דף ביאור

מסכת מנחות דף ע״ג עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת מנחות דף ע״ג עמוד ב׳

מסכת מנחות דף ע״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־419 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

שלמי העובדי כוכבים עובד כוכבים שנדר להביא שלמים עולות הן ואין נאכלין וה"ה דמנחתן כליל:

לבו לשמים כוונתו הוא שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו:

כל דמקרבי עולה ליהוי שיהא דין עולה שאין נאכלת ולא דין שלמים:

הכהן אוכלן כשאר שלמים וקשיא לרב הונא:

הכי קאמר נתנן לישראל על מנת שיתכפר בהן ישראל כגון שהיה ישראל מחוייב שלמים ונתנן עובד כוכבים להוציא ידי חובתו יזכה ישראל בבשר ואוכלו אבל נדר סתם שלמים ניהוי עולה:

מנחת עובדי כוכבים ושלמים כמנחתו דנאכלין לכהנים:

והיין והלבונה שיכול להתנדב ולהביא יין ולבונה:

מה ת"ל לעולה דמשמע שאין מביאין אלא עולה:

ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Menachot 73b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים כו' תימה דתיפוק לי' מדכתיב גבי בעלי מומין (ויקרא כ״ב:כ״ה) ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו ואין לומר דהיינו ישראל מומר כמו בן נכר דפסח דהא אמרינן בפ"ק דתמורה (דף ז. ושם) ומיד בן נכר לא תקריבו למה לי דסד"א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן קמ"ל וי"ל דאי לאו איש איש הוה אמינא בבעלי מומין הוא דקאי בלאו אבל תמימים נהי דליכא לאו איסורא מיהא איכא ועוד י"ל דהאי קרא בקרבן ציבור מוקמינן ליה בת"כ דהכי תניא התם מנין שאין מקבלין שקלים מן העובדי כוכבים ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אין לי אלא תמידין שנקראו לחם שאר קרבנות ציבור מנין ת"ל מכל אלה וקמ"ל קרא דאפילו בא העובד כוכבים ומוסר לציבור אין מקבלין ממנו וכ"ש שאין מקבלין ממנו קרבנות של עצמו ומיהו השתא דאשמעינן איש איש דמקבלין מהן נדרים ונדבות מוקמינן נמי קרא בבעלי מומין כדאיתא בתמורה (גם זה שם):

אי לרבי יוסי הגלילי אפילו יין נמי ולא מצי למימר דיין נמי דאמר רבי יוסי הגלילי בבא עם הזבח חדא דהכא מרבי ליה מדכתיב ככה ואיהו מרבי ליה מלכל ועוד מדחשיב ליה בהדי עופות ומנחות דבאין בפני עצמן ועוד דמרבינן ברישא תודה ושלמים ובריש תמורה (דף ג.) משמע [דהא] דאין עובד כוכבים מביא נסכים מיירי בבאין עם הזבח דגרסינן התם קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין ואין מביאין עליהם נסכים וקאמר מנהני מילי ומייתי מברייתא דהכא מיהו ברוב ספרים לא גרסי' עליהם אבל בספר רבינו גרשם כתוב עליהם ובקונט' פי' כאן ואין העובד כוכבים מביא נסכים בלא קרבן:

Tosafot on Menachot 73b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

רשב"א

עולות נינהו, פי' כליל פי' לבו לשמים שאינו יודע בטיב קרבן וכי נדר בלבו לשמים הילכך כליל הן לגבוה, ל"ה. אשר יקריבו לה' לעולה, ובכותים משתעי דרישיה דקרא הכי הוא איש איש מבני ישראל ואמרינן איש איש לרבות את הכותים:

נתנם לישראל, פי' לאכלם דלכותי לא ספינן קדשים דערל אסור בקדשים על מנת שיתכפר בהם ישראל, ישראל שנדר שלמים והכותי מביאם להקריבם בשביל שיתכפר בהם הישראל דהנך נאכלין דבשביל ישראל קאתו ומתנה הוא דקא יהיב ליה הכותי, מנחת כותים אלמא קרבן כותים נאכל, וקשיא דמאי פריך ממנחה שאני מנחה דנקמצת ומאחר דנקמצת שירים נאכלין כדאמר לעיל, וי"ל דפריך הכי דכמו דשלמים נאכלין ואמרינן דכותי משום דלבו לשמים דכלן כליל כמו כן במנחה נימא דמשום דלבו לשמים שתהא כלה כליל. העופות, עולת העוף, (ל"ה). אלא עולה פי' שאין מתנדב כי אם עולה לבד, ל"ה: וקשיא דא"כ איך מייתי שלמים דנימא דהאי דקאמר דשלמי הכותי עולה נינהו כר' עקיבא הא לא קאמר רע"ק דמתנדב כי אם עולה: וי"ל דנפרש אין לי אלא עולה שכל שמתנדב יהיה עולה ור"ל דכל קרבן שיביא לא יהא אלא עולה ואם התנדב שלמים הרי הם עולה:

לימא ר' יוסי הגלילי ולא רע"ק, שהרי לר' עקיבא אינו אלא קרבן אחד וגם נסכים לא יביא וכל חברתו. פי' דהיינו דמי נסכים הבאים עמה (ל"ה). אזרח, פי' בפ' נסכים כתיב כל האזרח יעשה ככה, ואין הכותי מביא נסכים בלא קרבן, (ל"ה), אפי' יין נמי, יתנדב בלא קרבן, סמי מכאן יין, פי' ממילתא דר' יוסי הגלילי דלעיל דאית בה והיין והלבונה סמי מינה יין, (ל"ה). והיתה לכהן כמנחה במנחת חוטא כתיב, שתהא עבודתה כשרה בו, פי' כהן שחטא מקריב הוא עצמו מנחתו וה"ק אם של כהן הוא תהא לו כשרה להקריב כשאר מנחתו דהוו מנחת נדבתו, (ל"ה). להתיר מנחת חוטא של כהנים באכילה ויהיה פי' כך והיתה לכהן בעבודה אותה מנחת חוטא של כהן תהיה לו כשאר מנחה שמביאה ישראל שנאכלת, מקיש חובתו לנדבתו מהנדבתו אינה נאכלת אף חובתי אינה נאכלת ל"ה: וקשיא דכיון דהאי קרא אתיא למדרשיה דבא לומר דתהא כשאר מנחה כדקאמר או אינו אלא להתיר מנחת חוטא של כהנים מה הכרח יש לו לומר מקיש חובתו לנדבתו יותר מלומר כמנחה דעלמא: וי"ל דסברא הוא למדרשיה הכי טפי משום דאם להתירה לכהן כמנחה דעלמא אתא הוה ליה למכתב והיתה לכהן מנחה, וע"כ היינו מפרשים אותו שתהא לי מנחת חובתו כמנחה דעלמא, דאי לומר דבא לומר שתהא לו מנחה שלו מאי הוה אשמעי' דאם מקריב מנחה דהיא מנחה שלו ויש לו דין מנחה של חובה, וא"כ היה בא פסוק זה לחנם אם באנו לפרש מנחה שלו, אלא היה צריך לפרשו שתהא לו מנחה כשרה כמנחה דעלמא ודר"ל והיתה לו מנחה נאכלת, ומדכתב כמנחה ולא מנחה סתם ש"מ דבא לאוסרה ודר"ל כמנחת נדבה שלו ודמקיש חובתו לנדבתו: וא"ת תינח אי נימא דבא להתיר דאצטריך דסד"א דתהא אסורה משום דכתיב כל מנחת כהן כליל תהיה אבל אם נאמר דבא לאסור ליקשי לן דלישתוק מיניה דממילא הוה אסרינן ליה משום דכתיב כל מנחת כהן כליל תהיה: וי"ל דסד"א הואיל וכל מנחת כהן כליל תהיה גבי מנחת נדבת כהן כתיב דדוקא במנחת נדבה קאמר דלא תאכל אבל לא בחובה הילכך אצטריך היקש לומר חובתו כנדבתו שאסורה: ועוד יש לתרץ שפיר טפי הני קושיי, האחת דאמאי פשיט ליה דיבא לאסור יותר מלהתיר (דמסתמא דבא להתיר) והשניה דאם בא להתיר דאצטריך אבל אם בא לאסור דלשתוק מינה משום פשיט' דבא לאסור משום דפשטיה דקרא הוא לומר דבא לאסור, ואע"פי שלשון הכתוב זה יהיה שקול לומר כמנחה דהיתר כמו מנחה דאיסור אפ"ה יש לנו לומר דבא לאסור משום דפשטיה דקרא משמע איסור דמשמע דבא לומר שתהא לו כמנחה אסורה ושלא תאמר הואיל ומנחה זו באה במקום חטאת שהרי בריש הפרשה כתיב חטאת בהמה דעשיר או חטאת העוף דעני מחייב חטאת ונאכלת אף היא תאכל הילכך אתא קרא לומר דלא תאכל ולכך קאמר דהיתה לכהן כמנחה שלו שאינה נאכלת ולא כחטאת במקומו להיות נאכלת הילכך מפשטיה דקרא משמע דבא לאסור ולא להתיר, וניחא נמי קושיא שניה דאי לאסור אתא לישתוק וממילא הוה אסרינן לה מכל מנחת כהן כליל תהיה הוה אסרינן ליה, דז"א דאדרבא הוה שריא לה, דה"א דהואיל דבאה במקום חטאת דרובה עומדת להיות נאכלת ודכל מנחת כהן כליל תהיה לא בחובה מיירי לכך אצטריך קרא לאסור:

Rashba on Menachot 73b · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

שַׁלְמֵי הַגּוֹי – עוֹלוֹת, אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – גּוֹי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

קטע 2

וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״ – כֹּל דִּמְקָרְבִי עוֹלָה לֶיהֱוֵי.

קטע 3

מֵתִיב רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב לְהָבִיא שְׁלָמִים, נְתָנָן לְיִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל אוֹכְלָן, נְתָנָן לְכֹהֵן – הַכֹּהֵן אוֹכְלָן.

קטע 4

אָמַר רָבָא: הָכִי קָא אָמַר, עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֶן יִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל אוֹכְלָן, עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֶן כֹּהֵן – כֹּהֵן אוֹכְלָן.

קטע 5

מֵתִיב רַב שֵׁיזְבִי: אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים – מִנְחַת גּוֹיִם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הָא רַבִּי עֲקִיבָא.

קטע 6

דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם שֶׁנּוֹדְרִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.

קטע 7

״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעוֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה, שְׁלָמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְרֵיהֶם״. תּוֹדָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְבוֹתָם״.

קטע 8

מִנַּיִן לְרַבּוֹת הָעוֹפוֹת, וְהַיַּיִן, וְהַלְּבוֹנָה, וְהָעֵצִים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְרֵיהֶם״, ״לְכׇל נִדְרֵיהֶם״, ״נִדְבוֹתָם״, ״לְכׇל נִדְבוֹתָם״.

קטע 9

אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עוֹלָה״, ״עוֹלָה״ – פְּרָט לִנְזִירוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה בִּלְבָד.

קטע 10

וְהַאי פְּרָט לִנְזִירוּת, מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא, ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹדְרִין, וְאֵין הַגּוֹיִם נוֹדְרִים.

קטע 11

אִי מֵהָתָם – הֲוָה אָמֵינָא: קׇרְבָּן הוּא דְּלָא לַיְיתֵי, אֲבָל נְזִירוּת חָלָה עֲלַיְיהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 12

כְּמַאן אָזְלָא הָא דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: גּוֹי שֶׁשִּׁלַּח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשִׁילַּח עִמָּהּ נְסָכֶיהָ – קְרֵיבִין מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו – קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִיבּוּר.

קטע 13

לֵימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, עוֹלָה וְכׇל (חַבְירָתַהּ) [אַבְזָרַהָא].

קטע 14

מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אֶזְרָח״ – אֶזְרָח מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַגּוֹי מֵבִיא נְסָכִים. יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״. מַנִּי? לָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא.

קטע 15

אִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – הָא אָמַר אֲפִילּוּ יַיִן נָמֵי! אִי רַבִּי עֲקִיבָא – הָא אָמַר: עוֹלָה – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

קטע 16

אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי עֲקִיבָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – סְמִי מֵהַהִיא ״יַיִן״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי עֲקִיבָא – עוֹלָה וְכׇל (חַבְירָתַהּ) [אַבְזָרַהָא].

קטע 17

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים [וְכוּ׳]. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?

קטע 18

דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה״, שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדָתָהּ כְּשֵׁרָה בּוֹ.

קטע 19

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדָתָהּ כְּשֵׁרָה בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְהַתִּיר מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״? מִנְחַת נִדְבָתוֹ, אֲבָל חוֹבָתוֹ תְּהֵא נֶאֱכֶלֶת.

קטע 20

תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה״, מַקִּישׁ חוֹבָתוֹ לְנִדְבָתוֹ: מָה נִדְבָתוֹ אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת – אַף חוֹבָתוֹ אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי נֶאֱמַר ״וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כְּמִנְחָתוֹ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כַּמִּנְחָה״! אֶלָּא לְהַקִּישׁ

מסכת מנחות דף ע״ג עמוד ב׳

מסכת מנחות דף ע״ג עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור