מסכת מנחות דף ע״ו עמוד ב׳

דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: כׇּל הַמְּנָחוֹת שֶׁרִיבָּה בְּמִדַּת חַלָּתָן, אוֹ שֶׁמִּיעֵט בְּמִדַּת חַלָּתָן – כְּשֵׁרוֹת, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים וַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לַחְמֵי תוֹדָה וּנְזִירוּת.

אָמַר רַב הוּנָא: מִנְחַת מַאֲפֶה (שאפה) [שֶׁאֲפָאָהּ] חַלָּה אַחַת – יָצָא. מַאי טַעְמָא? (מַצּוֹת) ״מַצָּת״ כְּתִיב.

מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: טַעְמָא דִּכְתִיב ״מַצָּת״, הָא כְּתִיב ״מַצּוֹת״ – לָא? וְהָא גַּבֵּי לַחְמֵי תוֹדָה דִּכְתִיב ״מַצּוֹת״, וְאָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לַחְמֵי תוֹדָה שֶׁאֲפָאָן אַרְבַּע חַלּוֹת – יָצָא! הָהִיא פְּלִיגָא.

מַתְנִי׳ הָעוֹמֶר הָיָה בָּא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלֹשׁ סְאִין, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלֹשׁ סְאִין, לֶחֶם הַפָּנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין.

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמֵחָדָשׁ אָתֵי, וּמִשְּׂעוֹרִין אָתֵי, עִשָּׂרוֹן מוּבְחָר לָא אָתֵי אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ סְאִין.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנוֹת מִשָּׁלֹשׁ סְאִין – כֵּיוָן דְּמֵחִיטִּין אָתְיָין, אַף עַל גַּב דְּמֵחָדָשׁ אָתְיָין, שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנוֹת אָתוּ מִשָּׁלֹשׁ סְאִין.

לֶחֶם הַפָּנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנוֹת מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְאִין – מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמֵחִיטִּין אָתוּ, וּמִיָּשָׁן אָתוּ, עִשָּׂרוֹן מוּבְחָר אָתֵי מִסְּאָה.

תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַמְּנָחוֹת שֶׁרִיבָּה בְּמִדַּת עֶשְׂרוֹנָן, אוֹ שֶׁמִּיעֵט בְּמִדַּת עִשָּׂרוֹן – פְּסוּלוֹת. רִיבָּה בְּמִדַּת סְאִין שֶׁלָּהֶן, אוֹ שֶׁמִּיעֵט בְּמִדַּת סְאִין שֶׁלָּהֶן – כְּשֵׁרוֹת.

מַתְנִי׳ הָעוֹמֶר הָיָה מְנוּפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, וְלֶחֶם הַפָּנִים בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה לָהֶן קִצְבָה, אֶלָּא סוֹלֶת מְנוּפָּה כָּל צׇרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ״, עַד שֶׁתְּהֵא מְנוּפָּה כָּל צׇרְכָּהּ.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּדַּקָּה בְּגַסָּה, בְּדַּקָּה בְּגַסָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, עֶלְיוֹנָה קוֹלֶטֶת סוּבִּין, תַּחְתּוֹנָה קוֹלֶטֶת סוֹלֶת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה לָהֶן קִצְבָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקַּחַת סוֹלֶת.

וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ חִיטִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלָקַחְתָּ״ – מִכׇּל מָקוֹם. יָכוֹל אַף בִּשְׁאָר מְנָחוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתָהּ״, מִפְּנֵי הַחִיסָּחוֹן.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי ״מִפְּנֵי הַחִיסָּחוֹן״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הֵיכָא רְמִיזָא? דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם״.

הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת.

מַתְנִי׳ הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת. שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן – עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה.