מסכת מנחות דף נ״ב עמוד ב׳

לרבנן הוכפלה לבונתו שיביא קומץ שחרית וקומץ בערב דבשלמא לאבא יוסי לא מבעיא ליה דלא הוכפל שיביא שני קמצים לכל הקטרה דלא מצינו ב' קמצים בהקטרה אחת:

מאי דגלי גלי סלת גלי קרא בהוספה כדאמרינן לעיל (מנחות דף נא:) לרבי יהודה מאותה ולר"ש מכליל תקטר:

ושמן מבעיא ליה אליבא דכולהו אם צריך להביא ג' לוגין לכל עשרון דעד שלא ימות היה מביא ג' לוגין וחוצן לוג ומחצה לחצי עשרון דשחר ולוג ומחצה לבין הערבים השתא מאי:

ה' קמצין הן בפרק האומר הרי עלי עשרון (לקמן מנחות דף קו:) חשיב והאי קומץ לבונה של חביתין לא חשיב התם משום דלחצאין קרב ובשלימה קמיירי ולא בחצאין ואם איתא דכי מת כ"ג קרבו שלם בכל הקטרות זימנין דמשכחת [שבעה] כגון ב' קמצים של חביתין דהא התם קא חשיב ב' קמצים של בזיכי לחם הפנים אע"ג דחד קרבן נינהו וה"נ ליחשוב: ומשני לעולם אימא לך דהוכפל והאי דלא חשיב להו משום דאי מת כהן לא קתני אלא בקריבים כדרכן קא מיירי:

להא שמעתא דאי לא קתני:

והא מעלה קומץ בחוץ דקתני ליה התם גבי ה' קמצין דאי עבר והעלהו בחוץ חייב וקתני ליה נמי ש"מ דאם איתא דהוכפל ליתנינהו ואפילו דאי:

מאי הוי עלה דהא לא תנינן ליה בהדיא:

אלא אבא יוסי דאמר חביתין דעלמא נמי בחיי כהן בעי ב' קמצין הילכך הא נמי ב' קמצין וקתני לוג ומחצה שחרית כו' אלמא שמן לא הוכפל ואיפשיטא בעיא דשמן לאבא יוסי ומדשמן לאבא יוסי לא הוכפל דמאי דלא גלי לא גלי לרבנן נמי לבונה ושמן לא הוכפלו דמאי דלא גלי לא גלי דאינהו לא פליגי אלא בלבונה מחיים אבל בלאחר מיתה אי הוכפל אי לא הוכפל לא פליגי:

לרבנן הוכפלה לבונתו אבל לאבא יוסי בן דוסתאי כיון דצריך קומץ בבוקר וקומץ בערב לא שייך לאיכפולי טפי משיעור שלם דלרבנן הוא דבעי אי בעינן שלם בלבונה כי היכי דבעינן שלם בעשרון אבל משמן בעי (טפי) לאבא יוסי בן דוסתאי נמי דבכל יום לא היה רק לוג ומחצה בבוקר וכן בערב והשתא נמי או דילמא לכל עשרון היו ג' לוגין וזו היא בלילתן:

הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי תימה הילכתא למשיחא:

מתני' כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות דאיקרי מנחה כדאמר בפרק התכלת (לעיל מנחות דף מז:) אבל לחמי תודה לא אשכחן ומ"מ ניחא לאשמועינן דינא:

בודה בדל"ת גרסינן בערוך ופי' לשון הוצאה כמו (מלכים א י״ב:ל״ג) בחודש אשר בדא מלבו (נחמיה ו׳:ח׳) כי מלבך אתה בודאם:

חסרה או יתרה מכאן פי' הרב רבינו חיים דכשמודדין במדה בפסח או לצורך חלה אין להכביד על הסלת דא"כ נמצאת יתרה כמו לענין מנחות ועוד אמרינן לקמן (מנחות דף פז.) גודשא תילתא:

מנין לכל המנחות שהן באות מצה כו' תימה מתני' היא (לקמן מנחות דף נה.) דתנן כל המנחות נילושות בפושרים ומשמרם שלא יחמיצו כו' שנאמר כל המנחה בל תאפה חמץ וה"נ דרשי' לקמן בגמ' (שם) שאר מנחות מנין ת"ל כל המנחה ועוד משמע דשייך לרבויי טפי מההוא קרא דכל מנחה ממאי דמרבה מהאי קרא דזאת תורת המנחה דמייתי הכא דמההוא לא שייך לרבויי אלא מנחות שיש בהם דין הכתוב בפרשה הגשה קמיצה ולבונה כגון מנחת סלת ומחבת ומרחשת אבל מכל המנחה איתרבו אפילו מנחת העומר ומנחת קנאות ומנחת כהן ומנחת [נסכים] ולחם הפנים ונראה לפרש דרבי אמי לא רצה להביא לן הא דדרשינן מייתורא דקראי (אלא) לפי שהיה סבור דאפילו למצוה קא מיבעיא ליה היכא דלא כתיבא מצה הביא לו מקראות פשוטות ותמה על שאלתו והשיב לו דכתיבא כתיבא כגון מחבת ומאפה דלא כתיבא כגון מנחת סלת ומרחשת כתיב זאת תורת וה"ה דאכתי מהנך קראי לא ידעינן כולהו שאר מנחות עוד משמע דמנחת סלת נמי כתיבא דאותה פרשה דזאת תורת דכתיב בה מצות תאכל פשטיה דקרא במנחת סלת [כתיב] דכתיב מסלת המנחה ומשמנה ומזאת תורת מרבי מרחשת ומהשתא מצינו למימר דנתרבו כל מנחות אפילו אותם דאין בהם הגשה קמיצה ולבונה כי היכי דמרבינן מרחשת אע"ג דלא איירי בה קרא אבל קשיא א"כ כל המנחה לרבות שאר מנחות למה לי דאם נאמר ללאו א"כ היכי מייתי לעכב מלא תאפה דלקמן דריש ליה על הכלל ור"ת מפרש דמיבעיא ליה לרבי פרידא מנלן דבאות מצה ולא שיאור וחלוט דאי מלא תעשה חמץ דמתני' הוה אמינא שיאור וחלוט שרי א"ל דכתיבא כתיבא אלמא מצות בעינן ושיאור וחלוט לאו מצה היא א"ל לעכב קא מיבעיא לן מנלן דמיפסלא אם הביא שיאור וחלוט א"ל דכתיב לא תאפה חמץ דמשמע אלא מצה דכתיב מצה באותה פרשה ורב חסדא פריך דילמא מלא תאפה חמץ אלא שיאור אע"ג דכבר כתיב לא תעשה איצטריך טובא לכדדרשינן לקמן ופי' זה דחוק ומגומגם:

והכהן המשיח תחתיו, פי' דהכי משמע הכהן המשיח כשמת תחתיו אחד מבניו יעשה אותה, דמשל יורשין קריבה עד שיעמוד אחר, יכול יקריבו יורשין לחצאין, כמו שהיה עושה אביהם ת"ל יעשה אותה כולה ולא חציה, ל"ה: נ"ל דמאי דקאמר יעשה אותה כולה ולא חציה ר"ל דיעשה כולה בבקר וכולה בערב מעשרון או פעם ביום מעשרון שלם כדמבעיא לקמן על שלימה היתה קרבה אבל חצאין לא היתה קריבה דאין לומר דר' יהוד' סבר דמאחר שאמר הכתוב מחציתה בבקר ומחציתה בערב שלא היתה קריבה כי אם חצי עשרון בפעם שלא ישנה כשבאה משל יורשין שלימה בפעם א' או בשני פעמים אלא דר"ל דכשמת בבקר ויש להביא חצי עשרון שהי' לו להיות קרב בערב לא יביא חצי עשרון אלא עשרון שלם ויקריב ממנה חצי עשרון כדאמרי' לעיל גבי כהן גדול ומנו אחר תחתיו דמחצה משלם הוא מקריב ומשום דלא רבית מחציתה כי אם גבי כהן גדול ולא גבי יורשין הוצרך להוכיח מקרא אחרינא גבי יורשים דיעשו כדרך שהיה עושה כהן גדול אחר שנתמנה תחת אותו שמת ויכול יקריבנה חצאין ר"ל שיביאנה חצאין כדפירי' שהרי לא נוכל לומר בו דמדקאמר בתר הכי כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה משמע שמקטרין כולה בפעם א' ולגבי דהך מילתא לא פליגי ר' שמעון ור' יהוד' דלא פליגי אלא אם באה משל יורשין או משל צבור אבל לגבי הקרבתה לא פליגי דבדרך אחד נעשית בין משל יורשין בין משל צבור, [וא"ל] דמ"מ לפי פי' אחר שפירש"י שתהא כולה בהקטרה שלא יעשה שירים היינו יכולים לפרש דאינו ר"ל שיקטיר כולה בפעם א', אבל מ"מ אין לפרש כן משום דמתני' קאמר דשלימה היתה קריבה דר"ל דיקריב כולה בערב וכולה בבקר ולא חצאין כמו אביהם וצריך לתת טעם למה שנה האב מהבנים משום דאפשר דחסה תורה יותר על ממונו של כהן גדול מעל ממון היורשים ומשל צבור והוי מפני חיבה כדאיתא בדוכת' אחרינא:

מנין ליתן של זה בזה, פי' שיהיו שתיהן כליל בהקטרה והאוכל משירי שתיהם עובר בלאו, ל"ה: יש להקשות למאי אצטריך למילף מנחת כהן לומר מה כאן כליל תקטר והלא כתיב בה כליל תהיה ומה לי כליל תהיה מה לי כליל תקטר דלאיזה ענין תהיה כליל אם לא לגבי הקטרה: וי"ל דסד"א דמדקאמר לא תאכל א"כ משמע דכליל תהיה אינו ר"ל שתהא כולה נקטרת אלא שיקטיר ממנה, וא"ת אע"ג דנימא דכליל תהיה ר"ל שכולה נקטרת דאצטריך לא תאכל לאוקמה בלאו הא נמי לא אצטריך דממילא ידעינן דכיון דדינא להיות נקטרת כולה דאין לאכול קדשי גבוה דהוו כמו אמורין ויותרת וכליות דנקטרין דאסורין באכילה אלא היינו מפרשים מדכתיב לא תאכל דר"ל כליל תהיה דיש ממנה כליל ולא תאכל השיריים לכך אצטריך למגמר כליל מכליל תקטר דר"ל דכולה נקטרת ואפ"ה אצטריך לא תאכל לומר דאם עשה בה שיריים שהם אסורין באכילה לאסור עליהם בלאו: