דף ביאור

מסכת מנחות דף פ״ט עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת מנחות דף פ״ט עמוד ב׳

מסכת מנחות דף פ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־320 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

וכן נמי מערבין נסכי כבשים של היום בנסכי כבשים של אמש כדאמרינן (לעיל מנחות דף טו:) מביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן עד י' ימים:

אבל אין מערבין וכו' משום דהללו בלילתן רכה והללו בלילתן עבה:

בללן לנסכי פרים בפני עצמן ולנסכי כבשים בפני עצמן ושוב נתערבו כשרין ואם נתערבו עד שלא בלל פסולה:

גמ' שלא יערב חלבים הכי נמי לא יערב נסכים:

אמר רבי יוחנן לא תימא מערבין לכתחלה אלא אם נתערבו קאמר והא דקתני והקטירו שלא יערב לכתחלה מיירי:

אי הכי דקתני במתניתין אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים דאפי' נתערבו דיעבד נמי לא:

והא מדקתני סיפא נתערבו כשרות דהיינו דיעבד:

מכלל דרישא אין מערבין לכתחלה וה"ה רישא דרישא נמי מערבין לכתחלה והדר קשיא לדוכתי' שלא יערב חלבים בחלבים:

ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Menachot 89b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן [ונתערבו] כשרות כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה (לעיל מנחות כג.) דאמרי חרב שנתערב בבלול יקרב:

ואם עד שלא בלל נתערבו פסולות דבעינן ראוי לבילה:

והא מדקתני סיפא בללן אלו בפני עצמן כו' תימה מאי קשיא דלעולם אין מערבין אפי' נתערבו נמי לא וכגון שלא בלל ונראה דלא מייתי ההוא דאין מערבין אלא משום דסיפא דבללן אלו בפני עצמן כו' עלה קאי אנסכי כבשים בנסכי פרים ואילים אבל לא דייק כלל אלא מהא דמדקתני סיפא ונתערבו בלשון דיעבד מכלל דמערבין דרישא לכתחילה קאמר:

שאם אי אתה אומר כן פסלתו תימה אם כן כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דתניא בפ' התכלת (לעיל מנחות מח.) הדם יזרק והבשר יאכל אמאי הא כיון דבעי לחם ולא קדש הלחם יפסל וכן תודה ששחטה שלא לשמה תיפסל כיון דלא קדש הלחם ושלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן דקאמר דאין טעונין לא לחם ולא זרוע וכן מפריש מעות לנזירותו ומת דאמר בפ' קמא (לעיל מנחות ד:) דמי שלמים יביא בהן שלמים ואין טעונים לחם ולרבא ניחא דמשני בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזו לעולת חובה חזו לעולת נדבה הכא נמי שלמים נינהו אי לא חזו לשלמי חובה חזו לשלמי נדבה אלא לאביי קשיא ואפי' לרבא נמי קשה דהא ציבור לא מייתו שלמי נדבה ויש לומר דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי כגוף הקרבן משום דקרבי למזבח אבל לחם לא חשיב כגוף הקרבן משום דאין בו למזבח וזרוע בשילה נמי אף על גב דגופא דזיבחא הוא אין לחוש בכך דשלמי נזיר גופייהו אפי' לא היה מקיים בהן מצות זרוע בשילה לא היו פסולין בכך הואיל ונעשו העבודות כמצותן:

תמיד של שחר טעון שני גזירין בכהן אחד אחר סידור כל המערכה ושל בין הערבים בשני כהנים ושני גזירין כדמפרש בפרק ב' דמסכת יומא (דף כו:) כך פירש בקונטרס והכי תנן התם בפרק ב' (ג"ז שם) דתמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר לא פחות ולא יותר עצמו בתשעה בחג ביד אחד צלוחית של מים הרי כאן עשרה בין הערבים בי"א עצמו בתשעה ושנים בידן שני גזירי עצים והשתא תימה אי גזירי עצים דתמיד של שחר בכהן אחד הוה ליה עצמו בעשרה או באחד עשר אי טעונים שני כהנים וצריך לומר דלא חשיבא שני גזירין של שחרית משום דלפני שחיטת תמיד השחר הן משכימין לסדר המערכה לא חשיב אלא העוסקין בשעת התמיד דסידור שני גזירין היה אפילו קודם תרומת הדשן כדאיתא בסידור המערכה דאביי בפרק אמר להן הממונה (יומא דף לג.) והיינו דאמר בירושלמי בפ"ב דיומא אמר רבי יוחנן לא גזרו על שני גזירין בשחרית פי' שיהו בשעת הקטרת איברים א"ר אסי מתניתין אמרה כן בכל יום קרב בין הערבים באחד עשר ולא אמר בשחרית כלום ומהשתא ליכא למידק מהתם כלל אי הויא בכהן אחד או בשני כהנים ומיהו יש לדקדק מהא דתניא התם בגמ' ביומא (דף כו:) מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירין בשני כהנים שנאמר וערכו עצים על האש אם אינו ענין לתמיד של שחר שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר תניהו ענין לתמיד של בין הערבים ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר וקאמר רחמנא ניעבד בחד והדר נעביד בתרי אלמא משמע בהדיא דשל שחר בחד משום דכתיב וביער לשון יחיד ושל בין הערבים בתרי משום דכתיב וערכו לשון רבים ועוד תניא התם (דף כז:) בסוף פירקא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים:

Tosafot on Menachot 89b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

רשב"א

אלא מעתה כבש הבא עם העומר, ס"ד דמקשה דר' יוחנן דוקא נקט אשם מצורע לומר זה הטעם (ברובי ראשון ולא בפ' אותו ששחטו לשמו) משום דפסלתו מדלא אשמעי' הך טעמא דפסלתו גם בהנך ולהכי פריך דגם בהנך שייך האי טעמא ולימא נמי הכי ומשני דאה"נ דה"ה בהנך וחדא מינייהו נקט דלא צריך למחשבינהו ורבא משני דדוקא אשם מצורע נקט ר' יוחנן בטעמא דאם אי אתה אומר כן פסלתו ולא בהנך דדוקא ביה שייך ולא בהנך כדמסיק דעולות נינהו ויתפשו שמם ראשון:

הכא אשם נדבה מי איכא, וא"ת אה"נ דאמרי' מתנדב אשם תלוי בכל יום, וי"ל הואיל והטעם מפני שהוא בספק חטא וא"כ כשמפרישו צריך שיפרישנו לכך וזה שהופרש לשם אשם מצורע אינו יכול להעתק ולהסיר שמו מעליו ליעשות אשם נדבה כי שמא היה בספק חטא דאם היה מ"מ צריך שיהא דעתו מקודם לכן להפרישו לכך ולא שיעתק ממילא כחו ולא דמי לעולה דשייך להביא עולת נדבה בין יחיד בין צבור בכל עת ועת וכששנה בה לעשות חובה שלא לשמה חשיב עולת נדבה הראויה לו להתנדב בכל שעה אבל לאשם ספק אינו יכול להשתוות מפני שצריך דעת בו, אי נמי ר"ל במצורע מי שייך אשם נדבה שיבא נדבה כאשם תלוי שהרי אשם מצורע היה ואינו יכול ליעתק לאשם אחר אבל עולת חובה תוכל לשוב נדבה שהכל שם אחד ושם עולה:

Rashba on Menachot 89b · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain

גליון הש"ס

גמ' ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו עי' לעיל דף מט ע"א תוס' ד"ה תדיר:

Gilyon HaShas on Menachot 89b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ.

קטע 2

אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵי פָרִים וְאֵילִים, וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ – כְּשֵׁרִים, אִם עַד שֶׁלֹּא בָּלַל – פָּסוּל.

קטע 3

הַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה – לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִים.

קטע 4

גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ:

קטע 5

״וְהִקְטִירוֹ״, שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבִים בַּחֲלָבִים.

קטע 6

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אִם נִתְעָרְבוּ״ קָא אָמַר.

קטע 7

אִי הָכִי, וְאֵין מְעָרְבִין נִסְכֵי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵי פָרִים וְאֵילִים, וַאֲפִילּוּ נִתְעָרְבוּ נָמֵי לָא? וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: בְּלָלָן אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ כְּשֵׁרִין, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לְכַתְּחִלָּה קָא אָמַר!

קטע 8

אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר, מְעָרְבִין יֵינָן, אִם נִתְעָרֵב סׇלְתָּן וְשַׁמְנָן.

קטע 9

וְיֵינָן לְכִתְחִלָּה לָא? וְהָתַנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּסֹלֶת וָשֶׁמֶן, אֲבָל יַיִן מְעָרְבִין.

קטע 10

אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר – הֵיכָא דְּהוּקְטַר סׇלְתָּן וְשַׁמְנָן, מְעָרְבִין יַיִן לְכַתְּחִלָּה. הֵיכָא דְּלָא הוּקְטַר – אִם נִתְעָרֵב סׇלְתָּן וְשַׁמְנָן, מְעָרְבִין נָמֵי יֵינָן, וְאִם לָאו – אֵין מְעָרְבִין, דִּלְמָא אָתֵי לְאִיעָרוֹבֵי סֹלֶת וְשֶׁמֶן לְכַתְּחִלָּה.

קטע 11

כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר, תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים״, לִימֵּד עַל כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה.

קטע 12

יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה, כָּךְ יֵינוֹ כָּפוּל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנִסְכּוֹ יַיִן רְבִיעִית הַהִין״. יָכוֹל לֹא יְהֵא יֵינוֹ כָּפוּל שֶׁאֵינוֹ נִבְלָל עִם מִנְחָתוֹ, אֲבָל יְהֵא שַׁמְנוֹ כָּפוּל שֶׁנִּבְלָל עִם מִנְחָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנִסְכּוֹ״ – כׇּל נְסָכָיו לֹא יְהוּ אֶלָּא רְבִיעִית.

קטע 13

מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּתִיב ״וְנִסְכָּהּ״, וְקָרֵינַן ״וְנִסְכּוֹ״.

קטע 14

כֵּיצַד? ״נִסְכָּהּ״ דְּמִנְחָה כְּ״נִסְכּוֹ״ דְּיַיִן – מָה יַיִן רְבִיעִית, אַף שֶׁמֶן נָמֵי רְבִיעִית.

קטע 15

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, טָעוּן נְסָכִים, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ.

קטע 16

מַתְקֵיף לַהּ רַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא: אֶלָּא מֵעַתָּה, כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, תְּהֵא מִנְחָתוֹ כְּפוּלָה, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ.

קטע 17

וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, יְהֵא טָעוּן שְׁנֵי גְזִירִין בְּכֹהֵן אֶחָד, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ. וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, יְהֵא טָעוּן שְׁנֵי גְזִירִין בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ.

קטע 18

אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: חֲדָא מִינַּיְיהוּ נְקַט.

קטע 19

רַבִּי אַבָּא אָמַר: בִּשְׁלָמָא הָנָךְ, עוֹלוֹת נִינְהוּ,

מסכת מנחות דף פ״ט עמוד ב׳

מסכת מנחות דף פ״ט עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור