכל שהיא עושה בדרך הבערה לצורך מותר שאם לא כן אסור להדליק בנר שתי פתילות בזה אחר זה ולא ראינו זריז בדבר זה. ומזה הטעם מותר לנפוח באור הדולק כדי להבעירו יותר ואף על פי שלפעמים מכבה בנפיחתו. גירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אמר רב יהודה קינסא שרי. ופירשו הם ז"ל אבוקה שהיא עשויה מחתיכות קטנים של עצים ואחז במקצתן האור מותר ליטול מאותן עצים שלא אחז בהן האור ולא דמי למסתפק משמן שבנר שאסור דהתם כל השמן גוף אחד ודבר אחד אבל הכא כל חד וחד קאי באנפי נפשיה. וכיון שכן הוא הדין אם היו בנר חתיכות קטנות של חלב דמותר ליטול אחת מהן. ועוד אמר הרמב"ן דלפי זה אבוקה גדולה או קטנה של שעוה שקורין ברנדון שהיא דולקת שמותר לחתוך ממנה כדי שלא תדלק כולה לפי שהשעוה כל דבר ודבר הוא לעצמו ואף על פי שנעשה מן הכל אבוקה אחת ולא דמי לשמן. וכן נהגו במקצת מקומות באבוקה שהדליקו בבית הכנסת ליל שמחת תורה. ולולי שהרב ז"ל אמרה הייתי אומר שזה אינו דהא שעוה (לפתילה) לאבוקה כשמן לפתילה ובשמן אסור אפילו להטות הנר כדאשכחן גבי עובדא דשמעיה דעולא. וכן כתב הריטב"א דאינו נכון לפי שכל האבוקה גוף אחד. ועוד שהרב אלפסי ז"ל לא התיר בקונסא אלא מאותם עצים שלא אחז בהם האור אבל אם אחז בהן האור אינו יכול ליטול ואפילו לחתוך מהן אסור. וכתב הרא"ה שאם נטל אפילו מאותם שאחז בהן האור להדליק ממנו במקום אחר מותר ולא חיישינן לגורם כבוי כיון שעושה לצורך יום טוב. ואין צריך לומר אם חזר ומניחו שם שהוא מותר כמו שפירשנו למעלה. אבל רש"י ז"ל גריס קינבא שרי. ופירש למחוט את הנר לעדויי חושכא שקורין מוקיר שרי. ולא נהירא דאם כן לימא לישנא דמוחטין דמפרשינן מאי מוחטין עדויי חושכא. והנכון להסיר הפחם לאחר שניכבית. והתם מיירי בשעה שהיא דולקת.

אמר ליה אפשר בבית אחר פירוש דחייתא בעלמא הוא דקא דחי ליה שאם היה מותר לכבות אפילו היה לו בית אחר שרינן ליה לכבות ולא נטריחנו לשמש מטתו בבית אחר לפי שאין מדקדקין במלאכות של יום טוב אפילו אפשר זולתם.

אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה פירוש ואפילו דעתו להצניעה לצורך סעודה אחרת של יום טוב דכיון דהשתא מיהא (ח"נ) דעתו לכבוי חיישינן דלמא לא יהנה בה.

אם בשביל שלא יתעשן הבית כו' מותר. פירוש ומעישון הבית הוא דקא מקשי דאלמא לצורך יום טוב מיהא שיהנה מותר לכבות אף על פי שאין בו צורך הכשר אוכל נפש וכן נמי גבי תשמיש. דאילו מעישון קדרה לא מקשיי דההיא הכשר אוכל נפש הוא כדי שלא יפסד האוכל ומה לי הבערה ומה לי כבוי. אבל בעישון קדרה אפילו רבנן מודו.

משום אבוד ממון פירוש וכגון שיש בו כלים של צורך יום טוב וקא מספקא ליה אי שרינן במתוך כיון שיש בהן צורך מכשירי אוכל נפש וצורך יום טוב וכאידך בעיא דלעיל דתשמיש המטה. דאילו משום הפסד ממון בעלמא פשיטא דלא שרינן. ולהכי אמרינן דר"י היא אבל לרבנן אסיר. ויש מפרשים דמיירי בשאין בו אלא אבוד ממון גרידא ומעישון הבית הוא דקא מקשי דמיירי בבית שאינו דר שם. דאי דר שם מותר לכבות לכולי עלמא. ולא נהירא דכיון דלית ביה מתוך לא שרינן כבוי ביום טוב טפי משבת.

מהו לכחול את העין כו' איתיביה אין מכבין את הבקעת כו'. ופירש רש"י ז"ל שמותר לו בהנאת הגוף כדי שלא יתעשן כו'. וא"ת ומה ענין זה אצל זה דהתם שאני לפי שאינו נהנה בגופו של כבוי אבל כאן נהנה גופו בכוחל ועיניו מאירים והרי זה כרוחץ רגליו בחמין ודבר השוה הוא לכל נפש. תירץ הרא"ה דכאן נמי אין ההנאה לו בגופו של כחילה וגורם הוא להביא לו הנאה ומסלק ממנו המונע ודומה לכבוי שמסלק עשן הבית. ותדע שהרי פצוחי עינא כבר נתרפא עיקר החולי ומה שנשאר מאליו היה מתרפא אלא שעושה כן להגיה אורו כדי שיראה ויתאוה לאכול וכעין הכשר הוא לאוכל נפש.

בתוס' בד"ה וב"ה סברי וכו' ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים וכו' עכ"ל ולכאורה לשון לא החמירו חכמים אינו מדוקדק דבפשיטות הו"ל לפרש שהקילו ב"ה בזה משום שמחת י"ט כדמשמע לעיל דף ט' ע"ב גבי מוחלפת השיטה דלפי שיטת התוס' דמוחלפת היינו האי דהשוחט אבל טעמא דתריסין הוי משום שמחת י"ט וליכא למימר דהתוספות כתבו כאן לפי שיטת רש"י דלעיל דמוחלפת היינו האי דתריסין דא"כ בלא"ה קשה הך סוגיא דהכא מדב"ה אדב"ה בי"ט גופא דבתריסין מחמרי לענין בנין בכלים ובחליות מקילין טפי מדב"ש וע"כ דלשיטת רש"י צריך לפרש כתירוץ השני שכתבו התוס' כאן דב"ה סברי דבחליות דהכא לא שייך בנין כלל:

אלא דנראה דודאי התוס' דהכא בשיטתייהו דלעיל קיימי דהאי דתריסין ודאי לא מיחלפא אלא דאפ"ה לא פסיקא להו לפרש משום שמחת י"ט משום דאפשר דאע"ג דבתריסי חנויות משמע דהתירו משום שמחת י"ט מ"מ אפשר דבזקיפת חליות של מנורה לא שייך שמחת י"ט כ"כ ומש"ה הוצרכו לפרש דאפ"ה לא החמירו באיסור בנין כלי בי"ט אע"ג שהחמירו בשבת כן נ"ל:

בגמ' עולא איקלע לבי רבי יהודא קם שמעי' זקף ליה לשרגא ופירש"י שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשוך אחר הפתילה ותכבה עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ מאי מקשה ליה ר' יהודא מהא דמסתפק חייב משום מכבה ומאי קושיא דלמא הך ברייתא אתיא כר' יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור משא"כ בהאי דזקיפת שרגא שפיר מצי עולא סבר כר"ש דדבר שא"מ מותר ואיהו ודאי הרי עיקר זקיפתו שלא תכבה ומכ"ש דקשה טפי למאי דמשמע בשיטת רש"י ותוס' דאנן נמי כר"ש קי"ל בדשא"מ. מיהו לפי' התוס' יש ליישב קצת דלפי פירושם דהאי משום מכבה היינו משום שמכה' אורו א"כ מצינן למימר דבזקיפה זו הוי כפסיק רישא משא"כ לשיטת הרא"ש דשמעתין וסייעתו שכתבו דהאי משום מכבה היינו שממהר כיבוי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ואף לפי' התוס' נמי קשה לפי שיטת בעל הערוך שהביאו התוס' והפוסקים בכמה דוכתי דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לר"ש א"כ לא הוי מקשה הכא מידי:

ונהי דלא קשיא לי כה"ג טובא מאי מקשה ליה רבי יהודא לעולא מהך ברייתא דלמא ברייתא כר"י דמחייב בכל כיבוי אע"פ שאינו צריך לגופה ועולא כר"ש דכל כיבוי שאינו צריך לגופה פטור אלא דאפ"ה מקשה שפיר דאף דאע"ג דפטור אפ"ה איסורא דרבנן מיהו איכא. ועוד דבפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ט ע"ב) משמע דעולא סבר כר"י לענין כיבוי שאין צריך לגופה אבל מהאי דדבר שא"מ ודאי קשה ויש ליישב וצ"ע ודו"ק.

בתוס' בד"ה המסתפק ממנו וכו' אינו רוצה לומר מפני שממהר כיבוי וכו' עס"ה. עיין בכל זה בל' הרא"ש ז"ל באריכות ועיין ג"כ מה שכתבתי בזה שם בפרק במה מדליקין במשנה דלא יקוב ובס"פ כירה דמלשון התוס' כאן שכתבו לכך נראה ככיבוי משמע דהאי חייב לאו דוקא וכן דקדקתי שם קצת מל' רש"י אלא שהרמב"ם ז"ל כתב דחייב חטאת מדאורייתא ונראה לי שמפרש ג"כ כפי' התוס' דמאי שמכהה אורו הוי כיבוי גמור דאי לפי' הרא"ש שכתב דממהר כיבוי לא מסתבר שיהא בזה חיוב חטאת גמור כיון שלא נעשה כיבוי השתא כלל אלא לאחר זמן וממילא וכבר כתבתי כיוצא בזה בלשון התוספות בפ"ק דשבת דף י"ז ע"ב גבי אין פורסין מצודות דכל שאינו ניצוד עכשיו אלא לאחר זמן ליכא איסורא דאורייתא ושם באותה סוגיא כתבתי ג"כ בענין רחיים של מים שיש בזה מקום עיון על בעל מג"א בא"ח סי' רנ"ג ע"ש:

שם בגמרא אמר ליה האי רבי יהודא היא ופירש"י דאמר לקמן וכו' לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש וכו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונתו דתשמיש גופא לא מתרבי לר"י אלא מדדרש לכם לכל צרכיכם והא ודאי ליתא דתשמיש גופא משמע דהוי כאוכל נפש ממש אפילו אליבא דרבנן אלא דכיבוי הנר לענין תשמיש דמי למכשירי אוכל נפש והכי משמע להדיא בפ"ק דכתובות דף ז' גבי הא דשרי ר' יהודא למיבעל לכתחילה בי"ט ע"ש ומשמע משקלא וטריא דהתם דלענין מתוך איירי. ואפשר שיש לפרש בזה ג"כ בכוונת רש"י ועיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בזה ועיין עוד בסמוך:

בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדליקה בי"ט וכו' משום איבוד ממון מהו ויש לדקדק מאי קמיבעיא ליה ומאי ס"ד אטו משום איבוד ממון נתיר איסור דאורייתא וליכא למימר דמספקא ליה לאביי אי הלכה כרבי יהודה דמתיר במכשירין או הלכה כרבנן והאי כיבוי דליקה נמי כמכשירין דמי כדמשמע במסקנא דשמעתין דהך מילתא שייך בפלוגתא דר"י ורבנן במכשירין דא"כ הו"ל למיבעי בהדיא מרבה אי הלכה כר"י או כרבנן ועוד דבמאי דקאמר משום איבוד ממון אלמא דעיקר טעמא להיתירא היינו משום איבוד ממון ולא משום מכשירין וליכא למימר נמי דאביי סובר כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור א"כ לפ"ז כל כיבוי כי האי כגון לכבות הדליקה דמיקרי מלאכה שאצ"ל לא מיתסר אלא מדרבנן וא"כ אפשר דיש להתיר איסורא דרבנן משום איבוד ממון ואע"ג דבשבת פשיטא דאסור אפ"ה אפשר דשני ליה בין שבות שבת לשבות יום טוב כדאשכחן לקמן בפרק משילין דהא ודאי ליתא חדא דהא רבה תלמידו דרב הוי וכל מילי עבד כרב לבר מהני תלת דקחשיב בפרק במה מדליקין ובכמה דוכתי וא"כ ממילא דבמלאכה שאצ"ל סבר רבה כר"י ועוד דא"כ מאי אותביה אביי מברייתא דבקעת דקתני מותר ומאי קושיא דילמא הך ברייתא כר"ש ורבה כר"י ס"ל מש"ה פשיטא ליה דאסור ורבה גופא דמשני ליה ההיא ר"י היא כי קאמינא אנא לרבנן דלאו שינויא מעליא היא כמו שהקשו בתוס' דהא אנן קי"ל דהלכה כר"י ותירצו בדוחק וא"כ טפי הו"ל לרבה לשנויי לאביי איפכא דהך ברייתא ר"ש היא כי קאמינא אנא לר"י דמלאכה שאצ"ל אסור מדאורייתא ועוד דלפ"ז הוי קשה טובא על שיטת הפוסקים שכתבו דאנן קי"ל כר"ש במלאכה שאצ"ל כמ"ש הטור והש"ע בסי' של"ד ואפ"ה פסקו כאן בפשיטות כרבה דאסר לכבות הדליקה בי"ט אע"כ דלכ"ע לא שייך להתיר איסורא דרבנן כי האי משום הפסד ממון וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' והנראה בזה לפי משמעות כל הסוגיא דשמעתין דהכא היינו משום דנהי דפלוגתא דר"י ורבנן גופא לא איירי אלא במכשירי אוכל נפש ממש מ"מ כיון דטעמא דר"י דמתיר במכשירין היינו משום דדריש לכם לכל צרכיכם א"כ סבר הש"ס דהיכא דאיכא איבוד ממון או חולה שאין בו סכנה נמי מיקרי לכל צרכיכם אע"ג שאינם מענין המכשירין מ"מ שקולים הם דהי מינייהו מפקת ובהא פשיט ליה רבה שפיר דאסור דאע"ג דבמכשירין גופא קי"ל כר"י היינו משום שמחת י"ט סמכינן אדר"י משא"כ היכא דליכא שמחת י"ט אפשר דהלכה כרבנן כן נ"ל נכון ועיין בס' יש"ש מ"ש בזה בשם רבינו אלחנן והמרדכי והנלע"ד כתבתי ובכלל דברי דבריהם אלא שהוספתי בהן נופך. והא דלא שרינן הכא לכבות הדליקה בי"ט מטעם מתוך שהותרה כיבוי לצורך יבואר לקמן בדף הסמוך גבי בישרא אגומרי:

גמ' מהו לכבות את הנר עיין כתובות דף ז ע"א תוס' ד"ה אמר ליה:

גמרא מסייע אין בו ממש, ומש"ה שרי אמימר למכחל עינא בשבת ע"י נכרי, אף דהישראל מסייע במה דעמיץ ופתח. וא"ת הא אם לא יעמוץ ויפתח לא יהי' הנכרי יכול לכחול, וא"כ מאי שייטי דמסייע הכא, והוי זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב, ומסייע דבכל הש"ס היינו כשיכול הדבר להיות בלעדו כמו זה יכול וזה יכול, משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול, וי"ל דתרי מיני מסייע הם, מסייע דהכא דאפליגו ביה, ושאר מסייע שבש"ס תרי ענינים הם, דכל מסייע שבש"ס היינו דמסייע בגוף הדבר אלא דמקרי מסייע מצד דגם בלעדו הי' הדבר אפשר לעשותו, אבל מסייע דהכא הוא להפך דא"א הדבר להיות בלעדו אלא נקרא מסייע מצד מה שאינו עושה בגוף הדבר כלום אלא גורם ומכין למלאכה, דבמה דעומץ ופותח אינו עושה עצם מעשה כוחל דהא אינו נותן הכחול בעיניו, אלא עושה הסיבה לשיוכל הנכרי לכחול, ול"ק מעתה מן זה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם שניהם עושים עצמות המלאכה, היינו ההוצאה משא"כ הכא. ולפ"ז גם מאן דאית לי' דמסייע דהכא אין בו ממש, אכתי אפשר דסבר דמסייע אחר שבש"ס יש בו ממש וכן להיפוך מאן דאית ליה דשאר מסייע שבש"ס אין בו ממש יוכל לסבור דמסייע דהכא יש בו ממש, וניחא השתא מה דמשמע דר"ז סובר הכא דמסייע דהכא יש בו ממש ואסור לכחול ע"י נכרי, ואלו בפרק המצניע [שבת דף צג ע"א] אית ליה לר"ז דמסייע אין בו ממש, משום דבאמת תרי ענינים הם, ואינו תלוי זה בזה כלל. אבל מה אעשה שרבותינו בעלי התוס' ז"ל הקשו בפרק המצניע שם מדר"ז דהתם אדר"ז דהכא ותירצו בטורח ודוחק רב, ודעתם רחבה מדעתנו: