מסכת חולין דף פ״ט עמוד א׳

אם מחוט ועד שרוך שלא רצה ליהנות מן הגזל:

שרוך רצועה:

חוט של תכלת לציצית:

רצועה של תפילין לקשור:

בשלמא רצועה של תפילין איכא הנאה דכתיב ויראו ממך:

אלו תפילין שבראש אות הן לכל כי שם ה' נקרא עליך:

מאי היא מאי הנאה איכא:

מה נשתנה תכלת שהזקיקתה תורה לציצית:

יצא זה שמחוסר תלישה כו' מכאן נראה לפסול גט שנכתב על הקלף ואח"כ חתכו דהתם נמי דריש וכתב ונתן מי שמחוסר כתיבה ונתינה יצא כו' דטפי נראה חבור גט המחובר לקלף גדול מחבור עפר לעיר הנדחת דחשיב הכא מחוסר תלישה ושם בפ"ב דגיטין (דף כא:) כתוב באורך כל הצורך:

והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא ה"ל לאתויי מתני' דלולב הגזול (סוכה דף כט:) של אשרה ושל עיר הנדחת פסול אלא ניחא ליה להביא הך ברייתא דקתני בה שופר ולולב וא"ת דבפרק ראוהו ב"ד (ר"ה דף כח.) אמר רב שופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו ואם תקע בו יצא וכן בפ' מצות חליצה (יבמות דף קג:) אמר רבא החולצת בסנדל של עבודת כוכבים חליצתה כשרה ולא אמרינן דמכתת שעוריה וי"ל דהכא בעבודת כוכבים של ישראל דאין לה ביטול אבל דעובד כוכבים דיש לה ביטול לא מכתת שיעוריה וכי האי גוונא משני פרק לולב הגזול (סוכה דף לא:) אהא דאמר רבא לולב של עבודת כוכבים אם נטל יצא ופריך ממתניתין דלולב של אשרה פסול ומשני באשרה דמשה וא"ת עבודת כוכבים דעובד כוכבים מכי אגבהה הויא דישראל כדאמר בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מב.) גזירה דלמא מגביה לה והדר מבטל לה וי"ל כגון שהגביה השופר והסנדל על מנת שלא לקנותו דהא תנן במנעל שאין שלו חליצתה כשרה ולולב איירי בי"ט שני ובסוכה הוה מצי לשנויי דמתניתין בי"ט ראשון ולא הוה צריך לאוקמה באשרה דמשה אלא משום דקתני אשרה דומיא דעיר הנדחת דאפי' בי"ט השני ור"ת מפרש דכולהו בעבודת כוכבים דעובד כוכבים וכאן קודם ביטול והתם לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע ולא יחלוץ דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליה שם עבודת כוכבים אפי' את"ל דשרי לכסות בעפר עבודת כוכבים לכתחלה כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כיסוי לחליצה דלענין כסוי לא חיישינן ממאי דמאיס והא דמשני בסוכה באשרה דמשה ולא משני בדעובד כוכבים וקודם ביטול משום דמכי נקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ובפרק מצות חליצה (יבמות קג:) דמפליג בין סנדל של עבודת כוכבים לסנדל של תקרובת עבודת כוכבים דאין לו ביטול ולא מפליג בנטל עבודת כוכבים גופיה בין אחר ביטול לקודם ביטול ויש לומר מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דתקרובת עבודת כוכבים אינה בטלה עולמית וההוא דראוהו ב"ד קשה טפי דמפליג התם רבא בין שופר של עבודת כוכבים לשל עיר הנדחת דבשל עבודת כוכבים גופיה היה יכול לחלק לפירוש רבינו תם בין אחר ביטול לקודם ביטול ומיהו על כרחך צריך לאוקמה לאחר ביטול כדברי ר"ת לספרים דגרסי רב יהודה דאי קודם ביטול הא רב יהודה אית ליה התם דבשופר של שלמים לא יצא משום דמצות ליהנות ניתנו אך נראה דרבא גרסינן ולא רב יהודה דהא מפרש התם טעמא דבשופר של עיר הנדחת לא יצא משום דכתותי מכתת שיעוריה ולרב יהודה הוה ליה למימר משום דמצות ליהנות ניתנו:

מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים וכו' הא דאוריך כולי האי לומר שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע הוה ליה לומר שהתכלת דומה לרקיע נראה הטעם לפי שאין תכלת דומה לרקיע ממש אלא שעל ידי שהתכלת דומה לים קצת והים דומה לרקיע קצת נראה שהתכלת דומה לרקיע ויש שפרשו בדרך מדרש כי זה לרמוז ע"י התכלת שדומה לים לזכור נסים שעשה לנו הקב"ה על הים וע"י מה שדומה לרקיע לזכור מה שהרכין ז' רקיעים כשירד לסיני לתת לנו התורה.

מאי לאו אם תקע לא יצא כלומר מאי לא יתקע אינו בתורת תקיעה ואפשר דאמתני' דלקמן סמיך דקתני הכי בהדיא וכדפריך בסוף ופריק אם לא תקע יצא וא"ת מ"מ תקשי דלכתחלה לא יתקע ור' זירא אמר שמכס' בו לכתחילה י"ל דשאני התם דמאיס לרצות בו לגבוה וכן פירש רש"י ז"ל.

אמר רב אשי הכי השתא שיעוריה בעינן ועבוד' כוכבים מיכת' שיעורא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל אשרה דא"י דאית לי' ביטול לא חשיבא דקיימא לשריפה ולא מיכתת שיעור' ואם נטל יצא בדיעבד והכי איתא בהדיא בפרק לולב הגזול והשתא לא הדר רב אשי ממאי דשנינן לעיל אם תקע ואם נטל יצא דאתי' באשירה דא"י ולומר משום איסורי הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכדרבא והיינו דנקט רב אשי לשון הכי השתא כלומר דהא לא דמיא לדרבא דהכא טעמא אחרינא הוא ומשום דמיכתת, סליק פרק כיסוי הדם.

כבר ידעת ששופר של ע"ז אם תקע בו יצא וכן לולב של ע"ז אם נטלו יצא מפני שמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם היו מע"ז של ישראל כגון של עיר הנדחת וכיוצא בזה שאין לה בטילה הרי הם כמי שנכתת שיעורם הואיל ולשריפה הם עומדים ולא יצא ומ"מ עפר עיר הנדחת אפי' תיחוח שבה שאינה מחוסרת תלישה והיא בכלל שללה תקבוץ וגו' מכסין בה שהרי כל שנכתת שיעורה הרי היא ראויה יותר לכסוי כמו שביארנו:

איזהו חול הדק שביארנו עליו שהוא כשר לכסוי כל שאין היוצר צריך לכתשו היה צריך כתישה אלא שמ"מ נפרך הוא ביד אין מכסין בו לכתחלה ואם כסה יראה לי שיצא:

אע"פ שידענו במדות שהתורה נדרשת בהם שכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אם היה הכלל צריך לביאור הפרט אינו כן כיצד הרי שנאמר כאן וכסהו כלל והרי מלה זו משמעה על שני מיני כסוי שאין זה דומה לזה כגון כסוי בדבר שלם ככלי וכיוצא בו וכסוי בדבר הנכתת כעפר וכיוצא בו והייתי מרבה ממנו שני מינין אלו וכשבא הפרט והוא ענין מלת עפר דיו שיפקיע מין האחד והוא הכלי וכיוצא בו ויעמידנו על המין השני והוא כל שהוא כעין עפר ואין דנין אותו בכלל ופרט כדי למעט הכל חוץ מן העפר וכן בכל כיוצא בזה ויש מפרשים כלל שצריך לפרט שאין מקום לפרט בלא הכלל כגון בכאן שאילולי תיבת וכסוהו היה נאמר ושפך את דמו בעפר ולא היתה הוראה לכסוי כלל וכל שכיוצא בזה אין דנין אותו בכלל ופרט:

לעולם ישפיל אדם את עצמו ולא ינהיג עצמו בשררה יתרה וברבנות וכל עוד שמעלתו מיתוספת תהא גאותו מתמעטת דרך צחות אמרו ז"ל חושק אני בכם שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטים עצמכם לפני נתתי גדלה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמרו ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש אבל אומות העולם אינן כן נתתי גדלה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר מי י"י אשר אשמע בקולו לסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב וגו' לחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי:

לעולם אל יהא אדם מזמין עצמו למחלקת אלא יהא בורח הימנו וישים חלקו בעלובין ואינם עולבין דרך צחות אמרו אין העולם מתקיים אלא במי שבולם עצמו בשעת מריבה שנ' תולה ארץ על בלימה וכן דרשו האמנם אלם צדק תדברון מה יהא אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון יכול יגיס דעתו עליה ת"ל מישרים תשפטו בני אדם:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

תד"ה והתניא תקע כו' והא דמשני בסוכה באשרה דמשה ולא משני בדעובד כוכבים וקודם ביטול משום דמכי נקצץ כו' עכ"ל והא דלא ניחא להו למימר לפר"ת כמו שפי' לעיל דאשרה דומיא דעיר הנדחת קתני דמיירי דישראל עיין בחידושינו בפ' לולב הגזול והתם בסוכה דוקא דקתני אשרה אי הוה דעובד כוכבים מכי נקצץ הלולב מן האשרה נתבטל הלולב אפי' בלא כוונת ביטול כמ"ש בחידושינו בפ' מצות חליצה אבל לולב דקתני בשמעתין דהיינו שהלולב גופיה הוא של ע"ז מיירי שפיר בדעובד כוכבים וקודם ביטול ודו"ק:

בתוס' ד"ה והתניא תקע לא יצא וכו' אלא ניחא ליה הך ברייתא וכו'. עיין במסכת סוכה דף ל"א בתוס' ד"ה של אשרה וכו' ושם מפרש בע"א ועיין במה שכתבתי שם:

בא"ד וי"ל דהכא בע"ז של ישראל וכו' וכה"ג וכו' ומשני באשרה של משה. פי' דבאותו זמן אפי' אשרה של עובד כוכבים לא היה לה ביטול משום דהתורה הזהירה עליהם לאבדם והא דלא משני התם באשרה של ישראל צ"ל דס"ל השתא דאשרה של משה ושל ישראל ועיר הנדחת הכל ענין אחד דלכולן דין אחד להן שאין להם ביטול עולמית וס"ל השתא דבע"ז של עובד כוכבים אפי' קודם ביטול יצא הואיל וראוי ליבטל לא אמרי' בה דכתותי מכתת שיעורא:

בא"ד משום דמכי נקצץ וכו' ר"ל אבל הא דקתני הכא לולב של ע"ז לא איירי בלולב של אשרה דהלולב בעצמו גופה של ע"ז ומכי נקצץ נתבטל אלא בלולב שמשמשים בו לע"ז וק"ל:

בא"ד ובפ' מצות חליצה כו' ולא מפליג בנטל ע"ז גופה וכו' פי' דבשלמא לפירושא קמא לא קשיא דע"ז אמאי לא מפליג בין ע"ז של עובד כוכבים ובין ע"ז של ישראל די"ל של ישראל ותקרובת ע"ז הכל ענין א' כדלעיל:

בא"ד ומיהו ע"כ צריך לאוקמי לאחר ביטול כדברי ר"ת לספרים דגרסי וכו' דאי קודם ביטול הא רב יהודה אית ליה התם וכו'. ר"ל ומיהו אפילו בלא פירושו של ר"ת קשיא ההיא דראוהו ב"ד משום דע"כ לספרים דגרסי' ר"י צריך לאוקמא לאחר ביטול בלא פירושו של ר"ת דאפי' בלא טעם דמכתת שיעורא אין יוצאין אפילו בע"ז של עובד כוכבים מטעם דמצות ליהנות ניתנו וע"כ צריך לאוקמא לאחר ביטול כפי' ר"ת וא"כ קשה דה"ל לחלק בסוף דבריו ולומר אבל קודם ביטול לא יצא וק"ל ועיין במה שכתבתי במסכת סוכה שם:

גמ' מחוט עיין רש"י בחומש פ' תולדות ט' כג וברא"ם שם:

מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל הַצִּבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם נמצא התכלת קשור בארבעה דמיונים ולכן מניחים חוט תכלת בארבע כנפות ולא סגי בחד כנף כדי לרמוז מה שנבחר התכלת הוא בעבור דמיון הרביעי שהוא 'כִסֵּא הַכָּבוֹד' שמשם חצובות נשמות ישראל ומשם ניתנה תורה שהוא עולם הבריאה שהוא סוד בינה ולכן אצל ישראל פועלת הראיה שלו לזכור מצות התורה כולה וראשי תיבות ד' דמיונות אלו אריך [אֶבֶן סַפִּיר, רָקִיעַ, יָּם, כִּסֵּא הַכָּבוֹד] לשון ארוכה ומרפא.

קָשֶׁה גֶּזֶל הַנֶּאֱכָל, שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַחֲזִירוֹ. קשא אם גזלו איך קרי להו 'צַדִּיקִים גְּמוּרִים' דאין קורין צדיק גמור אלא למי שלא חטא כלל, דאם חטא ושב בתשובה נקרא 'בַּעַל תְּשׁוּבָה' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד? ועוד אם גזל ואכלו ואינו רוצה להחזירו הרי זה רשע וכי יש הפרש בהשבת הגזלה בין אכלה ללא אכלה? ונראה לי בס"ד הכונה שאם האב גזל ואכלו הנה אף על פי שהאב לא הוריש כלום לבנו אם הבן הוא חסיד וצדיק גמור צריך לשלם הגזלה שגזל אביו מחמת כבוד אביו דחייב לכבדו במותו, אך עם כל זה קשה דבר זה לבן לעשותו מפני שהוא גזל הנאכל שכבר אכלו אביו ולא נשאר ממנו כלום בעין והוא עושה התנצלות לפטור עצמו מכבוד זה שחייב לכבד את אביו ממידת חסידות ולמד זה מפסוק 'רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים' >(בראשית יד, כד) דאף על גב שהוא לא אכל עם כל זה לפי סברתו לחשוב ביזה זו אסורה עליו כגזל ראוי שישלם בעד נעריו במה שאכלו מדין חסידות כי נעריו המה ומה שאכלו נקרא על שמו אך עם כל זה כיון שכבר אכלו קשה עליו לעשות חסידות זו להשיב בעבורם אף על גב דהנאתם חשיבה כהנאת עצמו.

עֲשֵׂה אָזְנֶךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת נראה לי בס"ד נקיט אֲפַרְכֶּסֶת כי הוא כלי של טחינה והוא צד אחד רחב הרבה וצד אחד קצר נמצא יש בו תרתי שהוא התרחבות והתקצרות, כן הם דבריו של רבי אליעזר ברבי יוסי באגדה רחבים באיכותם וקצרים בכמותם. והנה הוא זכר אגדה אחת מאגדותיו והיא זאת שבנויה על אגדה אחרת שאמר רבי אליעזר ברבי יוסי עצמו בשם אביו דאיתא במדרש על פסוק בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ (שיר השירים ג, יא) שאל רשב"י את רבי אליעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו 'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ'? אמר לו הן, למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה אחותי ולא זז מחבבה והיה קורא אותה אמי, כך היה הקדוש ברוך הוא מחבב לישראל יותר מדאי וקראן בתי שנאמר שִׁמְעִי בַת וּרְאִי (תהלים מה, יא) ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיה נא, ד) 'ולאמי' כתיב, עמד רשב"י ונשקו על ראשו ואמר לו אלו לא באתי אלא לשמוע מפיך דבר זה די עד כאן. וצריך להבין על מה כל החרדה הזאת שחרד רשב"י ע"ה על דרשה זו? ונראה לי בס"ד דידוע הטעם דאומרין 'ברא כרעא דאבוהי' וכן אמרו עובר ירך אמו (יבמות עח.) היינו כי האב והאם יתנו לבניהם מלבוש מחלק הנה"י [הנצח הוד יסוד] שלהם ובעבור זה הבן חייב בכבוד אביו ואמו וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים שער פרקי הצלם פרק א) וידוע שישראל נקראו בנים למקום שנאמר בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם ולכן יתן השם יתברך לישראל הארה מן ג' ספירות נה"י [נצח הוד יסוד] וזהו שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) כי נצח והוד נקראים לִמּוּדֵי הֳ' כנודע. ובזה מובן הטעם בס"ד שקרא הקדוש ברוך הוא את ישראל בשם אמי והיינו על שם הארה של שלשה ספירות נה"י [נצח הוד יסוד] שנותן להם ונרמזו באותיות אמי כי ידוע משה רבינו ע"ה בנצח ואהרן בהוד ויוסף ביסוד לכן 'אמי' ראשי תיבות 'אהרן משה יוסף' שרומזים לשלשה ספירות נה"י [נצח הוד יסוד]. ועל דבר זה רמז הכתוב כאן בפסוק של כִּי בָּכֶם חָשַׁק הֳ' (דברים ז, ז) דדריש ליה רבי אליעזר ברבי יוסי והוא כי נקוד ספירת הנצח חירק ונקוד ההוד קיבוץ ונקוד היסוד שורק ראשי תיבות 'חָשַׁק' ולזה אמר כִּי בָּכֶם חָשַׁק הֳ' ולכן אמר השם יתברך לישראל 'חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם' ומאחר שהם יונקים מן נה"י [נצח הוד יסוד] שהם ג' תחתונות ולכן מושרשים במידת הענוה שכל אחד יראה עצמו שפל ותחתון ועל זה חרד רבי אלעזר ברבי שמעון ואמר 'עֲשֵׂה אָזְנֶךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת' לשמוע ולקבל אגדה של רבי אליעזר ברבי יוסי וזאת היא חדא מנייהו שכמותה קצר ואיכותה רחב וגדול שהיא בנויה על אותה אגדה של 'אמי'.

אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּתִיב הָכָא "וְנַחְנוּ מָה" וּכְתִיב הָתָם: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (שמות טז, ז) (איוב כו, ז). נראה לי בס"ד הכונה כי השם יתברך נותן להם מעלה והם רואין המעלה הזאת עול כבד על צוארם ולכך אין מתגאים בה ואם תסיר אותיות 'מָה' מן 'מעלה' ישאר 'על' שהוא עֹל בנקוד חולם ככתוב אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט, ב) 'על' כתיב ורק על ידי חולם נקרא עֹל וכן הם מסירים בדעתם מה מן מעלה וישאר עול וכיון דהיא עול כבד עליהם לא יתגאו בה וזה 'עַל בְּלִי מָה' רצונו לומר 'על' של 'מעלה' מבלי חיבור אותיות 'מה' עמהם דאז רואין המעלה 'עֹל' עליהם.

אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה (איוב כו, ז). נראה לי בס"ד בהקדים מה שפירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (בראשית יג, ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וכו' וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, כי ריב לשון זכר שאינו מתעבר ומוליד וזהו בתחלה אבל מריבה לשון נקבה שמתעברת ויולדת כי לבסוף תהיה מריבה שנולד ממנה כמה ריבות ומחלוקת עיין שם. ואחשוב שני מיני קטטות יש בעולם האחד מראובן שבזה את שמעון ומחרפו בכמה מיני חרופים שקורא אותו 'טפש עני בן עני עור חגר' וכיוצא וזה שמעון אינו יכול להשיב לראובן חרופים אלו כי באמת ראובן ניכר ונודע לכל שהוא חכם ועשיר שלם בעיניו וברגליו ובכל איבריו, הנה קטטה זו של ראובן נקראת ריב לשון זכר שאינו מוליד כן זה אי אפשר שיוולד ממנה חרופים וגדופים שיהיה גם שמעון מחרף לראובן מאחר שלא ימצא בראובן כל חסרונות אלו שהוא מחרף בהם את שמעון ולא זולתם ובמה יחרף אותו שמעון? ובעל כרחו של שמעון שותק, ואין לו שבח בשתיקתו דבעל כרחו הוא שותק. והשני ששמעון יוכל להשיב לראובן חרופים וגדופים יותר מן חרופים וגדופים שנוטה לו ראובן הנה זאת הקטטה שנתקוטט ראובן עם שמעון נקראת מריבה לשון נקבה שהיא מתעברת ויולדת כן זו יכולה להוליד קטטות משמעון לראובן והנה בודאי אם שמעון שומע ואינו משיב בזאת שהיא בסוג מריבה יש שבח גדול אליו ובודאי הוא שתתקיים העולם בזכותו. וזהו שאמר 'אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה' דייקא דאז שתיקתו היא שבח אליו ודריש 'מה' במלוי מ"ם ה"ה [90] עולה מספר הפה [90] כלומר בולם הפה שלו שאינו משיב דבר.

רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּאֵינוֹ. נראה לי בס"ד דרבי אבהו בא לפרש דבריו של רבי אלעאי דמה שאמר העולם מתקיים על מי שבולם עצמו בשעת מריבה, לאו על כל מי שבולם עצמו אתמר כי יש בולם עצמו ששותק ואינו משיב על חרפתו היינו שכובש כעסו ושומר פיו ולשונו בהכרח אבל בלבו הוא כועס ומצטער על חרופים שחרפו אותו וידוע הוא שחטאו לו מאד בדברים אלו ורק הוא כובש יצרו ושותק הנה זה אינו עניו אמיתי שיהיה כדאי להתקיים העולם בשבילו אך רק מי שהוא שומע חרפתו ולא נקיט בלביה כלום כי חושב בלבו שהוא ראוי לחרפה יותר גדולה מזו וכל מה שדברו בו דברי בזיון לא חטאו לו בזה כי הוא מצד עצמו בזוי יותר ממה שדברו בו הנה זה עניו אמיתי שראוי להתקיים העולם בשבילו. ולזה אמר רבי אבהו במי קאי רבי אלעאי? במי שמשים עצמו בלבבו כמי שאינו ולא אותו שהוא רואה עצמו חשוב ושלם וראוי לו להשיב למחרפים ארבעה ידות של חירוף אלא שהוא עוצר עצמו להשיב דבר ובלבו מצטער ורע לו אין זה ראוי לכך.

מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם (תהלים נח, ב) נראה לי בס"ד טעם דקרי לדבר זה בשם אמנות כי יש ריוח שירויח האדם מן משא ומתן הנה לזה צריך קרן אך ריוח שירויח מן אמנות אין צריך לו קרן אלא הריוח בא משכלו וחכמתו וכן בשכר המצות יש מצות שמרויח האדם על ידי עשייתו אותם וצריך לו הוצאות ממון עד שיעשה אותם זה דומה לריוח של משא ומתן שצריך לו קרן אך יש ריוח מצות שירויח האדם מצות הרבה אשר לא עמל בהם ולא גידלם והוא שאם מחרפים אוחו וכובש יצרו ושותק הוא לוקח כל מצות שלהם ונמצא באו לו מצות הרבה בלי קרן כי אם רק מחמת שכלו וחכמתו שכבש יצרו לעשות כאלם שאיננו משיב כלום ובזה זוכה במצות של אותם אשר חרפו אותו ודומה זה לריוח שמרויח האדם מן האומנות.

יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" (תהלים נח, ב). כלומר אם השתיקה הזאת נוגעת לבטל על ידה דבר מדברי תורה גם כן תשתוק אף על פי שבזה יתבטל דבר זה של תורה וחזר ואמר יכול יגיס דעתו בענוה זו שעשה שלא להשיב להמחרף כלום תלמוד לומר 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' שתדין כל אדם לכף זכות אף על פי שתראה אותם חסרים מן ענייני השלימות הנמצאים בך ועל ידי כך תמצא עצמך גרוע מכל אדם ולפי הגריעות שלך אין חרופים אלו שחרפך זה נחשבים לחירוף. או יובן 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' שתשית לבך כי כל קנין שלך בעולם הזה הוא הבל ולכן אין אתה ראוי לכבוד בשביל רוב קנין של עולם הזה אשר קנית לך ודבר זה נרמז בשמות בניו של אדם הראשון שקראם שת קין הבל (בראשית ד, כה) רצונו לומר שת על לבך כל קנין של עולם הזה הוא הבל וזהו 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' הראשון שתשפוט מוסר לעצמך משמותם.