דף ביאור
מסכת מנחות דף פ״ב עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מנחות דף פ״ב עמוד א׳
מסכת מנחות דף פ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־373 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ושלמים גמר שם שם ממעשר שני דמזבין ממעות מעשר דכתיב במעשר שני ונתתה בכסף עד ואכלת שם (דברים י״ד:כ״ה) וכתיב בשלמים ואכלת שם (שם כז) מה שם דהתם מעשר אף שם דגבי שלמים מעשר דיכול להביא שלמים ממעשר:
ומינה מה שלמים אין גופן מעשר שני דשלמים בשר אף תודה דבאה ממעשר אין גופו מעשר דאותן חיטין שיכול ליקחם מהם לא היו של מעשר אלא שניקחו בכסף מעשר:
מה שלמים כו' דמין מעשר נינהו אלא יביא ממעות מעשר ויקח חלות לתודתו והני לא הוו מין מעשר:
המתפיס שמזמן מעות מעשר שני לקנות שלמים מהן אע"ג דסתם מעות מעשר שלמים הן אע"ג דמתפיס בהו בפירוש לא קנו שלמים דלא חלה על אותן מעות קדושת שלמים אלא שיכול לקנות מהן כל דבר אחר שירצה:
דלא אלימא שלמים למיחל אקדושת מעשר שלא יהא יכול ליתנו בכל אשר תאוה נפשו:
הלוקח חיה ממעות מעשר שני לזבחי שלמים:
ובהמה לבשר תאוה לאוכלה בירושלים בכל שעה שירצה כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך דאע"ג דאין דינו ליקח ממעות מעשר שני אלא שלמים:
לא יצא העור לחולין דאילו בשר חיה גופה לא חזיא לשלמים אבל עור דחזיא ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין היכא דיש בו ליקח בו בהמה סתם מעות מעשר הויא שלמים ומביא בדמיו שלמים דקיימא לן דכך הוא הדין לעשות ליקח ממעות מעשר שני בהמה לשלמים וחיה לבשר תאוה והעור יוצא לחולין כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין כז:) בבקר מלמד שלוקחים בקר אגב עורו הבשר לזבחים ומבליע דמי העור בבשר ויוצא לחולין וצאן אגב גיזותיו אבל הכא דשני דלקח חיה לשלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין אלא קנו שלמים:
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Menachot 82a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
אינו בתורת שלמים לצאת עור לחולין דלא חלה עליו קדושת שלמים כלל שיצא העור לחולין ויצא מקדושת מעשר דאי הואי קדושת שלמים אחיה הוה נפיק והשתא לא חייל אחיה לא קדושת שלמים ולא תורת בשר תאוה דחיה לבשר תאוה נפיק עור לחולין כדמשמע הכא דקתני הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין הא איפכא כגון חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין כדדרשינן בפרק בכל מערבין (ערובין דף כז:) בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו ואפי' יין אגב קנקן קמרבי התם ומיהו הא יש לדחות דאתא קרא למימר שהמעות מתחללין על העור ועל הקנקן ולעולם עור וקנקן קדושים כקדושת מעשר אבל הכא משמע דנפיק לחולין והא דשרינן חיה לבשר תאוה טפי מבהמה נראה דנפקא לן מהא דתניא בספרי ואכלת מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים אי מה להלן עולות אף כאן עולות תלמוד לומר ושמחת אכילה שיש בה שמחה והך דרשא לא שייכא בחיה אלא בבהמה הראויה לקרבן:
מוסיף שני חומשים כאן משמע שיש חומש כשפודה שלמים וקשיא דבפ' הזהב (בבא מציעא דף נד:) משמע דליכא חומש דאמר מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילתה הקדש וכולה לשמים ומועלין בה ומסיק דלענין חומש קאמר וכולה לשמים למעוטי קדשים קלים ושם פירשנו:
הא מני ר' יהודה היא לעיל נמי גבי חיה לזבחי שלמים הוה מצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא:
להקיש דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא:
ונסכים מכל מקום לא יביאו אלא מן החולין דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בההיא דסיפרי שהבאתי לעיל דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה:
Tosafot on Menachot 82a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
מה פסח מצרים אינו בא אלא מן החולין כו' חזר ר' עקיבא ודן דין אחר מה לפסח מצרים שכן אינו טעון מתן דמים לגבי מזבח, פי' הילכך לא יביא אלא מן החולין: וק"ל מתן דמים ואמורין הויא חומרא בפסח דורות וגבי פסח מצרים קולא הויא דאינו טעון מתן דמים, וא"כ איך פריך קולא לגבי חומרא והלא ק"ו ומה פסח מצרים שאינו טעון מתן דמים אע"פי כן אינו בא אלא מן החולין פסח דורות שטעון מתן דמים לאו כ"ש: ונ"ל דלאו פירכא היא דרך קולא וחומרא דלפרוך דמשום דאית ביה חומרא דאינו טעון מתן דמים נדון כחמור דביה דאינו בא אלא מן החולין דודאי קולא הוא מגו דאינו טעון מתן דמים, אלא ר"ל דהיא הנותנת דמשום שאינו טעון מתן דמים לא רצה הכתוב שיבא אלא מן החולין שאם היה בא מן המעשר והיה בו קדושה יתירא של פסח ושל מעשר לא היה רוצה הכתוב שיבא כל קדושה זו בלא מתן דמים וכיון שאין שם מתן דמים הילכך צוה שיבא מן החולין לבד דלא לקדוש כולי האי, אבל פסח דורות דיש בו מתן דמים נימא דרוצה רחמנא שיבא גם מן המעשר:
Rashba on Menachot 82a · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מנחות, דף פ״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־373 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 127 מילים
נפתחת ב״וּשְׁלָמִים ״שָׁם״ ״שָׁם״ מִמַּעֲשֵׂר. וּמִינַּהּ: מָה שְׁלָמִים…״
- קטע 233 מילים
נפתחת ב״אֵימָא טַעְמָא דִידִי: תּוֹדָה מֵהֵיכָא קָא יָלֵיפְנָא…״
- קטע 322 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי…״
- קטע 417 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, וּבְהֵמָה לִבְשַׂר…״
- קטע 528 מילים
נפתחת ב״הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב: לָא קָנֵי…״
- קטע 615 מילים
נפתחת ב״אִיתְּמַר, הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים: רַבִּי…״
- קטע 746 מילים
נפתחת ב״וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶדְיוֹט…״
- קטע 817 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים, כְּשֶׁהוּא…״
- קטע 910 מילים
נפתחת ב״מִי סָבְרַתְּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא? הָא מַנִּי?…״
- קטע 1061 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ מִנַּיִן לָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״, שֶׁלֹּא…״
- קטע 1126 מילים
נפתחת ב״לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״, ״הֲרֵי עָלַי…״
- קטע 1233 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ וּפֶסַח גּוּפֵיהּ מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: רַבִּי…״
- קטע 1321 מילים
נפתחת ב״אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר…״
- קטע 1417 מילים
נפתחת ב״חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא וְדָנוֹ דִּין אַחֵר: מָה…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת מנחות דף פ״ב עמוד א׳ · קטע 13 — “אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר?…”
לשון המקור
וּשְׁלָמִים ״שָׁם״ ״שָׁם״ מִמַּעֲשֵׂר. וּמִינַּהּ: מָה שְׁלָמִים אֵין גּוּפָן מַעֲשֵׂר – אַף תּוֹדָה נָמֵי אֵין גּוּפָהּ מַעֲשֵׂר, וְהָנֵי חִיטֵּי הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָמֵי אֵין גּוּפָן מַעֲשֵׂר.
אֵימָא טַעְמָא דִידִי: תּוֹדָה מֵהֵיכָא קָא יָלֵיפְנָא לַהּ? מִשְּׁלָמִים, וּשְׁלָמִים – ״שָׁם״ ״שָׁם״ מִמַּעֲשֵׂר. מָה שְׁלָמִים אֵין מִין מַעֲשֵׂר, אַף תּוֹדָה אֵין מִין מַעֲשֵׂר, לְאַפּוֹקֵי חִיטִּין הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דְּמִין מַעֲשֵׂר נִינְהוּ.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים – לֹא קָנוּ שְׁלָמִים. מַאי טַעְמָא? דְּלָא אַלִּימָא קְדוּשָּׁה דִּשְׁלָמִים לְמֵיחַל אַקְּדוּשַּׁת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
מֵיתִיבִי: הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, וּבְהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה – לֹא יָצָא הָעוֹר לְחוּלִּין. לָאו לְמֵימְרָא דְּקָנֵי שְׁלָמִים?
הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב: לָא קָנֵי שְׁלָמִים, וּמַאי ״לֹא יָצָא הָעוֹר לְחוּלִּין״? הָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ בְּתוֹרַת לָצֵאת הָעוֹר לְחוּלִּין, מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: נַעֲשָׂה כְּלוֹקֵחַ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה.
אִיתְּמַר, הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קָנֵי, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לָא קָנֵי.
וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָנֵי. כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. מַאן דְּאָמַר לָא קָנֵי – כְּרַבִּי מֵאִיר, וּמַאן דְּאָמַר קָנֵי – כֵּיוָן דְּמַעֲשֵׂר (קרי) [קָרֵיב] לֵיהּ שְׁלָמִים, כִּי מַיתְפְּסַתְּ לֵיהּ נָמֵי תָּפֵיס.
מֵיתִיבִי: הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים, כְּשֶׁהוּא פּוֹדָן – מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שְׁנֵי חוּמְשִׁין, אֶחָד לְהֶקְדֵּשׁ וְאֶחָד לְמַעֲשֵׂר.
מִי סָבְרַתְּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא? הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא.
מַתְנִי׳ מִנַּיִן לָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״. וַהֲלֹא פֶּסַח אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֹאן וּבָקָר״? לְהַקִּישׁ כׇּל הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר לְפֶסַח: מָה פֶּסַח דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה וְאֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין.
לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״, ״הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים״, הוֹאִיל וּבָאִין חוֹבָה – לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, וּנְסָכִים בְּכׇל מָקוֹם – לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחוּלִּין.
גְּמָ׳ וּפֶסַח גּוּפֵיהּ מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר פֶּסַח בְּמִצְרַיִם, וְנֶאֱמַר פֶּסַח לְדוֹרוֹת, מָה פֶּסַח הָאָמוּר בְּמִצְרַיִם לֹא בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, אַף פֶּסַח הָאָמוּר לְדוֹרוֹת לֹא בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר, רְאָיָיה גְּדוֹלָה הִיא, וְנִלְמַד הֵימֶנָּה.
חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא וְדָנוֹ דִּין אַחֵר: מָה לְפֶסַח מִצְרַיִם, שֶׁכֵּן אֵין טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ,