מסכת חולין דף צ״א עמוד א׳

רב אשי אמר מהכא לא תפשוט וטעמא לאו משום ספיקא דגיד הוא אלא מיפשט פשיטא ליה והכא בשומן הגיד קאמר דמותר מדאורייתא:

וישראל קדושים העושין סייג לתורה נהגו בו איסור והלכך על כרחיך משייר ליה משום מנהגא ושרפה בעי הואיל ומדאורייתא בר אכילה הוא:

פנימי הסמוך לעצם הוא גיד ארוך ונתון לארכו של שופי כשפורעין את הירך ופושט בכל הירך ראשו אחד מחובר בעצם האליה ומשם נפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך ושם הוא סמוך לעצם:

אסור מן התורה:

וחייבין עליו מלקות כדיליף לקמן מהירך ועוד שהוא על הכף שהכף הוא בשר עגול הסובב את הקולית דבוקה בה ועל שם שהוא בצד פנימי של ירך צד שכלפי ירך חברתה כשהבהמה מחוברת קרי לה פנימי:

ואין חייבים עליו דלאו היינו על הכף אלא בתוך הכף ובההוא חיצון עסקינן ומשייר ליה על כרחיה ושרפה בעי דהא מדאורייתא חזי:

וחיצון גיד קצר הנתון לרוחב השופי בסופו מובלע בכף הסובבת את הקולית והוא נתון בצד חיצון של ירך:

אסור מדרבנן:

רב אשי אמר לא נצרכא אלא לשמנו של גיד לא קאי אדרב חסדא דמוקי לה כר' יהודה ולפי מה שאמר לקמן דלר' יהודה שמנו של גיד אפילו מדרבנן שרי לא אתיא אלא כרבי מאיר והא דלא קאמר רב אשי אליבא דר"מ משום דבברייתא דמייתי לא הוזכר בה ר"מ וכן רבינא דמוקי לה בגיד החיצון דהוי מדרבנן לכאורה לא אתי כרבי יהודה דלקמן מפיק לה מהירך דפשיט ליה בכוליה ירך לאפוקי חיצון דלא ורבי יהודה דריש הירך המיומנת שבירך אם לא נאמר דתרתי שמעת מינה דבלאו הכי דריש ליה לקמן (חולין דף צו:) לדרשה אחריתי ונימא דכולהו מפיק מינה:

אלא אי אמרת ספוקי מספקא ליה כו' ולא בעי לאוקומי שאכל שניהם בבת אחת דהשתא לא הויא התראת ספק כי היכי דלא נפשוט בעיא דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד דס"פ אותו ואת בנו (לעיל חולין דף פב:):

כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח וא"ת דילמא לא נאסר ואפילו הכי היו מקיימין כמו שחיטה דקאמר ליה פרע להם בית השחיטה וי"ל מדקאמר והכן משמע דבלאו הכי לא משתרי אי נמי פרע להו בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה:

מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה אומר ר"ת דדוקא נקט תלמיד חכם משום דמזיקין מתקנאים בהם כדאמרינן ג' צריכין שימור מלך ות"ח וחתן והא דאמרן בריש פסחים (דף ב.) לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' דמשמע כל אדם מדלא נקט תלמיד חכם התם מיירי ברחוק מן העיר מפני המכשולות והליסטים:

רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד כתוב בתוס' דלאו אדרב חסדא קאי דאוקמה כרב יהודה, דלרב אשי לא מצינא לאוקמה כר' יהודה דר' יהודה שמנו של גיד משרא שרי ליה לגמרי כדמשמע לקמן (חולין צב, ב), והא דלא קאמר הכא לא נצרכה אלא לשמנו של גיד ואליבא דרבי מאיר, משום דההיא ברייתא דישראל קדושים נהגו בו איסור דמייתי לה רבינא לא נזכר בה רבי מאיר.

הא דאמרינן ואי פשיטא ליה אמאי ארבעים תו לא. לאו למימרא דאי הוה אמרינן דלא פשיטא ליה דאתיא שפיר טפי, דאדרבה תקשי לן אמאי לקי כלל, אלא הכי קאמר ברייתא ודאי הכי מוכחת דמיפשט פשיט ליה כדקאמר. מיהו ברייתא גופא קשיא לן אמאי ארבעים ותו לא דהא שני גידין אסורין (אבל) [אכל] בשתי אכילות ובשתי התראות מדקא מחייב ליה רבנן שמונים. ופריק הכא במאי עסקינן דלית ביה כזית, וכבר כתבתי למעלה בסוף אותו ואת בנו מה שפירש רש"י ז"ל בו ומה שפירשו בו אחרים.

והכן טול גיד הנשה בפניהם כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח ואם תאמר דלמא לא נאסר להם אלא (הכא) [הכן] שנהגו בו איסור כמו שנהגו בשחיטה שלא נצטוו, ואפילו הכי אמר ליה וטבוח טבח פרע להן בית השחיטה. ויש לומר דמאי דקאמר פרע להן בית השחיטה היינו נחירה, לומר שיראה להן שאינו אבר מן החי, וקרי ליה בית השחיטה דנחירתן זו היא שחיטתן.

רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד דתניא וכו' פירוש דכיון דאסור מדרבנן לא מצי אכיל ליה וכיון דשרי מדאורייתא באכילה איתא בבל תותירו ולא מצי למשריי' והא דרב אשי לפי' רש"י זכרונו לברכה שפסק לקמן דאף לר"י איכא איסורא ממנהג קדושי' בשמנו של גיד באותו שעל השופי מיהת אתיא הא אפילו לר"י וכרב חסדא דאמר לא נצרכה אלא לגיד הנשה ואליבא דר"י: אבל לפי' התו' שכתבו לקמן דלר"י ליכא שום מנהג קדושים בשמנו של גיד כלל אתיא מתניתין כר"מ דוקא ולא קיימא דרב חסדא.

מדקתני משתי בהמות פשיטא דתרווייהו לאיסורי כלומר ושניהם מן הימין או מן השמאל ולר"י איצטריך פי' דלרבנן אפי' בבהמה אחת משכחת תרווייהו לאיסורא וש"מ מפשט פשיט ליה לר"י הי' מינייהו מיתסר דאי לא פשיטא ליה אמאי לוקה כלל דלמא לא מתסר גיד הנשה שבצד זה ואפי' כהתראת ספק אין כאן דדילמא לא עביד איסורא כלל אלא ודאי ש"מ ואמרי' אי פשיטא ליה אמאי ארבעים ותו לא פי' הא ודאי על כורחין פשיטא ליה וכדאמר אלא הכא קא שמעינן דאי נמי פשיטא ליה אכתי קשה ממתני' אמאי ארבעים ותו לא דהא מדאמרינן רבנן סופג שמוני' מכלל דבשתי התראות אכלינהו. והכן טול גיד הנשה כמאן דאמר לבני נח נאסר וא"ת ודילמא לא נאסר אלא שהם נהגו בו בעצמן כדרך שנהגו בשחיט' דקאמר פרע להם בית השחיטה וי"ל דמאי בית השחיט' דקאמרי בית הנחירה דנחירתן זו היא שחיטתן א"נ דשאני הכא דכתיב והכן משמע משורת הדין.

שני גידים יש בגיד הנשה אחד בצד הפנימי של ירך על הכף סמוך לעצם והוא אסור מן התורה ולא כלו אלא שעל הכף בלבד אבל מה שמתארך ומתפשט מלמעלה ולמטה אינו מן התורה והגיד האחר הוא בצד חיצון סמוך לבשר הרואה את החוץ והוא אסור מדבריהם ובקרבן הפסח אינו אוכלו ומ"מ הואיל ומן התורה מותר הרי הן בכלל שריפה ושאר דברים שבסוגיא זו מפורשים בפרק בהמה המקשה:

תלמידי חכמים מתוך שאין פושטין ידיהם בגזל ושאין מטכסיס שלהם לבקש טרפם בדברים שאינם מהוגנים ראוי להם לצמצם בממונם ולהיות את שלהם חביב בעיניהם אמרו רבותי' ויותר יעקב לבדו על עסקי בדו ועל מה אם לכלים חשובים כבר נאמר ויעבר את אשר לו הא לא נשאר אלא על עסקי פכים קטנים:

תלמיד חכם אין ראוי לו לצאת יחידי בלילה ולא משום חשד בלבד אלא שהקנאה מצויה לבריות עליו וההיזק מחזר ורודף אחריו דרשו ז"ל ויאבק איש עמו מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה:

גמ' לא נצרכה אלא לשמנו כו' נהגו בו איסור כו' חיצון סמוך לבשר אסור כו' וצ"ל דמפני סייג ותקנת דרבנן מיעקר לאו דאורייתא דלא תותירו בשב ואל תעשה וכה"ג אמרי' בפ' מי שמתו ע"ש ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מזה כזית כו' ומדנקט ואכל מזה כו' ולא נקט אכל ב' זיתים משניהם ש"מ ב' כו' עכ"ל ובס"פ אותו ואת בנו לא חש תלמודא לזה ובעי לאוקמי בבת אחת והיינו למאי דלא בעי למשפט הך בעיא דהכא כמ"ש רש"י והתוס' שם וא"כ ע"כ איירי בבת אחת אבל הכא דבעי למשפט בעיא דהכא ניחא ליה לאוקמי בהכי ולא בבת אחת מה"ט שפרש"י ודו"ק:

תוס' בד"ה כמ"ד גיד הנשה כו' וי"ל מדקאמר והכן משמע כו' עכ"ל דוהכן משמע לשון צווי וטבוח אינו לשון צווי כנראה מפרש"י בחומש ודו"ק:

כְּתַלְמִיד חָכָם נִדְמֶה לוֹ (בראשית לב, כו) פירוש נדמה לו אחד מתלמידי חכמים שהיה לומד עמהם תורה במדרש שם ועבר והטעם נראה לי בס"ד בזה כי מן השמים נעשה זה הדמיון לשר של עשו לרמוז שיעקב זוכה בעולם הזה מחמת שהוא תלמיד חכם שהעולם מתקיים על ידו והוה ליה כדין מציל מזוטו של ים שזוכה בה משורת הדין אף על פי שחלקו העולמות מן הבטן ויעקב לקח עולם הבא ועשו עולם הזה. ורבנן אמרי ' מֵאֲחוֹרֵיהּ אָתָא ' נראה דהלך כפי דרכו ומהלכו למעלה שהקליפה עומדת אחורי הקדושה. גם נראה לי בס"ד לרמוז בזה כי אחורי אותיות 'יעקב' הם 'טסצא' [160] כמנין קין [160] וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים כי יעקב אבינו ע"ה היה הבל ועשיו קין ולכך רצה להרגו כאשר הרגו בראשנה בגלגול ראשון ולזה אמר על שר עשו מאחורי דיעקב אתא עליו להרגו רצונו לומר מצד קין.

מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱלוּ אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד כְּתִיב הָכָא: "בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (נחום א, ג). במאמר זה יש סוד עמוק ואינו כפשוטו דידוע שהסטרא אחרא נקרא ' אָבָק ' בסוד קב חרובין שלהם ויש אבק מצד הקדושה וכל אחד עוסק בשלו כי זה לעומת זה עשה האלקים והנה יעקב אבינו ע"ה עלה בכוח אבק הקדוש להתגבר ולהתאחז בשרשו בקדושה למעלה וזה השר גם כן עלה באבק שלו להתגבר בשרשו בקליפה למעלה וסוף דבר גבר ישראל והדברים עמוקים ואין אנחנו יכולים להשיגם כראוי ומי יוכל לדעת ומי יוכל לשער הבירור הגדול והתיקון הנשגב אשר עשה יעקב אבינו ע"ה אותה הלילה באבק הקדוש אשר כיון ועסק בו על ידי היחודים שלו! וכבר ידוע שעולם הבריאה הוא נקרא 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' וידוע ששם היא תכלית שליטת ואחיזת הקליפות ולמעלה מזה כתיב לֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה, ה) והנה יעקב אבינו ע"ה רדף את אויבו בכוחו הקדוש עד מקום תכלית אחיזתו ונצחו ולזה אמר 'הֶעֱלוּ אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד' ויחס העליה ברגלים כי נצח והוד נקראים רגלים וכל אחד נוטה בשלו והבן. ואם תרצה לדעת מעלת התיקון והבירור שעשה יעקב אבינו ע"ה בזה לך נא ראה מה שאמר רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה ג, ו) במדרש שיר השירים בפסוק מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל (שיר השירים ג, ו) רכולותיו של יעקב לא היתה אלא מאותו אבק שתחת רגליו רבי יודן אומר כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו האבק של יעקב אבינו רבי עזריה אומר כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האבק של יעקב אבינו רבי ברכיה ורבי סימון בשם רבי אבהו אותו האבק יטלו הקדוש ברוך הוא ונתנו תחת כסא הכבוד שלו עיין שם. לכן הבט וראה כמה סוד נשגב יש באותו אבק והכל הוא ענין תיקון ובירור. ונראה לרמוז 'אָבָק' ראשי תיבות ' א ורה ב רכה ק דושה' גם 'אָבָק' [103] גימטריא חֶסֶד אֵ־ל [103] ולכן קודם מלחמתו עם שר עשו אמר הכתוב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה (בראשית לב, כב) מִּנְחָה [103] גימטריא 'אָבָק' מַּחֲנֶה [103] גימטריא 'אָבָק' שעשה לו הכנה באבק הקדוש קודם שנלחם עם שר עשו וגבר ישראל. ועיין בספר הלקוטים בפסוק וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, כה) דרוש א' לתלמידי רבינו האר"י ז"ל מה שאמר בענין האבק הנזכר.

"דָּבָר שָׁלַח הֳ' בְּיַעֲקֹב", זֶה גִּיד הַנָּשֶׁה "וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל", שֶׁפָּשַׁט אִסּוּרוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל (נחום א, ג) (ישעיה ט, ז) (בראשית לב, כו). נראה לי בס"ד דידוע שתקע כף יריכו בשביל שלקח שתי אחיות אך הראשנה היתה לאה אין לו קטרוג מצידה ורק הקטרוג הוא מצד רחל נמצא מחמת נשואי רחל נשה הגיד ממקומו ועלה. ונראה לי לכך נקרא ' גִּיד הַנָּשֶׁה ' כי 'הַנָּשֶׁה' [360] גימטריא 'נד אשה' [360] רצונו לומר נד בעבור אשה וידוע דרחל היא כנגד שם יעקב ולאה כנגד שם ישראל וזהו שנאמר 'דָּבָר שָׁלַח הֳ' בְּיַעֲקֹב' זה גיד הנשה שנעשה כך בשביל נשואי רחל שהיא כנגד שם יעקב ועם כל זה פשט איסורו בכל ישראל רצונו לומר גם בבני לאה שהיא כנגד שם ישראל ולא בבני רחל בלבד.

כְּמַאן דְּאָמַר גִּיד הַנָּשֶׁה נֶאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ (בראשית לב, כו). הקשו התוספות מהיכא משמע דנאסר דאם בשביל שצוה על גיד הנשה והלא גם על השחיטה צוה ולא נאסרה לבני נח? ונראה לי בס"ד דהוה ליה למימר 'והכן' בלבד ולא לימא ליה 'על השחיטה' כי באומרו 'והכן' הכל משמע שיכין כל הכנה הצריכה הן שחיטה הן גיד הנשה וכיון דפרט את שניהם שמע מינה דלא דמיין להדדי שזה חייבין בו וזו אין חייבים בה.

שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר עַל פַּכִּין קְטַנִּים (בראשית לב, כו) פירש עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה בספרו הבהיר מדרש אליהו (דף צה) וזה לשונו ידוע כי מנ"ץ מן מנצפ"ך נמתקו בסוד המ"ן [מיין נוקבין] כנזכר בדרוש ראש השנה ונשאר פ"ך שלא נמתקו וכן אמרו חזר על פכים קטנים וקרא אותם קטנים שהם בחינת מלכות דמלכות כדי להמתיקם עד כאן לשונו ודחפ"ח [וְדִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן].

מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁחָבִיב עֲלֵיהֶם מָמוֹנָם יוֹתֵר מִגּוּפָן וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶם בַּגָּזֵל (בראשית לב, כה). נראה לי בס"ד הכונה שהם מחמירין על עצמן שלא לגזול אפילו דבר מועט דלא קפידי אינשי עליה כגון ליקח קיסם מן אגודה של עצים וכיוצא בזה כי נחשב אצלם דבר זה לגזל ולכן הם מייקרים ממונם בביתם שלא לאבד אפילו דבר מועט כהא דחזר על פכים קטנים שאין נחשבים לכלום לפי עושרו כדי ללמד את בניו ובני ביתו שלא יזלזלו בגזל שהוא דבר מועט דלא קפדי אינשי עליה בראותם שהממון חשוב אצל בעליו דאפילו שהוא עשיר גדול סיכן עצמו לחזור לבדו להביא פכין קטנים דאין חשובין כלום לפי עשרו ולכן גם הם יהיו נזהרים בגזל אפילו בדבר מועט ליקח קסם מאגודה של עצים ולא יהיו מורין היתר לומר אין זה חשוב אצל בעליו כלום.

מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה קשא איך נעלם דבר זה מן יעקב אבינו ע"ה ויצא יחידי בלילה? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דברכות (ברכות מג:) ירח חשיב כשנים ועם האדם ההולך נעשו שלשה דאין נראין ואין מזיקין עיין שם וידוע דאותה הלילה היתה ליל ט"ו בניסן וכמו שאמר הפייטן בהגדה של פסח ואם כן הלבנה זורחת כל הלילה לכן יצא יחידי ולא חש אך נראה דאחר שיצא מוכרח לומר שנעשה ענן ונתכסית הלבנה ונשאר לבדו ואז וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית כב, ג). ברם הא קשיא אמאי לא יליף רבי יצחק מקרא של וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם (בראשית יט, כז) דיליף מיניה רבי אבהו דהוא קדים להאי קרא של 'וַיֵּאָבֵק'? ונראה לי דהתם הוו תלתא בהדיה שהם יצחק ושני נעריו ואם כן יש לומר דחש בשביל פחתים ולא יצא בלילה ולאו בשביל מזיקין ולכן לא ילפינן מזה דאל יצא יחידי בלילה בשביל מזיקין, אך רבי אבהו גמיר מיניה משום דכתיב 'וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ' אם כן משמע שבתחלה לא היה בדעתו ליקח את שני נעריו אלא רק את יצחק דאם מתחלה דעתו ליקח שני נעריו למה חבש את חמורו בידו היה לו לומר לשני נעריו לחבוש לו את החמור? אלא ודאי מתחלה לא היה בדעתו שיקח אותם והיו ישינים ולכך לא הקיצם לחבוש חמורו וכיון דהיו שנים הוא ויצחק ולא הוו תלתא לכך המתין עד הבוקר משום מזיקין כי שנים חשיבי כאחד במזיקין שנראין אף על פי שאין מזיקין יש לחוש להם.

רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא "הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים" (רות ג, ב). נראה לי בס"ד דמפיק לה ממה שהוצרכה לפרש שהוא זורה גורן השעורים בלילה והיינו כי אמרה לה שתלך ותשכב מרגלותיו ואיך יתכן כיון דודאי ישינים עמו בני אדם ולא ישן לבדו? אך הסבירה לה שהוא זרה גורן בזו הלילה וכיון דזורה בלילה מוכרח שיש אותה לילה אור הלבנה כי אין זורין בחושך וכיון דאיכא אור הלבנה הוא ישן לבדו דאינו חושש למזיקין מפני דאור הלבנה חשיב כשנים ועמו הוי שלשה ואין נראין ואין מזיקין, וכיון דהוצרכה לפרש לה דבר זה לשכך דעתה שתדע שהוא ישן לבדו בזאת הלילה שבה אור הלבנה שמע מינה דאי לאו הכי לא היה ישן לבדו יחידי והליכה ושינה חדא כמו שחוששין בזה חוששין בזה. ובפירוש רש"י ז"ל יש להעיר מה הכרח יש בזה, וכי בועז לבדו שם? והלא יש לו משרתים וקוצרים אפשר שיחזור לביתו ויוליך עמו שלשה וארבעה בני אדם? ויש ליישב בדוחק.