מסכת ביצה דף י״ח עמוד א׳

גמרא ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ממקומו עד המקוה:

ומי גזרינן ומי אחמור רבנן כולי האי בהך תקנתא דטבילת כלים למגזר התירא אטו אסורא וגזרה לגזירה:

ותסברא דהא קושיא הוא:

מזהר זהיר בהו שלא יטמאו וכיון דזהיר בהו הויא להו טומאתן מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן:

מדלין מים:

בדלי טמא והוא טהור מאליו והא לא דמי למטביל כלי ע"ג מימיו דמתני' דאסור דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי הלכך מוכחא מילתא דטבילה וטעמא דטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי והאי מחזי אבל הכא אין הכל יודעים שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך:

נגזור דלמא אתי לאטבוליה בעיניה בלא שאיבת מים:

מתוך שלא הותרה לו טבילה זו אלא ע"י דליו בשאיבתו שאין כן דרך שאר טבילות:

שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים תימה אמאי לא קאמר שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים וי"ל שיש היכרא בפתח ובגפופי החצר:

גזרה י"ט אטו שבת ולא הוי גזרה לגזרה די"ט ושבת אחת היא:

נגזור השקה אטו הטבלה וקשה לפרוך נגזור משום שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים להשיקן וי"ל דגבי הטבלת כלי צריך למגזר שמא יעבירנו לפי שלהוט להטבילו אבל בהשקת מים אין להוט כל כך להשיקן דאפשר במים אחרים וכן בסמוך בולד הטומאה לא פריך נגזור שמא יעבירנו לפי שאינו להוט כל כך להטבילו כיון דליכא אלא טומאה דרבנן:

מדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו תימה דבמתניתין אמר אין מטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו וי"ל דהתם מיירי שהוא מלא מים ויש בו הוכחה דלאטבולי קבעי ואסור להטביל כלי דמחזי כמתקן אבל הכא אין הכל יודעין שהדלי טמא וא"כ הרואה יהא סבור דלשאוב הוא צריך:

כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בולד הטומאה מטבילין אותו וכו' פירש רש"י דמיירי שנטמא מערב י"ט דאי בי"ט אפילו באב הטומאה מטבילין אותו והא דאמרינן לעיל מערב י"ט אין מטבילין אותו בי"ט מיירי שנטמא באב הטומאה וטעמא דאב הטומאה אין מטבילין אותו משום דטומאה דאורייתא היא דנראה כמתקן אבל בטומאה שנטמא במשקין אינו טמא כי אם מדרבנן ולא מחזי כמתקן ועוד פירש פירוש אחר דמיירי שנטמא בי"ט עצמו ובאב הטומאה ומ"מ אין מטבילין אותו בי"ט הואיל וצריך הערב שמש ואין מטבילין לצורך חול אבל בולד הטומאה אינו צריך הערב שמש ומטבילין אותו בי"ט והא דאמרינן נטמא ביום טוב מטבילין אותו בי"ט מיירי שנטמא בולד הטומאה ולא נהירא ליה לרש"י דאכתי מ"מ הרי ראוי להשתמש בו חולין שאינו צריך הערב שמש אלא תרומה והר"י פי' דניחא לפי המסקנא דאיירי בתרומה דשם צריך הערב שמש ואינו נראה להר"ר יצחק דאטו פסיקא ליה דכהנים לית להו חולין ומיהו קשה היאך הוא מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה דאם רוצה להשתמש בחולין ובמעשר א"צ טבילה ואי משום תרומה הא בעי הערב שמש וא"כ לצורך חול הוא מטביל ויש לומר דלפירוש אחר שפירש רש"י ניחא דבטבילה דרבנן כמו זו לא בעיא הערב שמש. כדתנן במסכת פרה (פי"א משנה ה) כל הטעון ביאת מים מדברי חכמים לאחר ביאתו מותר בכולן:

היכי משכחת לה בכהנים וא"ת בישראל נמי משכחת לה דכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה וי"ל דמיירי בכלי שאינו ראוי להשתמש בתוכו מים כגון כלי מנוקב:

מערמת וטובלת בבגדיה תימה היינו שרייה ושרייה אסורה מפני שהוא מכבס ומלבן דאמרי' שרייתו זו היא כבוסו וי"ל דהואיל דהוי דרך טינוף שרי ותדע דהאיך אנו מנגבים ידינו במפה בשבת הא הוי שרייה ואסור מפני שהוא מכבס ומלבן אלא כיון דהוי דרך טינוף שרי הכא נמי נימא הכי:

גזרה שמא ישהא פי' עד י"ט שהוא פנוי ויבא לידי תקלה להשתמש בהן תרומה אבל אדם אין משהא עצמו מלטבול ועוד לא שייך למיחש לידי תקלה כל כך:

אמר רבה אפילו מי שיש לו בור בחצרו גזרינן שלא יטבילן לכליו בחצרו גזרה שמא יטלם בחצר אחרת מי שאין לו בור בחצרו יעבירם ברה"ר וגזרינן נמי יו"ט להטביל הכלים אטו שבת.

ומתמהינן ומי גזרינן והתנן ושוין שמשיקין את המים פי' משקעין כלי אבן זה שיש בו מים מתוקין שנטמאו משקעין אותן במקוה הכלי כולו ובלבד שלא יצופו מן המקוה על הכלי אלא יהיה משוקע במלאו בכלי אבן לטהר אותן המים אבל לא מטבילין שיצופו המים ויעלו למעלה מן הכלי כדי שיהא הכלי ומימיו משוקעין במים אלא הכלי כולו צריך להיות משוקע במים ויהיו המים הטמאין שבתוך הכלי משיקין עם מי המקוה. ואי גזרינן נגזור השקה אטו הטבלה ונאמר הרואה שמשקין יטביל. ודחינן טומאת המים היפין בזמן שאין לו זולתם מיזהר זהיר בהו. וטומאתם מלתא דלא שכיח היא ומלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ולמה בכלי אבן משום דלא מקבלי טומאה. כדקיי"ל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה לא מקבלי טומא'. ופירשנוה בתחלת יומא. ומותבינן עלה מדלין בדלי טמא. [כמו] וגם דלה דלה לנו. כלומר ממלאין בו מים מן הבור והוא טהור מאליו כלומר אמאי לא גזרינן דלמא אתי לאטבולינהו.

ודחינן מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י מילוי זכור הוא שאסור להטבילו ולא אתי לאטבוליה.

וכן כלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט ולא גזרינן דלמא אתי לאטבולי כלי שנטמא מעיו"ט. מ"ט ביו"ט מזהר זהירי אינשי בכלים שלהן וטומאת הכלים ביו"ט מלתא דלא שכיחא היא דהא זהירי בה. וכל מלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ומותבינן עלה כלי שנטמא באב הטומאה כו'.

ושנינן וולד הטומאה לא משכחת לה דצריך טבילה לטהוריה שלא יטמא אלא גבי כהנים דאכלי תרומה ושני עושה שלישי והן זריזין ולא אתי לאטבולי כלים שנטמאו באב הטומאה אבל וולד הטומאה אינו מטמא דאין שני עושה שלישי בחולין ואי משתמשי בכלי שנגע בוולד הטומאה שרי ליה דהא לא מטמא כדקי"ל אין שני עושה שלישי בחולין וכן נדה שאין לה בגדים ללבוש מערמת ביו"ט וטובלת בבגדיה ונמצאו בגדיה מוטהרין עמה. משנינן בה מתוך שלא היתרתיה לה להטביל כליה אלא ע"י מלבוש זכורה היא ולא אתיא לאטבולי בגדיה בפני עצמן.

ורב יוסף אמר מתני' גזירה משום סחיטה כו' ופשוטה היא רב ביבי [אמר] גזירה שמא ישהא פי' כל כלים שנטמאו לו יאמר הנה ביו"ט שאין אני עושה מלאכה נטבילם עכשיו טרוד אני במלאכתי ונמצא משהא אותם ביו"ט.

תניא כוותיה דרב ביבי כו' רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי פי' אתמול לא היה יכול להשתמש בו עכשיו ביו"ט משתמש בו נמצא כאילו היום תיקנו ואקשינן אי הכי אדם נמי נראה כמתקן עצמו שאתמול היה טמא ועכשו ניזהר וניתקן ושנינן אדם נראה כמיקר פי' כיורד במים להצטנן בהן ולא להיתקן כו' ואקשינן התינח שבת דאיכא למימר מצטנן הוא דרחיצה בשבת שריא אלא יוה"כ שאסור ברחיצה מאי איכא למימר דליכא למימר נראה כמיקר למה טובל והא נראה כמתקן עצמו ומשני רבא הואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי דליכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור ומקשינן ומי אית ליה לרבא הואיל והתנן החושש בשניו לא יגמע בהן חומץ אבל מטבל כדרכו ואם נתרפא נתרפא ורמינן עלה והתניא אינו מגמע ופולט אבל מגמע ובולע.

אמר ליה אביי ומי גזרינן הכי פירוש: בכענין זה, אבל מקומות יש דאית ליה ודאי לאביי דגזרינן גזירה לגזירה כגון גבי מחט התחובה לו בבגדו פרק קמא דשבת (יא, ב) וגבי עומד ברשות היחיד דפרק בתרא דעירובין (צט, א) דגזר בהו אביי אפילו בכרמלית אף על גב דהיא גופה גזירה, והתם טעמיה דאביי משום דהוי חפצים הצריכים לו ואי נמי במחט דשכיח טפי למשתלי וכמו שכתבתי שם בפרק קמא דשבת ובעירובין בס"ד.

לגזור השקה אטו הטבלה ואם תאמר לימא בהשקה גופא ניגזור שמא יעבירנו וגזרה יום טוב [אטו שבת], תירץ בספר הישר (סי' שפ"ו) דמהשקה גופא ליכא למיפרך שמא יעבירם ד' אמות לפי שזה יתן על דעתו כי היכי דאית ליה מסתמא מים יפים במעין ואינו יכול להביא והוא צריך להשיק את מימיו והכי נמי אינו יכול להוליך מים אצל מעין להשיקן אבל בכלים איכא למיגזר. ומכל מקום אינו מספיק לתרץ כל שמועתנו דלקמן פריך נגזור ולד הטומאה אטו אב הטומאה ולא פריך ולד הטומאה גופא נגזור יום טוב אטו שבת. אבל בתוספות תירצו דלא גזרו כן בשום מקום אלא במקום מצוה דמתוך שהוא בהול לקיים מצותו משתלי ולא דכיר, כגון גבי לולב ושופר ומגלה ואי נמי הכא גבי טהרת כליו שנטמאו באב הטומאה דמתוך שמצוה עליו לטהרן והרי הוא בהול לקיים מצוה אינו זכור, אבל גבי השקת מים אינו בהול וכן כשנטמא כלי בולד הטומאה לא חמירא ליה טומאה זו כל כך וזכור הוא, והיינו דפריך הכא נגזור השקה אטו הטבלה ולא פריך מהשקה גופא.

דולה הוא וטהור מאליו וכו' כיון שלא הותרה לו אלא על ידי דליו זכור הוא. ופירש רש"י ז"ל: ואינו דומה למטביל כלי אגב מימיו דאסרי ליה במשנה ולא אמרינן כיון שלא הותרה לו אלא על ידי השקת מימיו זכור הוא, דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי אבל הכא הרואה אומר לדלות מים הוא צריך. ואכתי קשיא לי דאם כן נדה שאין לה בגדים דאמר רב חייא בר אשי דמערמת וטובלת, וקא מפרשינן טעמא בסמוך משום דמתוך שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא, והא התם נמי כל עצמה לא באה אלא לטהר בין גופה בין בגדיה והויא לה (ב)[כ]מתניתין, וצריך עיון.

כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב פירוש: שנטמא באב הטומאה.

הנטמא ביום טוב מטבילין אותו ביום טוב ואפילו נטמא באב הטומאה.

כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביום טוב כלומר: וכשנטמא מערב יום טוב וכמו שפירשנו. ופירש רש"י ז"ל טעמא דכיון דנטמא באב הטומאה הוי תיקון גדול אבל נטמא בולד הטומאה לא הוי [תיקון], ואינו מחוור דאכתי לא ידעינן ההוא טעמא דתיקון כלי דרבא הוא [דאמר] ליה לקמן, אלא טעמא משום גזירה דשמא יעבירנו וכמו שכתבנו למעלה דכשנטמא באב הטומאה חמירא ליה ומתוך שהוא בהול לטהרו אף הוא אינו זכור אבל כשנטמא בולד הטומאה לא חמירא ליה ואף הוא זכור. ורש"י ז"ל פירש משם אחרים דטעמא דתני שנטמא באב הטומאה לפי שצריך הערב השמש, אבל בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב לפי שאין כאן צורך הערב השמש. והוא ז"ל הקשה לפירוש זה אפילו נטמא באב הטומאה הא חזי לאשתמושי ביה חולין ומעשר בלא הערב שמש, ובתוס' העמידו פירושם דמיירי בכלי דכהן דרוב אכילתו בתרומה, וכן משמע בירושלמי דתרומות (פ"ב ה"א) דטעמא משום הערב שמש. ואם תאמר מנא לן דבולד הטומאה אין צריך הערב שמש, יש לומר דכל טומאה דרבנן אינה צריכה הערב שמש דתנן במסכת פרה (פי"א מ"ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקודש ופוסלת את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר' מאיר וחכמים אוסרים במעשר, לאחר ביאתו הותר בכולן. ואי קשיא לך הא דאמרינן ביומא פרק הוציאו לו (יומא מז, א) מעשה בר' ישמעאל בן קמחית שספר עם גוי בשוק וניתזה צינורא מפיו על בגדיו ונכנס ישבב אחיו ושמש תחתיו, אלמא אף על גב דצנורא דעכו"ם אינה אלא מדבריהם צריך הערב שמש דאי לא הוא יטבול וישמש. ויש לומר דלענין עכו"ם החמירו ועשאום כזבים גמורים ואפילו להטעינן הערב שמש, וכן נמי בצנורא דעם הארץ הצריכו הערב שמש מן הטעם הזה, ואף על גב דמשמע בחגיגה (כג, א) גבי [כלים] הנגמרים בטהרה דצינורא דעם הארץ לא בעי הערב שמש התם הוא לפי שאינו ודאי שניתזה שם צנורא אלא ספק.

ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים כהנים זריזין הם כלומר: ונשמרים הם בכליהם שלא יטמאו. (ד)[ו]מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בהן רבנן. וקשיא לי אם כן אפילו באב הטומאה נמי וכל שכן דכל שטומאה חמורה יותר גם הן נזהרין יותר והויא ליה מלתא דלא שכיחא, יש לומר דהכי קאמר כיון דטומאה דולד הטומאה לא משכחת ליה אלא בכהנים וכהנים זריזין הם לא גזרו בה, אבל באב הטומאה משכחת לה אפילו בהדיוט אף הם החמירו בה אפילו אצל כהנים. ואם תאמר ולד הטומאה נמי משכחת לה בהדיוט ובחולין, כגון כלי שנטמא במשקין דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה (פרה פ"ח מ"ז), תירצו בתוס' דמיירי בכלי שאינו ראוי למשקין כגון סל או קופה. ומסתברא דבכל כלי, והכי קאמר רב[ה] טומאת ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים, ואף על גב דלפעמים משכחת לה נמי אפילו בחולין מילתא דלא שכיחא היא ואף בה לא גזרו רבנן.

כיון שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא ומהאי טעמא נמי לא גזרינן בה דלמא אתיא לידי סחיטה דאף היא זכורה. ואם תאמר מכל מקום יש בו משום כביסה וכדאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (זבחים צד, א). ובספר הישר (סימן רפ"ג) חלקו בו בין בגדים לבגדים, כי יש בגדים שמתכבסין במהרה ובאותן היא שאמרו שרייתו זהו כבוסו, ויש שצריך לטרוח הרבה כעין שלנו ואין אומרים בהם שרייתן זהו כבוסן, ובהא מיתרצא הא דהכא וכן נמי ההיא דאמרינן ביומא (עז, ב) ההולך להקביל פני רבו או לשמור פירות עובר במים עד צוארו ואינו חושש, דהכא והתם בבגדים שלנו שצריכין טורח הרבה לכבסן. ועוד כתב שם דלא אמרינן שרייתו זהו כבוסו בדבר שאינו אלא כעין לכלוך כגון ספוג ואלונתית וקנוח ידים במפה, וכן אלו אינו אלא כעין לכלוך שהולכין במים לבושין ואין שרייה זו דרך נקיון ולבון וגם אינו מתכוין לנקות ולהסיר טנוף על ידי המים ופעמים שמלכלך בכך.

הוזכר בגמרא טעם אחר לאיסור הטבלת כלים בשבת ויו"ט גזרה שמא יוציאנו ויעבירנו ארבע אמות בשבת וגזרה יו"ט אטו שבת וכן גזירה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים ולענין ביאור מיהא יש שואלין בשופר ובמגלה שהטעם גם כן מגזרה זו היאך לא שאלו בה בחצרו מאי איכא למימר כמו ששאלוה כאן ואינה שאלה שבאלו משום שאינו בקי הוא ועל כל פנים צריך הוא לילך אצל בקי וכן הוזכר בה טעם אחר משום סחיטה וגזרה כלים שאינו בני סחיטה אטו כלים שהם בני סחיטה וכן הוזכר באיסורה שמא ישהא אותם בטומאתם ונמצא מכוין מלאכתו לשבת וליום טוב וסוף הטעמים מפני שהוא נראה כמתקן ואדם מיהא נראה כטובל להקר ואף ביום הכפורים שאין טבילה להקר מותרת בו ומשום טיט או צואה אין מותר אלא רחיצת אותן המקומות מ"מ לטהרה רוחץ כדרכו כדתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים שכל שבשבת מותר מחמת מלאכה אי אתה רשאי לאסרו ביום הכפורים וטבילת מצוה או טהרה לא נאסרה מתורת ענוי:

מכיון שביארנו שגוזרין כלים שאינן בני סחיטה אגב אותן שהן בני סחיטה שאלו בתוספות היאך התירו בפרק כל כתבי קי"ח א' בקערות שאכל בהן ערבית להדיחם בשחרית והרי יש להם לגזור אטו אותם שהם בני סחיטה ותירצו שלא גזרו אלא בהטבלה של מצוה וטהרה אבל הדחה של רשות לא ועוד שאותה הדחה לא שיכא אלא באותם הכלים שאינן בני סחיטה אבל טבילה לטהרה שיכא בכולהו:

אע"פ שנאסרה במשנה הטבלת כלי אגב מימיו פירשו חכמי הצרפתים שאין הדברים אמורים אלא בענין הנזכר במשנתנו שכל עצמו אינו בא אלא לטהר אבל אם היה צריך לשאוב מים והיה שם כלי טמא מדלה באותו כלי והוא טהור מאליו יש אומרים דוקא ביו"ט ויש אומרים אפילו בשבת ובתלמוד המערב אמרו הדא דתימא בגדולים אבל בקטנים מערים עליהם ונראה לי בפירושו שזה שאסרו במשנתנו הטבלת כלי אגב מימיו דוקא בכלי גדול שהרואים מכירים בו שלא לשאיבה הוא עשוי אבל קטנים כגון דלי מערים עליהם כאלו מכוין לשאוב בהם אע"פ שאינו צריך לשאוב מים וטהורים מאליהם:

אע"פ שביארנו במשנה שאין מטבילין את הכלים ביו"ט דוקא באותן שנטמאו מערב יו"ט שהיה אפשר לו מבערב אבל אם נטמאו לו ביו"ט והוא צריך להם אע"פ שנטמאו באב הטומאה והיא טמא מן התורה שהרי אדם וכלים מקבלין טומאה מאב הטומאה מטבילין ואין כאן גזרה משום אותו שנטמא מבערב שאין הדבר מצוי ליטמא הכלים ביו"ט שהרי טהרו את הכל ודבר שאינו מצוי לא גזרי בו ומ"מ אינו משתמש בו אלא לחולין שאם תאמר לתרומה הרי הוא צריך הערב השמש:

כלי זה שנטמא מערב יו"ט ואין מטבילין אותו ביו"ט הוא הדין שאין מטבילין אותו בין השמשות שמא יו"ט הוא אבל בחול ראינוהו שמטביל כלי בין השמשות מניחין אותו ואין אומרין שמא טועה הוא ולדבר הצריך הערב השמש הוא מטביל והרי אין כאן הערב השמש אלא אומדין אותו שלא ישתמש בו עד שיעריב שמשו למחר ולא סוף דבר כשמחשבתו נכרת שהוא יודע דין הערב השמש כגון שראינוהו רץ להטביל שמחשבתו נכרת שהוא רץ כדי שיטבילהו קודם הערב השמש ודנין בו שאם לא יזדמן לו כך אף הוא נמנע מלהשתמש בו עד שיעריב שמשו למחר אלא אף מן הסתם הא אם ראינוהו מסתפק באחד מן הדברים הפשוטים שבדיני הטומאה חושבין אותו שאף דין הערב השמש נעלם ממנו ומודיעין אותו אבל אם ראינוהו מסתפק בדבר שאינו כתוב בתורה כגון טומאת שרץ שהיא בכעדשה והוא מסופק בכך ושואל בה אין חושדין אותו בכך שיהא דין הערב השמש נעלם ממנו אין העלמת מה שאינו כתוב בתורה מחייבת העלמת מה שכתוב בתורה בהדיא וזהו הערב השמש וטומאת השרץ שהיא בכעדשה אינו כתוב בתורה אלא שאמרוה ממה שאמרו חגיגה י"א א' שכן חומט תחלת ברייתו בכעדשה:

הדבר ידוע שאין כלים מקבלין טומאה מן התורה אלא מאב הטומאה ואוכלין אין מטמאין כלי אפילו מתקנת חכמים אבל משקין טמאין מטמאין כלי מגזרת חכמים גזירה משום משקה זב וזבה ואם נטמא כלי זה במשקין ראשונים שהם ולד הטומאה נמצא הכלי שני וצריך כלי זה טבילה לכהנים לתרומה שהשני עושה בה שלישי ומטבילין אותו ביו"ט אפילו נטמא מערב יו"ט שהכהנים זריזין הם ואין לנו תורת גזרה בעניניהם ושמא תאמר הרי יו"ט מיהא אינו ראוי לטבילה שהרי צריך הערב השמש איפשר שמטבילו ביו"ט לצורך שבת הסמוך לו וחכמי הדורות שלפנינו כתבו בה הואיל וטומאת סופרים היא אינו צריך בטבילתה הערב השמש:

נדה שצריכה לטבול בשבת לטהרות ואין לה בגדים טהורים להחליף וללבוש אחר טבילתה ובגדים שלבשה בימי נדתה טמאים הם ואי איפשר לה להטבילם בשבת מערמת וטובלת בבגדיה ועלתה טבילה לה ולבגדיה ואין כאן דין מתקן כלי שהרי אגב טבילתה הוטבלו וטבילת אדם מותרת מפני שנראה כמיקר וחציצה אין כאן שבבגדים רחבים אנו עסוקים והמים נכנסין תחתיהם בריוח הא הטבלת בגדיה בעין אסורה ולא משום מתקן לבד אלא אף משום סחיטה וכבוס וצחצוח ולא נאמר משום מתקן לבד אלא בכלים שאינן בני סחיטה וכבוס ואין גוזרין על זו מפני זו שכל שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא:

מכאן יצאה הוראה לחכמי צרפת שאם ניתזו מי רגלים לאדם על לבושו כדרך שהתינוק מטיל מים על בגד אמו שהוא צריך לטהרן על ידי הטלת מים עליהם שמותר לעשות כן בשבת ואין כאן גזרת כבוס או סחיטה או צחצוח אחר שאינו מתכוין אלא לנקות עצמו ואע"פ שבתלמוד שבת פרק נוטל קמ"ב ב' אמרו בכר שהיתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט ואם היתה של עור נותנין עליו מים הא של בגד אינו רשאי ליתן עליו מים דוקא בצואה או לכלוך אחר אבל התזת מי רגלים אף בבגד רשאי ליתן עליו מים בשבת ויש חולקים לומר שלא הותר כן אלא בנדה הואיל ואין בבגד שום לכלוך הא כל שיש בו לכלוך אסור אלא שיקנח בסמרטוט ודיו:

בד"ה נגזור השקה כו' וכן בסמוך בולד הטומאה לא פריך נגזור כו' עכ"ל ובההיא דמדלין בדלי לא תקשי להו דנפרוך גזירה שמא יעבירנו כו' דדרך הדלי מונח אצל הבור ולא שייך בה שמא יעבירנו והא דקאמר נגזור דלמא אתי לאטבולי בעיניה משום דמדלין קתני אבל טבילה בעיניה ודאי אסורה משום גזירת שאר כלים ולרבה ודאי ההיא דמדלין בדלי לא דמי למטביל כליו ע"ג מימיו דהתם שייך בו שמא יעבירנו ואף אם אין להוט על השקת מים מ"מ להוט הוא אחר טבילת הכלי והתוס' שכתבו בסמוך מדלין בדלי כו' תימה דבמתני' אמר אין מטבילין כלי ע"ג מימיו כו' וי"ל כו' דמחזי כמתקן כו' עכ"ל וקרוב לזה פרש"י לרבא דאמר טעמא דמתני' משום דמחזי כמתקן הוצרכו לחלק בזה אבל רבה ודאי לית ליה טעמא דמחזי כמתקן אלא משום שמא יעבירנו ובמדלין בדלי לא שייך שמא יעבירנו כמו במטביל כליו ע"ג מימיו כמ"ש אבל מהרש"ל הבין מפרש"י שכתב בדלי טמא כו' והא לא דמי למטביל ע"ג מימיו כו' משום דנראה כמתקן כו' עכ"ל דלרבה הוצרך לפרש כן ואית ליה נמי טעמא דמחזי כמתקן ואין להאריך בדחוקיו כי אין בו צורך דודאי לרבה לא הוצרך רש"י לפרש כך כמ"ש אלא דרש"י נמשך לפרש כולה שמעתין לטעמא דרבא משום דהוא בתראה דה"נ לעיל דמייתי תלמודא הך מתני' דאין מטבילין כלים לא פירש הטעם אלא משום דנראה כמתקן ולזה נמשך רש"י נמי לפרש בההיא שנטמא באב הטומאה דה"ל כמתקן ובולד הטומאה אין כאן תיקון דע"כ לרבא פי' כך דלרבה לא סגי לן בהכי דא"נ אין תיקון בולד הטומאה מ"מ ניחוש שמא יעבירנו וע"כ אית לן למימר כדברי התוס' דבולד הטומאה אין לחוש דאינו להוט כ"כ וכן בנטמא באב הטומאה ל"ל טעמא דהוה כמתקן דהא בלאו הכי ניחא לרבה כטעמיה משום שמא יעבירנו וכן בההיא דמערמת וטובלת כו' שפרש"י ולא מוכחא מילתא שהיא מתקנת כו' עכ"ל לרבא פי' כך אבל לרבה לא נגזור שמא יעבירנו דמתוך שלא הותרה כו' כדקאמר בשמעתין ובההיא דנטמא בי"ט מטבילין אותו בי"ט דפריך נגזור די"ט אטו דעי"ט לא תקשי להו דליפרוך נגזור שמא יעבירנו דכיון דנטמא בי"ט דלא היה לו להטבילו מבע"י לא חשו לגזירה דשמא יעבירנו וכצ"ל נמי לרבא דטעמו משום דמחזי כמתקן דבנטמא בי"ט לא חשו כיון דלא היה לו להטבילו מבע"י ושוב מצאתי בתוס' ישנים וז"ל מה שהזכיר רש"י בפי' טעמא דמתני' משום דנראה כמתקן לא דק דהשתא לרבה טעמא שמא יעבירנו כו' עד דמסיק ליה רבא עכ"ל וזה מסכים לדברינו דטעמא דמחזי כמתקן אינו לרבה כלל ושלא כדברי מהרש"ל וק"ל:

בפרש"י בד"ה בולד הטומאה כו' י"מ כלי שנטמא באב כו' וטעמא משום דבעי הערב שמש כו' עכ"ל ולפ"ז בולד הטומאה דוקא בנטמא בי"ט מטבילין אותו ולא בנטמא בעי"ט דבולד הטומאה איירי לעיל דמחלק בין נטמא מעי"ט לנטמא בי"ט כמ"ש התוס' וקשה לפי זה הא דפריך נגזור הא אטו הא היינו ולד הטומאה שנטמא בי"ט אטו אב הטומאה ומאי קא קשיא ליה הא קאמרינן דטומאה בי"ט מלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו ביה ובאב הטומאה מיהת אין מטבילין כיון דאין ראוי לתשמיש היום דבעי הערב שמש וי"ל דודאי לעיל בולד הטומאה נטמא בי"ט אטו עי"ט לית לן למגזר משום דמלתא דלא שכיחא כדקאמר משום דנטמא בעי"ט גופיה איכא ביה צורך י"ט ואינו אסור אלא משום גזירה דשמא יעבירנו אבל הכא כיון דאב הטומאה אסור משום דאין בו צורך י"ט כלל אית לן למגזר ולד הטומאה אטו אב הטומאה אע"ג דמלתא דלא שכיחא הוא וק"ל:

גמ' מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש כו' מיהו לא דמי למטביל כלי ע"ג מימיו דאסור ולא קאמרינן ביה מתוך שלא הותר לו אלא ע"ג מימיו זכור הוא דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר או מימיו או כליו משא"כ הכא דלא מחזי כלל שבא לטהר אלא שהאשה נכנסת במים להקר וק"ל:

שם רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה כו' יש לדקדק לטעמא דרב ביבי שהוא משום תקלת תרומה למה נחמיר לקמן בשמעתין בשבת טפי מבי"ט ומתוך זה נראה ליישב דברי הרמב"ם בהלכות י"ט פ"ד כתב טעם לטבילת כלים משום שמא ישהה כרב ביבי ובהלכות שבת פ"ג כתב משום דנראה כמתקן כרבא והיינו משום דמשמע ליה מתוך שמעתין שהחמירו בשבת טפי משום איסורא דמתקן דאיסור שבת חמור אבל י"ט כיון דצורך י"ט הוא לא גזרו משום מתקן אלא משום תקלת תרומה ומזה נראה ליישב גם דברי הרי"ף שהביא טעם דרב ביבי משום דתניא כוותיה והביא נמי טעמיה דרב יוסף דשמא יסחוט דמשום הכי החמירו בשבת טפי מבי"ט דכיון דצורך י"ט הוא לא גזרו ביה שמא יסחוט אלא משום תקלת תרומה ודו"ק:

ואם איתא נגזור השקה כו' ואם תאמר ובהשקה גופה לימא נגזור שמא יעבירנו ויום טוב אטו שבת. ויש מפרשים דחדא מינייהו נקט. ויש מפרשים דלא גזרינן גזרה לגזרה אלא בדבר מצוה דמתוך שהוא בהול עליה איכא למיחש והיינו בהטבלת כליו שצריך כל יום ויום לרגל ומצוה עליו לטהרן. אבל במים טמאים אין מצוה בטהרתן אלא שישפכם ויטול אחרים. וכן בולד הטומאה לא גזרינן משום דלא חמירא ליה כל כך ואינו בהול עליה וזכור הוא. והקשה מורי דאם כן דכל היכא שהוא באב הטומאה בהול על הטומאה ואינו זכור ובכי הא גזרינן אם כן הא דאמרינן מדלין בדלי טמא ואפילו נטמא באב הטומאה אמאי לא אקשינן דנגזור שמא יעבירנו ויום טוב אטו שבת דכיון שבהול לקיים מצוה זו אינו זכור דהכא נמי הוו מקשינן בהשקה אי הויא מצוה. וכן נמי הוה לן לאקשויי אהא דכלי שנטמא ביום טוב שמטבילין אותו ביום טוב דנגזור יום טוב אטו שבת. על כן פירש דהכי פריך ומי גזרינן כהאי גוונא דהוי גזרה לגזרה. והתנן ושוין שמשקין וכו'. ואם איתא כלומר דגזרינן גזרה לגזרה הכא נמי אפילו לא משכחת שום גזרה בהשקה גופה הוה לן למגזר אטו הטבלה ואף על גב דהוי גזרה לגזרה. דאסיק אדעתיה דמקשה דמדשרי השקה ואסר הטבלה יש בהשקה טעם להתר דליכא למגזר יום טוב אטו שבת דהא אפילו בשבת שרי לרבנן דרבי כדלקמן. ולרוחא דמלתא אקשי ליה כיון דהוא אמר דגזרינן גזרה לגזרה הכא נמי נגזור גזרה לגזרה. ובפירוקא דאמר דלא שכיחא סליק לן דלית לן למגזר אפילו חדא גזרה יום טוב אטו שבת דאפילו בשבת שרי לרבנן. ובפירוקא דפריק מתוך שלא הותרה לו אלא על ידי דליו זכור הוא סליק נמי דליכא למגזר יום טוב אטו שבת דכיון דאיכא היכרא שלא התירו לו אלא כדרך הדולין זכור הוא. שאם תגזור בזה תגזור נמי שלא ידלה מבור שבחצר גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים לדלות מבור שברשות הרבים עד כאן לשונו. והריטב"א נשמר מזה כמו שנפרש בסמוך.

דלמא מטביל ליה בעיניה פירוש ומייתי ליה ארבע אמות ברשות הרבים. דבשלמא בשאיבה ליכא למיחש כיון שהוא מדלה בבורו ממש כמות שהוא עומד וזכור הוא. הא דאקשי נגזור השקה אטו הטבלה קשיא לי דאם כן שלוש גזרות הן דבהטבלה גופה ביום טוב איכא שתי גזרות. ופירש הריטב"א דקושיין מבור ברשות הרבים ביום טוב אי נמי אפילו מבור בחצרו בשבת דגזור השקה אטו הטבלה דהוו שתי גזרות עד כאן.

אלא פשיטא דלית ליה מים יפים אחרים כלומר שהמקוה שהוא משיקן בו מימיו מלוחין כמו שפירש רש"י. וכיון דלית ליה מים יפים מיזהר זהיר שלא יתטמאו מימיו וכיון דזהיר בהו ועכשו נטמאו הויא לה טומאתן מלתא דלא שכיחא.

מדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו פירש רש"י ולא דמי כלל למטביל כלי אגב מימיו שאסרו במשנתינו דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר או את המים או את הכלי ומוכחא מלתא דלטבילה מכוין וטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי. אבל הכא אין הכל יודעין שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הוא צריך. ולהכי פרכינן נהי דבדלי גופה ליכא למיסר נגזור אטו הטבלה בעיניה בלא שאיבת מים. והקשה הרשב"א אם כן נדה שאין לה בגדים שטובלת בבגדיה אמאי דהא התם כל עצמה לא באה אלא לטהר בין גופה בין בגדיה והויא לה כהטבלה דמתניתין. ועלתה לו בקושיא. ומורי תירץ דהיינו טעמא דנדה דמערמת וטובלת בבגדיה ואפילו בשבת מפני שיכולה ללכת כשהיא לבושה ולטבול לשם. מאי אמרת דלמא אתיא לאטבולי בעינייהו ואפילו ביום טוב נגזור אטו שבת שמא תביאם. שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא ואפילו בשבת שרי. אבל מטביל כלי אגב מימיו דבשבת אסיר שמא יעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אפילו ביום טוב אסור גזרה אטו שבת שאי אפשר לו להטבילם ברשות הרבים שלא יתחייב. אלא דקצת קשה פירוש רש"י דהא כולה סוגיין מוכחא דלית באיסור טבילה משום תיקון כלי דאילו כן אפילו ביום טוב ובחצרו ליתסר מדינא ולא משום גזרה. ואמרו בתוס' שלא היה לו להזכיר שום תקון דאכתי לא ידעינן ההוא טעמא דרבא הוא דחדית ואכתי קיימינן לטעמא דגזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

נגזור דיום טוב אטו דערב יום טוב הא הוו להו שלש גזרות דהא דערב יום טוב אסור משום שבת ושבת שמא יעבירנו ארבע אמות. ופירש הריטב"א דהכי קאמר אפילו תימא דבטמאים ביום טוב לא שכיח טומאה ולא גזרו בהו מכל מקום כיון דגזרו על אותם שנטמאו מערב יום טוב גזרו בכללם אותם של יום טוב כיון שאף בהם יש גם כן גזרה של ארבע אמות ומאי שנא הא מהא. וכן נפרש הא דאקשינן בסמוך נגזר ולד הטומאה אטו דאב הטומאה ולא אטו ממש אלא שהיא בכלל הגזרה ובדידיה שייך גזרה דארבע אמות שאף הם מצוה לטהרם עד כאן. הרי שנשמר הרב ז"ל מקושיות מורי שהוקשה לו למעלה. אלא דקשיא לי קצת דאם איתא דכבר ידע המקשה רביום טוב לא שכיח טומאה ואפילו הכי אקשי ליה דנגזור מאי קא פריק ליה טומאה ביום טוב לא שכיחא. וצריך עיון.

בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב ואם תאמר והיכי משכחת לה דהא אין אדם וכלים מקבלים אלא מאב הטומאה. וי"ל כגון במשקין טמאין דגזרו רבנן משום משקה זב וזבה והוא משמונה עשר דברים שגזרו כדאיתא בריש פרק קמא דשבת.

היכי משכחת לה גבי כהנים וא"ת בחולין נמי משכחת לה שמקבלין טומאה משני וכגון משקין שהיו בכלי ונטמאו מן הכלי דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. ותירצו בתוס' דמיירי בכלים שאין משתמשין בהן משקין כגון כלי מנוקב וכיוצא והלכך ליכא למיחש שמא יתן בהן משקין וישתמש מהכלים בשתיית משקין.

מערמת וטובלת בבגדים פירוש בבגדים רחבים שאין בהן משום חציצה. וא"ת והאיכא משום דלמא אתי לידי סחיטה. וי"ל דהכא משום מצוה לא גזרו כדאיתא בפרק בתרא דיומא ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים. ואני שמעתי דבההיא דיומא ליכא למיחש לסחיטה לפי שאסור ליגע אצבעו במים והלכך לא יסחטם.

בתוס' בד"ה שמא יעבירנו כו' תימא אמאי לא קאמר שמא יוציאנו מרה"י לר"ה כו' עכ"ל. עיין בסוכה ר"פ לולב וערבה בפרש"י שכתב דלא חיישינן להכי דאפילו יוציאנו אין כאן איסור שלא היה בדעתו משעה ראשונה לכך והקשו שם בתוספות ע"ז דא"כ בר"ה נמי ליכא למיחש ע"ש. ולע"ד נראה דשיטת רש"י נכונה דודאי לאו ברשיעי עסקינן דהכל יודעין שאסור להוציא מרה"י לרה"ר ואין לחוש לכך אלא בע"ה גמור או שמא ישכח שהוא שבת א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שאסרו לטלטל לולב ולטבול כלים סוף סוף ליכא תקנתא בהכי לע"ה גמור שאינו יודע תקנת חכמים וכן למי שישכח שהוא שבת אע"כ דעיקר החששא דלכתחלה יהא בדעתו לטלטל הלולב אצל בקי ברה"י וכן בטבילת כלים לטובלו ברה"י ואח"כ כשלא ימצא שום בקי ברה"י וכן מקוה כשירה וילך דרך מתעסק לרה"ר וא"כ אזלא לה עקירה ראשונה מרה"י להכי קאמר שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר והו"ל עקירה והנחה בשגגת שבת כן נ"ל בשיט' רש"י והתוספות אפשר דסברי דעיקר החששא שיסבור דטבילת כלים ולולב כיון שהן דבר מצוה דוחה שבת. וא"כ שייך האי חששא נמי מרה"י לרה"ר. אלא דבזה לא הוו משני מידי דמרה"י לרה"ר אית להו היכרא דסוף סוף הרי סובר שדוחה שבת. ולפ"ז שיטת התוס' צ"ע ודו"ק:

שם א"ל אביי יש לו בור בחצירו מאי איכא למימר וקשיא לי דבכל דוכתא דמסיק רבה האי טעמא דשמא יעבירנו בשופר ובלולב ובמגילה משום דאין הכל בקיאין וילך אצל בקי ואמאי לא מקשה אביי כהאי גוונא תינח לאינו בקי אבל בבקי או מי שיש לו בקי בחצירו מאי איכא למימר ויש ליישב דודאי פשיטא ליה לאביי דלא פלוג רבנן בתקנתן כדאמרינן בעלמא יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין אלא דהכי משמע ליה לאביי דבור ברה"ר לא שכיח ורוב בני אדם יש להם בורות בחצירם או בחצר שבמבוי ועוד דסתם בור רה"י הוא והו"ל מרה"י לרה"י דרך ר"ה כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם התינח שבת י"ט מאי איכא למימר גזירה י"ט אטו שבת ולכאורה יש לתמוה דכיון דמקשינן התינח שבת י"ט מאי איכא למימר אלמא דפשיטא לן דהוצאה גופא מותר בי"ט ולא גזרינן אטו שבת א"כ מה טעם יש בזה לגזור טבילת כלים בי"ט אטו שבת מחששא דשמא יעבירנו ואטו מי גריעי הנך כלים משאר דברים שמותר לו להוציאן לכתחילה ול"ל דהכא כיון דבכלים שנטמאו באב הטומאה איירי דבעו הערב שמש הו"ל שלא לצורך י"ט כלל ומש"ה אסור בי"ט כסברת התוספות לעיל דף י"ג בד"ה דלמא בעירוב והוצאה קמיפלגי דלא הותרה הוצאה בי"ט אלא כשהוא צורך היום קצת דא"כ לא הוי צריך למימר גזירה י"ט אטו שבת כיון דבי"ט גופא שייך האי חששא דהוצאה שלא לצורך. ועוד דהא אליבא דרבה קיימינן הכא ואיהו סובר לעיל דף י"ב דלב"ה אפילו הוצאה שלא לצורך היום כלל נמי שרי ע"ש בתוספות שלא כתבו כן אלא אליבא דרב יוסף ועוד דהא באב הטומאה נמי הוי צורך היום להשתמש בהם חולין כמ"ש רש"י ותוספות בסמוך:

מיהו למאי דפרישית בסמוך בלשון התוספו' דעיקר החששא שיסבור דטבילת כלים שהיא מצוה דוחה שבת א"כ היה באפשר ליישב דנהי דבעיקר הוצאה לא גזרינן י"ט אטו שבת דהכל יודעין שכמה מלאכות אסורין בשבת ומותרין בי"ט משא"כ לענין טבילת כלים חיישינן שפיר י"ט אטו שבת מה"ט דסבור דמשום מצוה שרינן ליה ועשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אלא שכבר כתבתי דע"כ ליתא להאי סברא ומכ"ש לפי מה שאפרש לקמן דלקושטא דמילתא טבילת כלים לאו מצוה הוא ודלא כמהרש"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב בדוחק לפי הסברא שכתבתי לעיל דדוקא בטבילת כלים וכיוצא בזה שייך טפי האי חששא דאגב טירדא שלא ימצא מקוה כשירה יעבור דרך רה"ר דרך מתעסק ומש"ה אלמוהו להאי חששא וגזרו לגמרי אפילו ביום טוב דאי לא הא לא קיימא הא כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה גזירה י"ט אטו שבת ולא הוי גזירה לגזירה די"ט ושבת חדא גזירה היא עכ"ל. וצ"ל דהאי דיש לו בור בחצירו פשיטא להו דלא הוי גזירה לגזירה כדפרי' בסמוך דבכ"מ לא פלוג רבנן בתקנתן לאסור לזה ולהתיר לזה. אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך ומי גזרינן והא תנן ושוין שמשיקין נגזור השקה אטו הטבלה ומאי קושיא דלמא כולי האי לא גזרינן דהו"ל גזירה לגזירה וכן כל הנך קושיות דמקשה נגזור דלמא אתי לאטבולי בעי"ט ונגזור די"ט אטו דעי"ט ומאי קושיא הא כולהו גזירה לגזירה נינהו ולפרש"י א"ש דאדרבא כל הנך קושיות כיון דגזרינן אפילו ביש לו בור בחצירו וגזרינן נמי שבת אטו י"ט אלמא דאלמוהו להך תקנתא טבילת כלים לגזור אפילו בכמה גזירות מש"ה מקשה ומי גזרינן וכמו שפרש"י להדיא אבל לפירוש התוספות קשה. והנראה בזה דמה שכתבו התוס' דשבת וי"ט חדא היא היינו דוקא להאי מילתא דטבילת כלים לחוד והיינו נמי משום דקשיא להו דלא שייך לגזור הכא כלל שבת אטו י"ט כיון דהוצאה גופא מותר בי"ט ולא גזרינן וע"ז תירצו די"ט ושבת חדא היא להא מילתא דאי לא הא לא קיימא הא כדפרי' דמש"ה הוצרכו לאסור טבילת כלים לגמרי וא"כ מקשה שפיר כיון דאפילו בי"ט דלא שייך כלל האי חששא אפ"ה גזרו כ"ש דיש לגזור בשבת בכל ענין אפילו השקה אטו הטבלה ומוכח עכשיו דההיא דשוין שמשיקין איירי אפילו בשבת כדמוקמינן לקמן בכולהו שמעתין באוקימתא קמא וכן הא דנגזור די"ט אטו דעי"ט היינו נמי כיון דלא מפלגינן כלל בין שבת לי"ט אע"ג דבי"ט היתר גמור הוא דליכא שום חששא וע"כ דעיקר משום לתא דשבת הוא וכי היכי דבשבת אסור בכל ענין אפילו נטמא בשבת ה"נ יש לאסור בי"ט כן נ"ל. ולמאי דפרי' לעיל בלשון הגמרא דאליבא דב"ש ודאי אפילו לרבה הוי טעמא דטבילת כלים משום מתקן דמה"ט אוסר אפי' באדם וא"כ מקשה שפיר מההיא דושוין שמשיקין דאפי' לב"ש דאוסר משום מתקן ואפ"ה לא גזור השקה אטו הטבלה אע"כ היכא דלא שייך האי חששא לא החמירו בטבילת כלים ואם כן מדבית שמאי נשמע לב"ה דאין לגזור יום טוב אטו שבת כיון דלא שייך חששא דשמא יעבירנו כלל ודו"ק:

בד"ה נגזור השקה אטו הטבלה וקשה לפרוך נגזור משום שמא יעבירנו כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב דמהשקה גופא לא פסיקא ליה לאקשויי דאיכא למימר דושוין שמשיקין איירי בי"ט כאידך אוקימתא דלקמן וכיון דהשקה היא באוכל נפש עצמו לא רצו לגזור כלל דהכל יודעין דאוכל נפש מותר בי"ט במלאכה גמורה משא"כ בשבת ולא אתי למיטעי. אלא דאכתי נגזור השקה אטו הטבלה וכ"ש למאי דפרי' דאליבא דב"ש פריך דהטבלה אפילו בי"ט אסור משום מתקן ואפ"ה לא גזרו השקה אטו הטבלה ומדב"ש נשמע לבית הלל כדפרישית. כן נראה לי נכון לולי שהתוספות לא כ"כ ודבריהם מוכרחין לחלק בין להוט לאינו להוט משום קושיא דולד הטומאה אלא דקשיא לי בדבריהם אם כן אליבא דרב יוסף דקאמר שמא יסחוט מה חילוק יש בין אב הטומאה לולד הטומאה דבולד הטומאה גופא נגזור שמא יסחוט מיהו למסקנא דכהנים זריזין הן א"ש:

מיהו לשיטת היש מפרשים ודאי קשה אליבא דרב יוסף ממ"נ אי שייך שמא יסחוט בולד הטומאה א"כ נטמא בי"ט נמי ואי לא שייך בולד שמא יסחוט דכהנים זריזין הן א"כ בנטמא מעי"ט אמאי אסור וצ"ע:

בגמרא ותסברא אי אית ליה מים יפין הני ל"ל למיעבד השקה אלא דלית ליה כו' אע"ג דבפרק בתרא דמקואות תנן דב"ש סברי אין משיקין יפים ברעים נראה דהתם ברעים לגמרי שאינן ראוים כלל לשתיה דעכירי וסריחי וכן נראה מהטעם שכתב שם הר"ש בפי' המשניות דטעמא דב"ש דלמא חייס עליה ולא עביד השקה מעליא כדי שלא יתערבו הרעים לתוך היפים אבל הכא מיירי שהרעים ראוים קצת לשתיה אלא דאפ"ה מיזהר זהיר באותן היפים וכן נראה מלשון התוספות שכתב דאינו בהול כ"כ כיון דאפשר במים אחרים כן נ"ל ודו"ק:

גמ' נראה כמיקר עיין יבמות דף מ"ו ע"ב תוס' ד"ה תקוני גברא:

גמרא איתביה כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט, ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט, ואם איתא [דטעמא דאסור לטבול כלים בשבת דגזרינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר] נגזור דיו"ט אטו עיו"ט. ומה דלא הקשה בפשוטו נגזור שמא יעבירנו, כתב המפרש הגדול מהר"ש איידל"ש ז"ל דכיון דלא היה אפשר להטבילו מבעוד יום לא חששו לגזרה דשמא יעבירנו.

ועדיין תמוה לי כיון דלגוף הגזרה דשמא יעבירנו לא חששו בלא היה אפשר לעשותו מעיו"ט כש"כ דאין לחוש אטו עיו"ט כיון דאיסורא דעיו"ט נמי רק משום שמא יעבירנו:

שַׁאֲנִי הָתָם מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הֻתְּרָה לוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי דַּלָּיו, זָכוֹר הוּא. מקשים אם כן לעיל מזה כשהקשה לו לגזור השקה אטו הטבלה אמאי לא משני ליה כהאי שנוייא מתוך שלא התירו לו אלא בכלי של אבן ולא בכלי של עץ זכור הוא? ונראה לי בס"ד דהתם אין הכי נמי זכור הוא אך עדיין איכא חששה בשביל הרואים שרואים אותו משיק בשל אבן ויבואו הם להשיק בשל עץ דאינם יודעים דדוקא בשל אבן התירו לו אלא חושבין שכך נזדמן אצלו זה הכלי של אבן והשיק בו לכן יש לגזור השקה אטו הטבלה, ולזה הוצרך לתרץ לו משום דהוי מלתא דלא שכיחא מה שאין כן הכא אין חששה מפני הרואין כמו שפירש רש"י ז"ל דלא יבואו למיסק אדעתייהו מעיקרא שהוא טמא אלא יאמרו לשאיבת מים הוא צריך ונמצא אין החששה היא אלא רק בשביל עצמו ולזה משני כיון דלא התירו לו אלא על ידי דליו זכור הוא.