מסכת מנחות דף ל״ד עמוד ב׳

לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד' מכאן שכותב ד' פרשיות בד' בתים:

טט בכתפי שתים באותו מקום קורין לשתים טט:

על ד' עורות ד' חתיכות קלף ויניחנה בד' בתים של ד' חתיכות קלף:

בד' בתים בעור אחד שמפשיטין עגל קטן [ולוקחים חתיכת עור] ומניחין אותו בדפוס שיש בו כמין [ד'] אצבעות ומניחין אותו לייבש על הדפוס ונוטלין את הדפוס ונעשים בתים מאליהן:

ואם כתבן בעור אחד שעשה עור אחד וכתבו בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור אחד כמה שפירשנו:

וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור אחד יחתוך מלמעלה העור כמין ד' אצבעות ויניחן בד' בתים ויהיה מדובק למטה עור אחד כדי שתהא פרשה אחת בבית אחד:

ביניהם בתוך הד' בתים של עור האחד:

שנותן חוט או משיחה בין כל בית ובית:

לטטפת לטטפת לטוטפת בשמע והיה אם שמוע כתיב לטטפת בוהיה כי יביאך כתיב ולטוטפת בספרים מדויקים אבל בין פ"א לתי"ו לא כתיב וי"ו ותימה היכי משמע תרי ואי הוה אמרינן גורעין ומוסיפין ודורשין ניחא אבל לא אשכחן אלא בתחילת תיבה ובסוף תיבה בפ' שני דזבחים (דף כה. וע"ש) גבי ולקח מדם הפר דדרשינן דם מהפר יקבלנו וכן ונתתם את נחלתו לשארו דדרשינן בפרק י"נ (ב"ב דף קיא:) ונתתם נחלת שארו לו ומפרש ר"ת דוי"ו קמא דולטוטפת מוקמינן בסוף כאילו כתיב לטוטפות כדאשכחן בפ' הזהב (ב"מ דף נד:) שקליה לוי"ו דויסף ה"ל חמישיתו והשתא מוקמינן ליה באמצע תיבה והוה ליה חמישיותו ומוקמינן ליה במקום יו"ד באמצע תיבה וק' לפי' דפריך בתר הכי א"ה גבי הקדש נמי דכתב ויסף חמישית כו' ומשני דכי שקלת לוי"ו דויסף ה"ל חמישיתו והשתא לוקמיה באמצע תיבה דליהוי חמישיות הילכך נראה דבשום פעם לא מוקמינן ליה אלא בסוף תיבה ככל הני שהבאתי. מ"ר:

לטוטפת נראה דלשון טוטפת הוא הראש אצל המצח כמו טוטפת וסרביטים דפרק במה אשה (שבת ד' נז.) דהיינו כלילא שמקפת כל המצח א"נ נקראו טוטפות על שם שהם בראש בין העינים לשון הבטה כמו (מגילה דף יד:) שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין וכן ציץ לשון הבטה על שם שהוא למעלה מבין שתי ריסי עיניו ותפילין נראה לשון ויכוח כמו (סנהדרין דף מד.) ויפלל שעשה פלילות עם קונו על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כגון דאמרינן לקמן (מנחות דף לה:) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' אלו תפילין שבראש. מ"ר:

טט בכתפי שתים להאי תנא לא אמרינן דליבעי י"ב בתים דמסתבר ליה שכתוב הכל בפסוק אחד דלא אשכחן בתורה שלא הוזכרו תפילין אלא בד' פרשיות יש גורסין טוט ומפרשין כי האי דאמרינן במו"ק (דף טז.) טוט אסר טוט שרי גבי שמתא היינו שני ת"ח אוסרין וב' אחרים יכולין להתיר ואין נראה דתרי לאו ב"ד נינהו אלא בתקיעת שופר איירי כדאמר התם בארבעה מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז אפיק שיפורא ושמתיה. מ"ר:

ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת היינו דוקא בכתובות בעור אחד אבל בד' עורות לא ויש נוהגין אפי' בד' עורות. מ"ר:

והקורא קורא כסדרן פירש בקונטרס כסדר שהן כתובין בתורה מוקדם מוקדם מאוחר מאוחר הילכך הא דקתני לעיל קדש והיה כי יביאך מימין מימינו של קורא קאמר והשתא כשהוא קורא כדרכו מימינו לשמאלו נמצא קורא קורא כסידרן וקשה לר"ת דאמאי פלגינהו שקורא שתיהן הראשונות מימין וכל האחרונות משמאל היה לו לומר ראשונה מימין וכל אחרות משמאל או איפכא דג' ראשונות מימין ורביעית משמאל כמו גבי נר מערבי דפרק שתי הלחם (לקמן מנחות דף צח:) דיליף דנרות של מנורה מזרח ומערב מונחים מדכתיב בנר מערבי לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ולא אמרינן חצי הנרות לפני ה' וחצי האחר לאו לפני ה' ומפרש ר"ת קדש והיה כי יביאך מימין של קורא ומשמאל של קורא הוי שמע מבחוץ ואחריה והיה אם שמוע מבפנים וניחא השתא מה שחלקו וכן פירש רבינו חננאל בסנהדרין (דף פט.) כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע וכן רב האי גאון והיה מניח סימן הויות להדדי פי' והיה כי יביאך והיה אם שמוע פנימיות זו אצל זו וכן בתשובת הגאונים שכתב ה"ר יוסף טוב עלם והאי דקאמר הקורא קורא כסדרן לאו כמו שפירש בקונטרס כסדר שכתובות בתורה אלא מפרש ר"ת דהוא סיום הברייתא דכיצד סדרן וקאמר שקורא כסדר שמונחין בתפילין מימינו לשמאלו דהיינו קדש והיה כי יביאך והיה אם שמוע שמע ואפילו לא יהא מן ברייתא אין קשה כלום ובמכילתא משמע כפירוש הקונטרס בפרשת והיה כי יביאך דקתני התם בד' מקומות מזכיר פרשת תפילין קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ארבע פרשיות כו' והדר קתני כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסידרן יגנזו משמע כסדר ששנאן ברישא ויש לדחות דבכתיבת הסופר קאמר אבל אין קובעין בתפילין כסדר זה ואין נראה כלל ובשימושא רבא תיקון התפילין משמע כפירוש הקונטרס וז"ל ומשוי פרשתא דקדש מימין בביתא קמא ופרשתא דבסמוך ליה בביתא תניינא והיה כי יביאך ופרשתא דשמע בשלישית ופרשה דוהיה אם שמוע ברביעית. מ"ר:

על ד' עורות, פי' ד' קלפים ויניחם בד' בתים של ד' חתיכות קלף, ל"ה. ר"ל דיניהם דד' פרשיות בארבע בתים שהם מד' עורות כל בית ובית בעור בפני עצמו אבל מ"מ הד' בתים יהיו בדפוס אחד כעין שלנו ולא בד' דפוסים שתהא כל בית בדפוס בפני עצמו: וקשיא דא"כ מאי קאמר לזכרון אחד אמרתי, והלא כיון דהם מונחים בדפוס אחד הוו שפיר זכרון אחד דהא תינח אי הוו בד' דפוסים דאז הוי ד' זכרונות אבל כיון שהם בדפוס אחד א"כ הוו שפיר זכרון אחד, וי"ל דאפ"ה כיון דהוו בד' עורות וראוין לינטל כל אחת ואחת בפני עצמה מן הדפוס לאו זכרון אחד חשיבי:

ואם כתבן בעור אחד, פי' שעשה עור אחד וכתב בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור א' כדפרישי' יצא, ל"ה. וקשיא מאי לשון יצא דקאמר דמשמע אבל לכתחלה לא הא אדרבה הוה ליה למעבד הכי כמו הבתים דבעיא שיהיו בעור אחד בעבור שזכרון אחד אמר הכתוב כ"ש בפרשיות דשייך בהו לומר טפי זכרון א' שיהיו בעור אחד שהזכרון הוי טפי בפרשיות: וי"ל דאדרבה כיון דהפרשיות חלוקות וכתובות בג' מקומות כל א' בפני עצמה אין ראוי לומר שיצוה הכתוב לעשותם בעור אחד משום זכרון א' דא"כ גם בלא חילוק ד' פרשיות הוה לן למעבד להו ושיכתבם כלם בדף אחד אבל כיון דצריך לכתוב כל אחת בפני עצמה ולא שיעשה מכלן דף אחד כמו כן ראוי לחלקם שתהא כל אחת בפני עצמה בעור בפני עצמו דכמו דכתיב בההיא פרשה ולזכרון בין עיניך יש במשמע חד זכרון כמו כן כתיב בהנך לטוטפות דמשמע כל חד בפני עצמה א"כ אין לדחות משמעות זו מפני זו וכל זמן דאיכא לקיים משמעות שתיהן יש לנו לקיימו ולומר דכל חדא בפני עצמה כתב להו ולזכרון דמשמע חד זכרון דליקו אבתים ומ"מ קאמר דאם כתב בקלף אחד כדפרשי' הואיל דכל אחת כתב בתיבה בפני עצמה יצא אבל אם חלקם בד' קלפים כל פרשה ופרשה בעור אחד בפני עצמה כ"ש דעדיף טפי:

וצריך לדבק, הד' אגרות ביחד בתפירה או בדבק שקורין גלו"ט שנאמר והיה לך לאות על ידך, אפילו לך לא יהא אלא אות אחת, פי' דכי הוו בפנים ד' אגרות שאינן דבוקות ונתונות בבית אחד הוו לאחרים שאינם רואים אלא חיצון אות אחד אבל לך המשמש בהם וניכר ממשן של ד' אגרות כל אחת לבדה הוו שתי אותות, ל"ה. ולכך קאמר דאפי' לך לא יהא אלא אות אחד דכמו שהם אות אחד מבחוץ כך יהיו אחד מבפנים ושיכתבם בעור אחד: וקשיא דא"כ דבעי שיהיו א' מבפנים וכתובות בעור אחד א"כ היה לנו לכתוב בדף אחד כמזוזה דכ"ש דלהוו בהכי אות א' טפי: וי"ל דאפ"ה כיון דד' פרשיות חלוקות הן אית לן למבעי שיהא חיתוך הפרשיות ניכר ושתהא כל אחת בפני עצמה ולא שיהיו נראות כאלו הם פרשה אחת, אך מ"מ בעי קרא שיהיו כלן בקלף אחד משום דבכולהו פרשיות דתפילין כתיב אות דמשמע סימן א' דר"ל שיכתבו כלן בעור אחד: יהודה בפי' לשון רש"י, ברבי, ר"ל חכם. אבל בספרים שלנו כתוב ר' יהודה בר' אלעאי, שטולה עור על אחת מהם על הד' בתים מכסה עור אחד ונראין כבית אחד ומניחה בידו ואעפ"י שאינן מדובקות בפנים, ל"ה. מודה היינו פלוגתייהו, ר"ל דבהא הוה פליג ר' יהודה דהוה אמר דצריך לדבק לא שיהו הד' פרשיות בד' קלפים חלוקים ואיך לימא ר' יוסי דמודה לו בדשתיהן דראש שהם בד' קלפים דשרי ר' יהודה ולא פליג ליה בהכי ומודה משמע דר"ל דמודה במילתא אחריתא דלא הוו פליגי והרי בהא הוו פליגי: וקשיא דמאי קאמר היינו פלוגתייהו הא אפילו טפי מפלוגתייהו קאמר דמודה, דאינהו לא פליגי אלא אי שרי כדפרי' שכתבן בד' עורות להניחם בבית אחת אבל בד' בתים לכ"ע לא הוה שרי וכאן שרי אפי' בד' בתים שהרי באותו של ראש יש ד' בתים, ואפילו אי נימא דלא ליקשי איך ר' יוסי שרי הכא והא לא שרי לעיל בפלוגתיה אלא ד' עורות בבית אחד, משום דאיכא למימר דר' יוסי אשמועינן הכא דשרי טפי ממאי דקאמר לעיל בפלוגתיה דהכא אתא למשרי אף ד' בתים אם מכסה עור עליהם מ"מ מדר' יהודה קשיא איך לימא דר' יהודה מודה ליה בהא גם לפי מאי דמתרץ דחזר בו ר' יהודה והודה לו הא לא איירי ליה בהכי כי אם במאי דהוה פלוגתיה, וגם לא הוה ליה למימר היינו פלוגתיה אלא טפי מפלוגתיה כדפרי': וצריך לתרץ אחת משתים, או מאי דקאמר עור על אחת מהם אינו ר"ל שיעשה העור על הבתים של ראש ושיניח תפילין של ראש כמו שהן עשוין אלא שיכסם בעור אחד, אלא ר"ל עור אחד על הד' פרשיות שבתפילין של ראש ואינו מתיר הד' בתים שהיו בתפילין של ראש אך הפרשיות לבד יקח ויכסם בעור והיינו כפלוגתייהו: או דנאמר דר"ל על הד' בתים אלא כיון דמכסה להו בעור אחד כמונחים בעור אחד לבד דמו דהבתים שבפנים אינן מעכבין כיון דמבחוץ הוו עור אחד ומאן דשרי ארבעה עורות בבית אחד הוה בעי למשרי ארבעה עורות שבארבעה בתים בעור א' לכך קאמר היינו פלוגתייהו: מדבריו של ר' יוסי משמע שחזר בו ר' יהודה ומודה לו, ר"ל הודה לי וחזר מדבריו, ומאי דלא קאמר הודה לי ר' יהודה לבד ולא היה צריך למנקטיה במי שיש לו שני תפלין של ראש, משום דאשמועינן רבותא דאף בכה"ג הודה לו ר' יהודה לפי תירוץ שני, ולפי תירוץ ראשון שתירצתי דמיירי דדוקא בד' פרשיות בלא ד' בתים שרי אפ"ה נקט לה בכה"ג ולא קאמר והודה לי רבי יהודה משום לאשמועי' דמתפילין של ראש שרי למעבד תפילין של יד ודלא אסרינן משום דאין מורידין כדמסיק בתר הכי:

פרש"י בד"ה בד' בתים כו' שיש בו כמין ד' אצבעות כו' כצ"ל:

בד"ה ואם כתבן כו' שעשה עור אחד וכתב בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור אחד כמו כו' הד"א ובד"ה וצריך שיהא כו' פרשה אחת בבית אחד בפני עצמו הס"ד ואח"כ מ"ה ביניהם בתוך כו' עור האחד הס"ד ובד"ה אות סימן כו' לך לאות אפי' לא יהו כו' אלא חיצון חשבו אות כו' וניכר ממשן של ד' כו' (אז הס"ד) ובד"ה יהודה כו' החכם הס"ד ובד"ה שטולה עור על אחד כו' ובד"ה כיצד סדרן סדר הנחתן עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה לטוטפות כו' ותימה כו' אבל לא אשכחן כו' ומפר"ת דוי"ו קמא דולטוטפות כו' עכ"ל ר"ל לפי' ר"ת הגם דלא אשכחינן גורעין ומוסיפין כתמיהתם היינו כולו באמצע תיבה אבל לגרוע מתחילת התיבה ולהוסיף באמצע בעי למימר דמוסיפין כו' וראייתו מוי"ו דויסף והתו' דחו ראייתו דע"כ התם מתחילת תיבה דויסף גורעין ומוסיפין אחמישיתו וה"ל חמישיותו בב' ווי"ן דמשמע לשון רבים ועיין בדברי הרא"ש בזה וכן צריך להגיה דברי התוס' דהכא וה"ל חמישיותו ומוקמינן לה אצל יו"ד באמצע התיבה וקשה כו' דכתיב ויסף חמישית כו' ה"ל חמישיתו והשתא כו' כצ"ל ועי' בכל זה בדברי התוספות פ' הזהב דברי ר"ת שם בע"א ודו"ק:

בד"ה טט בכתפי כו' יש גורסין טוט ומפרשין כו' עכ"ל ר"ל דהשתא ניחא דלא דריש רק הך ולטוטפות דבפ' והיה כי יביאך דכתיב בוי"ו בין פ"א לתי"ו אבל אינך טטפת בלא וי"ו לא דריש וק"ל:

בד"ה והקורא קורא כו' ובמכילתא משמע כפירוש כו' כצ"ל: