דף ביאור

מסכת חולין דף צ׳ עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף צ׳ עמוד ב׳

מסכת חולין דף צ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־406 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

ממשקה ישראל מקרא הוא בספר יחזקאל שה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ולענין קרבנות ונסכיהם כתיב ומפרשינן ליה בפסחים בפרק אלו עוברין מן המותר לישראל אבל גיד הנשה לא וכי רבי קרא פרשו דהיתירא רבי ולא מחוברין דאיסורא:

מידי דהוה אחלב ודם דאסורין לאכול וקרבים לגבוה וכי כתיב מן המותר לישראל למעוטי טרפה אבל מין הבשר קרב כולו:

מצותן בכך חלב ודם הוא עיקר הקרבן:

חולצו (מן התפוח) חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח. צבור האפר שבאמצע המזבח שהיו גורפין האפר תמיד וצוברין שם וכשהוא רבה מוציאין אותו לחוץ והוא נקרא תפוח כדלקמן בשמעתין:

מרי דיכי בעל שמועה זו הבין דבריך וכי נאמר לא יאכל המזבח:

שלמים שהירך נאכל חולץ הגיד ומכבדו לאמה שבעזרה ואינו מצוה לשורפו משום נותר דכי כתיב שרפה בנותר בדבר הראויה לאכילה כתיב כדכתיב (ויקרא יט) יאכל והנותר ישרף. וקשה לי ירך של שלמים למה נחתך בעזרה והלא נאכל בכל העיר ונראה בעיני דחטאת ואשם גרסינן שהן נאכלין בעזרה אי נמי משום חזה ושוק של כהנים והגיד בתוכו ורוב אכילתן ודירתן בעזרה ולשכותיהם ששם היו ישנים נקט נמי שלמים:

מעלהו עם הירך כמות שהיא שלמה ואח"כ חולצו בראש המזבח שגנאי הוא להביא ירך מפורעת למזבח משום הקריבהו נא לפחתך:

כשלש מאות כור דשן של צבור גדול שמסלקין לו מן הצדדין קרי תפוח וכן גבי יקב במסכת ע"ז (דף נה:) דורכין עם העובד כוכבים בגת ואע"ג שנוטל בידו ונותן לתפוח:

ועוד 28 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chullin 90b · Sefaria

תוספות

של שלמים מכבדו לאמה פירש בקונטרס דגרסינן חטאת ואשם משום דשלמים נאכלים בכל העיר ומה טיבו בעזרה ונראה משום דשוק וחזה ניתן לכהנים ששם גיד הנשה שהשוק הוא ברגל ולא ביד כדתנן לקמן בהזרוע (חולין דף קלד:) והם היו רגילין לאכול מתנותיהם בעזרה א"נ בשלמים של כהנים שכל קדשיהם היו רגילין לאכול בעזרה:

בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי אבל ההיא דתמיד (דף ל.) קסבר דאין זה הואי כדמפרש במסכת תמיד משום שאין עניות במקום עשירות:

שלש מאות כהנים מטבילין אותה וא"ת דאמר סוף פ"ק דביצה (דף יד:) מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו והאי פרוכת ליכא למיחש שיתחממו כנגדו דאסור ליהנות ממנו ואמאי מטבילין אותה וליכא למימר דכיון שנארגה היו מטבילין אותה כדאמר בפ' חומר בקדש (חגיגה דף כג.) דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש דהתם לא מיירי אלא בכלים המקבלין טומאה דמשום חומר הקדש החמירו להטבילן כאילו נטמאו אבל פרוכת דלא מקבל טומאה לא ועוד דבמסכת שקלים בפרק כל הרוקין (דף יב:) משמע בהדיא דפרוכת מקבל טומאה דתנן פרוכת שנטמא באב הטומאה מטבילין אותה בחוץ נטמא בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים וי"ל דמקבל טומאה לפי שהוא אהל כדאמר בפרק קמא דסוכה (דף ז:) וסכות על הארון דכייף ליה מיכף עילויה דארון ומיהו יש ספרים דגרסי בפרק קמא דביצה (דף יד:) מפני מה וילון אסור וכן גרסינן בהלכות גדולות פירוש מפני מה אסור לעשות וילון מכלאים:

Tosafot on Chullin 90b · Sefaria

ריטב"א

ורבי מידי דהוה אחלב ודם פי' וכי כתיב ממשקה ישראל לאיסורין דעלמא שהם בכל הקרבן.

אמר רב הונא כו' מיתבי וכו' ולא אמרי' תנאי היא משום דלא איפלגי בה בהדיא אלא מכללא נפקא כדאיתא לעיל גיד הנשה של שלמים חולצו לאמה קשי' לי לרש"י ז"ל שלמים למה להו אמה דהא נאכלין בכל העיר ואף חזה ושוק הניתן לכהנים שהמורם מהם כיוצא בהם וגורס גיד הנשה של חטאת ואשם א"נ שכיון שניתן לכהנים ורוב אכילתן בעזרה:

ושלש מאות כהנים מטבילין אותה איכא דקשיא ליה דהא אמרי' בפ"ק די"ט מפני מה אמרו וילון טמא כפי שהשמש מתחמם כנגדו והכא שאין מתחממין בו למה טמאה ויש מפרשים דראוי להטביל קתני דהא גוזמא נקט ויש גורס שם מפני מה אמרו וילון אסור כלומר משום כלאים:

Ritva on Chullin 90b · Sefaria

מאירי

יש פוסקין שאין גיד הנשה בכלל גידין אלו לענין זה שהרי נאמר ממשקה ישראל מן המותר לישראל אע"פ שחלב ודם עולין ואסור לישראל מצותן היא כך בפרט אבל גיד הנשה אין מצוה בפרט בהעלאתו והילכך אסור להעלותו אלא מעלהו בלא חלוץ גידו וכשהעלהו חולצן מן הירך ומשליכו לתפוח והוא מקום שבאמצע המזבח ששם צוברין את האפר עד שיהא שם ממנו הרבה ויוציאוהו חוץ העיר:

חטאת ואשם שהבשר נאכל לכהנים גיד הנשה שלו נחלץ לאמה שבעזרה וכן שלמים אע"פ שנאכלין בכל העיר הואיל והוא בחלק הכהנים שדרכן לאכל בעזרה חולצו לאמה:

בכל שנה ושנה היו עושין שתי פרכות במקדש להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים ובמקדש שני היו עושין מהן על כל השבעה שערים והיו האורגים עושין בהם תמיד להיות מוכנות בעת הצורך חוטי הפרכות היו כפולין ששה והיו בה ארבעה מינין שש ותכלת וארגמן ותולעת שני וכל אחד מהם כפול ששה הרי עשרים וארבעה חוטין והיה עביה טפח ועל שבעים ושנים נירין היתה נארגת ארכה ארבעים ורחבה עשרים נטמאו הפרכות אם בטומאת ראשון נטמאו אינן צריכות הערב שמש אלא הכהנים מטבילין אותן בפנים וטהורות מיד נטמאו באב הטומאה מטבילין אותן בחוץ והיו שוטחין אותן בחיל ומערבת שמשה והיא טהורה:

קרבן הפסח כבר ידעת שצריך לצלותו כשהוא שלם ולא היו מנקרין אותו מן הגידין וכשנצלה חותך ואוכל ומפרק העצמות ומניחן וכשמגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם הגידין שאין ראויים לאכילה ועם העצמות והקרומות שלא היה אפשר לחתכן וי"מ שמנקרין היו אותו מן הגידין כמו החלבים שבודאי הוצרכו לנקרו מהם שאלמלא כן כל שבטלה או גדי שמן מיהא נאסר ולא דיו בקולף ואוכל אלא בכחוש כמו שיתבאר וכבר כתבנו ענין זה כהוגן בפרק כיצד צולין:

כבר ידעת שאסור להותיר מן הפסח עד הבקר ואם הותיר ישרף לששה עשר אבל לא בחמשה עשר שאין שורפין קדשים ביום טוב ומהו שורף הדברים שהיו ראויים לאכילה ונשארו אבל דברים שאין ראויים לאכילה אינן בדין נותר ומשליכן מעתה עצמות שיש בהן מוח וגידים הרכים המתפשטים בבשר וכל שכן בשר עצמו הנותר ישרף אבל עצמות שאין בהם מוח וגידים שאין ראויים לאכילה כגון גידי הצואר וגיד הנשה משליכן ודיו:

שמנו של גיד הואיל וחכמים קבלוהו עליהם באיסור אינו אוכלו בקרבן הפסח ומ"מ הואיל ומן התורה מותר הרי הוא כדברים הראויים לאכילה וישרף:

Meiri on Chullin 90b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמ' ועל שבעים ושנים נירין כו' בנוסח המשנה ועל ע"ב נימין כו' וכן נראה דאל"כ נימא מאן דכר שמיה דקאמר ועל כל נימא כו' ואפשר דהיינו נירין היינו נימין וק"ל:

Chidushei Halachot on Chullin 90b · Sefaria

מהר"ם

תד"ה שלש מאות וכו' ומיהו יש ספרים דגרסי' וכו' מפני מה וילון אסור ר"ל אבל לענין שיטמא לא צריך טעמא דמפני שהשמש מתחמם דבלאו האי טעמא טמא דנקרא כלי ככל בגד:

Maharam on Chullin 90b · Sefaria

בן יהוידע

דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲבַאי דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲבַאי. דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲבַאי. דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲבַאי (דברים א, כח). יש להקשות מה הכריח למקראות ולחכמים לדבר לשון הבאי? ונראה לי בס"ד לכל מקרא ולכל מאמרי רבותינו ז"ל יש סוד ולפי ביאור שיש לזה בדרך הסוד אין זה לשון הבאי אלא לשון אמיתי ומדוייק היטב ורק הפשט שלו שהיא כמו משל הוא לשון הבאי ולפי הכונה הסודית מוכרח לדבר בלשון זה ואינו הבאי. ונראה לי מה שאמר הֲבַאי היינו רצונו לומר 'הבא יוד' כי ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] רמוזים בד' אותיות השם וחלק הסוד רמוז באות יו"ד דשם הוי־ה ולזה אמר הֲבַאי כלומר הבא ללשון זה חלק הסוד שהוא ביו"ד ואז תדע אמיתותו.

וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתֵּי רִבּוֹא נַעֲשֵׂית עיקר הגרסא היא 'ריבות' כלומר פ"ב נערות בתולות שלא ראו דרך נשים. ויש להקשות למה לא נעשית על ידי זכרים קטנים שהם טהורים? ונראה לי בס"ד כדי ללמד צניעות לנקבות שיקחו קל וחומר ומה מקום הקודש עושין לו צניעות בפרוכת כל שכן אנחנו הנקבות שראוי לנו להזהר בצניעות מאד ומביאים סך שנים ושמונים כמנין אלומה [82] רמז לאחדות לרמוז שמקום כפרתם של ישראל תלוי באחדות שהוא אלומה. גם הוא גימטריא לבן [82] רמז שעל ידי קדושת מקום הזה יתלבנו העונות של ישראל.

Ben Yehoyada on Chullin 90b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי, כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְגִיד הַנָּשֶׁה בִּמְחוּבָּר.

קטע 2

וְרַבָּנַן, ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ – מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל.

קטע 3

וְרַבִּי, מִידֵי דְּהָוֵה אַחֵלֶב וָדָם. וְרַבָּנַן, מִצְוָתָן בְּכָךְ שָׁאנֵי.

קטע 4

אָמַר רַב הוּנָא: גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל עוֹלָה חוֹלְצוֹ לַתַּפּוּחַ. אָמַר רַב חִסְדָּא: מָרִי דֵּיכִי, מִי כְּתִיב ״עַל כֵּן לֹא יֹאכַל הַמִּזְבֵּחַ״? ״עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ כְּתִיב.

קטע 5

וְרַב הוּנָא, ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ – מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל.

קטע 6

מֵיתִיבִי: גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל שְׁלָמִים – מְכַבְּדוֹ לָאַמָּה, וְשֶׁל עוֹלָה – מַעֲלֵהוּ. מַאי לָאו, מַעֲלֵהוּ וּמַקְטִירוֹ?

קטע 7

לֹא, מַעֲלֵהוּ וְחוֹלְצוֹ. וּמֵאַחַר שֶׁחוֹלְצוֹ לָמָּה מַעֲלֵהוּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ״.

קטע 8

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב הוּנָא: גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל שְׁלָמִים – מְכַבְּדוֹ לָאַמָּה, וְשֶׁל עוֹלָה – חוֹלְצוֹ לַתַּפּוּחַ.

קטע 9

תְּנַן הָתָם: תַּפּוּחַ הָיָה בְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ, פְּעָמִים הָיָה עָלָיו כִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת כּוֹר. אָמַר רָבָא: גּוּזְמָא.

קטע 10

הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, אָמַר רָבָא: גּוּזְמָא.

קטע 11

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲוַאי, דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲוַאי, דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי. דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי – הָא דַּאֲמַרַן.

קטע 12

דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲוַאי – ״עָרִים גְּדוֹלוֹת וּבְצוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם״, דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲוַאי – ״וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ לְקוֹלָם״.

קטע 13

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי, אֵלּוּ הֵן: תַּפּוּחַ, גֶּפֶן, וּפָרוֹכֶת. תַּפּוּחַ – הָא דַּאֲמַרַן.

קטע 14

גֶּפֶן – דִּתְנַן: גֶּפֶן שֶׁל זָהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, מוּדְלָה עַל גַּבֵּי כְּלוֹנְסוֹת, וְכׇל מִי שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב גַּרְגֵּיר אוֹ אֶשְׁכּוֹל – מֵבִיא וְתוֹלֶה בָּהּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים לְפַנּוֹתָהּ.

קטע 15

פָּרוֹכֶת, דִּתְנַן: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַסְּגָן – פָּרוֹכֶת עוֹבְיָהּ טֶפַח, וְעַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִירִים נֶאֱרֶגֶת, וְעַל כׇּל נִימָה וְנִימָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּטִין. אׇרְכָּהּ אַרְבָּעִים בָּאַמָּה, וְרׇחְבָּהּ עֶשְׂרִים בְּאַמָּה, וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתֵּי רִבּוֹא נַעֲשֵׂת, וּשְׁתַּיִם עוֹשִׂים בְּשָׁנָה, ושְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ.

קטע 16

בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. מַתְנִיתִין לָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּאַחַת, וְהַדַּעַת מַכְרַעַת אֶת שֶׁל יָמִין.

קטע 17

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה, וּמַאי דַּעַת? דַּעַת תּוֹרָה, אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וּמַאי דַּעַת? דַּעַת נוֹטָה.

קטע 18

תָּא שְׁמַע: הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַנּוֹתָר יִשָּׂרְפוּ לְשִׁשָּׁה עָשָׂר. וְהָוֵינַן בַּהּ: הָנֵי גִּידֵי מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אִי גִּידֵי בָשָׂר – לֵיכְלִינְהוּ, וְאִי דְּאִיַּיתּוּר – הַיְינוּ נוֹתָר! אֶלָּא גִּידֵי צַוָּאר, אִי לָאו בָּשָׂר נִינְהוּ – לִישְׁדִּינְהוּ?

קטע 19

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְגִיד הַנָּשֶׁה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּאַחַת.

קטע 20

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּהֶיתֵּירָא – לֵיכְלֵיהּ, דְּאִיסּוּרָא – לִשְׁדְּיֵיהּ!

קטע 21

אָמַר רַב אִיקָא בַּר חֲנִינָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ.

מסכת חולין דף צ׳ עמוד ב׳

מסכת חולין דף צ׳ עמוד ב׳

רש"י

תוספות

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור