דף ביאור
מסכת מנחות דף ס״ט עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מנחות דף ס״ט עמוד ב׳
מסכת מנחות דף ס״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־222 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
כלי גללים כלי גללי בהמה:
ובלעו שני זאבים שני תינוקות והקיאום דרך בית הרעי:
וטהרו את הבשר אלמא הוי עיכול:
שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מליאה חטין:
רום כיזבא בתלתא פרסי שהיה קרקעו אורך ג' פרסאות רום כיזבא (שני) טפחים בזקיפת גודל:
שהביאה שליש להכי נקט שליש דחשיב גמר פרי דאי מקמי הכי עקרה הויא כשחת בעלמא ולא מהני עומר למישרייה:
ועקרה קודם לעומר:
ושתלה לאחר העומר והוסיפה משהו מהו:
ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Menachot 69b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
כלי גללים במס' שבת (דף נח.) פירש בקונטרס אבן גלל וכאן מוכיח שהם כלים של צפיעי בקר:
כלי אדמה פי' בקונט' שחיקת אבנים שקורין קרויי"ט בל"א ובפרק במה אשה (גם זה שם) משמע שהם כלי חרס שנתייבשו בחמה ולא נצרפו בכבשן גבי כבול דאמר אלא אי אמרת בשל טיט הני הוא דלא מקבלי טומאה הא כלים דידהו מקבלין טומאה והתנן כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כו' ועוד תנן במסכת כלים (פ"ג מ"ב) נר שניטל פיו טהור ושל אדמה שהוסק פיו בפתילה טהור:
חיטין שירדו בעבים פירש בקונטרס ששתו באוקיינוס ובלעו ספינה מלאה חיטין וקשה לר"ת דאי מחוצה לארץ וכי הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים מ"מ ממושבותיכם בעינן וליכא ואי מארץ ישראל וכי נאסרין הן על ידי כך אלא נראה לי דעל ידי נס ירדו בעבים כי הנהו אטמהתא דפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נט:):
דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אפי' הוסיפו מאתים אסור. והא דא"ר אבהו א"ר יוחנן בפ' משוח מלחמה בסוטה (דף מג:) ילדה שסיבכה בזקנה בטלה התם בדליכא פירות בילדה והכא בדאיכא פירות ומה שגדל אח"כ מוכח כאן שהוא היתר והיינו דר' יוחנן לטעמיה דאמר התם בטלה והכא ניחא דנקט ילדה לפי שפירות שבה של ערלה הן דאילו ייחור של זקנה ובה פירות וקצצה וסבכה בזקנה תחילתו וסופו היתר הוא אבל בסוטה קשיא אמאי נקט ילדה דכך שווה ייחור של זקנה שסיבכה בזקנה דאי לאו משום דבטלה היה תורת ערלה עליו וכן פי' שם בקונטרס אפילו לייחור של זקנה מכיון שנתלש והרכיבו ילדה קרינא לי' ובטל בזקנה והא דלא נקט סתם ייחור שסבכו בזקנה בטל משום דלא הוה ידענא לענין מה בטל אם לא היה מפרש בהדיא לענין ערלה אבל השתא דנקט ילדה מוכחא מילתא דלענין ערלה קאמר והתם פריך ממתני' דקתני גבי חוזר ממערכי המלחמה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב דמדחוזר ש"מ דשייך בה ערלה וחילול דבעי מיהדר והתם קאמר ר' יוחנן ילדה שסבכה בזקנה בטלה ומשני דמתניתין דהתם כגון ילדה בילדה וכי תימא תיפוק לי דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה כגון דנטע קמייתא לסייג ולקורות ואע"ג דילדה בזקנה בטלה כה"ג לא בטלה משום דאי מימליך עלה בת מיהדר היא ונראה דילדה בילדה אם כלו שני ערלה דקמייתא מקמי בתרייתא בטלה לה בתרייתא אע"ג דהיתה הרכבתה בתוך שני דערלה דאי לא תימא הכי הא דפריך בסוטה (גם זה שם) היכי דמי אילימא ילדה בילדה תיפוק לי דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה לוקמי כגון שכלו שני ערלה של ראשונה לפני שני השניה ובירושלמי משמע דילדה שסיבכה בזקנה מיירי בשנטע אילן בפני עצמו כדרך הנוטעין ונטעו אצל זקינה וסיכך ענפיו בענפי הזקנה דאם קודם קליטת שרשיו בארץ נתאחז זה בזה בטלה הילדה בזקנה אבל אם קדמה קליטת השרשים של ילדה פליגי התם אמוראי וזה לשון הירושלמי בפ"ק דערלה רבי זעירא ורבי יוסי ורבי אלעזר ור' חנינא בשם ר' חנינא בן גמליאל ילדה שספקה לזקנה טהורה הילדה אמר רבי חנינא בר אבא מתניתא אמרה כן סיפק בגפנים סיפוק אחר סיפוק אע"פ שהבריכן בארץ מותר וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחז לזקנה אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר מתאחז הוא עד שלא השריש רבי אומר בשם רבי יוחנן שרשין אין בהם ממש:
בצל ששתלו בכרם כו' בפ' הנודר מן הירק (נדרים נז:) מיבעי לן אי גדולי היתר מעלין את האיסור או לא ופשט רבי יצחק נפחא מהא דאמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולין על עיקרו מותר אמר ליה רבי ירמיה שבק מר תרתין דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כו' ומייתי הך דילדה שסיבכה בזקנה וההיא דבצל שנטעו בכרם דמוכח דאזלינן בתר עיקר ולהכי מייתי הכא הנך תרתי ולא מייתי ההיא דר' ינאי דפליג דשבקינן חדא מקמי תרתי וא"ת והתנן המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור אלמא לא אזלינן בתר עיקר אלא בתר תוספת וי"ל דשאני התם כדדרשינן בפרק כל שעה (פסחים דף כה.) כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא וא"ת מאי קמבעיא ליה הכא אי רבי יוחנן ור' יונתן לחומרא דווקא אמרי או אפי' לקו לא ע"כ לחומרא דאי לקולא אמרי קשיא דר' יוחנן אדרבי יוחנן דבסמוך קאמר ר' יוחנן ליטרא בצל שתיקנו וזרעו מתעשר לפי כולו אלמא לא אזלינן בתר עיקר להקל והתם נמי בנדרים מייתי לה ופשיט מקמייתא דר' יוחנן דילדה שסיבכה דלא אתו גידולין ומבטלי עיקר והדר פשיט מההיא דר' יוחנן דבצל דאתו גידולין ומבטלי עיקר ומשני דלמא לחומרא שאני וי"ל דהא דקאמר לחומרא שאני היינו דווקא התם משום דהיינו זריעתו כדקאמר בסמוך אבל היכא דלאו היינו זריעתו דלמא אזלינן בתר עיקר בין לקולא בין לחומרא והתם בנדרים פריך אר' יוחנן וארבי יונתן דהכא מהא דתניא גבי מנכש בחסיות דאם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר אלמא גידולי היתר מעלין את האיסור ומשני שאני שביעית הואיל ואיסורה ע"י קרקע בטילתה ע"י קרקע וצריך נחלק בדבר מאיזה טעם יחשב שביעית איסור ע"י קרקע וערלה וכלאי הכרם לא חשיבי איסור ע"י קרקע ואפי' מעשר משמע התם דחשיב איסור ע"י קרקע אי לא משום דמעשר דיגון הוא דקא גרים לה וגם חדש דשמעתין צ"ל דלא חשיב איסורו ע"י קרקע מדמדמי לה הכא לערלה וכלאי הכרם:
Tosafot on Menachot 69b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
שהביאה שליש קודם לעומר, פי' להכי נקט שליש דהויה גמר דאימקמי הכי עקרה הו"ל כשחת בעלמא ולא מהניא ליה עומר למשרייה ועקרה, קודם לעומר. ושתלה לאחר העומר, והוסיפה משהו ל"ה. בתר עיקרא אזלינן ושרייה עומר, דר"ל כאלו גדלה כולה קודם לעומר ולא גדלה כלום לאחר העומר, שהרי אלמלי חזינן דגדלה קצת לאחר העומר כאלו גדלה כל הצורך קודם לעומר מ"מ מה שגדלה לאחר העומר יצטרך עומר אחר להתירה שהרי מה שגדל קודם לעומר תלשו קודם לעומר ואח"כ שתלו לאחר העומר אין הגדולין מותרין עד לאחר העומר הבא, הילכך גם אם נראה כאלו גדל כלו קודם ואח"כ שתלו וגדל הגדולין שגדלו לאחר העומר אין מותרין, ומדבעא ליה אם הם מותרין בלא עומר צ"ל דר"ל דחזינן כאלו אותם הגדולין גדלו קודם לעומר משום דכיון דבתר עיקרא אזלינן הוי כאלו התוספת גדלה קודם משום דנימא דאין בתוספת כלום אלא כאלו מן העיקר הוא:
Rashba on Menachot 69b · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מנחות, דף ס״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־222 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 130 מילים
נפתחת ב״כִּכְלֵי גְלָלִים, כִּכְלֵי אֲדָמָה, וְאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה…״
- קטע 224 מילים
נפתחת ב״תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר עוּלָּא מִשּׁוּם רַבִּי…״
- קטע 312 מילים
נפתחת ב״שָׁאנֵי בָּשָׂר, דְּרַכִּיךְ. וְלִפְשׁוֹט מִסֵּיפָא: וְטִמְּאוּ אֶת…״
- קטע 417 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: חִיטִּין שֶׁיָּרְדוּ בֶּעָבִים, מַהוּ?…״
- קטע 519 מילים
נפתחת ב״״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ אָמַר רַחֲמָנָא, לְאַפּוֹקֵי דְּחוּצָה לָאָרֶץ דְּלָא,…״
- קטע 615 מילים
נפתחת ב״וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, כְּדַעֲדִי…״
- קטע 731 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: שִׁיבּוֹלֶת שֶׁהֵבִיאָה…״
- קטע 819 מילים
נפתחת ב״תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר…״
- קטע 918 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1029 מילים
נפתחת ב״הִיא גּוּפַהּ קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מִפְשָׁט פְּשִׁיטָא…״
- קטע 118 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַבָּה: לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר מַאי? הֵיכִי דָּמֵי?…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת מנחות דף ס״ט עמוד ב׳ · קטע 9 — “וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: בָּצָל…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת מנחות דף ס״ט עמוד ב׳ · קטע 2 — “…לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר עוּלָּא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יְהוֹצָדָק:…”
לשון המקור
כִּכְלֵי גְלָלִים, כִּכְלֵי אֲדָמָה, וְאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה – דְּאָמַר מָר: כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה אֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה לֹא מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אוֹ דִלְמָא לָא הָוֵי עִיכּוּל?
תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר עוּלָּא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יְהוֹצָדָק: מַעֲשֶׂה וּבָלְעוּ זְאֵבִים שְׁנֵי תִינוֹקוֹת בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְטִהֲרוּ אֶת הַבָּשָׂר.
שָׁאנֵי בָּשָׂר, דְּרַכִּיךְ. וְלִפְשׁוֹט מִסֵּיפָא: וְטִמְּאוּ אֶת הָעֲצָמוֹת! שָׁאנֵי עֲצָמוֹת, דַּאֲקוֹשֵׁי טְפֵי.
בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: חִיטִּין שֶׁיָּרְדוּ בֶּעָבִים, מַהוּ? לְמַאי? אִי לִמְנָחוֹת – אַמַּאי לָא? אֶלָּא לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַאי?
״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ אָמַר רַחֲמָנָא, לְאַפּוֹקֵי דְּחוּצָה לָאָרֶץ דְּלָא, אֲבָל דְּעָבִים שַׁפִּיר דָּמֵי; אוֹ דִלְמָא ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ דַּוְוקָא, וַאֲפִילּוּ דְּעָבִים נָמֵי לָא.
וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, כְּדַעֲדִי טַיָּיעָא, נְחִיתָא לֵיהּ רוּם כִּיזְבָא חִיטֵּי בִּתְלָתָא פַּרְסֵי.
בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: שִׁיבּוֹלֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ קוֹדֶם לָעוֹמֶר, וַעֲקָרָהּ וּשְׁתָלָהּ לְאַחַר הָעוֹמֶר, וְהוֹסִיפָה – מַהוּ? בָּתַר עִיקָּר אָזְלִינַן וְשַׁרְיַיהּ עוֹמֶר, אוֹ דִלְמָא בָּתַר תּוֹסֶפֶת אָזְלִינַן, וְעַד שֶׁיָּבֹא עוֹמֶר הַבָּא?
תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יַלְדָּה שֶׁסִּבְּכָהּ בִּזְקֵנָה, וּבָהּ פֵּירוֹת, אֲפִילּוּ הוֹסִיף בְּמָאתַיִם – אָסוּר.
וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: בָּצָל שֶׁשְּׁתָלוֹ בַּכֶּרֶם, וְנֶעֱקַר הַכֶּרֶם, אֲפִילּוּ הוֹסִיף בְּמָאתַיִם – אָסוּר.
הִיא גּוּפַהּ קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מִפְשָׁט פְּשִׁיטָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּבָתַר עִיקָּר אָזְלִינַן, לָא שְׁנָא לְקוּלָּא וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא? אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לְהוּ, וּלְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן? תֵּיקוּ.
בָּעֵי רַבָּה: לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר מַאי? הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן