דף ביאור
מסכת מנחות דף ל״ט עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מנחות דף ל״ט עמוד א׳
מסכת מנחות דף ל״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־305 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
דלמא דאיקטר כלומר ממאי דצריך להקשר בכל חוליא דלמא הא דאמרי דבי רבי חייא ה"ק אם קשר על כל חוליא וחוליא הוו גרדומין כשרין אבל ברוב ציציות לא קא מכשרי גרדומין דרוב ציציות אין נקשרים על כל חוליא וחוליא:
קשר עליון היינו נמי ההוא קשר למטה הלכה למשה מסיני כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דאי לא עביד אלא חד קשר בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל כולו:
דאורייתא ואפי' יכול לכרוך יפה ולהתקיים בלא קשר יום או יומים פסולה:
דאי מדרבנן למה לי למישרי סדין בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כב) פשיטא דמותר:
התוכף תכיפה תופר תחיבה אחת אינו חיבור משום ההיא תחיבה שתוחב החוטין בטלית אינו חיבור:
מעיקרו היינו ראש המחובר לטלית:
במה דברים אמורים דבעינן שיעור לציצית כדאמרינן לקמן (מנחות דף מא:) כמה תהא משולשלת כו':
בתחלתו בשעת עשייה אבל בסופו כגון אם נפסק לאחר זמן:
ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Menachot 39a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
קשר העליון בקונטרס פירש שני פירושים אחד אחר הגדיל ונקרא עליון כמו (נדה דף יג.) למעלה מן העטרה וזה אינו מוכח אלא דמיהא בעינן קשר ול"א פירש סמוך לכנף אבל קשר שאחר הגדיל כיון שרחוק מן הטלית משום ההוא לא הוי כלאים ותימה להאי דמוכח היכי מסיק ביבמות (דף ד:) למאן דלא דריש סמוכים אלא היכא דמוכח דצמר ופשתים למה לי דכלאים מתנא דבי רבי ישמעאל שמעינן דבגדיהם צמר ופשתים וכו' והשתא קשר העליון לא שמעינן וא"כ לא הוי כלאים ואיצטריך שפיר לאיתויי צמר ופשתים לומר שיהא צריך לעשותם בענין שיהא בהם כלאים וי"ל דהכא לא מפיק מקרא דצמר ופשתים אלא מגדיל ומוכח דכלאים דדרשה דגדיל דרשה נכונה היא דבעינן גדיל טוב אי נמי סוגיא דהתם אתיא כמאן דאמר גדיל דווקא ושמא דהתם אתיא כמאן דאמר או גדיל או פתיל ופלוגתא דאמוראי הוא בסמוך והכי נמי תימה דבפרק המוצא תפילין (עירובין צו:) משמע דבעינן שזורין ור"ת נמי פירש דאינו חייב על כלאים עד שיהא משזר ואם כן איצטריך טובא קרא דכלאים בציצית ויש לומר דבעלמא יליף ליה מתכלת דבגדי כהונה וכיון דתכלת שזור הוא הדין לבן:
דאיגרדום איגרדומי פירש בקונטרס שנפסקו לגמרי וקשה דהא כל שהוא קתני וצריך לומר דלצדדין קתני ולא קאי אלא אשיריו ונראה לפרש מאי לאו שיריו דאיפסיק מינייהו כלומר שיש מן החוטים שנפסקו מעיקרם ואישתייר מן השלימין נמי וגרדומיו דאיגרדמו כולם והשתא לא קאי כל שהוא אלא אגרדומיו והא דאיפסיק מינייהו הוי השתא כמו נפסק החוט מעיקרו דלעיל וכי האי גוונא קרי שיריו פרק קמא דסוכה (דף יג.) גבי אזוב תחילתו שלשה וסופו שנים וצ"ע:
שירי גרדומיו כל שהוא פרק מי שמת (ב"ב דף קנ.) הוה מצי לאיתויי הך גבי הך דפריך וכל היכא דתני כל שהוא לית ליה שיעורא:
לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים לפי שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ואנן דלית לן תכלת לא קפדינן בהא והא נמי דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו כדי שיהא ניכר התכלת ומה שאנו נוהגים חמשה קשרים פירש בקונטרס גבי ציצית שקולה כנגד כל המצות לפי שציצית עולה ת"ר וח' חוטין וחמשה קשרים עולה תרי"ג ומיהו כל ציצית האמורים בפרשה חסירים יו"ד ויש לומר שיש פסוק והיה לכם לציצית וג' ציצית כתובים בפרשה ולמ"ד זו משלימתן וכן נוהג רבינו תם לעשות אותן ה' קשרים ב' בסמוך לטלית וג' סמוך לפתיל משום מעלין בקדש ולא מורידין כדאמרינן שמסיים בלבן ועל כל קשר שני קשרים כדי שיהא קשר של קיימא מיהו לא מצינו שום סמך בהש"ס מפורש מה' קשרים ויש לומר דהא דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו אחת של לבן ואחת של תכלת שהן שתים והשתא כשאין פוחת משבע עושה ה' קשרים סמוך לטלית קשר אחד ואחר כך שתי חוליות אחת של תכלת ואחת של לבן קשר אחד עד שמסיים שש חוליות הרי ארבעה קשרים ואחר כך עושה חוליא שביעית של לבן כדי שיהא מסיים בלבן ואחר כך קושר אח' הרי ה' קשרים ויש מפרשים לא יפחות משבע כריכות בין כל קשר וקשר:
Tosafot on Menachot 39a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
קשר העליון דאורייתא, העליון היינו נמי ההוא קשר דלמטה דאורייתא [פי' הלכה למשה מסיני. הג"הה] כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאוריית', ולכך נקט עליון משום דמאן דלא עביד אלא קשר אחד בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל כולו. דאורייתא, פי' ואפי' יכול לכרוך יפה ולהתקיים בלא קשר יום או יומים פסולה. דאי דרבנן למה לי למשרי סדין בציצית, כדכתיב לא תלבש וסמיך ליה גדילים תעשה לך פשיטא דמותר. דהא תוכף תכיפה אחת אינה חבור, פי' תוכף תופר ומשום ההוא תחיבה שתחב החוטין בטלית אינו חיבור, ל"ה: וקשיא דמאי קרי ליה תכיפה אחת אפי' שום תכיפה אין בה כי אם תחיבה בלא קשר והו"ל למימר שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי דרבנן אמאי אצטריך למשרי סדין בציצית הא קשר לית בה ואינו חבור. וי"ל דלרבותא נקטיה דאפי' תכיפה אחת אינו חבור כ"ש כי ליכא תכיפה כלל כי אם תחיבה בעלמא דלא הוי חבור: אי נמי נוכל לפרש דקשר העליון ר"ל שעשה באותו קשר שני קשרים זה על זה וקאמר דהוי דאוריית' דאי ס"ד דלא בעי כי אם קשר א' לבד דהוי תכיפה אחת לא הוה צריך למשרי סדין בציצית משום הכי דהא תכיפה אחת דהיינו קשר אחד גרידא אינו חבור: ל"א קשר העליון דאורייתא, היינו הך דסמיכי לטלית. דאי דרבנן למה לי למשרי סדין בציצית משום ההוא תחיבה דתחב חוטין בסדין לאו תכיפה היא ומשום הקשר שאחר הגדיל כיון דמרוחק הוא מן הטלית מעקרו דהיינו ראש המחובר לטלית לא הוי כלאים, ל"ה. והקשו בתוס' דבריש יבמות פריך תלמודא למה לי סמוכין לאתויי דחיה דהא מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דאמר כל מקום שנאמר בתורה בגדים סתם הוי צמר ופשתים וקאמר רחמנא עביד להו תכלת ותכלת עמרא, ומאי פריך הא אי לא סמוכין דגלי לן דחיה ה"א דמאי דאמר רחמנא עביד להו תכלת דלא דחייה כלאים קאמר דפי' תכיפה אחת דאינה חבור כדמשמע מהא דקאמר ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי דרבנן למאי אצטריך למשרי סדין בציצית פשיטא דתכיפה אחת אינו חיבור משמע מהכא דאי לאו דגלי לן קרא דסמוכין דכלאים בציצית שרו דלא הוה שרינן להו ודה"א דמאי דקאמר רחמנא עמרא בפשתים פי' תכיפה אחת אינה חבור ובלא דחיה קאמר: ותירץ רבינו יוסף קליצון איש ירושלים דלתנא דבי ר' ישמעאל בלא דאתי עביד צמר לפשתים ידעינן דע"י קשר ודחיה קאמר דאי בלא קשר אלא ע"י תכיפה אחת דאין דחיה למאי אצטריך יחדיו לומר דתכיפה אחת אינה חבור פשיטא דאי חבור הרי הוה דחיה ומדאצטריך יחדיו לומר דאינה חבור ש"מ דמאי דאמר רחמנא לעביד תכלת ע"י דחיה קאמר: וקשיא דאי לא כתב יחדיו ה"א דתכיפה אחת חבור ואשמועינן יחדיו דלא ולבתר דאיכתוב יחדיו נימא דקרא מיירי בתכיפה אחת דליתא דחיה: וי"ל דאי לא כתב יחדיו ממילא הוה אמינא דע"י תכיפה אחת שרא רחמנא ודאינה חבור משום דטפי אית לן למימר דלא שרא רחמנא כלאים ודלא הויא חבור מדנימא דשרא להו ודהויא חבור וא"כ נוכח שפיר דמדכתב יחדיו לומר דאינה חבור גלי לן דמאי דאמר קרא עביד תכלת ע"י קשירה גמורה ודחיה קאמר: וקשיא ולמה ליה לאוכוחי הכא דקשר העליון דאורייתא מדשרא רחמנא כלאים בציצית, יוכיח מדאצטריך דחיה כדפרי': וי"ל דהוכחה מעליא טפי הוי מדשרא להו בהדיא, ומ"מ קשה דאמאי נימא דאי לא כתב יחדיו ה"א דקרא מיירי בתכיפה אחת ודאינה חבור ואתא יחדיו לגלויי דע"י קשירה גמורה שרא להו, אדרבה נימא דאי לאו יחדיו ה"א דהויא חבור ואתא יחדיו לגלויי דאינה חבור, דאין לומר דאי לא כתב יחדיו כדפרישית הוה לן למימר לחומרא דאינה חבור ודלא שריא כלאים מדנימא חבור כדפי' לעיל, משום דזה אינו דאדרבא אי נימא דהויא חבור הוי חומרא לגבי דליתסר בעלמא היכא דליכא ציצית תכיפה אחת בכלאים ואי נימא דלאו חבור הוא ולא שריא רחמנא כלאים בציצית הוי קולא בעלמא למשרי תכיפה אחת בכלאים, ועוד קשיא דאי מכח יחדיו הוי מוכח דחיה הוי ליה לאתויי ליה: ונ"ל דלעולם מוכח דחיה מדאמר רחמנא עביד תכלת בלא טעמא דיחדיו כדפי', ומאי דהוה קשיא לן איך נוכח מיניה דחיה דשמא ע"י תכיפה אחת דאינה חבור שרי ליה, דזה אינו משום דלעולם יש לנו לומר דהויא חבור ולחומרא לגבי דליתסר בעלמא ודשרא בציצית מדנימא דאינה חבור ודתשתרי בעלמא כדפרישית. וא"ת הא מ"מ כיון דכתי' יחדיו דגלי לן דאינה חבור לא שמעי' דחיה, י"ל דהשתא מיירינן דאי שתיק מיחדיו דהא דשקלינן וטרינן לומר דלשתוק מצמר ופשתים כמו כן צ"ל דלשתוק מיחדיו שהרי אין ליחדיו הקשר בלא צמר ופשתים, ואפי' אי נימא דר"ל דלשתוק מצמר ופשתים ולכתוב תיבה אחת כיוצא בה דיחדיו לאשמועינן דתכיפה אחת אינה חבור אפ"ה פריך שפיר דלשתוק מצמר ופשתים ולכתוב תיבה אחת כיוצא בה דיחדיו לאשמועינן דתכיפה אינה חבור ואנן ילפינן דחיה מדאמר עביד תכלת ילפינן מינה דחיה כדפרישי' ואי משום דכתיב יחדיו נימא דאצטריך צמר ופשתים לאפוקי מיחדיו א"כ לישתוק מיחדיו ומצמר ופשתים ולכתוב הכי ויקשרו על ציצית הכנף פתיל תכלת והוה ילפינן מינה דתכיפה אחת אינה חבור מדכתיב קשירה והוה ילפינן נמי דחיה מדשרי קשירה בתכלת דהוי עמרא בפשתים דהוו כלאים, וא"כ קשיא ליה אמאי אצטריך קרא למכתב צמר ופשתים ויחדיו דלשתוק מינייהו ומדכתבינהו משמע דבלא"ה לא ילפינן דחיה מקשירת תכלת ואמאי לא: ולימא גרדומיו, שיריו למה לי, וקשיא אמאי לא קאמר ולימא שיריו גרדומיו למה לי, שהרי פירש"י שירי גרדומין דנפסק קצת ונשאר קצת וכן פי' נמי לעיל שיריו דנפסק קצת ונשאר קצת א"כ שיריו ושירי גרדומיו הכל אחד: וי"ל דיש לחלק ביניהם, דשיריו ר"ל שירי הציצית דנפסקין קצת ונשאר קצת בלא גרדום אבל שירי גרדומיו ר"ל שגם מן הגרדום נפסק קצת ונשאר קצת דהיינו נימי שבגרדום הילכך לא פריך דלימא שיריו לבד אבל פריך שפיר דלימא גרדומיו משום דשיריו הוה משמע אציצית והא בא לומר אפילו שירי הגרדום אבל פריך שפיר דלתני גרדומין לבד דאין צ"ל שירים גבי גרדומין לפי דבמשמעות גרדום אין להם שיעור הילכך לא שייך למתני ביה לשון שיריו, ולכך משני ליה דאדרבה לכך נקט ביה שיריו משום דאי לא הוה נקיט לשון שירי' כי אם גרדומין לבד הוה מכשרינן אם נשאר כל שהוא שהרי גרדומין משמע בלא שיעור כדפרישית, ולכך נקט בהו לשון שירים לומר דבעינן בהו שירים ושישאר בה מהם שיעור כדי עניבה כדמסיק ואזיל:
חוט של כרך, פי' שכורך סביב ועושה ממנו, הגדיל עולה למנין חוטין דשמנה בעינן כדמפ' לקמן, ל"ה. וקשיא דלמאי אצטריך לאשמועינן הכי פשיטא דאמאי אית לן למימר דלא יעלה מן המנין כיון דחוט הוא. ונ"ל דסד"א דלא יעלה למנין משום דכיון דכתיב גדיל וכתיב פתיל משמע דהפתיל אינו מן הגדיל אע"ג דאמרינן עשה גדיל ופותלהו מתוכו היינו שהפתילים יצאו מן הגדיל אבל הגדיל דהיינו החוט שעושין ממנו הגדיל לא יעשה פתיל להצטרף למנין החוטין, ולכך אצטריך לאשמועי' מתוכו קאי נמי לחוט הגדיל:
Rashba on Menachot 39a · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain
מהרש"א — חידושי הלכות
פרש"י בד"ה קשר עליון כו' משום דאי לא עביד כו' ובד"ה התוכף כו' אינו חיבור הס"ד ובד"ה חוט של כרך כו' לקמן הס"ד ואח"כ מ"ה תכלת זהו כו' לקמן הס"ד כצ"ל:
תוס' בד"ה לא יפחות כו' דאמרינן צריך לקשור על כל כו' קשר אחד אחר כך ב' חוליות כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Menachot 39a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מנחות, דף ל״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־305 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 12 מילים
נפתחת ב״דִּלְמָא דְּאִיקְּטַר.…״
- קטע 226 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבָּה: שְׁמַע מִינַּהּ, קֶשֶׁר עֶלְיוֹן דְּאוֹרָיְיתָא,…״
- קטע 339 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַב…״
- קטע 416 מילים
נפתחת ב״מַאי שְׁיָרָיו וּמַאי גַּרְדּוּמָּיו? מַאי לָאו ״שְׁיָרָיו״…״
- קטע 521 מילים
נפתחת ב״לָא, חֲדָא קָתָנֵי, שַׁיּוֹרֵי גַּרְדּוּמָּיו כׇּל שֶׁהוּא.…״
- קטע 639 מילים
נפתחת ב״יָתֵיב רַבָּה וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: חוּט שֶׁל…״
- קטע 741 מילים
נפתחת ב״יָתֵיב רָבָא וְקָא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: תְּכֵלֶת…״
- קטע 842 מילים
נפתחת ב״רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן מַתְנֵי הָכִי:…״
- קטע 921 מילים
נפתחת ב״וְכַמָּה שִׁיעוּר חוּלְיָא? תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: כְּדֵי…״
- קטע 1019 מילים
נפתחת ב״הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים,…״
- קטע 1119 מילים
נפתחת ב״תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל – מַתְחִיל בַּלָּבָן: ״הַכָּנָף״…״
- קטע 1220 מילים
נפתחת ב״רַב וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲווֹ יָתְבִי,…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת מנחות דף ל״ט עמוד א׳ · קטע 6 — “…הַמִּנְיָן. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: שְׁמוּאֵל אַמְרַהּ וְלָא רַב.…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת מנחות דף ל״ט עמוד א׳ · קטע 6 — “…לֵיהּ רַב יוֹסֵף: שְׁמוּאֵל אַמְרַהּ וְלָא רַב. אִיתְּמַר נָמֵי:…”
לשון המקור
דִּלְמָא דְּאִיקְּטַר.
וְאָמַר רַבָּה: שְׁמַע מִינַּהּ, קֶשֶׁר עֶלְיוֹן דְּאוֹרָיְיתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּרַבָּנַן, מַאי אִיצְטְרִיךְ לְמִישְׁרֵי סָדִין בְּצִיצִית? פְּשִׁיטָא! הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת אֵינוֹ חִיבּוּר, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ דְּאוֹרָיְיתָא.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַב אַדָּא אָמַר רַב: אִם נִפְסַק הַחוּט מֵעִיקָּרוֹ – פְּסוּלָה. יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָא אָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּתְחִילָּתוֹ, אֲבָל סוֹפוֹ – שְׁיָרָיו וְגַרְדּוּמָּיו כׇּל שֶׁהוּא.
מַאי שְׁיָרָיו וּמַאי גַּרְדּוּמָּיו? מַאי לָאו ״שְׁיָרָיו״ – דְּאִיפְּסִיק מִינַּיְיהוּ וְאִישְׁתַּיַּיר מִינַּיְיהוּ, ״גַּרְדּוּמָּיו״ – דְּאִיגַּרְדּוּם אִיגַּרְדּוֹמֵי.
לָא, חֲדָא קָתָנֵי, שַׁיּוֹרֵי גַּרְדּוּמָּיו כׇּל שֶׁהוּא. וְלֵימָא: ״גַּרְדּוּמָּיו״, ״שְׁיָרָיו״ לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּבָעֵינַן שִׁיּוּרָא לְגַרְדּוּמָּיו כְּדֵי לְעׇנְבָן.
יָתֵיב רַבָּה וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: חוּט שֶׁל כֶּרֶךְ עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: שְׁמוּאֵל אַמְרַהּ וְלָא רַב. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, סָח לִי רַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּמִן אוּשָׁא: חוּט שֶׁל כֶּרֶךְ עוֹלָה לָהּ מִן הַמִּנְיָן.
יָתֵיב רָבָא וְקָא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: תְּכֵלֶת שֶׁכָּרַךְ רוּבָּהּ – כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: רַב אַמְרַהּ, וְלָא שְׁמוּאֵל. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: תְּכֵלֶת שֶׁכָּרַךְ רוּבָּהּ – כְּשֵׁרָה.
רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: תְּכֵלֶת שֶׁכָּרַךְ רוּבָּהּ – כְּשֵׁרָה, וַאֲפִילּוּ לֹא כָּרַךְ בָּהּ אֶלָּא חוּלְיָא אַחַת – כְּשֵׁרָה, וְנוֹיֵי תְכֵלֶת – שְׁלִישׁ גְּדִיל וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי עָנָף.
וְכַמָּה שִׁיעוּר חוּלְיָא? תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכְרוֹךְ וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ. תָּאנָא: הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, וְהַמּוֹסִיף לֹא יוֹסִיף עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה.
הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים, וְהַמּוֹסִיף לֹא יוֹסִיף עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִין וְשִׁשָּׁה אֲוִירִין שֶׁבֵּינֵיהֶם.
תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל – מַתְחִיל בַּלָּבָן: ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וּכְשֶׁהוּא מְסַיֵּים – מְסַיֵּים בַּלָּבָן, מַעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין.
רַב וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲווֹ יָתְבִי, הֲוָה קָא חָלֵיף וְאָזֵיל הָהוּא גַּבְרָא דְּמִיכַּסֵּי גְּלִימָא דְּכוּלֵּהּ תְּכֵלְתָּא, וּרְמֵי לֵיהּ תְּכֵלְתָּא