דף ביאור

מסכת מנחות דף נ״ט עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת מנחות דף נ״ט עמוד ב׳

מסכת מנחות דף נ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־366 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

מתיר עומר מתיר חדש במדינה ושתי הלחם במקדש אבל שאר מנחות לא שרו מידי:

תנופה עומר ושתי הלחם בעו תנופה כדכתיב (ויקרא כ״ג:כ׳) והניף את העומר ובשתי הלחם כתיב (שם) והניף הכהן אותם שאר מנחות לא בעו תנופה:

בארץ עומר ושתי הלחם אין באין אלא מתבואת ארץ ישראל כדקתני לקמן בפ' כל הקרבנות הצבור (מנחות דף פג:) באין מארץ ומחוצה לארץ חוץ מעומר ושתי הלחם:

בזמן עומר ושתי הלחם קבוע להן זמן פסח ועצרת:

חדש עומר ושתי הלחם אין באין אלא מן החדש בפ' כל הקרבנות (שם):

מתני' וחייב על שמן אם נתנו על מנחת חוטא:

נתן כלי ובתוכו שמן על גבי כלי של מנחת חוטא לא פסלה:

גמ' כי חטאת כלומר אפילו נתן עליה לבונה מקרי חטאת ומכפרת:

ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Menachot 59b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

כי חטאת היא בפ"ק (לעיל מנחות דף ד.) דרשינן ליה לדרשא אחריתי ועוד דרשינן לקמן בפרק בתרא (מנחות דף קח.) דרשה שלישית ומיהו תרי חטאת היא כתיבי במנחת חוטא:

ותיהוי פך פירוש אמאי פסלה בה מחשבה לא גרסינן והכי גרסינן ותיהוי דחוי בין אמתני' ובין אברייתא ותיהוי דחוי אמאי מיתכשרא בליקוט לבונה הואיל ונדחה תדחה [ומשני] חטאת קרייה רחמנא אפילו כי נתן בה לבונה חוזרת להכשירה והכותב בספרים הפירוש טעה כסבור הך קושיא דמקשי ותיהוי דחוי אפסול מחשבה קאי ופי' בגליון הספר אמאי פסלה מחשבה וכתב למעלה מפירושו פירוש לסימן שזה פירוש והמעתיק טעה וכתב הכל בספר ושניהם טעו דאפסול מחשבה לא פריך מידי דאי משליקט לבונה אמאי לא תיפסיל בה הרי כשרה להקטיר וכיון דכשרה היא אהניא בה מחשבת פיגול וכ"ש מחשבת פסול אם עד שלא ליקט לבונתה דקתני פסול ואין בו כרת ההוא לאו משום מחשבה הוא אלא מפני שהקמיצה פסולה היא בעוד הלבונה עליה כדקתני אם שם שמן פסול לגבי שמן ולבונה לא מכשר אלא לפי שאפשר ללוקטה וכל זמן שלא ליקטה כל עבודותיה בפסול ולפי גירסת הטועים הכי פירוש ותיהוי פך אמאי פסל בה מחשבה בהך מנחה בעוד שהלבונה בתוכה תהא כאילו נפל עליה פך שמן דלא הוה חזיא ולא תיחול לה מחשבת פסול כלל דלכי לקוט לה תיתכשר אמאי פסלא במחשבה דחויה היא [ומשני] חטאת קרייה רחמנא אפילו כי נתן עליה לבונה והלכך מהניא ביה מחשבה ליפסל כך הגיה רש"י בפירושו ולפי שאינו בכל הפירושים כתבתיו ודבר תימה הוא מאי קפריך ותיהוי דחוי הא בהדיא דריש לה בברייתא מדכתיב חטאת ורבא נמי למה דחק לתרץ חנן המצרי היא:

כל שבידו לא הוי דחוי צריך לחלק בין זה לההיא דזבחים בריש קדשי קדשים (זבחים דף נט.) דכל הקדשים שהיו עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם המזבח פסולין דאמאי פסולין הא לא הוי דחוי כיון דבידו לתקן את המזבח:

כוס היה ממלא מדם התערובות אע"פ שדם התמצית מעורב בו ר' יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם (זבחים דף עח.):

Tosafot on Menachot 59b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

רשב"א

והאי נמי לא מבלעא, וקשה דמאי מבעיא ליה ובבריית' קתני שאפשר ללקטה א"כ משמע דליקוט בעי' אבל שחוקה דאי אפשר ללקטה לא, וי"ל דאדרבה מינה איכא למידק דאפי' שחוקה נמי מדלא אמר ומכשיר אני בלבונה שילקטנה משמע דלא בעי ליקוט אלא שתהא ראויה ללקוט הילכך בשחוקה נמי כיון שהיתה ראויה ללקוט לא פסלה והיינו מאי דקאמר דלא מבלעא ר"ל דאינה נבלעת בשמן שלא היתה ראויה ללקוט מעולם והאי דלא מבלעא ראוי' היתה ללקט קודם שחיקה וכיון דהיה בה ראוית ליקוט לא פסלה, הילכך מספקא ליה אי אפשר ללוקטה דבריית' ר"ל דבעי ליקוט אבל שחוקה לא או דילמא שהיתה ראויה ללקוט אעפ"י שאינה נלקטת שהיא שחוקה, ופשיט ממתני' דקאמר ילקטנה דמשמע דבעיא לקיטה, ומשני דמתני' חדא ועוד קאמר דלעולם לא בעיא לקיטה לגבי דנימא דכשאי אפשר לעשותה דפסולה אלא דקאמר דבזו דאינה שחוקה גם לקיטה יכולה לעשות בה, ואחר כן פשיט מבריית' דקאמר דאפשר ללקטה ואפשר משמע אבל לקיטה לא בעיא והרי במתני' קאמר ילקטנה דכשאפשר לעשות לקיטה יעשה וא"כ אם נפרש אפשר ללוקטה דר"ל דבאפשר סגי ודלא בעי לקיטה א"כ תקשי מבריית' למתני' וא"כ צריך שנפרש אפשר ללוקטה וכיון דאפשר ללוקטה ילקטנה ודבעיא ליקוט אפי' אמר ילקטוהו אלמא בעיא לקוט ובאפשר לא סגי, ומשני חדא ועוד קאמר דר"ל דאע"ג דאפשר משמע דלא בעי ליקוט אפילו הכי לא קאמר דכי אפשר לעשות ליקוט דלא יעשהו ודליקשי למתני' שבשביל זה נפרשהו דר"ל ילקטה אלא דר"ל דבאפשר סגי אבל כי מצי למעבד לקיט' ליעבדיה ולעולם כי לא אפשר למעבדיה ולא עביד ליה לא פסלה: ה"ג אמאי פסלה במחשבה דחויה היא. ומשני חטאת קרייה רחמנא, אפי' כי נתן בה לבונה הילכך מהניא בה מחשבה למפסלה, ל"ה. ולפי מה שפירש"י למעלה דמאי דקאמר פסול הוי מפני שהקמיצה פסולה זה הפי' אינו כלום משום דלאו משום מחשבה קאמר דפסולה:

Rashba on Menachot 59b · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן: צִיבּוּר, חוֹבָה, טַמְיָא, דַּאֲכַל,

קטע 2

פִּיגּוּלָא, בְּשַׁבְּתָא, מַתִּיר, תְּנוּפָה, בָּאָרֶץ,

קטע 3

בִּזְמַן חָדָשׁ, וְהָנֵי נְפִישָׁן.

קטע 4

מִסְתַּבְּרָא ״נֶפֶשׁ״.

קטע 5

מַתְנִי׳ וְחַיָּיב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְחַיָּיב עַל לְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן – פְּסָלָהּ, לְבוֹנָה – יִלְקְטֶנָּה.

קטע 6

נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה; נָתַן כְּלִי עַל גַּבֵּי כְּלִי – לֹא פְּסָלָהּ.

קטע 7

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן״, וְאִם שָׂם – פָּסַל.

קטע 8

יָכוֹל לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבוֹנָה, וְאִם נָתַן – פָּסַל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי חַטָּאת״. יָכוֹל אַף בְּשֶׁמֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הִיא״.

קטע 9

וּמָה רָאִיתָ לִפְסוֹל בַּשֶּׁמֶן וּלְהַכְשִׁיר בַּלְּבוֹנָה? פּוֹסֵל אֲנִי בַּשֶּׁמֶן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְלׇקְטוֹ, וּמַכְשִׁיר אֲנִי בַּלְּבוֹנָה, שֶׁאֶפְשָׁר לְלוֹקְטָהּ.

קטע 10

בְּעָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מֵרַבִּי יוֹחָנָן: נָתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה שְׁחוּקָה, מַהוּ? מִשּׁוּם דְּאֶפְשָׁר לְלׇקְטָהּ, וְהָא לָא אֶפְשָׁר לְלׇקְטָהּ? אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם דְּלָא מִיבַּלְעָא, וְהָא נָמֵי לָא מִיבַּלְעָא?

קטע 11

תָּא שְׁמַע: וּלְבוֹנָה יִלְקְטֶנָּה.

קטע 12

דִּלְמָא חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא, דְּלָא מִיבַּלְעָא, וְעוֹד – יִלְקְטֶנָּה.

קטע 13

תָּא שְׁמַע: מַכְשִׁיר אֲנִי בַּלְּבוֹנָה, שֶׁאֶפְשָׁר לְלוֹקְטָהּ. הָכָא נָמֵי, חֲדָא וְעוֹד קָא אָמַר.

קטע 14

מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּנְיָא, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁנָּתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה – מְלַקֵּט אֶת הַלְּבוֹנָה, וּכְשֵׁרָה. וְאִם עַד שֶׁלֹּא לִיקֵּט לְבוֹנָתָהּ חִישֵּׁב עָלֶיהָ, בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

קטע 15

וְאִם מִשֶּׁלִּיקֵּט לְבוֹנָתָהּ, מְחַשֵּׁב עָלֶיהָ חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

קטע 16

וְתִיהְוֵי פַּךְ, וְאַמַּאי פָּסְלָה בְּמַחְשָׁבָה? דָּחוּי הוּא!

קטע 17

אָמַר אַבָּיֵי: ״חַטָּאת״ קַרְיַיהּ רַחֲמָנָא. רָבָא אָמַר: הָא מַנִּי? חָנָן הַמִּצְרִי הוּא, דְּלֵית לֵיהּ דְּחוּיִין.

קטע 18

דְּתַנְיָא, חָנָן הַמִּצְרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דָּם בַּכּוֹס, מֵבִיא חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּהַגְרָלָה וּמְזַוֵּוג לוֹ.

קטע 19

רַב אָשֵׁי אָמַר: כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ – לָא הָוֵי דָּחוּי.

קטע 20

אָמַר רַב אַדָּא: כְּוָותֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי מִסְתַּבְּרָא, דְּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ דְּחוּיִין? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם – יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.

קטע 21

וְאִילּוּ הֵיכָא דִּבְיָדוֹ, תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, וְזוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד.

קטע 22

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן מַשֶּׁהוּ שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי כְּזַיִת מִנְחָה – פָּסַל. מַאי טַעְמָא? ״לֹא יָשִׂים״ – שִׂימָה כֹּל דְּהוּ, ״עָלֶיהָ״ – עַד דְּאִיכָּא שִׁיעוּרָא.

קטע 23

וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן כְּזַיִת לְבוֹנָה עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ מִנְחָה – פָּסַל. מַאי טַעְמָא? ״לֹא יִתֵּן״ כְּתִיב, עַד דְּאִיכָּא נְתִינָה. ״עָלֶיהָ״ –

מסכת מנחות דף נ״ט עמוד ב׳

מסכת מנחות דף נ״ט עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור