מסכת מנחות דף ל״א עמוד ב׳

מי קאמר במשנתינו דמשמע משנה ולא ברייתא:

קרע הבא בשני שיטין אם נתקרע גליון של ספר תורה ונכנס הקרע בשני שיטין בתוך הכתב יתפור:

בשלש אל יתפור אלא יסלק את היריעה:

עתיקא קלף ישן מיגניא קריעה:

אפיצן הוי שחור כעתיקא אפיצן מתוקן הקלף בעפצין שקורין גל"ש:

והני מילי דתופר:

בגידין יתפור אבל לא בגרדים פינדי"ש בלע"ז:

בין דף לדף אם נקרע עד כנגד הכתב שאילו היה בכתב היה יותר מג' שיטין:

מי קאמר במשנתינו כו' כי האי גוונא דייק בפ' בתרא דכתובות (דף קט.) גבי כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ותימה דבפ' כירה (שבת דף לט:) גבי כל מקום שאתה מוצא שנים חולקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות וקא פריך אימא ה"מ במתניתין אבל בברייתא לא ויש לומר כיון דאמר חוץ מקולי מטלניות שהיא משנה הוי כאילו פירש במשנתינו ומיהו קשה בהני כללות דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין מו:) דקאמר רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כר' יהודה ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי אמרי' סד"א הני מילי במתני' אבל בברייתא לא אע"ג דלא קאמר במשנתינו ושמא שאני התם דלא קאמר כל מקום. מ"ר:

הא דאפיצן הא דלא אפיצן משמע דס"ת כשר בלא אפיצן והקשה ר"ת מהא דאמרי' פרק המוציא יין (שבת דף עט: ושם) גבי ס"ת על הגויל ועל הדוכסוסטוס כשירה משמע אבל דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ לא (מיקרי ספר) ובפ' שני דסוטה (דף יז.) אמרי' אין כותבין פרשת סוטה לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה שנא' בספר וכ"ש ס"ת דנקרא ספר טפי כדאמרי' במס' סופרים אין כותבין לא על הנייר ולא על הדפתרא ומיהו מחוק לא גרס דהא בפרק המוציא יין (שבת דף עט:) קתני על הנייר ועל המטלית פסולה ולא קתני מחוק ועוד קשה היאך אנו כותבין ס"ת על הקלפים שלנו הא אינם מעופצין וכן גיטין שאנו כותבין בקלפין שלנו ובפ' [שני] דגטין (דף יט.) משמע דווקא בדאפיצן כותבין אבל לא אפיצן לא דיכול להזדייף ומפרש ר"ת דתיקון שלנו חשיב כאפיצן תדע דהא קמן דאין יכול להזדייף והא דמשמע בגיטין בדלא אפיצן יכול להזדייף היינו בקלפים שלהם שהיו עושים בהם תיקון של עיפוץ דקודם עיפוץ יכול להזדייף ונקרא דיפתרא ופסול ותדע שגם בימיהם כותבין שטרות בקלף שאינו מעופץ כדאמרי' בפ' שני דגיטין (שם) כתבו במי טריא ועפצא כשר ומוקי לה בדלא אפיצן ומיהו איכא לאוקומי בנייר של עשבים דלא מיתקני ליה בעפצים כמו שפי' שם בקונטרס גבי חיישינן שמא במי מילין כתבו א"נ בעדי מסירה ורבי אלעזר. מ"ר:

עשאה כשירה מכאן משמע הא דתניא בפ' הבונה (שבת דף קג:) כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה או שכתב שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו בס"ת מיירי דהא מוקמינא לה הכא בס"ת ותימה דבפ' כל כתבי (שבת דף קטו:) בתחילתו תניא אין בין ספרים למגילה אלא שספרים נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו ותירץ הרב רבי יוסף דההיא דכל כתבי בשאר ספרים דלאו ס"ת ואכתי קשה דבפ"ק דמגילה (דף ח:) תניא מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו ומוקי לה רב אשי בשאר ספרים ור' יהודה היא אלמא שאר ספרים בעי דיו ולא אשכחן דפליגי עליה דרבי יהודה אלא לגבי הא דשרי בכל לשון אבל בדיו לא אשכחן דפליגי ונראה לפרש דההיא דכל כתבי לענין להציל מפני הדליקה דווקא מיירי ולא לענין לקרות בהם ולפי שיש בהן אזכרות מצילין אותן אע"פ שלא נכתבו כהלכתן אבל מגילה עד שתהא כתובה כהלכתה תדע דבעיא דריש גלותא התם לענין הצלה אבל הא לא מיבעיא ליה אם ניתנו ליקרות בהם או לא וא"ת תיקשי הך ברייתא לרב הונא דאמר בריש גמרא דכל כתבי (שבת דף קטו.) היו כתובין תרגום ובכל לשון אין מצילין למ"ד אין ניתנין לקרות בהן ויש לומר דהאמר התם תנאי היא:

שלא יעשנה כזנב כעין שפירש בקונטרס כאן יש לפרש הא דאמר בבבא בתרא (דף יד.) גבי כרם שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב שאחד בשורות שתים ולא כנגד אויר שבין שתי השורות שתים שתים. מ"ר:

ועושה פרשיותיה סתומות קצת קשה דנקט לשון רבים ואין שם כי אם פרשה אחת ושמא משום על הארץ דבסוף שיטה אע"פ שאין כתוב כלום אח"כ. מ"ר:

רבי שמעון בן אלעזר אומר ר"מ היה כותבה על הדוכסוסטוס משמע דתלמידו של ר"מ היה שאמר דברים הרבה משמו בשאר מקומות כדאשכחן נמי לעיל (מנחות ל:) דקאמר ר"ש בן אלעזר משום ר"מ אין כותבין את השם לא על הנייר ולא על המחק וכן בפ"ק דקדושין (דף כד.) גמרא ובלבד שיהא הכסף משל אחרים דקאמר ר"ש בן אלעזר משום ר"מ אשה פודה מעשר שני בלא חומש ותימה דבפ' המוציא יין (שבת דף עט:) כתוב בכל הספרים אמר רבי שמעון מאיר היה כותבה על הקלף מפני שהיתה משתמרת משמע שהיה חבירו דקאמר מאיר ולא קאמר ר"מ ושמא טעות סופר יש בכל הספרים ואי הוה אמרי' דתרי רשב"א הוה ניחא ומיתרצא בהכי פירכא אחריתי דהכא קתני אדוכסוסטוס והתם תני אקלף והיה נראה לומר דתרי תנאי אליבא דר"מ אבל אי אפשר לומר כן דבפ' מרובה (ב"ק דף עח:) גבי מכרה חוץ מגיזותיה משני תרי תנאי אליבא דרשב"א ולא משני דתרי היו ומיהו יש לדחוק משום דהנהו דאיפלגי עליה בחדא איפלגי עליה באידך ברייתא ויש לתרץ דעל הדוכסוסטוס דקתני הכא היינו אף הדוכסוסטוס כדמפרשינן נמי אף פתוחות וכ"ש נמי אקלף דמשתמר ולפי מה שר"ל בסמוך דוכסוסטוס דווקא ולא קלף הוי תימה דלמר דוכסוסטוס עדיף למזוזה ולמר קלף עדיף. מ"ר:

בין דף לדף, פי' אם נקרע עד כנגד הכתב שאלמלי היה בכתב היה יותר מג' שיטין. ובין שיטה לשיטה, אם נקרע יתפור או לא יתפור, ל"ה. וכיון דסלקא בתיקו אית לן למיזל לחומרא הילכך בין דף לדף יותר מכנגד ג' שיטין לא יתפור אבל כנגד (אידך של) שלש שיטין יתפור דלא עדיף קרע דבין דף לדף מקרע הבא בתוך הכתב דעד שלש יתפור אבל בין שיטה לשיטה לא יתפור כלום משום דהבעיא דבין שיטה לשיטה הויא אם מותר לתפור כלל כדפרש"י. והטעם הוי משום דגרע טפי משום דנראה כמי שמסלק הדף וכיון דסלקא בתיקו לא יתפור כלל, ומ"מ נראה דדוקא תפירה לפי שהוא גנאי לתפור הכתב אבל לדבק נראה דשרי והכי נמי איתא במס' סופרים אין דובקין בדבק ולא תופרין על גבי הכתב א"ר שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר שדובקין בדבק אבל אין תופרין במקום הכתב לא מבפנים ולא מבחוץ אלמא דשרי דביקה במקום שאסור תפירה:

גמרא א"ל רבה זוטי לרב אשי הכי אמר רב ירמיה מדפתי הא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הא דאפיץ כו' ולא אפיץ לא והיינו טעמא משום דמקרי ספר כו' שנאמר בספר וכ"ש ס"ת דנקראת כו' כצ"ל ובד"ה עשאה כשירה כו' עד שתהא כתובה אשורית על הספר כו' כצ"ל:

פרש"י בד"ה ומ"ד בתחילת שיטה כלומר בעי ארחוקי כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה רשב"א כו' בפ"ק דקידושין גמרא ובלבד שיהא כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' הא דלא אפיצן בהרי"ף הגי' הא דאפיצן הא דלא אפיצן:

מַאן דְּאָמַר בְּסוֹף שִׁיטָה, "כִּגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (תהלים קג, יא). יש להקשות 'כִּגְבֹהַּ' משמע לענין הרחקה קאמר דאם רצונו לומר כעמידת השמים על הארץ הוה ליה למימר 'כעמידת השמים על הארץ'? ונראה לי בס"ד דלא מפרש 'כִּגְבֹהַּ' לענין הרחקת שיעור החלל שיש בין זה לזה אלא מפרש על גובהן במספר כי מספר שָׁמַיִם [390] עולה על מספר ארץ [291] במספר צ"ט [99] שהוא מספר שילוב הוי־ה אדנ־י [91] עם כולל ח' אותיות שבשם זה ישתלשל שפע חסדו יתברך על יראיו לכן סבירא ליה שצריך לכתוב 'עַל הָאָרֶץ' בְּסוֹף שִׁיטָה, כדי שתהיה תיבת 'הָאָרֶץ' כתובה תחת תיבת 'שָׁמַיִם' להודיע היתרון שיש בשמים על מספר הארץ כי כן דרך כותב חשבונות לכתוב מספר הקטן תחת מספר הגדול לנכות זה מזה ובו מודיעים היתרון כמה הוא. אמנם מאן דאמר 'בִּתְחִלַּת שִׁיטָה' מפרש 'כִּגְבֹהַּ' על הרחקה שיש בחלל שבשניהם שהוא מהלך ת"ק שנה וידוע כי מהלך ת"ק שנה הנזכר רמוז במלוי שם שד־י [שי־ן דל־ת יו־ד=500] שבו רמוז עץ החיים דמהלכו ת"ק שנה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וידוע איש ואשה שזכו יש להם הארת מלוי שם שד־י שעולה ת"ק לכך מדלקת האשה בליל שבת שני נר [250×2=500] ועל זה אומר הכתוב 'כִּגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ' שהוא מהלך ת"ק שנה הרמוז במלוי שד־י בשיעור זה 'גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו' הם איש ואשתו שמאיר בת"ק אברים שלהם מעץ חיים שהוא מהלך ת"ק שנה. ולזה אמר לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם (דברים יא, כא) שימשך לכם מעץ החיים שהוא שיעורו כשיעור מהלך שיש בחלל על הארץ ונמצא הכתוב נקיט הדמיון של 'כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ' לענין שיעור הרחקתם זה מזה לכך סבירא ליה שיכתוב 'עַל הָאָרֶץ' בתחילת שיטה לרמוז על דמיון הרחקתם זה מזה. והנה למאן דאמר 'בְּסוֹף שִׁיטָה' נראה לי בס"ד טעם אחר יש בזה דעל ידי כך יהיה צירוף ש"א מ"ר י"צ מלמעלה למטה כי בזה תהיה תיבת אָרֶץ תחת אותיות שמי ד'הַשָּׁמַיִם' ואז ש' של שמי עם א' של ארץ הוא 'שא' ומ"ם של שמי עם ר' של ארץ הוא 'מר' ויו"ד של שמי עם צ' של ארץ הוא 'יצ' כלומר שא וסלק את המר מן העולם על ידי זכות עשרה צדיקים וזהו י"צ רצונו לומר יו"ד צדיקים כמו שאמר השם יתברך לאברהם אבינו ע"ה 'לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה' (בראשית יח, לב) ולכן בדור המבול שלא היה אלא שמונה לא נסתלק המר מן העולם וירד המבול.