מסכת חולין דף פ״ז עמוד ב׳

או בדם החיה בדם היקז של חיה:

רואין אותו שאינו טעון כסוי:

כאילו הוא מים ואם היה הדם הזה של שחיטת החיה והעוף ניכר בו חייב לכסות:

אין דם מבטל דם ואפילו אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זה אין דם החיה בטיל דקסבר מין במינו לא בטיל:

דם הניתז חוץ לגומא:

גמ' תנן התם בשחיטת קדשים:

כשר לזריקה:

נתערב בדם הבהמה של חולין:

שנתמדו מאליהן הוא הדין דהוי מצי למימר דתמדן במי פירות דלא מכשרי:

והוא דאיכא כזית והוא דאיכא רביעית - אצללתא דדמא קאי כדפירש בקונטרס וקמ"ל דאע"פ שכולו דם לא מחייב כרת עד דאיכא כזית דם גמור ולא מטמא באהל עד דאיכא רביעית דם גמור דאי בדם שעם מי גשמים פשיטא דצריך כזית ורביעית:

תנן התם תימה אי משנה היא הא דקאמר לעיל (במתניתין) תנא ומטמא באהל וקאמר עלה והוא דאיכא רביעית הו"ל לאתויי מתניתין דהכא ונראה דברייתא היא וה"נ אשכחן בהחולץ (יבמות דף לו:) דקאמר תנן רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום כו' ואינה משנה בשום מקום ובפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) גרסינן בכל הספרים תניא:

כל משקה המת טהורין דלא גזרו עליהן כמו שגזרו על של הזב כדמפרש במסקנא משום דזב לא בדילי מיניה וא"ת והלא כשיוצאין מן המת נוגעין בו ומקבלים טומאה ממנו במגע דמדאורייתא דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה חשיבי משקין כדיליף בפ' דם הנדה (נדה דף נה:) מקראי ועוד קשה דקאמר התם דמטמא טומאת משקים ברביעית והלא משקין מטמאין בכל שהוא כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף יד.) גבי מימיהם של כהנים לא נמנעו לשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם בשר שנטמא באב הטומאה אע"פ שמוסיפין על טומאתו כו' דמוקי לה דאיכא משקה בהדי בשר דקא מטמא בשר מחמת משקין ומסתמא אין באותם משקים רביעית ואמרינן נמי בההוא פירקא (שם דף יז:) ומים נמי לא אמרן אלא רביעית דחזי להטביל בהן מחטין וצנורות אבל בציר מרביעית טמאים ובברכות בפרק אלו דברים (ברכות דף נב.) שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס וי"ל דהכא מיירי כשיצאו ממנו דרך שפופרת ובעודן בגופו לא מקבלי טומאה דאין תורת משקין עליהם עד שיצאו לחוץ וכי נפקי דרך שפופרת טהורות מה"ת כיון שלא נגעו בו אלא מדרבנן גזרו ביצאו מן הזב היכא דאיכא רביעית אע"ג דלא נגעו בו אי נמי הנהו קראי דנדה אסמכתא בעלמא נינהו ומן התורה אין עליהן תורת משקין ולכך לא גזרו אלא ברביעית וא"ת דאמרינן בפרק אמרו לו (כריתות דף יג.) האשה שנטף חלב מדדיה לתוך התנור טמא ופריך במאי מתכשר א"ר יוחנן בטיפה המלוכלכת על פי הדד והשתא כיון דצריך הכשר אלמא חשיבא אוכל לפי שמיוחד לאכילת תינוק אם כן תנור אמאי טמא הא אין אוכל מטמא כלים אלא על כרחך מטמא מחמת הטיפה המלוכלכת ע"פ הדד שמתערבת עם שאר חלב שנוטף בתנור ששם משקה עליה ומשקין מטמאין כלי גזירה משום משקה דזב וזבה כדאמר בפרק קמא דשבת (דף יד:) אלמא מטמאה הטיפה לתנור אע"ג דלית בה רביעית וכן באין דורשין (חגיגה דף כ.) באשה שבאתה לפני ר' ישמעאל ואמרה לו מפה זו ארגתי בטהרה ומתוך הדברים שבדקה אמרה לו נימא נפסקה וקשרתיה בפה הרי אע"פ שלא היה ברוק שבפיה רביעית נטמא מידים שהיו מסואבות וטימא את המפה וי"ל דתרומה וקדשים מטמו בפחות מרביעית ודוקא לחולין הוא דבעי רביעית:

משקה טבול יום משקין היוצאין ממנו כמשקין שנוגע בהן אומר ר"ת דהני משקין שנגע בהן דקאמר לא מיתוקמא אלא במשקין דתרומה דאילו חולין לא מיטמא ואפילו במעשר נמי שרי כדאמרינן (יבמות דף עד:) טבל ועלה אוכל במעשר ובמשקין דקדש נמי לא קאמר דתנן בפ"י דנדה (דף עא:) בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח פירוש אבל לא נוגעת דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו כדמפרש בגמ' חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים פירוש דוקא לקדשים ולא לחולין דלאו כקדש דמו אלמא טבול יום הוה ראשון לקדשים כאילו נגע לטמא מת דיושבת על דם טוהר היא טבולת יום ארוך וא"כ משקים קודש שנגע בטבול יום הוי שני ומטמא את הקדשים לעשות רביעי והכא קתני אלו ואלו אין מטמאין והך משקה טבול יום על כרחך כחזרו לומר דהתם אתא מדקתני בסיפא התם ואם נפל מרוקה או מדם טהרה שלה על ככר של תרומה טהור וקאמר עלה בגמרא כדתנן משקה טבול יום כו' ואלו ואלו אין מטמאין ולא מצי נמי למימר דמיירי הכא במשקין דחולין שנעשו על טהרת הקדש דתורת חולין גמורין יש להם כחזרו לומר דאפילו נוגעת במים לא פסלי והכא קתני אין מטמאין קדשים אבל מיפסל פסלי אלא במשקין תרומה איירי והא דקתני ואלו ואלו אין מטמאין היינו אין מטמאים קדש אבל תרומה מיפסל נמי לא פסלי כדתנן התם נפל מרוקה או מדם טהרה על ככר של תרומה טהור וא"ת דהכא משמע דטבול יום מטמא משקה דקדשים לעשות רביעי בקדש ואם כן היכי בעי למימר בפ"ק דפסחים (דף יד.) גבי הא דהוסיף רבי עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום להדליק בנר שנטמא בטמא מת ומוקי לה הש"ס בנר כלי מתכות דהוה כחלל חרב ואבי אבות הטומאה והיינו דמוסיף רבי עקיבא ופריך ונוקמא בכלי חרס ומאי הוסיף דאילו התם היינו הא דרבי חנינא דאמר לא נמנעו לשרוף הבשר טמא וטמא והכא שמן שנפסל בטבול יום פסול וטמא אמאי קרי פסול לשמן שנפסל בטבול יום הא אמר הכא דפוסל קדש ויש לומר דהתם מיירי מדאורייתא והכא מדרבנן ועוד י"ל דהכי קאמר התם שזה טמא למינו לקדש וזה פוסל בתרומה שהוא מינו ועוד נראה דהכא ומתניתין דנדה כאבא שאול דאמר טבול יום תחלה לקדש ורבי עקיבא דפסחים כרבנן דמעילה (דף ח:) דטבול יום אפילו קדש לא מטמא אלא פוסל דתנן חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ודייק ליפסל אין לטמויי לא מני רבנן היא כו' ובהדיא תניא בפרק (כשם דף כט) דרבי עקיבא כדרבנן הוסיף רבי עקיבא הסולת והקטרת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן משמע דדוקא פסל אבל מטמא לא:

לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטיל דאף על גב דאיכא בסוף מראות דם פסול לזריקה ואינו חוזר וניער דהואיל ונדחה מתחילתו כשלא הי' מראה דם נדחה לעולם מה שאין כן באיסורין שחוזר וניער ולא אמרינן דהואיל ונדחה מתחילתו בשלא היה כשיעור נדחה כדאמרינן בסוף מס' ע"א. ואמרינן דלענין כיסוי אינו כן לפי שאין דיחוי אצל מצות ולאיסורן דמי'. ואיכא דקשיא ליה לר"י דהא כדם לתוך מים הוא כשעירה מדם השעיר לדם הפר ולא אמרי' ראשון ראשון בטיל. ותירצו כשהיה מערה מספל דדמי' לצרצר גדול. ואין צריך לזה דאנן לא אמרינן אלא בדם ומים שיש לו ביטול. ודכוותי' לרבנן במין במינו אבל במין במינו לר"י דאין ביטול ואוסר במשהו לא שייך לומר ראשון ראשון בטיל.

והוא דאיכא כזית פרש"י ז"ל כזית דם גמור ויפה כיון דאי בדם עם גשמים פשיטא דהא אפי' דם גמור כזית בעי. וא"ת ואי בשיש באדמומי' כזית מאי רבותי דהאי דם. וי"ל דאע"ג דמעורב בדם צלול ולבן הרבה עד דהוי כזית ביותר מאכילת פרס חייב. דכיון דכולו חד דם הוא לא מיבטל כאיסורא בעלמא.

תערובת זה שאמרנו שכל שנשאר בו מראה דם אנו מחייבין לכסות לא סוף דבר בשנפל המים בתוך הדם שהרי לא נתבטל הדם לעולם אלא אפי' נפל הדם לתוך המים שהיה לנו לומר ראשון ראשון בטל וכבר נדחו מ"מ הואיל וחזרו לצבעם חזרו ונעורו שאין דיחוי אצל המצות כמו שביארנו:

לענין קדשים דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר לזריקה במה דברים אמורים בשנפלו מים לתוך דם אבל אם נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ומכיון שבטל שוב אינו חוזר ונראה אע"פ שחזר למראיתו אע"פ שאין דיחוי אצל מצות יש דיחוי אצל קדשים:

נתערב במים ולא היה בו מראה דם אף במים לתוך דם נפסלו לזריקה נתערב ביין או בדם חיה רואין אותו כאלו הוא מים:

כבר ידעת ששבעה משקין מכשירין לענין הכשר זרעים ואחד מהם הדם ירדו גשמים לתוך הדם אם נתלשו מים אלו שלא ברצון שאינן מכשירין מחמת עצמן כמו שהתבאר אם נשאר בדם מראה אדמימות מכשירין ואם לאו אינן מכשירין מ"מ אם ערב הוא את המים בדם הרי נתלשו ברצון הואיל והוא תלשן בידים ומכשירין ממה נפשך אם דם דם אם מים מים:

דם המכשיר שנקרש ויש סביבותיו דם צלול אם יש בו מראה דם מכשיר ואם לאו אינו מכשיר וכן אם יש בו מראה דם בדמים האסורים חייב עליו כרת בכזית ובאדם מטמא באהל ברביעית:

כל משקה היוצא מן המת כגון דמעת העין וחלב דדי האשה וכיוצא באלו מכל משקה היוצא ממנו טהור חוץ מדמו אבל כל מראה אדמימות שבו טמא ומטמא באהל ומשקין היוצאין מן הזב כגון זובו ורוקו ומי רגליו ושכבת זרעו כלן אב הטמאה אבל דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה טמאין אבל אינן אב הטומאה אלא ראשון ולמה גזרו על הזב ולא על המת מפני שהזב אין הכל בדלים הימנו אבל המת הכל בדלים הימנו:

שאר טמאים כגון טמאי שרץ וכיוצא בהן משקין היוצאין מהן תחלה כמשקין שנגעו בהן וכלן ראשון לטומאה:

טבול יום משקין היוצאין ממנו ומשקין שנגע בהן נפסלו אם הם משקין של קדש או של תרומה אבל אין מטמאין כלל:

בא"ד ובנותן טעם דקאמר דמשמע דכי ליכא בנ"ט דשרי היינו כו' עכ"ל לא ידענא למה לא נאמר דראשון ראשון אינו בטל וכשנתרבה ההיתר דליכא באיסור בנ"ט אף אם לא נפל בבת א' דשרי וכ"כ כל הפוסקים דלהיתר נמי אמרי' דם היתר חוזר וניעור ולא קאמר רב דימי דבהיתרא לגו איסורא אוסר בכל שהוא אלא אמתני' במין במינו דאיסורו בכל שהוא אבל הכא במין באינו מינו כיון דאין איסורו בכל שהוא למה יאסור בכל שהוא ואם נחמיר בהיתר לומר דראשון ראשון בטל א"כ לא הוצרכו למימר התוס' לעיל בקדשים דראשון ראשון בטל משום דכיון שנדחה כו' דהא דם קדשים היתר הוא ואית לן למימר ביה ראשון ראשון בטל ושוב ראיתי בתוס' פ' כל הבשר דלדעת מי שאומר חתיכה עצמה נ"נ הוצרכו לפרש כן ע"ש:

בד"ה כל משקה המת כו' אע"פ שלא היה ברוק שבפיה רביעית נטמא מידים כו' עכ"ל וצ"ל לסברתם דרוק אע"פ שיש לו תורת מעין לגבי זב מ"מ תורת משקה אין עליו ולא דמי למים דתורת משקין גמורים עליהם ונטמא אחורי הכוס מחמת הידים דפ' אלו דברים מיהו לפי מה שפרש"י שם בההיא דנימא נפסקה וקשרתיה בפה שהייתי אז נדה ע"ש אין מקום לקושית התוס' אבל התוס' דחו שם פירושו ע"ש:

בא"ד וי"ל דהכא מיירי כשיצאו ממנו דרך שפופרת כו' עכ"ל וליכא לאקשויי לפי זה מאי קא קשיא ליה מההיא דמשקה ט"י כו' מאי לאו כו' וחמורין מת דאימא דאיירי בשלא יצאו דרך שפופרת ונגעו במת די"ל דא"כ משקין היוצאין מהן נמי משום לתא דנגיעה נגעו בה ומאי קאמר משקין היוצאין כמשקה שנוגע בהן כיון דאידי ואידי משום נגיעה הוא ודו"ק:

ד"ה משקה טבול יום וכו' דאילו חולין לא מיטמא וכו' ר"ל והכא קתני אלו ואלו אין מטמאין אחרים אלא פוסלין אחרים א"כ ש"מ דהן עצמן טמאים וגם אין יכולין לומר שמיירי במשקין קדשים דהא במשקין קדשים הוי המשקים שני ומטמאים שלישי שאותו שלישי פוסל רביעי:

תוס' ד"ה תנן וכו' ונראה דברייתא היא עי' באר שבע פ"א דהוריות סי' ל"ז: