מסכת מנחות דף פ״ד עמוד א׳

אבל בארץ לא פליגי דצריך להביא מן הארץ ולא מן חוצה לארץ:

ומה אני מקיים וכי תבואו דמשמע דאין בא אלא מן הארץ:

קסבר חדש בחוצה לארץ קודם לעומר אסור דאורייתא דהא דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו נוהג אפי' בחוצה לארץ:

דמושבותיכם דכתיב בההוא קרא כל מקום שאתם יושבים משמע וכי תבואו לא ממעט חוצה לארץ אלא זמן ביאה הוא לומר שלא נתחייבו בעומר אלא לאחר שבאו לארץ אבל לאחר שבאו לארץ אסור חדש קודם הקרבת העומר וכיון דמדאורייתא אסור דנוהג איסור חדש בחוצה לארץ ה"נ אקרובי מקרבינן עומר מחוצה לארץ:

נוטלין שכרן מתרומת הלשכה לפי שהם הפקר וצריך לשומרן מפני החיה ומפני העניים שלא ילקטוהו קודם לעומר כדי שיהא העומר בא מהם:

לאכלה ולא לשריפה והיכי מקרבינן קומץ לשורפו על גבי המזבח:

רחמנא אמר בעומר לדורותיכם:

ואת אמרת תיבטל שאם אינו מביא של שביעית נמצא עומר בטל:

שומרי ספיחים בשביעית וא"ת היאך עומר בא מן המשומר הא בעינן (יחזקאל מה) ממשקה ישראל ובסוף יבמות (דף קכב. ושם) מוכח דאסור גבי עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום ופי' בקונט' בשם רבותיו של ערלה הן פירות נטיעות הן וישנן משובחים מפירות אילן זקן של עזקה הן מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנת שביעית לא אמר כלום לאוסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו מתכוין וכן בנטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן והקשה בקונטר' מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין ופי' דהאי עזקה שם עיר שבא"י כדכתיב (יהושע י) ויכם עד עזקה ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבח לאמר מעזקה הבאתים אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו אומר כן ובערוך פירש של עזקה פירות שביעית שנחרשו בשביעית כלומר לא תהא סבור שבשדה בור גדלו אלא נחרש יפה ונעזק כמו (ישעיהו ה) ויעזקהו וכן עוזק תחתיהן של זיתים דלקמן (מנחות דף פה:) פי' חופר ומשליך אבנים ועל ויעזקהו דקרא פירש דיש מפרשין הסביבו גדר כטבעת תרגום עיזקא ורבינו תם מקיים פירוש רבותיו דעזקה לשון גדר כמו ויעזקהו ויסקלהו וכן בית יעזק היתה נקראת דתנן בר"ה (דף כג:) ובתוספתא (פ"ה דדמאי) נמי גרסינן עזק כלומר פירות משומרים ואסורין בשביעית כדדרשינן בתורת כהנים את ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר ואמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה לט:) במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בכחצי איסר אסור ובקונט' פירש שם כיון דחשוד לשמור חשוד להניח דמים לאחר הביעור וקשה לפי' דאם הוה חשוד אפי' מן המופקר נמי ועוד קתני התם הפיגם והריבוזין כולם נלקחין מכל אדם בשביעית לפי שאין כיוצא בהן נשמר ואי טעמא משום דחשוד להניח דמים אחר הביעור אפי' הני נמי אלא ודאי משומר אסור באכילה וא"כ היכי שריא הכא להביא עומר מספיחים המשומרים הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואין לומר משום דכתיב לדורותיכם כדבסמוך דהא יכול להביא מן המופקר ויש לומר דמדאורייתא בצירה דווקא אסור אבל באכילה שרי דקרא בתורת כהנים בבצירה מיירי ולא באכילה ובפרק קמא דמועד קטן (דף ג.) נמי אמרינן מכדי זמירה. תולדה דזריעה היא זמירה דכתב רחמנא למה לי ועוד יש לפרש דשומרי ספיחים דהכא לא היו מונעים בני אדם מליקח אבל היו מודיעין להן והם פורשין מאליהן אי נמי קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש ומהאי טעמא שריא קצירה אי נמי קצירה שרי משום דכתיב לדורותיכם דהא אפי' שבת דחי לר' אלעזר בר' שמעון דסוף פרק ר' ישמעאל (לעיל מנחות עב.) וא"ת ולר"ע דאמר (פסחים דף נא:) ספיחין אסורין הא בעינן ממשקה ישראל לאו פירכא היא דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא ושרייה רחמנא דאמרי' בפ"ק (לעיל מנחות ה:) משום דמצוותה בכך שאני בשביעית נמי לר"ע הרי מצוותה בכך:

רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תיבטל הקשה רבינו תם דאמרינן בסוף פ' קמא דבכורות (דף יב: ושם) בהמת שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ופריך מהאוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה חייב מיתה אמאי כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה ומשני שאני התם דכתיב לדורותיכם ופריך וניגמר מיניה ומשני הכא מעיקרא לאכילה הכא מעיקרא לשריפה והשתא אכתי נילף ממנחת העומר דמעיקרא לשריפה וי"ל מה לעומר שכן ציבור ודוחה שבת וטומאה ועוד שאני עומר דמצותו בכך ולא מיקיימא מצותו אלא בשל שביעית וניחא נמי שתי הלחם הבאות בפני עצמן בשביעית למאן דאמר דלשריפה קאתיין בפרק התכלת (לעיל מנחות דף מו:):

בעינא כרמל וליכא תימה ולר' יוסי בר ר' יהודה נייתי מחוצה לארץ ושמא הך ברייתא דלא כוותיה:

אלמא דשתי הלחם משום בכורים הוא דבכורים בעינן וה"ה לעומר דהא בכורים נמי כתיב ביה והיינו כר"א וקשה לרבי יוחנן כך פירש בקונטרס ונראה דלתרוייהו פריך דהא רבי אלעזר פירש טעמא משום דכתיב ראשית קצירך ולא סוף קצירך ואם תאמר ומאי טעמא הוי תיובתא לימא דחד למצוה וחד לעכב ויש לומר דתרי בכורים כתיב:

מנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן, וא"ת תפשוט מפשטיה דקראי דכתב בכורי מעשיך שכל מעשים בכלל משמע אלו נמי ולמה אצטריך ג"ש דנאמר כאן מעשיך ונאמר להלן מעשיך, וי"ל דודאי אי לאו ג"ש לא אשמעי' מפשטיה דקרא משום דלא משמע רק חטה ושעורה שהם מידי דזריעה כדכתיב בתריה אשר תזרע לכך אצטריך ג"ש, וא"ת ולילף מבכורי כל אשר בארצכם דלעיל דמשמע כל בכורים בכלל כדמוכח לעיל. וי"ל דכל אשר בארצכם לא כייל כל מינים אלא כלל לכל המקומות כדכתיב אשר בארצכם דמשמע בכל המקומות שבארצכם ואף בגג אבל מ"מ אם לא ראינו מג"ש דמעשיך שאר מינין לא נוקי ליה לומר דקאי כ"א לחטה ושעורה כדדרשינן קרא דמעשה דכתיב גבי שביעית קודם להם כדכתיב אשר תזרע כדפי' לעיל, ודוחק דהא גבי מתנות כהונה דאהרן כתיב וכל בכורים בכלל, אלא נ"ל דאע"ג דקאי האי קרא לכל בכורים מ"ה לא נראה שיהו בכורי החג קודמים לכל הבכורי' משום דאע"ג דכל מילי איקרו בכורים מ"מ קרא דמעשיך הוי מעוט לגבי שאר בכורים משום דכתיב אשר תזרע משמע דלהכי הוי קודם ולא לשאר ולכך לא נוכל לרבות ממנו כ"א כל המקומות שלגבי זה אין תזרע מיעוט, וכיון שנרבה אותם ממשמעו' או מנאמר כאן בכורי' כמו למטה שפירש"י לא נוכל לרבותם כדפרישי': וא"ת כמו דאמרת דתזרע מיעוט לגבי שאר מינין דנוכל לרבות מבכורי כל כמו כן נימא דשדה דכתיב אשר תזרע בשדה יהיה מיעוט לגבי שאר מקומות דמתרבו מבארצכם: וי"ל דלא דמי משום דנוכל לומר דארצכם בא לפרש שדה דר"ל כל מידי דארץ עושין בשדה או לגלות דמאי דנקט שדה אורחא דמילתא, אבל לא יוכל לגלות דתזרע ירצה לומר גם אילן שהוא דבר נטוע ולא נזרע ולכך אמרי' בהא ולא בהא, ועוד דע"כ תזרע מעוטא לנטוע דמאחר דמרבינן משדה עלו מאליהן א"כ תזרע למאי אתא ש"מ למעט נטוע:

סיפא אתאן למנחות, וא"ת א"כ איך מפרש ברייתא דבר למד מענינו הוא דמצינו דשתי הלחם דראשי' למנחות וראשיתלבכורים מה ראשית של בכורים דוקא בשדה שהרי כתוב ביה בהדיא דוקא לבכורי שדה דכתיב אשר תזרע בשד' כמו כן במנחו' נימא דלא יקדימו אלא לגדל בשד': וקשיא משום דאיכא למימר דמה לבכורים לכך בעינן דוקא משום דבכורים אינן באין כי אם מן השדה ולכך לא נוכל לומר דיקדמו גם לבכורים שאינם באין מן השדה מפני שאין בכורים באים כי אם מן השדה אבל גבי מנחות שבאים מכלם אימא דלעולם לאו שדה דוקא דאדרב' אלמלי נבא לומר דבר הלמד מענינו נימא מה בכורים שתי הלחם קודם לכל בכורים ומ"מ שבאים כמו כן יקדים לכל המנחות ולכל מקום שבאים ממנו והואיל ובאים משאר מקומות יקדמו למנחות דשאר מקומות הואיל ולא אכתוב שדך גבי מנחות דלהוו מיעוט גבייהו לגבי שאר מקומות וא"כ הק"ל מאי קאמר אין לי אלא שדה גבי מנחות כיון דלא אכתוב גבי'. וע"ק דאשר תזרע למה לי דאי למעוטי עלו מאליהן גבי בכורים הרי אכתוב שדה לרבות עלו מאליהן ואי למעוטי נטיעות הרי ילפי' מעשיך מעשיך לרבויי להו וא"כ כיון דלא אתא למעט מידי לשתוק מיניה, ועוד דלישתוק מיניה דמשמע מיעוטא ולא אצטריך רבויא דשדה ולא ג"ש דמעשיך מעשיך משום דמעשיך משמע כולי מילי וכל מקומות דשייכי בבכורים: לכן נ"ל דאשר תזרע אתא למנחות לפי המסקנא ור"ל שיקדים גבי חג פי' מעשה חג הקציר דהיינו שתי הלחם למה שתביא מאשר תזרע היינו מנחות דבאין מן הזריעה ולא מן האילן ולכך אצטרי' אשר תזרע לפי המסקנא דאינהו לרבות עלו מאליהן, ומיני אילן גבי בכורים ושאינו מיעוט גבי בכורים דאז נימא למנחות אתא כדפרי' ומ"מ אם לא נכתבו הרבויים היו אומרים דהיה מיעוט גבי בכורים דאכתוב גביה ולכך אצטריכו רבוי: וא"ת ולמנחות למאי אצטרי' והלא אמרינן לעיל מחדשה חדש' דיקדים למנחות. וי"ל דמחדש' חדש' לא חזינן אלא דשל חטים יקדמו לחטים דהיינו שתי הלחם למנחות של חטין ושל שעורים דהיינו העומר למנחות של שעורים כדפרש"י לעיל ללשון שני שפי' אין לי אלא חדשה של חטין פי' דשתי הלחם יקדמו למנחות של חטין חדשה, של שעורים פי' דהעומר יקדים למנחות של שעורין מנין ת"ל דאין לדרוש דשתי הלחם יהיה חדשה גם לשעורים כדפירש"י לפי' ראשון. משום דז"א כדפיר"שי שהרי אי אפשר שהרי העומר הבא משעורים, {חסר}. לכתחלה מינה נדוק הא לאחר יביאם לכתחלה {חסר יותר מחצי שיטה} הא לא קשיא משום דנהי דאמרינן דאם הביא {חסר חצי שיטה} בהאי מילתא דמאי דאם הביא כשר לא מיירי בכל הבכורים אלא בבכורים {חסר ה' תיבות} שמביאין מהן מן התורה כגון תמרים שבעמקי' דמאחר דהוו {חסר ה' תיבות} ואין בהם פסול כי אם מפני שהביאם קודם הילכך אם הביאם כשר אבל לא יביאם לכתחלה א"כ מה שצוה הכתוב שיקדים להם ב' הלחם אינו מעכב בהם כלל דכך דינן קודם כמו לאחר הילכך צריך שיפסל בדיעבד ואם הביא כשר דמתני' לאו אכל הבכורים קאי כי אם לעיקר בכורים:

מה להלן, פי' שבעה מינין וקשיא דהא מראשית ולא כל ראשית נפקא כדפירש"י דדוקא ז' מינין, וי"ל דלריש לקיש אצטרי' דכי היכי דלא דריש מארצך ולא כל ארצך ה"נ לא דריש מראשית ולא כל ראשית, ומ"מ קשה דמשמע דגם לר' יוחנן אית ליה הך דרשה דנאמר כאן ארץ מדקאמר ואידך לכתוב ארצך מאי מארצך, וא"כ הק"ל למאי אצטריך ליה מראשית נפקא. ואין לומר דמבעי ליה לעכב, דז"א דהא גבי מעוט דמארצך ממעט ליה מדקאמר לא קדש אע"ג דליכא עיכוב כי אם חד קרא דמארצך וכמו כן מראשית ממעט לשאר מינין גם בדיעבד ועוד דלריש לקיש לית ליה קרא דלעכב ומשמע דלא פליגי הוא ור' יוחנן בהא אלא ודאי אין צריך קרא לעכוב בהכי כדפי'. לכ"נ יותר ל"א שפירש"י דפי' אף כאן שבח דר"ל ממובחר שבאותו מין ואפי' מדקלים שבהרים וצ"ל דר"ל לכתחלה דאי דיעבד מאי איריא מובחר אפי' מן כל דקלים קאמר ריש לקיש קדש אלא ר"ל דאע"ג דאין מביאין משאר דקלים לכתחלה מהנך מביא וכמו כן לר' יוחנן דאית ליה דרשה ר"ל לכתחלה ואע"ג דסבר דאף בדיעבד לא קדש בשאר דקלי' שבהרים מ"מ מן המובחר אף לכתחל' מבי ': וא"ת הא תינח לר' יוחנן דממעט שאר דקלים שבהרים מארצך ניחא דאצטרי' ריבוי לרבות המובחר שבהרים אלא לריש לקיש למה לי קרא לרבויי כיון דלא אמעוט הנך מקרא אלא מסברא. ושמא י"ל דמהך רבויי אתמעט הנך דמשמע דוקא מובחר. וא"ת א"כ להוי מיעוט גמור כמו מארצך ולימא לא קדש כדר' יוחנן דדריש מארצך, וי"ל דדוקא מארצך דכתיב בקרא דמשמע ולא כל ארצך הוי מיעוט גמור אבל כאן אימא מן המובחר תביא לכתחלה אבל משאין מובחר לא יביא ומזה מצי למימר ריש לקיש סברא דנפשיה דהטעם כשאר קדשים דאמר קרא דיביא מובחר חטאת שמנה ולא כחושה ואם הביא כחושה קדש כמו כן הכא שאין מן המובחר כחוש הוא. ומ"מ נ"ל לומר דריש לקיש לא הוי מיעוטא מהאי קרא משום דכיון דדריש מה להלן שבח דלכל ארץ ישראל קאי ולא להרים וא"כ צריך שנראה ממקום אחר מיעוט לכך מוקמינן דהאי דקאמר מן המובחר יביא קאי לדקלים שנמעטו בעלמא לשאר מקומות לא בעיא מובחר, וא"ת מאיזה מקום ימעטם ריש לקיש כיון דלא דריש מארצך, י"ל דאינו אלא סברא משום הקריבהו נא לפחתך כדאמרי' גבי חטאת כחושה לעיל בפ' ר' ישמעאל וכן משוה לה דקלים שבהרים והנך ולהכי קאמר בדיעבד קדיש בחטאת כחושה וכן נראה דטעמיה מ"ה מדקאמר כחוש שבקדשים: וא"ת לעיל כי פריך מבריית' לעולא דאמר לא קדש ופריך מדקאמר מנין שבגג אלמא מביאין, לישני דברייתא מיירי מן המובחר והמשובח דמביאין ממנו כמו גבי דקלים שבהרים: וי"ל דז"א דאי הוו מין המובחר אין לחלק ביניהם לשאר בכורים ומדשאר בכורים קודם להו ב' הלחם כמו כן הנך דדין אחד להם ולא אצטרי' ריבוי אלא להני שבגג דגריעי ונר' דאין היתר בהם מלהביאם בכל עת שירצה דאינם בכורים חשובין וגמורים כהנך קמ"ל: ומ"מ קשיא לזה השיטה דא"כ דריש לקיש לא דריש למעוטי שאר מינין וגם לא נפרשינן שבח כדפי' ראשון דנבעי ז' מינין א"כ אין מביאין בכורים אלא מז' המינין לריש לקיש מנא ליה. ועוד אדרבא משמע דדריש מראשית למעוטי מינין דמדקאמר ולריש לקיש האי ארצך מאי עביד ליה כר' יוחנן ולא קשיא ליה אלא מארצך דלא דריש ועוד דאמאי נימא מהאי קרא עיכוב ולא נימא למצוה כמו בשאר מקומות דאמרי' אשכחן למצוה לעכב מנא לן ודבעי' לעכב. לכ"נ כפי' ראשון דר' יוחנן וריש לקיש דרשי קרא דמראשי' ודרשי דנאמר כאן ארץ חד למצוה וחד לעכב למעט שאר מינין ומארצך ר' יוחנן דריש ליה למעט תמרים שבהרים גם בדיעבד: וא"ת והלא ליבעי לעכב כמו גבי שאר מינין דבעו תרי קראי. וי"ל דבהך נמי איכא תרי קראי דמהקריבהו נא לפחתך יש למעטם לכתחילה ואתא מארצך לעכב בדיעבד וריש לקיש לא דריש מארצך לעכב ולפסול בדיעבד. אבל לכתחלה סבר אין מביאין משום הקריבהו נא ולא פליגי אלא בדרשא דמארצך דר' יוחנן דריש ליה לגופא לדקלים שבהרים ור"ל לא דריש ליה לעכב גבי דקלים שבהרים אלא לנאמר כאן לעכב בשאר מינין. וגם לשון ב' שפירש"י דשבח א"צ מין המובחר נימא דריש לקיש נמי דריש מראשית כר' יוחנן ומ"מ לא חזו לעכב דליכא אלא חד קרא דשבח ולא למעט שאר מינין אתא ואין מביאין בכורים אלא מז' מינין דבריית' ר"ל לכתחלה ואע"ג דדקלים שבהרים דבבריית' עצמה ר"ל בדיעבד לר' יוחנן אינן צריכין להיות שווין אלא הוה צדדין ולריש לקיש כולהו לכתחלה לבד ושוין וללשון ראשון הוי להיפך דלר' יוחנן הוו שוין דהכל בדיעבד ולריש לקיש אינן שוין דדוקא שאר מינין דאיכא תרי קראי ממעטו בדיעבד אבל דקלי' שבהרים דוקא לכתחלה: