מסכת מנחות דף פ״ז עמוד א׳

קמחים שקויינ"ש:

כיצד בודק לידע אם היין יפה:

גזבר יושב וקנה בידו ורואה כשזה מוציא היין מן נקב החבית:

זרק הגיר שהתחיל לצאת אותו לבן שתחת היין שצף על השמרים:

הקיש הגזבר על גבי הכד וסותם זה מיד וזה היה סימנו שלא היה רוצה לדבר כל זמן שמוציאין היין:

שנאמר תמימים יהיו לכם ואם היו בו קמחים הוי כבעל מום:

גמ' כרוך ותני אין מביאין הליסטיון לפי שאין מביאין לא מתוק וכו' ואם הביא פסול:

רב אשי אמר לא תכרוך הליסטיון כשר דהויא חוליא דשמשא ולא מאיס אבל מתוק מחמת הפירי מאיס והיינו דקתני פסול:

כרוך ותני להכשיר קאמר כדמוכח סוגיא דהמוכר פירות (ג"ז שם.) דהליסטיון כשר ואע"ג דאיצטריך ליה לתנא למיתני הליסטיון ומתוק לא משמע ליה לרבינא לחלק בין זה לזה:

כשם שהדיבור יפה לבשמים כו' בפרק קמא דכריתות (דף ו:) קאמר רבי יוחנן איפכא גבי קטורת דתני' כשהוא שוחק אומר היטב הדק וקאמר מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר כשם שהדיבור רע ליין כך דיבור יפה לבשמים משום דכי קאמר רבי יוחנן בנסכים קאמר להו כי היכי דקים לן בקטורת שהדיבור יפה לבשמים כך הדיבור רע ליין וכי קאי בקטורת קאמר להו כי היכי דקים לן בנסכים שהדיבור רע ליין כך הדיבור יפה לבשמים:

שגובהן רחבים גרסינן ולא שגובהן כרחבן כדאשכחן רוחבו מייתי קרא דכתיב כר נרחב ובבראשית רבה אמר דכבשים של תמיד דהיו כל כך גבוהים שאוכלים על גבי ארזים וכשהיו מרכיבין אותן על הגמלים רגלי הכבשים נגררין לארץ:

אחד גדוש ואחד מחוק תימה גדול דר"מ דריש לה מקרא דכתיב עשרון עשרון לכבש האחד ובקונטרס פי' דר"מ ס"ל גמרא דשתי עשרונות בצבור:

גדוש שבו היה מודד לכל המנחות איפכא לא רצו לעשות למדוד בגדוש לחביתי כ"ג שלא ישפוך הסלת לארץ כשחוצהו:

גמ' גדוש שבו מודד לכל המנחות, פירש"י דס"ל לר' מאיר דשתי כלים בצבור ואי הוו שניהן שוין הויא ליה מדה אחת, נראה דבא לפרש דלכך צריך שיהיה אחד גדוש ואחד מחוק מפני שהיו של צבור דאי היה אחד ליחיד נוכל לומר דלכך הוו שנים מפני שאחד נתקדש לשם יחיד והאחר לשם מנחת צבור אבל כיון דשניהם הוו משל צבור א"כ צריך שיהיו חלוקין שאחד גדוש ואחד מחוק:

מחוק שבו מודדין לחביתי כהן גדול וא"ת הא תינח חצי עשרון דקאמר מתני' דאצטרי' לחביתי כהן גדול אבל עשרון מחוק למה נצטרך לו יותר מגדוש, ונ"ל שג"כ בעבור זה הטעם משום שכיון שחולקין אותו צריך שיהא מצומצם שכשיבא לחצותו בתוך החצי עשרון לא יהיה בזה יותר מזה שכן אמר הכתוב מחציתה בבקר ומחציתה בערב משמע שיהיו החצאין שוין ולא בזה יותר מזה הילכך במחוק אין בו תוספת יותר משני חצי עשרון וכשחוצהו יש בזה כמו בזה אבל הגדוש אפשר שע"י הגדיש' יהיה בו מעט יתר על שני חצאי עשרון, ואע"פ שפירש"י שלא היה מחזיק כשהוא גדוש אלא כשיעור המחוק המביאין בו מנחה גדושה אי אפשר שלא ירבו לפעמים יותר ממדת המחזיק בגדוש או נפעמים יחסרו הילכך אינו מודד בו לחביתי כהן גדול מפני שנחצהו לחביתין אם יחסר נמצא שאחד מן החצאין חסר ואין בו שיעור ואם יהיה יתר מ"מ אין חצי עשרון זה כמו האחר ויצטרכו שיהיו שוין, וא"ת גם בגדוש יוכלו לכוין שיהיה מצומצם בגודשו כמו המחוק דאמרי' בעלמא גודשא תלתא ויעשהו שיהיה עם הגודש שהוא השליש יותר כמות המחזיק. י"ל דמאי דאמרי' גודשא תלתא הוא בכלי מרובע ושגבהו כארכו ורחבו כמו ים שעשה שלמה אבל בכלי עגול לא, ועוד דאע"ג דגודשא תלתא לא יוכלו לכוין כמו שפירש"י שלא יעדפו לפעמים השיעור או שלא יחסרו: וא"ת והא מבעיא ליה בתר הכי אי חצי עשרון גדוש או מחוק לר' מאיר ואכ"ק דכיון דאמרי' דעשרון מחוק לחביתין מפני שהעשרון גדוש לא יוכל לחצותו בשוה א"כ יצטרך שהחצי עשרון יהיה נמי מחוק: וי"ל דנוכל לומר דהיינו נמי מאי דפשיט ליה מדר' מאיר נשמע לר' מאיר דמדעשרון מחוק חצי עשרון נמי מחוק היינו מהאי טעמא, אי נמי נוכל לומר דאע"פ שהעשרון מחוק בעבור זה לא יצטרך שהחצי יהי' מחוק דוק' דאם העשרון גדוש לא יוכל לחצותו בשוה כדפי' בין יהיה החצי עשרון גדוש בין יהיה מחוק מפני שאין מדת העשרון ידוע והרי יצטרך לחצותו ולפעמים זה בענין אחר אבל כשהעשרון מחוק ומדתו ידועה יוכל לחצותו גם בחצי עשרון גדוש מפני שיוכל לכוין שיהי' הגדושו' שוות:

כְּשֵׁם שֶׁהַדִּבּוּר יָפֶה לַבְּשָׂמִים, כָּךְ דִּבּוּר רַע לַיַּיִן נראה לי בס"ד הטעם שהדיבור פועל ביין כדי שהאדם יקח מוסר מזה לענין הדבור והוא מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך פרשת מטות וזה לשונו שמעתי דלא יפלא האדם איך מדבר בעולם הזה השפל למטה ועושה דבורו רושם למעלה הלא תראה היין שהוא במרתף והוא מונח בחבית סתומה בעת שדורכים הענבים אף שהוא רחוק מאד היין שבחבית מתנועע והוא פלא ומזה נקח ראיה על הדבור שהוא פועל למעלה עד כאן לשונו. על כן עשה השם יתברך טבע ביין שפועל בו הדיבור כדי שירגיש האדם ללמוד על פעולת הדיבור מטבע היין אך הפועל שפועל הדבור ביין לרוע ולא למוטב לרמוז בזה עוד שאם ישתכר ביין יהיה רע לו בחלק הדיבור דהיינו שיוציא מפיו דברים שיהיה לו רעה בהם. ומה שעשה השם יתברך בשמן להפך שהדבור יפה לשמן מפני שטבע השמן הוא הפך היין דהשותה יין ואינו רוצה שישתכר בו יאכל אחריו שמן מפני שהוא מעכב ההבל של היין לבלתי יעלה לראשו וישכרנו גם עוד סגולה אחרת יש לבטל כח שכרות היין למשוח מצחו בשמן ובזה פירשו המפרשים וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים קד, טו) ואם תרצה שלא תשתכר בו אז תעשה 'לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן' ולכן עשה השם יתברך בשמן הפך היין שזה הדיבור רע לו וזה יפה לו להורות כי השמן הוא נגדי ליין וכדי להנצל מרעת היין ישתמש בשמן.

מְבִיאִין כְּבָשִׂים שֶׁגָּבְהָן כְּרָחְבָּן מקשים בשם הרב אדרת אליהו ריקי ז"ל דאם גבהן כרחבן הם ננסים ואלו משונים הן ועוד זה הפך המדרש שהביאו התוספות שהכבשים של תמידין היו גבוהים דכשהיו נושאין אותם על הגמלים היו רגלי הכבשים נגררין לארץ אם כן אינם ננסים? ונראה לי בס"ד שלא בא רבי יהודה לומר שהגובה של הכבשים שיעורו כרוחב שלהם דאין זה שבח אלא חסרון יען כי בזה נמצא הם ננסים הרבה אך כונתו הוא על היתרון של כבשים אלו על שאר כבשים דעלמא כלומר מחמת שומנם הרב יהיה יתרון בגובהן על שאר כבשים דעלמא כמו שיש ברחבן על שאר כבשים יען כי רוב הכבשים השמנים אין השומן עושה יתרון בהם על שאר כבשים אלא דוקא ברוחב שהשמנים יהיו רחבים הרבה מחמת שומנן וכמו שאמר הכתוב יִרְעֶה מִקְנֶיךָ כַּר נִרְחָב (ישעיה ל, כג) והכי קאמר רבי יהודה אלו הכבשים שמביאין לתמיד השומן שלהם עושה להם יתרון על שאר כבשים דעלמא גם בגובה שיהיו גבוהין על שאר כבשים כאשר עושה להם השומן יתרון ברחבן על שאר כבשים ולעולם סבירא ליה לרבי יהודה דהם עצמן גובהן יותר גדול מרחבן ואמר רבא מאי טעמא דרבי יהודה שתלה הגובה ברוחב דמשמע שברוחב מצוי יתרונו בשמנים ואמר דכתיב 'יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב' דנמצא זה רגיל ומצוי בשמנים לענין הרוחב בעלמא ולכך החידוש של כבשי התמיד תלה רבי יהודה הגובה ברוחב.