מסכת זבחים דף קי״ט עמוד א׳

דכתיב והימים אשר מלך וגו' ל"ג שנה הרי נ"ג וארבע שמלך שלמה לפני בנין הבית ואותה שנה שלמו ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים נשתיירו לשילה שס"ט:

מנהני מילי שהיה היתר לבמות אחר קדושת שילה משחרבה:

כי לא באתם בימי גלגל אל המנוחה וגו':

ולמה חלקן הכתוב לכתוב את שניהם:

ליתן היתר במה בין זה לזה דהא קרא בהיתר במות דגלגל משתעי וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה וגו' אבל לא משבאתם ואי אין היתר בין זו לזו לא ה"ל למיכתב אלא מנוחה ומדכתיב נחלה ש"מ דה"ק להו אחר קדושת המנוחה תחזרו להיתר הראשון עד בואכם אל הנחלה:

אי הכי דשעת היתר הואי נייתי נמי מעשר שני לנוב וגבעון שהרי נסתלקו כל קדושת שילה ומאי טעם לא תנן במתני' לאוכלו שם:

שם שם ואכלתם שם (דברים י״ב:י״ח) אי נמי (כי אם) לפני ה' אלהיך (תאכלנו) במקום אשר יבחר לשכן שמו שם (שם יד) ובארון כתיב (שמות מ) [ונתת] שם את הארון וגו':

וכיון דארון לא הוה דכל ימי נוב וגבעון היה הארון בקרית יערים כ' שנה ובעיר דוד עד שנבנה הבית:

באו לנוב וגבעון [כו'] קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל בריש פירקין במתניתין (דף קיב:) פירש בקונטרס דלעיל בבאו לגלגל לא הוזכר מעשר שני לפי שלא נהגו מעשרות עד לאחר ירושה וישיבה ותימה דהא פריך הכא בגמרא דמעשר שני נמי נסקיה להתם בנוב וגבעון ומסיק דמתני' ר' שמעון היא דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו דהיינו בבכור ומעשר בהמה וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן לא בעי לאתויי התם דאיתקוש להדדי והשתא מהאי טעמא דאיתקש למעשר לא יהא נאכל כלל כמו מעשר בהמה בנוב וגבעון למ"ד לא קרבו חובות והיו צריכין להמתין בבכור ומעשר עד שיוממו ונאכלין במומן לבעלים ומעשר שני לא יהא לו תקנה אלא בפדיון ויש ספרים דלא גרסי במתניתין מעשר שני כלל גבי נוב וגבעון ונראה לפרש דלענין הבאה הוא שייך להקיש דאי האי טעון הבאת מקום גם זה יהא טעון הבאת מקום כדקאמר לר' יהודה דאמר חובות קרבו דבנוב וגבעון נאכל גם מעשר שני נאכל שם אבל מה שאין מעשר בהמה קרב לרבי שמעון משום דחובות לא קרבו לענין זה אין שייך להקיש מעשר שני שלא יהא נאכל בכל מקום דהא דאין מעשר בהמה נאכל משום דבעי מתן דמים ואימורים ולא אפשר אבל מעשר שני שרי ומיהו קשה דלעיל בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס:) ילפינן מעשר מבכור דאין נאכל בזמן הזה ויש גירסות בספרים ושם פירשתי ועוד קשה אי משכחת מעשר דנאכל בכל ערי ישראל א"כ הא דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לו:) מרבה אני מעשר שיש לו היתר בכל מושבות דאמר ר' אלעזר מנין למעשר שנטמא כו' למה לי דרבי אלעזר הא כיון דבנוב (נאכל) וגבעון נאכל בכל ערי ישראל א"כ יש היתר בכל מושבות כדאמר התם (דף לח:) לקמיה בההוא פירקא גבי חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון וי"ל דאיצטריך התם דרבי אלעזר משום רבי יהודה דאמר בשמעתין שלש בירות הן של שילה ושל נוב וגבעון ושל בית עולמים לאכילת מעשר שני ואליבא דרבי יהודה וא"ת והיכי קאמר התם ומוציא אני בכורים שאין להם היתר בכל מושבות והלא נאכלין בנוב וגבעון בכל ערי ישראל כמעשר שני ויש לומר דבכורים לא אפשר משום דבעו הנחה אצל המזבח ובנוב וגבעון ממטו להו התם כדאמרינן לעיל בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס:) ובפרק בתרא דמכות (דף יט:) ובתמורה בפרק אלו קדשים (תמורה דף כא.) דבכורים אינם שלא בפני הבית משום דבעי הנחה ועוד מידי דהוה אחזה ושוק ותרומת לחמי תודה דאמרי' לעיל (זבחים דף קיז:) נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה משום דבעו תנופה ובכורים נמי בעו תנופה דלא דמי למנחה דקרבה בבמה בלא תנופה לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה במתניתין בפירקין כדפרישית לעיל דמנחה עיקר מצותה (סמיכה) והקטרה הלכך משום תנופה לא בטלה אבל הני דעיקר מצותן תנופה בטלה תנופה בטלי אינהו:

הא מני רבי שמעון היא הכי נמי מצי למימר רבנן היא דאמרי חובות ליחיד לא קרבו בשעת היתר הבמות אף בבמת צבור וכן רבי מאיר אלא נקט ר' שמעון משום דעביד הך דרשא עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר:

הג"ה ואיתקש [מעשר] דגן למעשר בהמה לעיל בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס:) נקט היקשא דמעשר לבכור והכא והתם סגי בחדא:

זו וזו שילה פירש בקונטרס ואפילו הכי הוי היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקימנא כרבי ישמעאל עכ"ל ולא דק דהתם רבי ישמעאל ב"ר יוסי דהוא בתראה בימי רבי והכא רבי ישמעאל בן אלישע בר פלוגתיה דר' עקיבא רבו של ר' שמעון בן יוחי וההוא אסיקנא לעיל לפום חד גירסא דכולי עלמא קידשה ומיהו אי אפשר לומר לדידיה שלא יהא היתר אחר שילה דהא מצינו אבשלום שהקריב בחברון כדכתיב (שמואל ב ט״ו:ז׳-ח׳) אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון וכתיב (שם) כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור דאין לומר דהוה מפרש דלא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון שהיו שם טובים ולהקריבם בגבעון בבמה גדולה באהל מועד כדבעי למימר בריש פרק שני דתמורה (דף יד.) דהא מסקינן התם על כרחין דלאקרובי בחברון בבמת יחיד אזל דאי להביא מחברון מיבעי ליה ועוד כתיב בשמואל (א ט) כי הוא יברך הזבח ובשאול כתיב (שם יג) הגישו אלי העולה והשלמים ויעל העולה ובסמוך מייתי לה קראי שהקריב בלילה בבמה:

תוס' ד"ה זו וכו' ולא דק עיין לעיל דף ס ע"ב תוס' ד"ה קסבר:

נִשְׁתַּיְּרוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים חָסֵר אַחַת (דברי הימים ב' ג, ב) נראה לי בס"ד מספר זה הוא כמנין ראשי תיבות של י"ג מידות. גם עוד מספר שס"ט הנזכר הוא כמנין הַשַּׁלִּיט בְּאַהֲבָה [369] כי יוסף דכתיב ביה ויוסף הוא השליט על הארץ נעשה שליט באהבה אהבוהו.

'מְנוּחָה' זוֹ שִׁילֹה 'נַחֲלָה' זוֹ יְרוּשָׁלַיִם (דברים יב, ט) נראה לי בס"ד כי ידוע יוסף הצדיק ע"ה בבית שיש לו בחושן נוסף לו שם ב' אותיות ו"ן של ישורון וגם בשמו הטוב הוסיף לו השם יתברך אות ה"א כשמלך במצרים דכתיב עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (תהלים פא, ו) הרי אותיות הו"ן וכנזכר במפרשים ולכן ' מְנוּחָה ' זוֹ שִׁילֹה כי 'מְנוּחָה' הוא 'חם הון' והיינו חם רצונו לומר ראה כי תרגום ראה חמא ושורש חמא חם. ' וְנַחֲלָה ' זוֹ יְרוּשָׁלַיִם כי ירידת האש מן השמים בראשנה היתה במדבר ובשניה היתה בירושלים בבית המקדש שבנה שלמה המלך ע"ה וירידת האש מן השמים נקראת כבוד ה' [58] שהוא מספר חן [58] כמו שנאמר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד הֳ' (ויקרא ט, ו) דקאי זה על ירידת האש ולכן ירושלים נקראת 'נַחֲלָה' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'נח לה' כי ירידת האש היא כבוד ה' שהוא מספר נח. ולמאן דאמר ' נַחֲלָה ' זוֹ שִׁילֹה נראה לי בס"ד 'נַחֲלָה' היא 'חן לה' כי יוסף הצדיק ע"ה הוא בעל החן דכתיב וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן (בראשית לט, ד) ולכן כתיב בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף (בראשית מט, כב) שהוא רצונו לומר חן. ומה שאמר ' מְנוּחָה ' זוֹ יְרוּשָׁלַיִם נראה לי בס"ד כי ירושלים היא סוד לאה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל דקאי על ארבע פעמים מ"ו שהם מלוי שם ע"ב להמשיכם בלאה והיינו אמה גימטריא מ"ו עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ (שמות טו, יז) כלומר תָּבִיא מ"ו וְתִטַּע מ"ו בְּהַר נַחֲלָתְךָ זו לאה. ובזה פרשתי בס"ד וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמוּ (ישעיה סו, יג) חלק התיבה לשתים וקרי בה 'תָּנוּחַ מ"ו'. ולזה אמר ' מְנוּחָה ' זוֹ יְרוּשָׁלַיִם והיינו מנוחה 'נחה מ"ו' שימשך לה הארת מ"ו הנזכר וגם יש לרמוז א־ל י־ה [46] עולה מ"ו ונאמר דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ 'אֵלֶיהָ' שהוא 'א־ל י־ה' ובעבור הארה זו של 'א־ל י־ה' ישלח לנו המבשר טוב שהוא אליה לבשרנו על הגאולה בבנין ירושלם עיר בחר לו י־ה ארץ החיים. סליק מסכת זבחים